החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קוסם

מאת:
הוצאה: | 2013 | 160 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

קוסם אחד

הִנֵּה קַח מִזֶּה, לא! מִזֶּה

קַח, אַתָּה חוֹלֵם, קַח, אַתָּה הוֹזֶה

כּוֹאֵב, דּוֹקֵר, רַק אֲוִיר

הֲרֵי הַקְּלָפִים כְּבָר הֲפוּכִים

הָאָס מֵת, הַג'וֹקֶר נִצֵּחַ, הַקֵּץ קָרוֹב.

נָשִׁים קוֹדְחוֹת, יוֹצְאוֹת אֵלֶיך, גְּבָרִים נוֹפְלִים

גַּלֵּה עֵינֶיךָ

אַתָּה יוֹדֵעַ, הֶבֶל הֲבָלִים.

הַבָּמָה שֶׁלְּךָ עוֹלָה בָּאֵשׁ תַּחְתֶּיךָ

שְׂרָפִים חוֹתִים, שֵׁדִים מְרַקְּדִים

חֻטָּא עַל פֶּשַׁע עַל עָווֹן, שְׂרֹף אֶת הַקּוֹסְמִים

בַּעֲדִינוּת, לְאַט-לְאַט, קָמִים עָלֶיךָ קָמִים

שֶׁקֶט כָּזֶה עוֹד לא רָעַם פֹּה

הִנֵּה כָּאן, זֶה מַתְחִיל, הִנֵּה כָּאן, זֶה הַסּוֹף

יוֹנָה לְבָנָה הוֹמָה פֹּה וְתֻכִּי עַל הַתֹּף.

פְּרָחִים עוֹלִים מִן הַכּוֹתֶרֶת לַגִּבְעוֹל

סַע קוֹסֵם, אֵין דִּין, אֵין עָוֶל

סַפֵּר אֵיך אַהֲבָה גּוֹסֶסֶת, אֵיך שִׂנְאָה קוֹסֶסֶת

אֵיך שֶׁקֶט מִתַּמֵּר חוֹרֵך אֶת נִשְׁמָתְךָ

אֵיך לַיְלָה בָּא וְהָאוּלָם מָלֵא וַחֲבָל כִּי עוֹד רֶגַע

וַחֲבָל כִּי זֹאת נְשִׁימָתְךָ

וְהֶבֶל חַם עוֹלֶה מִמְּחִיאוֹת וְרוֹק

הַכֹּל מִתְמוֹטֵט, זֶה רַק צְחוֹק

שַׁאֲגַת הַקָּהָל, נַהֲמַת חוּצוֹת וְרוּחַ עוֹלֶה מֵרָחוֹק.

מקט: 4-249-50163
מסת"ב: 978-965-540-363-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א

סבתא ונכד

לא, היא לא תשכח את היום ההוא. העיתונים ציינו אותו שנים רבות לאחר מכן: שנתיים לאחר הסופה הגדולה, או שלוש או חמש, או חמש עשרה. זעיר ואדמוני הביאו אותו הביתה השכם בבוקר, בהמולה רבה; מתנערים מפתותי שלג שדבקו במעילים, בכובעים או בראשים חשופים. רטובים עד סיבי הגרביים, מאושרים עד בלי הכיל. מרים צפתה בו כל הזמן, מבלי להסיר את עיניה. הוא היה מוטל שם בתוך שאון שיח ושמחה, חיבוקים ואיחולים. קמוט ועיניו עוד עצומות, ידיו ורגליו מפרפרות מעט בתוך החיתול ההדוק ובועות קטנטנות בזויות שפתיו. היא הקשיבה היטב לקולו המיבב, היא ידעה כבר אז ומאז תמיד. 'קושקה' החתול שתמיד היה זהיר כל-כך בין חפצים קטנים ושבירים שקישטו את כרכוב האח, את אדני החלונות ואת לזבזי השידות נפנף פתאום את זנבו העבות והפיל קערית בדולח שהייתה יקרה מאד לליבה של תסה. הוא עצמו נס מיד אל מתחת לכורסה הרחבה ולא יצא משם זמן ארוך ורק אישוניו להבו בוהקים באפלולית שמתחת לכורסה. לאחר שהביע בדרך זו את חרטתו, ישב שם ורחץ את כפותיו עד ניקיון, כדרך שעשו אבותיו במשך מיליוני שנים: 'בעת מצוקה – רחץ', עד שזינק משם ביללה והלך בדרכים שרק החתולים יודעים עליהן. מרים הוזעקה ימים רבים לפלות רסיסי בדולח מכפות יחפים. איש גם לא זכר לימים מדוע לפתע קראו לו מאי, ללא שום טקסים. איש לא המציא את השם, איש לא חשב עליו מקודם וכולם ידעו, מבלי לומר מילה שהיילוד הזה שמו מאי. לא היה פשר לשם הזה, כמו שלא היה פשר לדברים רבים שהיו קשורים בתינוק, שהרי החודש בו נולד היה ינואר, ואילו חודש מאי נקשר בתודעת רבים דווקא כחודש בו עלולים לקרות דברים מוזרים. כל אימת שנעכרו מעט היחסים בין תסה ותום היו חוזרים להתווכח על שמו של מאי; כשיחסיהם הפכו למריבה מתמשכת חזר תום ובליבו קרא לו יאנוס, ובפעמים הנדירות כשהביע את כעסו גם התריס: 'יאנוס', בקול רם.

עברו חודשים אחדים עד שנפקחו עיניו של מאי לראות עולם ולהבחין בחפצים ולקבע מבט במושך ולמצמץ כנגד האור ולהסתכל זמן ארוך ולחייך לפעמים. תום ותסה היו בטוחים שרק אליהם הוא מחייך, אולם מרים ידעה היטב אל מי מתכוונים חיוכיו, כשם שידעה דברים רבים לפני כולם וכשם שידעה ושתקה כי היא כבר לא הייתה שייכת כל-כך ומפני שנהגה לפעמים לומר דברים שגרמו לאחרים להניד ראש ומפני שחדלו להאמין לה. היא נהגה לשבת בירכתי החדר כדי שלא תפריע לאיש, משם יכלה להתבונן ולראות והיא היטיבה לראות. היא ראתה את עיניו נעות על פני החדר ומתקבעות בקטיפה האדומה של כורסתה ושם היו סובבות זמן רב ואישוניו מגניבים חיוכים רק אליה, אל סבתא מרים. בכורסה הזאת נהגה לשבת. שם קראה, שם לחשה למאי, שם זימזמה לו את שיריו הראשונים. היא ידעה לנוע בזריזות, והמסתכל עליה מגבה היה עלול לטעות ולחשוב שנערה מהלכת לפניו בשל גזרתה הדקה וצווארה הענוג וגבה הזקוף.

כשלא היה איש בבית הייתה שרה לו את כל השירים וכך למד עליה ועליו ועל בראשית, וכך נוצרו במוחו המלים הראשונות ולכן הגה: חווה, אדם, אב-רם, יצ-חק, סבתא. איש לא הבין אותו מלבד מרים ואיש לא שאל מדוע? מפני פלא המלים הראשונות. רק תסה שקדה לרשום ביומן: היום חודש ינואר, שנה לאחר היוולדו אמר מאי: חווה, אדם, סבתא. בכלל, הכול קרה פתאום. מאי ישב לפני שזחל והלך לפני שידע להתיצב היטב על רגליו. ככה. יום אחד כשכולם היו עסוקים בענייניהם ורק עיני מרים היו צופיות בו, הוא קם והלך אל אותה קטיפה אדומה שקסמה לו תמיד, ורק מרים הייתה שם להושיט לו יד ולחבק ולנשק, עד שהגיעו גם תסה ותום, והוא אבד בתוך חיבוקים ונשיקות. תום קנה מצלמה חדשה עליה כתבה תסה בכתב ידה הקליגרפי: מאי. כאשר דהו התמונות ונשכחו הייתה מרים חוזרת ומעלעלת בדפי האלבומים שנדבקו לעתים בשוליהם ונדהמת לראות שם צללים שלא היו ומיני דמויות שכאילו הבהבו מעבר לצילומים.

לעיניו לא היה צבע ברור והן התבהרו או האפילו גומעות אור וצל ומלוות את השמש במהלכה בשעות האור, וכשנטרפה שנתו בהזיות של יום קסמים שחלף, נשקף בהן גם נוגה הסהר. 'קושקה' שחיפש לטיפות בכל מקום והיה מתחכך ברגלי שולחן וכסא ואדם היה סובב סביב מאי כמכושף, אישוניו חרדים, אזניו בין זקופות לבין קטופות, שערו סומר ומין גרגור נהמה בגרונו. מרים ממקומה הייתה עוקבת בסקרנות ודאגה אחרי החתול והילד, מעמיקה להסתכל אל תוך עיני החתול שאישוניו רחבו כל אימת שהתקרב אל מאי; ואל אישוני הילד שהיה בהם משהו חופז, עמוק וחומק כאחד. בימי גשם היו עיניו של מאי מתקדרות והוא היה מתנודד ומגיע עד לכורסתה של מרים ומסתכל ורואה את הילת שיבתה ומטפס ועולה ומצטנף בחיקה ומכיוון שלמד לבכות בחברותא רק לאחר שנים רבות היה שוכב שם בדממה ועיניה של מרים מצטעפות ודמעות חמות נקוות ולעתים נושרות אל פניו והוא הושיט את לשונו, ורודה וזריזה ללקק את דמעותיה משפתיו.

תסה ותום חלקו משרד לייעוץ. בתחילה כאשר היו עסקיהם יגעים היו נעדרים שעות ארוכות מן הבית; לאחר מכן, נגררו השעות וארכו בשל ההצלחה. בחוסר רצון היה תום מפקיד את מאי בידיה של מרים מכיוון שתסה התנגדה בכל תוקף לשכור אומנת; בשמחה רבה היה נפרד ממנו לכשהגיע לגיל בו אפשר היה לשלחו לפעוטון, שנפתח בשכונה. תסה לא אהבה את הרעיון והפרידות היו קשות לה דווקא מפני שנדמה היה כי מאי כלל איננו מגיב. אל ליבה הייתה מתפלאת ולפעמים הייתה משיחה את דאגתה לתום, אבל הוא היה פוטר אותה בלא כלום:

"זה הילד שילדת לנו", היה אומר לה, "תסבלי!"

שום סימני מצוקה לא ניכרו בפניו של מאי כאשר נפרדו ממנו הוריו בפתח הפעוטון. תסה הייתה משתהה לפעמים ועוקבת אחריו במסתרים, רואה איך הוא מטפס על קרני אור, וקומתו כאילו גדלה פתאום. הייתה חוזרת בשעת מנוחת הצהריים ורואה את חיוכו עולה מן המחצלת ואצבעותיו הדקות נשלחות ומשתרגות בין קרני השמש.

כשהתפנה בוקר, או התבטלה פגישת עבודה נהגה תסה לאסוף את מאי מן הגן ולימים גם מבית הספר ולטייל עימו בגן הבוטני שהקיף את קריית הממשלה. מתחת לכל קבוצת עצים היה שלט שנשא את שם העץ. מאי זכר רבים מן השמות הללו וגם שיחות שהיו להם שם זכר מאי כל ימיו. תסה הייתה נוהגת להזכיר לו דברים שאמר, או חוויה שסיפר לה. חלומות שמר מאי למרים בלבד. כשגדל ושקע בספרים הייתה נפרדת ממנו, שם בגן. הוא היה שוקע מיד בספר. כשחזרה כבר הספיק לקרוא מחציתו של הספר שאהב ועל פניה קרן חיוך, שמאי למד להכיר ולא הצליח לפענח, ושהיה שרוי על פניה, רק בטיוליהם, רק בגן. לפעמים היו עוברים על פניו ואהבי וולדיסלב בדרכם, איש, איש אל פינתו, ששם היו מנגנים ולפעמים זוכים לפרוטות מצער עבור נגינתם. ואהבי היה מנפנף לילד מרחוק ומאי היה משיב לו נפנוף בחיבה. את נקישות מקלו של ולדיסלב היה מאי מזהה מרחוק. הוא היה קם מן הספסל לקדם את פניו. לא היה לו צורך לומר דבר, העיוור היה מזהה את קול פסיעותיו ומאיר את פניו הכבויים בדרך כלל, ושואל אותו לשלום אביו ואימו. לפעמים היה מוסיף דבר חוכמה, או חידה. פעם סיפר לו סיפור ששמע מאביו וזכר מאז ילדותו, שם במזרח. בחג היינו יושבים מול הכסא הריק, פתח לי אבי. השולחן ערוך בכל הדרו, האוכל מהביל בצלחות, אבל אבי איננו מרפה. על נביא קנאי הוא מדבר שהעולם היה צר מהכיל את קנאתו והוא עלה בסערה השמימה. יורשו, המום נוכח המראה קרא אחר שובל האש: 'אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו'. גם הוא – אלישע – הבין דבר מתוך דבר ולכן קרא אחריו: 'אבי, אבי'. כאן שקע ולדיסלב לרגע בזיכרונותיו ואז פנה אל מאי ושאל אותו:

"הבנת?"

"מה?"

"למה התכוון אלישע כשקרא אחריו 'אבי'?"

"כמובן" ענה מאי "הוא ראה בו אב, אבי שלי"

"כן, גם זה" הסכים ולדיסלב, "אבל גם מייחסים לנביא אלישע, שהתכוון לומר: 'איש באמונתו יחיה – אב"י" ואז, פניו החכמות סתומות כחידה, הוסיף "ולאן התגלגלנו: 'רשע מכתיר את הצדיק'".

"יפה!" אמר מאי, "אני אזכור זאת. אתה יודע שאני מקשיב לנגינתך בהתפעלות. חבל שלא המשכת לנגן בתזמורת"

"לא אני בחרתי להפסיק. זקנים נזרקים" אמר כמביא עובדה, ללא מרירות.

"גם היום אקשיב"

"האם יש יצירה שאתה אוהב במיוחד?"

"כן. הקונצרט לקלרניט של מוצרט"

"תשמע, ושמור על אימך" סתם לו ולא פירש, והלך.

למאי "הגדול" קנה תום אופנים ליום הולדתו החמישה-עשר. לאחר רגעים ספורים כבר רכב מאי ללא פחד, כאחד הרוכבים, ולמרות מחאותיה של תסה עודד אותו תום לרכוב בעצמו לבית הספר. מאי קרא לאופניו: 'פוני' והיה מדווש-מרחף ברחוב, מסתובב בפינה כיאות, לאחר שאותת בידו בדיוק כפי שתום הורה לו.

תום לא טייל עימו לגן ורק לפעמים היו רוכבים שניהם על האופניים בשביל המיוחד שנסלל שם. יום סגריר אחד כזה, שכל שמתחשק זה להמשיך לשכב במיטה החמה ולקרוא ולהעיף מדי פעם מבט אל השמים הקודרים ולראות איך ברקים מפלחים אותם ולהקשיב לרעם המתגלגל, הרחק, שם בחוץ; אבל דווקא באותו יום התפנה תום ונכנס בסערה לחדרו של מאי וטלטל אותו וזרק מעליו את השמיכה. מאי עיקם פניו, אבל גם הרכיבה עם אבא, הנדירה כל-כך קסמה לו, וכך בין רוטן לבין מתרצה, חטף מלפפון במטבח ואץ ושלף את אופניו מבין הארגזים במרתף ורכב אחר גבו המתרחק של תום, במורד הרחוב. בשביל הסלול ליד הכביש הסואן נאלצו לרכוב בזה אחר זה, אבל בדרכם בגן רכבו בניחותא קרובים ומדברים. מאי הצביע על העץ שאהב –סקויהדנדרון ענק – שהובא מרחוק ובלט עתה בעליו הירוקים בין העצים האחרים שנחשפו בשלכת. השמש שפילחה לפעמים עננים טעונים, הציצה בין ענפיו כמו מעל אופק מרוחק לעת ערב ועל סביבותיו היו פזורים אצטרובלים ענקיים. תום נזכר עכשיו באצטרובל כזה, צבוע, דמוי יען, שקישט את חדרו של מאי.

"הנה, זה הספסל שלי. אתה רואה?! שחוק כזה מרוב ישיבה. כאן קראתי את כל הספרים שאהבתי."

"והיכן הייתה אמא?"

שאל תום. מאי לא ידע וגם לא נתן דעתו על היעלמה בשעתו. עתה נראתה לו שיחתם כמין משחק. אמא מטיילת והם משוחחים וזו חוויה שלהם, כאילו סוד חלקו ביניהם. עתה משנשאלה שאלה נדמה לו המשחק מענין יותר.

"הלכה" אמר ומזוית העין בחן את פני אביו. תום לא הסגיר מבע, אבל מאי, שידע להבחין בריטוטים, חש בסקרנות ולכן שתק. עברו מספר דקות עד שתום שאל:

"ואותך השאירה כך בגן?"

"מה?" הצליף מאי, "ואתה לא השארת אותי בגן ובבית, והלכת ולא אמרת דבר, ולא אמרת מתי תשוב?"

"ואחר כך מה?"

"אחר כך כלום. הלכנו הביתה ודי".

"הרבה זמן היית נשאר בגן לבד?"

"לא לבד. קראתי".

"טוב. לא לבד. הרבה זמן?"

"די. לא רוצה".

עתה דיוושו בדממה. הדמדומים כבר נטו להשחיר ופנסי הרחוב חותלו באידי ערב. הגיבח בפינתו כבר ארז את כנורו ואסף את הקופסה שקרקשו בה חמש מטבעות, פרי יומו. איש ארוך היה והאבי. פניו ארוכים, חוטמו ארוך, שערותיו ארוכות ומגולגלות על עורפו ומבטאו זר ומתמשך.

"סלאאם" אמר והלך.

גשם דק-טורד זרזף מפעם לפעם והרוח איימה להפיל. תום היה מרים ידו לפעמים לנפנף למכרים, ועצר לרגע ליד ולאדיסלב המנגן העיוור, שהיגר מן המזרח, כשכלו כל התקוות, והיה קלרניטן בתזמורת העיריה עד שכהו עיניו. כתמיד טמן תום במעילו של הזקן שטר נאה והכין עבורו סיפור. הפעם סיפר לו על הגשם שהרטיב את כל הארץ אבל פסח על קלרניטו של הנגן הראשי, שהיה נוהג לנגן בגנים. באולם הקונצרטים, כשהגיע לתחילת וידויה של פרנצ'סקה דה רימיני על אהבתה לפאולו פרצו המים מן הקלרניט ואיימו לכבות את התופת של דנטה (צ'ייקובסקי פרנצ'סקה דה רימיני, אופ' 32). העיוור כדרכו נשא אליו את פניו שנאטמו ונידב חיוך שנבל מיד. שפתיו רחשו ותום נאלץ לרכון כדי לשמוע אותו:

"סערה מתקרבת" לחש, "ואם אתם אינכם רואים, מה אומר אני?"

"אבל אנשים מדברים על בשורה. הכפריים שבאים למשרדי רק על הבשורה הם מדברים" אמר תום. פניו של העיוור נעצבו:

"ואתה מאמין?" מאי שנעצר עם אביו בחן את העיוור.

"אני לא מבין בפוליטיקה, אבל אזני כרויות ואני שומע את הבריות. כולם מדברים על בשורה, על קץ לשחיתות, על עולם חדש, על מהפכה של העם נגד הבוסים והמלוכלכים"

"ואתה נקי?" שאל ולדיסלאב "ואשתך?" מאי ראה איך אביו חושק את לסתותיו. "אתה זוכר מה כתוב על שערי השאול של דנטה?" תום לא ידע.

"אומר לך. 'זינחו כל תקווה אתם הנכנסים בשערי'".

"ומה אתה אומר על החכם הזה?" פנה תום אל בנו. בדרך כלל היה מאי קצר רוח. לא עניינו אותו שיחות הסרק של אביו שארכו לעתים יותר מדקות ספורות, אבל שיחה זו דווקא עניינה אותו מאד, ואת ולדיסלב הוא אהב. הוא רצה לספר על מהומות הבשורה ששמע ברחוב, ועל דברי בלע שהוטחו גם בו, גם במשפחתו, אבל סתם את פניו, ומיהר לרכוב לפני אביו עד הבית, כי בדל עצב התגנב לו בשל השיחה המביכה עם אביו, ובשל דברי ולדיסלב, שעיניו הסומות לא ראו אור, אבל היטיבו כל-כך לראות ללב. מאז אותן פגישות אקראיות בגן היה לולדיסלב מקום בלבבו של מאי. לאחר טיוליו בגן, על אופניים או ברגל היה תמיד עוצר בפינתו של ולדיסלב ומחליף עימו מספר מילים, או יושב להקשיב לנגינתו, ולפעמים לסיפוריו, שתמיד-תמיד עלה מהם ניחוח עתיק ולקח עכשווי.

גם מנוחתו של תום נטרדה בשל אותה שיחה. מכיוון שתמיד נהג לבחון את רגשותיו ואת רשת האסוציאציות של מחשבותיו, גם הפעם, אולי בעיקר הפעם, תהה על עצמו מה גרם לו לחקור את מאי על מעשיה של תסה. 'האם אני נעשיתי קנאי, או שהיה משהו ביחסינו שגרם לי לתהות ככה?!' לא בנקל התגלגלו מחשבותיו אל עולמו הטמיר, אל דברים שעד היום צצו ונדחקו וגם היום דחייה וסקרנות התערבבו לו, שהרי מטבעו לא היה חשדן. 'האם אני טוב לה? האם היא טובה לי? האם טוב לנו ביחד? האם עדיין אנחנו יחד אחד, במחשבה, בדאגה, במיטה, בחיים? הרי כבר מזמן נתקפתי בחרדת ביצוע; הרי כבר מזמן היא מתעלסת, אבל לא נפתחת, לא באה, לא איתי. לא! סיכם לעצמו, היא לא איתי'.

על מדרגות הבית עלה באפו ריח התבשיל שאהב: פשטידת ארנבת בפטריות מפולפלות. ארוחת הערב הייתה גם טעמי גן-עדן, שמרים ידעה להכין, גם שיחה טובה, גם בדיחה שנקלטה זה עתה, ותמיד קדמה לארוחה אחיזת ידיים של כל המשפחה ודממת לחש, כל אחד לנפשו, כל אחד עם רחשי ליבו. אחר-כך בהמולת השיחה הקלה נמזג היין אדום ולבן ורוד ותוסס. תום תמיד הכין לעצמו גם כוס בירה, שהייתה מקציפה עד גדותיה למרות שידע למזוג באלכסון, כראוי, ולא בשצף. מאז היותו בן שלוש-עשרה לימד תום את בנו לשתות טיפין, טיפין, למגינת ליבן של מרים ותסה. בתחילה לגימה ולאחר מכן לוגם, בתחילה רק בירה ולאחר מכן יין לבן. עכשיו כנער, ממולל אניצי שער בשפמו היה מאי מוזג לעצמו כאוות נפשו. המרק שהעלה אד קל, בלל ירקות וטעמים מופלאים, ועל פניו בהקה שמנת ופתוכים בה עלעלי שמיר קצוצים עד דק. לידו עוד ההבילו מעט הלחמניות שאפתה תסה ועליהן השחיר הכמון. מרים הייתה פותחת ומספרת על ספר שקראו היא ומאי, ומאי היה מוסיף דעה משלו. בתחילה היה כולל ופוסל, או מהלל. לימים למד להבחין והיה מביע דעות שקולות, מתון, מתון, והיה מוסיף גוונים ומתאר את הספרים כאדומים, לבנים, אפורים, צהובים, חומים, או סגולים. ספרי עיון לא עלו לדיון לעתים קרובות, אבל יום אחד התפעלה תסה מן 'הנסיך' שהופיע בתרגום חדש והיללה את סגולותיו של השליט, שיודע להנהיג ואיננו רחום דווקא, וההגינות משמשת לו כלי שלטון ולא תכונת אופי. מאי לא הכיר את הספר, אבל ראה בארשת פניה של מרים שהיא מתפלאת על בתה. הוא רשם לו בזכרונו שעליו לקרוא את הספר. הוא עצמו סיים זה עתה לקרוא את מלחמה ושלום וחשב כי זה הספר הטוב ביותר שקרא.

"סופר טוב" אמר, "מותיר תחושה שכמעט…שאילו רק…הכל היה יכול להיות אחרת, שאולי אפילו אושר היה אפשרי. הלב אמנם מתעצב, אבל מתלווה תחושת התעלות".

"אני צריכה להתחבר" אמרה תסה "להרגיש הזדהות עם הגיבור, עם המסופר".

"מדוע זקוק הסופר לרגשותיך?" שאלה מרים "האם לא די שיכתוב אמת, שיכתוב יפה, מרגש?"

"אבל זה בדיוק מה שאמרתי" מחתה תסה "יפה מרגש אותי. התחברתי. אני לא מכירה יפה, מרגש, שאינני יכולה להזדהות איתו".

"לא בשבילך כותב הסופר" הוסיף מאי, "הוא את שלו אמר ואם אין זיוף ויש מתח והשפה זורמת והסגנון יפה ועברו מאה שנים ועוד אפשר להתרגש, זה טוב. זאת ספרות".

מרים ותסה הכירו את צבעיו של מאי, בין ששיבח ספר ובין שביקר בעדינות. ספרים אדומים היו ספרים שהיה בהם מסר חברתי, או ספרים רומנטיים, שיחסי אנוש בהם היו מסובכים, כואבים, מלאי רגשות אשם וחרטות על דברים שאבדו ולא יוכלו לתקון, שהשנאה בהם תססה כרעל, שהאהבה בהם הייתה עשויה להתגשם; לבנים היו ספרים שהתמשכו לפעמים יתר על המידה, אבל המתח והסקרנות לא אפשרו להניחם; אפורים היו ספרים חסרי גוון; את הנדושים תיאר מאי כצהובים; החומים היו ספרים נבזיים, רבי-מכר, מפני שלא היה בהם ממש, שפתם הייתה רזה, תיאורי המין היו מגושמים, תלושים מן החיים, המקריות מתוכננת, הריגושים צפויים ונדושים, בנויים במתכונת חוגים לספרות. הספרים הטובים באמת, אלה שאותם אהב היו תמיד סגולים, דווקא אלה שהיו טרף לעטים מושחזים של מבקרי ספרות, שהתקשו להתמודד עם רגשותיהם ועטו על ספרים שלא הבינו. תסה שהכירה רבים מן הספרים הייתה מוסיפה הערות משלה, ומרים שקראה הכל הייתה מוסיפה גם דברי ביקורת שקראה בעיתון או בכתב עת. מרים ומאי חשו שלאחרונה גברה ביקורתה של תסה על מסרים חברתיים. היא הדגישה יותר הישגים, מצוינות, הצלחה ומעמד חברתי. תום בכלל לא אהב קטעים אלה. הוא קרא הרבה, אבל בעיקר ספרות עיונית ומקצועית, ולא נוח היה לו בתוך האינטימיות והבקיאות, שהוא לא היה שותף להן. כששתיקותיו הפכו לטורח הייתה מרים מסיבה את השיחה למסלולים אחרים. בחן עשתה זאת ודווקא זה הכעיס את תום. בשל אהבתו לבעלי חיים היה תוקף לפעמים וטוען בלהט עיקש כי אין עוד מקום לבני אדם על פני האדמה, כי הם מטנפים ומזהמים ורוצחים והורגים:

"די" היה מתלהט, "בואו נחזור לאחור. יהיה ירוק, יהיה טוב, יהיו חיים חדשים נובטים. לא נשמע כל יום בשורות איוב על מינים נכחדים ועל מינים בסכנת הכחדה; על מלחמות, על רצח עם".

על כתפו, כתמיד בשעת הארוחה גרגר לו קושקה, עיניו עצומות, וכל-כולו פרוות תענוגות. מאי היה צולל מיד לויכוח לא מפני שהיה לו חידוש, אלא מפני שהיה זה אביו ומפני שהטיעון נשמע לו עקר ומופרך ודווקא בשל כך לא נמצאו לו הנימוקים הנכונים לסתור.

"מה על הארנבת שזה עתה זללת? זו צביעות".

"באמת רציתי לבקש מכן" פנה אל מרים ותסה, "אני לא אוכל יותר בשר".

מרים התעלמה מן הטיעון ומן הויכוח ותלתה עיניים בתסה שהייתה צנופה וסומרת איבה. 'מה הוא מקשקש שם' שמעה מרים דברים שתסה הגתה בליבה. היא ראתה שהיה לה צורך לנפץ דבר מה, או לקום וללכת. 'כן טיול לגנים היה יכול להיות טוב עכשיו', שמעה אותה מרים שותקת.

'כן' חשבה תסה בטינה 'מה הוא מקשקש שם. מה הוא מבין בדברים האלה. חיים ירוקים פתאום, מינים נכחדים; מלחמות, רצח עם, אנחנו עצמנו בסכנת הכחדה. מה הוא מבין בכלל? הוא מרוחק כל-כך, הוא לא דומה….' נקטעה מחשבתה. היא עוד לא העזה להשוות, אבל טינתה גברה בשל עצם המחשבה שרצתה להשוות. 'כן הוא מרוחק גם כשאנחנו הכי ביחד, גם כשהוא הכי קרוב, כשאני מרגישה אותו בתוכי. ואולי לא היה אף פעם אחרת, אולי זה כך, זה הוא, זו אני, אבל אני כל-כך לא רוצה ככה'. צר היה לה על עצמה ומן הרחמים גברה הטינה 'זה הכל הוא, לא אני. אולי אין פה צדק, אבל כך אני מרגישה ודי וזה מספיק'.

באותו ערב שררה קדרות. צללי חשדות ציעפו את הבית מן הרגע שחזרו תום ובנו מטיול האופניים שלהם. עוד לפני שהסבו לשולחן דימה מאי לשמוע הדי קולות מחדר הוריו. את המלים לא שמע, אבל הריטוטים היו כעוסים. לא הייתה זו פעם ראשונה, אבל לרוב נגמרו הדברים עוד לפני שהסבו לשולחן. באחת מאותן מריבות שמע בפירוש את אביו מטיח:

"מדוע לא? מה, לא טוב למאי אח, או אחות?" ואת אימו עונה ברוגז:

"לי מאי מספיק, ותפסיק עם זה כבר, די".

תום הסב עינים ותסה הסתכלה רק אל מאי ומרים. שנים רבות לאחר אותו ערב כעוס שמע מאי במיאוס משתק, בתוך מדמנת המחנה, בין אנקות מעונים, וחש על בשרו מה גרם לכעס ההוא.

בעבר הייתה מרים הולכת לאסוף את מאי מן הגן ובדרכה הביתה הייתה סרה אל משרדם של תסה ותום. היה זה בנין ענק שחזיתו ריבועי בזלת, שעם ערב היו מנצנצים מעט ומאי היה מיד מורה עליהם באצבעו בהתרגשות. בכניסה לבנין ישב תמיד שומר עטוי בגדים כחולים. תמיד-תמיד היה מסיר מראשו את כובעו בעל המצחיה הבוהקת ומעליה הסמל האדום, תחילה כקידה למרים ואחר-כך לקול מצהלותיו היה חובש אותו לראשו של מאי. ראשו כולו ומחצית פניו היו נעלמים אל תוך הכובע ורק גרגור צחוקו היה נשמע. ואז היה נשמט מן העגלה ורץ, מתנודד על רגליו הקטנות ומתחבא בין העמודים וסרברוס, השומר, היה רץ אחריו, נוהם, מתנשף, מוצא אותו ומחבק ומאמץ אל ליבו.

המשרד היה אולם גדול שמעברים ארוכים תוותוו אותו לאורכו ולרוחבו. משני עבריו של כל מעבר כזה היו קובות קטנות בתוך מחיצות שקופות למחצה. מלמעלה אפשר היה לראות את ראשיהם הרכונים של הפקידים, דרי הקובות מתחת לשערם – שחור, שחור כחלחל, שטיני, חום, אדום לוהט, בלונדי, או קרח. לעתים היה מזדקר ראש, תולה פנים בוהות בחלל וממתח כתפים לחלץ ממתח; מלמטה, ממקום שמאי ראה היו מכנסים, או שמלות, ברכים קפוצות, או פתוחות, רגועות, או נוקשות, וגם גרבים בשלל צבעים. לפעמים היה מגניב אצבע אל גרב שהשתלשלה ואז היו קפיצות בהלה, או צהלות צחוק. מאי היה תוחב ראשו לפנים, שולח חיוכים תאבים ומקבל בתמורה תשורות קטנות שהיו הנשים – בעיקר הנשים – מכינות עבורו, לאחר שתסה אסרה לכבד אותו בשוקולד.

בקצה האולם הגדול היו משרדיהם של תסה ותום, רחבים ספוני עץ יפה שהשתרגו בו עורקים וחריצים, סימנים של עוצמה צעירה ודעיכה אורבת. לא היו פינות אפלות במשרדה של תסה, האור צנח וירד מן התקרה. מאי היה רץ מיד ותסה הייתה מפנה לו בשמחה את כורסתה. הוא היה לוחץ על הידית העשויה לדבר והכורסה הייתה סובבת על צירה ללא קול. תמיד היה מוכן עבורו גליון נייר גדול על השולחן הענק והוא היה מטפס ועולה על השולחן ושוכח את העולם בתוך גל העפרונות הצבעוניים. תסה ומרים היו צופות בו בדממה ועוקבות בתדהמה אחר צריחי הארמונות שנצטיירו תחת ידיו והשערים והמבואות. תמיד היה מוסיף גם גוון אדמדם לציוריו. "מה זה?" שאלו מרים ותסה. מאי נשא אליהן עינים תמהות:

"זה אש".

"לא כך מציירים ילדים בני חמש" חשבה מרים.

"מנין בני, מנין באה אש?" חשבה תסה.

אם נותר עוד זמן לפני השעה הקבועה לארוחת צהרים היה מאי לוקח את ציוריו להראות לתום במשרדו. שם היו מנורות בצידי שולחן מהוגני כבד, שהיה מחופה מלמעלה בלבד ירוק מהודק. כל שניסה מאי לצייר עליו לא העלה דבר, אבל המנורות היו נדלקות באחת למגע אצבעותיו ודועכות אט-אט ואז הייתה אפלולית יורדת על החדר ומאי היה צונח ונעלם מתחת לשולחן הגדול ומרים הייתה מחפשת אותו בעוד תום מרעים בקולו:

"לאן נעלם הילד הזה. זה אסור, כאן הכול שקוף, כולם רואים את כולם". תום היה תופס ברגליו ומושך ומניף אותו אל התקרה החשוכה ומאי היה מפרפר שם 'בצחוק חרד', חשבה מרים 'בצחוק נפלא' חשב תום.

מרים הייתה דואבת את מצוקותיו המסותרות. בתחילה ניסתה לומר שלא כדאי ואין צורך; גם הוסיפה רמז על עלבון, אבל כדרכה בימים ההם השלימה ורק מר היה לה בליבה. בשובו מן הפעוטון היה ממהר אליה ומחבק ומנשק ולימים, כאשר 'קושקה' השלים עם נוכחותו היה חופן באצבעותיו הדקות את פרוותו העבה והחתול היה עוצם את עיניו ומגרגר בהנאה. אלא שלפעמים היה מזנק פתאום ביללה. רק מרים, 'קושקה' ומאי הבחינו בצל שנפל על שניהם לשנייה קלה ונעלם; היא בבעתה ומאי בחיוך.

גם חדווה הגננת הבחינה. היא ביקשה שלא להטריד את ההורים, אבל כשכבדו הדברים מהשגתה שיתפה את מרים בדאגותיה. הרחוב עוד היה מרובץ שלוליות וצמרות השקמים עוד רעשו ברוח כשהגיעה מרים לאסוף את מאי מן הגן. תום ותסה היו עסוקים באותו יום בוועידה של אשפי מנהל. היא ספרה לה שבאמצע ארוחת בוקר אמר מאי פתאום שלפנות ערב ירד גשם. לא היה ענן בשמים, רוח לא נשבה, הים היה רגוע כאגם ביום חום.

"מה?" הקשיבה חדווה, "מה אתה אומר?"

מאי הרכין ראשו ורק שפתיו נעו: "גשם" ורק היא שמעה.

"הנה, הסתכלי בעצמך. ההורים שבאו לאסוף את הילדים נרטבו כולם ומאי לא הוסיף עוד מילה. לא שלו הגשם, לא הוא שאמר. נו, הגידי את בעצמך" התנשמה לה. מרים רק אספה אותו בזרועותיה וחיבקה ונשקה ולא אמרה דבר, רק מחשבותיה טסו. והרי מה תאמר? איך ידעת? היום היה בהיר וחמים, השמים נקיים מאבק וענן. זכר לא נותר ומאי הרי לא יוכל להסביר. עיניו זהרו באותו יום, כך נדמה למרים, כאילו ניטע בהן קסם. מאחר שבאותו יום היה כולו שלה היא הקשיבה והתרכזה והתבוננה. לאחר שהשכיבה אותו ונשקה לו והביאה עוד מים וחיבקה עוד חיבוק גם בשבילו וגם בשבילה וגם ישבה לצידו מעט בדממה וכבר קמה ללכת ואז שלא כדרכו ביקש ממנה מאי להישאר אתו עוד מעט. בלחישה, כמעט בלתי נשמע, סיפר לה על חלומותיו, איך מים עלו באש, איך להבות ליחכו פנים נעווים, איך מכשפים עלו שם מצחוקים עתיקים, ועמודים עוטי זהב והוא טובל במים, ידיו אסורות מאחרי גבו, לוחש, לוחש הכול, תוסס כמו לבה בים. על כפרים נידחים היה מספר לה והוא הרי מעולם לא היה בכפר ואיך פשטו שם שמועות וחיות והמבול הציף והמים אדמו כדם…..את כל סיפוריה היה חולם בעוצמה שהפחידה אותה.

בסוף השבוע היו נאספים לעתים חבריהם של תום ותסה והערב היה הומה צחוק וחידודים ולפעמים שיחה יפה ולפעמים מוסיקה ופעמים אחרות משחקי קלפים – מהם פשוטים כמו: מלחמה ורמי ומהם מסובכים וארוכים כמו ברידג'. גם כשעיניו כמעט נעצמו מעייפות היה מאי נדלק למראה הקלפים ואם היה בין הקרואים אדם שאצבעותיו היו זריזות בטריפת הקלפים או בחלוקתם היה מאי ממש נדבק אליו, קסום. לא עברו ימים רבים ומרים נדהמה ערב אחד לראות איך מאי מלהטט בקלפים והם טסו באוויר ושבו ונקלטו בין אצבעותיו, הסתדרו כמו מאליהם בחפיסות ושבו ונפרדו בצורות מרהיבות. הוא גם הפליא אותה בחידות קלפים ותמיד מצא קלפים שהיא החביאה במקומות מסתור ולימים למד לנחש מהו הקלף עליו חשבה בליבה.

"את עוד תראי" אמר לה פעם, "אנשים יבואו, רעבים, צמאים, נרדפים. קסמים יהיו. אני אהפוך לבן לשחור ושחור ללבן. אני אהיה כל חלומותיהם". 'הילד, כמעט נער' חשבה מרים, 'נסחף בחלומו. אבל הוא נחוש כל-כך, נחרץ, יודע. מפחיד'.

האורחים היו קבועים, אבל לפעמים נוספו עליהם אחרים, שהזמין תום, או הזמינה תסה. מאי, שאבחון ריטוטים הפך אצלו מהרגל לאומנות, למד להבחין מי חשוב, מי אהוד, מי נסבל, מי מביך. מפינתו היה עוקב אחר מבטי עיניים שהיו מצטלבים, מרפרפים, נסים ושבים להתרפק. גם עיניים נחבאות למד לקרוא ומבטים בסתר ונצנוצי ערגה. בעיקר עניינו אותו מבטי הוריו שבראו לו עולם שלם של משמעויות שמאי ביקש לפענח. ממבט עיניהם למד להבחין אם צלח יומם, אם אהבו, אם רבו.

האורחים שהזמין תום היו לפעמים מעבר לגבול, או מעבר לים, מרחוק או מקרוב. גינוניהם היו שונים מאלה שמאי הכיר עד בואם, שפתם הייתה זרה ומאי חש ברחשי הכבוד של אביו כלפי אותם אנשים ונשים, ובריחוק ששמרה תסה לאחר שכיבדה אותם במידת הנימוס הראויה. מעטים מהם התעניינו במשחקי הקלפים, ומכיוון שגם תום לא היה שחקן נלהב, הם היו פורשים במהרה לחדר אחר ושם היו שיחות וויכוחים שנמשכו שעות רבות. מאי התעניין מאד במשחקי הקלפים, אבל לימים כשלמד להבין אנגלית, או כשאחד מן האורחים הללו דיבר בשפתו, התחיל מאי לקלוט את משמעותם של הויכוחים והשיחות. לפעמים היה מתקפד לשמע ביקורת ששמע על המדינה, על מדיניותה כלפי מיעוטים, או כלפי מדינות שכנות, ועל מעשי עוול.

אחת הנשים, שהזמין תום, משכה את תשומת ליבו של מאי והייתה גם במרכז תשומת הלב של אחרים. היא שירתה מספר שנים בארגונים בינלאומיים ועתה מילאה תפקיד דיפלומטי חשוב בשגרירות ארצה. היא לא הייתה יפה, אבל היה בה משהו קורן. רבים נזהרו בכבודה. הנוהג בבית היה פנייה בשם פרטי, אבל אל 'מיס הוגרת' פנו כמעט כולם רק כך, גם בלהט הויכוח. 'מיס הוגרת' ידעה להציג את עמדותיה באופן רהוט ובהיר ונימוקיה היו שילוב מנומס של ידידות קטלנית. תמיד הייתה פותחת את דבריה באמירה: 'ידוע לכול שאני תומכת בברית האמיצה שבין מדינותינו' ולאחר מכן, מבלי לפגוע לכאורה באמירה זו, הייתה משלבת סרקזם מזוקק כשרמזה מבלי להזכיר שמות למנהיגי המדינה, וקטלה ללא דוגמאות מדיניות זו או אחרת. מאי עקב בעניין אחר כובד הראש של אביו ואחרי פרכוסים של חוסר נחת על פניה של אימו. בתחילה היו הדברים רחוקים מהבנתו – רשות הציבור מול טובת הפרט, הצורך בפיקוח ממשלתי על רמת השכר לעומת היעילות של יוזמות פרטיות, משאבי הטבע כנכס לרווחתו של האזרח, לעומת תמריצים להשקעות בינלאומיות – אבל לימים למד להבין יותר ותום עוד הוסיף להאיר את עיניו. שיחות וויכוחים אלה למרות הלהט, שהיה אמנם מוסווה בהרבה מילות נימוס, עדיין לא גילו סימני איבה ועדיין לא היה בהם מתח בלתי נסבל. מרים לא השתתפה בשיחות אלה, אבל עקבה אחריהן בעניין רב, ולא פחות מכך אחר הבעות פניהם של תום ותסה. לעתים הבחין מאי בחרדה שהתגנבה אל עיניה למראה תגובותיהם.

"האדם הזה עוד יקבע מי עני ומי עשיר" הכריזה תסה כשהציגה את אדריאן בפני החבורה. מאי ראה איש צעיר, יפה תואר, אולם היה חסר משהו בתוארו, או אולי היה משהו מיותר, אלא שמאי לא השכיל להבחין מהו הדבר הזה. עיניו היו מרוחקות ולעתים הפכו לסדק. שערו פיזר תלתלים סוררים, בהירים, שעטרו את פניו. בגדיו היו סדורים עד דק. דיבורו הפך מלחישה לרעם תוך שנייה ופניו היו נדלקים כשסתרו את דבריו. הוא הביא לבית את הפוקר, הוא העלה הימורים. תחת שרביטו הפך שולחן המשחקים משעשוע לזירה. בשעת השיחה היה מרבה לדבר על הזמנים החדשים, שבשורה בכנפיהם, שעוד אינם כאן בפועל אבל פעמיהם כבר נשמעים:

"והם יהיו חזקים" ספק הבטיח ספק איים, וצליל קולו – מתכת. לפעמים היה עובר פתאום מלשון יחיד ללשון רבים:

"אנחנו נראה לכם איך עובדים בשמחה, כולם יחד, גם להם נראה!" היה מנופף אצבע כלפי יריבים נעלמים. "כשמפלגת הבשורה תתפוס את השלטון יהיה פה סדר מבית וגם מדינות אחרות ילמדו לכבד אותנו".

מאי הבחין בזיקים שהבזיק אדריאן כלפי אימו, ובמבוכה שירדה על השולחן, וידע שהוא חייב לשאול את מרים מה הדבר ואולי אפילו לשוחח עם אימו. בינתיים חזרה ההמולה לחדר. הדילר חילק את הקלפים מחדש והמשחקים שקעו בקלפים שנפלו בחלקם ובפני יריביהם, שלבשו קיפאון, או נדלקו באש זרה. מאי שישב בריחוק מה משולחן המשחקים קיבע את עיניו בפניו של אדריאן שהיה לגמרי משוקע במשחקו, אבל כל אימת שהרים את עיניו היה פוגש את מבטו של מאי. בתחילה ניסה לחייך, אך החיוך יצא מעוקם, לאחר מכן התעלם, אבל כאשר נפגשו מבטיהם זירו עיניו מבטי איבה.

לעתים, כשהיה אדריאן מצטרף לאחת השיחות שהפכו לדיונים, היו הדוברים משתתקים והדיון היה מדרדר לויכוח בעיקר בין 'מיס הוגרת' לבין אדריאן. 'מיס הוגרת', כדרכה הייתה נימוסית, מתוקה והרסנית; אדריאן, כדרכו, היה בוטה ומתנצח. 'מיס הוגרת', למדנית ממרומי האקדמיה, ביקשה להזכיר לאדריאן שאפלטון כבר ידע כי "אכן עיר כלשהי, לא משנה עד כמה קטנה היא, מחולקת למעשה לשנים – האחת עירם של העניים, האחרת עירם של העשירים. הן נמצאות במצב מלחמה זו נגד זו; ובכל אחת מהן יש חלוקות משנה קטנות יותר, אתה תחמיץ את העניין לחלוטין, אם תתיחס אליהן כאל מדינה אחת" (הרפובליקה).

"לנו יש בשורה אחרת – עם אחד ולו מדינה אחת ומנהיג חזק. אפלטון הוא שם; לנו יש מדיניות". הצליף אדריאן.

"גם המדינה של אפלטון הייתה פעם בריאה ואחר-כך תפחה, השמינה, הפכה מדמוקרטיה לאימפריה, ויצאה להרפתקאות צבאיות. את סופה לא אספר לך. תנחש" השיבה 'מיס הוגרת', בנחת מושחזת.

"את יכולה להמשיך בתיאוריות היווניות שלך. אלינו נוהרים ללמוד איך להתגבר על אבטלה, איך לבנות אומה, איך לדכא אנארכיסטים" באומרו זאת כיוון אדריאן את עיניו וקבע אותן בתום, "ואנחנו אמנם נדכא אותם"

"ברגישות ובנחישות" הגיבה 'מיס הוגרת' בלגלוג.

"צחקי, צחקי Persona non grata , לא לנצח תוכלי להשמיץ כאן. יהיה פה סדר"

"ואז מה? תשלח אותי לחינוך מחדש?"

"אותך? לא! אותך נשלח הביתה, שם תוורידי לך אל תוך הניוון, השיוויון והאחווה. אנחנו נמשיך לעבוד בחריצות, ברוח הבשורה החדשה ואזרחינו הנאמנים יתמכו בנו, למען המולדת".

"כן" אמרה 'מיס הוגרת' בשקט מקפיא והסתכלה אל תסה, "אזרחים מסורים יש לכם כאן". נדמה היה למאי שהיא יודעת דברים שגם הוא חש. תסה מצידה העיפה מבטים גנובים אל אדריאן, אבל רוב הזמן לא הגיבה כלל.

"עסקתם במהפכת הצפיות בארצות הפסבדו-הומניות שלכם בשעה שאנחנו הקמנו את ממלכת ההישגים"

"כן, הזדמן לי לפגוש כמה מקורבנות ההישגים שלכם"

"את יודעת שאת חורגת מן התחום הדיפלומטי? אלה טרוריסטים שהחוק שלח אותם לכלא, ואת בשם חופש הדיבור עוברת על החוק". אדריאן היה עכשיו במלוא תנופת זעמו, אבל לפני שמצא מילים להמשיך את הויכוח, נמלך בדעתו, וגם הסתכל סביבו וראה את מבטי התימהון בעיני הנוכחים.

"טוב 'מיס הוגרת', עוד ניפגש, והכול בידידות עמוקה בין מדינותינו, לא כן?" אמר אדריאן. היה זה השגריר הדני קוהן, שניסה להוריד את המתח.

"אתם עוסקים בויכוח שאבד עליו הכלח" אמר באנגלית הגרמנית שלו. 'מדינת רווחה' חיקה את קולה המתנגן של 'מיס הוגרת', 'קהילה לאומית' חיקה בדיוק שגרם לפרצי צחוק את קולו המחוספס של אדריאן. "הרי כבר קבע איש חכם שקפיטליזם הוא ניצול האדם בידי אדם והסוציאליזם הוא בדיוק ההיפך מזה". 'מיס הוגרת' התפתלה בצחוק ואדריאן הסתכל עליו בזעם, אבל כעבור דקה העלה חיוך על שפתיו. הוא ניגש וחיבק את קוהן ולחש באופן שכולם יכלו לשמוע את דבריו:

"קשר הדם חוצה את הגבולות המדיניים, לא כן?"

מונחים שמאי לא הכיר: מדינת רווחה, זכויות הפרט, מרקסיזם, קפיטליזם, סוציאליזם התעופפו בחלל החדר. עברו ימים רבים עד שמאי למד להבין מעצמו, מקריאה, ובעזרת אביו ומרים את משמעותם של אותם מונחים מוזרים.

לאחר ויכוחים אלה נותר המתח בבית תלוי כענן ולימים נוסף גם הוא אל עילת המריבות בין תום לתסה. תום נהג לתקוף את דרכו הבוטה של אדריאן בויכוחים, בדיונים ואפילו במשחקי הקלפים, אולם בעיקר התמרמר על דעותיו השמרניות בעניינים חברתיים; תסה נהגה להסביר שמדיניות הממשלה נכשלה, המשק הציבורי נחשל ומושחת ואילו מפלגת הבשורה מבטאה את דעותיהם ושאיפותיהם של האזרחים. בתחילה היו מקפידים לנהל את ויכוחיהם בחדרם מאחרי דלת סגורה, או במשרד, אבל ככל שהידרדרו יחסיהם נפלטו מילים גם מסביב לשולחן האוכל, במטבח, או בחדר האורחים. יום אחד כשחזר מאי מבית הספר נקלע אל שוליו של ויכוח כזה, שדמה יותר למריבה מאשר לדיון. כשפתח את הדלת שמע את תסה אומרת:

"את, אל תתערבי. אם תום רוצה להרוס, שיהרוס". מאי מעולם לא שמע את אימו מתבטאת בחריפות כזאת כלפי מרים.

"אדריאן כבר הזהיר אותו" המשיכה תסה, "שמדיניות משרדו עלולה להיחשב כחבלה, אבל הוא בשלו". מרים ישבה בכורסתה האדומה, שקרני השמש מבעד לחלון הגדול שיוו לה מראה של להבה, ראשה מושפל, תום ישב שותק בפנים זעופים. תסה נראתה נבוכה לרגע כשראתה את מאי, אבל היה תיגר בפניה. מאי ניגש אל מרים והניח יד על כתפה. מרים חפנה את ידו בידה. השתרר שקט מעיק.

באחד מן הטיולים שאל מאי לפתע: "איך יודעים שאוהבים?" מרים שקעה במחשבות שעה לא קטנה. מאי כבר כמעט נואש מלקבל תשובה ואז אמרה מרים: "לא יודעים. מרגישים"

"מה מרגישים?" לא ויתר מאי.

"מרגישים שזאת היא ושרק רוצים להיות איתה ורק איתה וכל הזמן, וקרוב".

"כמה קרוב?"

"הכי קרוב שאפשר".

"ואם אי-אפשר. אם יש אנשים מסביב?"

"אז מבטים, או לטיפה בסתר, אפילו מרחוק".

"את חושבת שאמא מאוהבת?"

מרים הרהרה שעה ארוכה:

In pain throughout their life they'll fare;

In sorrow they'll be born of thee,

And end their days in misery.

To such distress and direful need

Thou brought thyself and all thy seed* [Adam in B.H. Clark, ed. Vol I p.311]

צטטה לו מן הזיכרון.

"אל תחקור במופלא. אל תשפוט. אני יודעת שקשה כשמדובר באמך, בתי, גם לי קשה, גם לה, ואין לי תשובה מן המוכן".

"אבל אותי הוא מפחיד" אמר מאי.

"מי?" שאלה מרים, אבל מאי סרב להמשיך בשיחה.

כשהייתה מרים עסוקה ודעתה מוסחת, הייתה מזמזמת לעצמה, ולפעמים היה פורץ ועולה מגרונה אותו צליל מופלא, שנעימתו הייתה גורמת לאנשים לעצור ולכבוש נשימה. לא עבר זמן רב והיא שמעה את נעימותיה עולות מפיו של מאי, כך, בלחש, לעצמו בלבד ורק קושקה היה מרטיט את אזניו, ומפהק. מרים הקשיבה ימים אחדים וכשהבחינה בשירתו, שהיא עולה יפה ואין בה צרימה, התחילה ללוות אותו, בהמהום, ללא מילים, אורבת לראות אם יגיב. עוד לפני שהתחלף קולו כבר נוסף לו גוון עמוק. ימים רבים חדל לשיר ואז יום אחד שמעה פה נמוך כל-כך שאוזן בלתי רגישה לא הייתה מבחינה בו, ואז ידעה. היא לא זזה ממקומה עד שסיים, ללא מילים, את 'פרולוג השמים' של מפיסטופלס, שאותו זמזמה לעצמה יום קודם לכן. מאז יום-יום הייתה מתגנבת, בחשאי בתחילה ולאחר מכן מתלווה לשירתו. היא לא הרשתה לו להרים את קולו. היא לימדה אותו את עוצמת הלחישה. ככוהנת דממות הייתה מרסנת את קולו, ורק לעתים, כמשובה היה נושא את כל מרחב קולו וגדילי הבדולח בנברשת היו מצטלצלים, ואפילו השכן בבית ממול עמד להקשיב.

"מי זה הזמר המופלא הזה, בביתכם" שאל את מרים כשעמדו שניהם בתור בקניון. מרים לא זיהתה את האיש, שהיה לבקן ולא היה אפשר שלא להבחין בפניו ששומה חומה גדולה כיסתה את לחיו הימנית.

"שמי ינון" הציג את עצמו.

"אני מרים והזמר הוא נכדי" מרים לא התאמצה להסתיר את גאוותה.

"ממך זה בא. את קולך אני שומע כבר שנים רבות"

"את קולי?" התפלאה מרים "איך זה?".

"את אפילו לא יודעת שאת שרה ושקולך מרטיט, ולי יש שמיעה אבסולוטית. פעם אפילו ניגנתי".

"ומדוע הפסקת".

"נו, צרות את יודעת, החיים!!!" אמר ואז הגיע תורה לשלם והם נפרדו.

"אל תפסיקו לשיר" אמר לה בפתח "כל עוד אפשר".

"נעשה ותשמע" הרימה מרים שתי אצבעות כהבטחה.

כמו חיית בר היה מאי סובב סביבה, כשנחלשה וחלתה. ללא מילים היו נחיריו מתרחבים ואישוניו נוצצים. היה יושב ליד מיטתה, שותק, או מביא לה כוס מים מרחשי ליבה, ודקות ארוכות היה מלטף את אצבעותיה שפרקיהן התקשו, והתעוותו.

"אוהב, כן אוהב" היה נאנח פתאום, נער בנעוריו, מבולבל, ואבוד.

תמיד הייתה חוזרת ומתאוששת, ותמיד הייתה נותרת צלקת-דאגה תלויה באוויר, במבט חרד של תסה, בפיק ברכים של שנייה מביכה, במבט תועה בעיניים, עד שהיו הדברים נשכחים במרוצת עניינים רבים אחרים. בתוך הרהוריו שנים רבות לאחר מכן, בימי אאירה הטובים, בימי ענות במחנה, היה מאי חוזר ומעלה תקופה זו כדי לחזור ולדבר על מרים, על שירה, על יופי, על אושר נמצא וחולף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קוסם”