החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קול משלהן

מאת:
הוצאה: | 2021 | 408 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

22.00

רכשו ספר זה:

נערה יהודייה שישבה לשולחן הכתיבה באמצע המאה התשע־עשרה בהחלטה נועזת לכתוב בעברית, כבר התגברה על הרבה מן המוסכמות החברתיות והדתיות שחסמו מלכתחילה את דרכה לכתיבה ב'שפת הקודש', ממנה הודרו נשים יהודיות. אולם עתה גילתה את הקושי שהעמידה בפניה עצם המסורת הטקסטואלית העברית, שככלל נכתבה על ידי גברים. נושאיה, לשונה ודימוייה של מסורת זו תאמו את כותביה הגברים, אך הרבה פחות מכך את זהותה ועולמה של האישה הכותבת.

את הסתירה שבין הרצון להיות חלק מן המסורת הספרותית העברית ובין אי התאמתה של מסורת זו לביטוי נשי, מנסות ליישב כותבות עבריות, אז כהיום, על ידי קריאתם המחדשת של הטקסטים העבריים הקנוניים בעיניים נשיות. באופן זה הם מנוּכָסים ומותאמים לביטוי, שלא נכלל בהם מראש, של זהות נשית.

ספר זה משלב פרקים שונים של כתיבת הנשים העברית, מן הכותבות המשכילות באמצע המאה התשע עשרה ועד סופרות ומשוררות במאה העשרים, לאמירה כוללת בדבר דרכה של הכותבת העברייה ─ מן המרחב שמחוץ למסורת התרבותית הקנונית, אל תוכה.

טובה כהן היא פרופסור אמריטה במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. מחקריה עוסקים בספרות העברית של המאה התשע־עשרה ובכתיבתן של נשים. ספרה הקודם עוגב נאלם; חייה ויצירתה של המשוררת העברייה־איטלקייה רחל מורפורגו (כרמל, 2016).

מקט: 4-249-50902
נערה יהודייה שישבה לשולחן הכתיבה באמצע המאה התשע־עשרה בהחלטה נועזת לכתוב בעברית, כבר התגברה על הרבה מן המוסכמות החברתיות והדתיות […]

פתח דבר: היסטוריה של “גניבת שפה”– על הספר ופרקיו

במוקדו של ספר זה עומדת “גניבת שפה”, וביתר דיוק –”גניבת” השפה העברית הקנונית הגברית על ידי נשים כותבות לצורך ביטויין הן, שהחלה עם כניסתן למרחב הספרות העברית החדשה במאה התשע עשרה והיא נמשכת עד ימינו.

ראשית עיסוקי המחקרי בכתיבת הנשים העברית הייתה לפני כמעט שלושה עשורים, ועיקרו היה בעצם “גילוין” של הכותבות העבריות הראשונות ועמידה על מאפייני כתיבתן. מתוך מחקר זה הלכה והתפתחה התעניינותי באופן שבו ניכסו הכותבות הראשונות את העברית לצורך ביטוין האישי־נשי וכן באופן שבו המשיכו גם כותבות מאוחרות להן בניכוס הקנון העברי. ספר זה מבוסס על מאמרים שכתבתי בתקופות שונות, כולם עוסקים בקריאה המחדשת של כותבות עבריות בטקסטים עבריים קנוניים לסוגיהם – מן המקרא ועד השירה העברית החדשה.

מבנה הספר ואופן עריכת פרקיו נועדו לשמור על שתי אפשרויות לקריאתו: גם כפרקים־מאמרים נפרדים וגם כספר בעל אמירה אחת ומתפתחת. שיקולי העריכה של הספר נובעים מתוך כפילות זו. מחד גיסא, מתוך הרצון לאפשר את קריאת פרקי הספר כמאמרים נפרדים, שמרתי על חלק מן ההקדמות ההיסטוריות־ספרותיות הנחוצות לאלה הקוראים פרק מסוים כמאמר נפרד. בשל כך נוצרה לעיתים חפיפה מסוימת בין הפרקים ועם הקוראים הסליחה. כמו כן, מתוך כוונה לשמור על אותנטיות המאמרים, לא שיניתי תובנות מוקדמות שלי, גם כאשר הן הועמקו בתקופה שלאחר מכן. מאידך גיסא, קיצרתי מאוד את ההקדמות והשארתי אותן רק כשהיו חלק אינטגראלי מן הרציונל של המאמר. כמו כן, לא נמנעתי מהכנסת שינויים מסוימים במאמרים המקוריים, כאשר לאור הבנתי כיום, ניתנים הדברים להיאמר אחרת, טוב ומדויק יותר. השוואת פרקי הספר עם המאמרים המקוריים יש בה כדי להוכיח כי הגם שהעיקרון המנחה של המאמר נותר בעינו, הניתוחים הועמקו והועשרו, וכך מהווים פרקיו השונים של הספר גרסה חדשה ו(לתקוותי) טובה יותר של המאמרים המקוריים.

פרקי הספר משקפים תקופות שונות בהתפתחות הבנתי את האופן שבו מנכסות הכותבות העבריות את הטקסטים הקנוניים. ראשית עיסוקי בכתיבת נשים עברית הוכוונה על ידי העיסוק בכתביהן של נשים משכילות במאה התשע עשרה, במסגרת איסוף החומר לאנתולוגיה קול עלמה עברייה (2006). המאמר הראשון שכתבתי מתוך ניסיון למצוא את מאפייניה הייחודיים של כתיבה נשית היה “בתוך התרבות ומחוצה לה: על ניכוס שפת האב כדרך לעיצוב אינטלקטואלי של האני הנשי”, והוא הציב – לראשונה במחקר הספרות העברית – את עצם העיקרון של ניכוס טקסטים קנוניים על ידי כותבות עבריות לדורותיהן לצורך הבעתן הנשית. מתוך הרצון לעמוד על ייחודה של כתיבת הנשים העברית במאה התשע עשרה יישמתי כיוון מחקרי זה לבדיקת הטקסטים (שכמעט לא היו ידועים) של הכותבות העבריות הראשונות. בתקופה זו נוכחתי לדעת כי גם דיון בתוכני כתיבתן (כמו למשל האידיאולוגיה הפמיניסטית של הכותבות) מצריך עיסוק בניכוס הטקסט הקנוני, באשר הוא מכוון מהותי של עיצוב קולן. בו־זמנית התחלתי גם להבין את עומק השפעתה של פואטיקת ניכוס הטקסט הקנוני, עד לכותבות בת זמננו. בצד העיסוק הכולל בפואטיקה הנשית העברית התעמקה התעניינותי בכותבת ספציפית בת המאה התשע עשרה, המשוררת העברייה־איטלקייה רחל מורפורגו. מחקר שירתה ואישיותה של מורפורגו והצורך בפענוח כתיבתה האניגמטית הם שכיוונו אותי לזיהוי דרך ספציפית של ניכוס נשי של הטקסט הקנוני – טכניקת הפלימפססט (הטקסט הדו־רובדי). ידיעותיה הרחבות של מורפורגו בטקסטים הקנוניים היהודיים אפשרו לה יצירת רובד משמעות נסתר, החותר כנגד הרובד הגלוי של השיר באמצעות האזכורים לטקסט הקנוני וקריאתו החדשה. זיהויה של טכניקת הפלימפססט אפשר לי לא רק פענוח של שירתה של מורפורגו, אלא אף קריאה מחודשת בשירתן של משוררות מאוחרות יותר.

תהליך ההתפתחות של מחקרי על עיצוב קולן של הכותבות העבריות אינו מכתיב את מבנה הספר שלפניכם. הספר אינו אמור להציג את ההיסטוריה של התפתחות מחקרי ושל עיצוב תובנותיי, אלא את ההיסטוריה של הנושא – יצירת קולן של הנשים העבריות. אי לכך הפרקים אינם מסודרים בהתאם לסדר הופעת המאמרים ובמבנהו משולבות התובנות הספרותיות עם ההתפתחויות הכרונולוגיות של הפואטיקה.

חלק ראשון: פרקי מבוא

שלושת פרקי המבוא מעמידים פתיחה לספר משלוש זוויות שונות: הרקע החברתי־תרבותי, התקדים המקראי לעיצוב הקול הנשי וההיבט הפסיכולוגי של תפיסת האני הכותבת כזהות אינטלקטואלית.

הפרק הראשון (“הקול העברי־הנשי בספרות העברית החדשה”) מציב את הרקע החברתי, התרבותי והתיאורטי של ניכוס הלשון העברית לכתיבתן של יוצרות עבריות. שני הפרקים שאחריו מרחיבים את המבוא לדיון בכתיבת הנשים החדשה בשני תחומים. הפרק “‘ותען להם מרים’: קולותיהן של מנהיגות במקרא” מדגים כיצד כבר בלשונן של גיבורות מקראיות ניכרות מגמות שונות של ניצול הלשון ההגמונית לצורך ביטוי זהותן. ואילו הפרק השלישי (“בתוך התרבות ומחוצה לה: על ניכוס שפת האב כדרך לעיצוב אינטלקטואלי של האני הנשי”) מוסיף לדיון העקרוני בניכוס הנשי של הטקסט הקנוני, הגברי, את האספקט הפסיכולוגי־תרבותי של הכותבת, המעצבת במכוון טקסט המבטא דווקא את הפן האינטלקטואלי־תרבותי שלה. הקשר בין התפיסה האינטלקטואלית של האני היוצרת ובין המאמץ המודע לניכוס טקסטים קנוניים תהיה הנחת יסוד לאורך כל הדיון בספר. פרק זה מבוסס על המאמר הראשון שבו ניסיתי לעמוד על האופן שבו מנכסת הכותבת העברייה את הטקסטים הקנוניים הגבריים לצורך ביטויה הנשי־אותנטי. ראיתי לנכון להביאו בין פרקי המבוא מאחר שהוא היווה צעד ראשון במחקרי בתחום זה, ובו תיארתי לראשונה את דגם הכותבת האינטלקטואלית.

חלק שני: עיצוב קולה של המשכילה העברייה

ארבעת הפרקים בחלק זה מציירים את השלב הראשון בכתיבת הנשים העברית – את האופן שבו נאבקו הכותבות העבריות על מציאת קולן הייחודי במרחב הספרות המשכילית הגברית מאז ראשיתה של הספרות העברית החדשה במאה התשע עשרה. שניים מן הפרקים עוסקים במקומו המרכזי של הטקסט הכתוב בעולמן התרבותי של הכותבות: הפרק “ה’משכילות’ כ’לומדות’: על מקומם של טקסטים קנוניים בעולמה של המשכילה העברייה” והפרק “‘הגיתי בספרים הרבה’: המשכילה במאה התשע עשרה והספר העברי”. שני הפרקים מציירים את עוצמת הקשר של המשכילה העברייה ל”תרבות האב” הקנונית, הן המקראית הן בת־זמנה, ואת מאמציה למצוא את קולה הייחודי בתוך תרבות זו. את המניע האידיאולוגי למאמצים אלה מתאר הפרק הבא – “‘האם קופים אנחנו ולא בינת אדם לנו?’: ההיו הכותבות העבריות הראשונות במאה התשע עשרה פמיניסטיות?”. פרק זה מתאר את שלבי ההתפתחות בזהות הפמיניסטית של הכותבות הנידונות והשפעתה על קריאתן במקרא ובספרות חז”ל. הפרק האחרון בחלק זה מדגים את הניגוד בין הקול הגברי־משכילי לקול הנשי־משכילי, תוך התמקדות בכתיבה העברית המשכילית במרחב גיאוגרפי ספציפי – גליציה.

חלק שלישי: עוצמתו של הטקסט הקנוני בשירת רחל מורפורגו

בחלק זה נכללים שני פרקים העוסקים במאפיינים מרכזיים בעיצוב קולה הייחודי של רחל מורפורגו (טריאסט 1790-‏1871), וכל אחד מהם עוסק בפן אחר של דמותה ושירתה של מורפורגו. הפרק הראשון (“כוחה של כתיבה מן השוליים: רחל מורפורגו – המשוררת העברייה הראשונה”) מתאר את הרקע להתפתחות משוררת ייחודית זו ואת יכולותיה המיוחדות בניכוס טקסטים קנוניים. הפרק השני (“‘כָּל־עוֹד נַפְשִׁי בִי אֶזְכֹּר תּוֹרַת מֹשֶה’: המשוררת רחל מוֹרפּוּרגוֹ כלמדנית”), מהווה המשך לראשון והוא מתמקד בלמדנותה של מורפורגו, המהווה דוגמה מובהקת למשוררת למדנית שהביאה לידי שיא את הטכניקה של ניכוס חתרני־נשי של הטקסט הקנוני ההגמוני.

חלק רביעי: הקול הנשי בספרות העברית במאה העשרים – הרחבת הניכוס הנשי של הטקסט הקנוני

בחלק זה, המכיל חמישה פרקים, עובר הדיון מחלוצות הכתיבה העברית במאה התשע עשרה לסופרות ומשוררות עבריות החל מראשית המאה העשרים ועד סופה. לכל היוצרות הנידונות משותפת השאיפה לעיצוב קולן הנשי הייחודי מתוך הסתמכות מחדשת ומנכסת של המסורת הקנונית ההגמונית. פרקי החלק הזה מרחיבים את תחום הדיון גם בזמן (למאה העשרים), גם בסוגה (לפרוזה הבדיונית) וגם במרחב ניכוס הקנון, ומדגימים כיצד יוצרות עבריות במאה העשרים מחפשות דרכי הבעה אישיות־נשיות בסוגות שונות ובהבנה חדשה של אפשרויות ניכוס הטקסט.

שניים מן הפרקים עוקבים אחרי הדרך שבה כמה מן המשוררות הבולטות בתקופה זאת (רחל, אסתר ראב וזלדה) השמיעו את קולן הייחודי הנשי באמצעות שימוש מחַדֵּש בטקסטים מקראיים. זאת גם באמצעות ניכוס הטקסט המקראי לצורך יצירת רובד סמוי של השיר (“גילוי וכיסוי בשירתן של משוררות עבריות: דו־רובדיות כמאפיין פואטי של שירת נשים עברית”) וגם על ידי אימוץ דמות הזדהות נשית מקראית (“על דבורה כ’אם מטאפורית’: משוררים, משוררות וגיבורות תנ”כיות”). השמעת הקול הנשי באמצעות ניכוס הקול הגברי הקנוני אינה מיוחדת אפוא רק לראשית הכתיבה העברית. כבר בפרק השלישי בפרקי המבוא (“בתוך התרבות ומחוצה לה”) הודגם ניכוס יצירתי של פרוזאיקניות בנות המאה העשרים (יהודית הנדל ורות אלמוג) בטקסטים קנוניים. עתה מורחב התחום גם לכתיבתן של משוררות בנות־הזמן.

הרחבה נוספת של הדיון בפרוזה שכותבות נשים במאה העשרים נעשית בשני הפרקים הנוספים בחלק זה המתארים כיצד שאלת ניכוס הטקסט הקנוני עומדת במוקד שני סיפורים של דבורה בארון. הסיפור “עגונה” (בפרק: “ניכוס הטקסט מתוך ‘עזרת הנשים’; ‘עגונה’ לדבורה בארון”) נקרא כמעין מניפסט של פואטיקת הניכוס הנשי של הטקסט הקנוני, תוך שהתיאור של הזקנה המקשיבה לדרשה נעשה לגילום אמנותי של פואטיקה זו. בסיפור נוסף, “גניזה” על שתי נוסחאותיו (“האם נגנזה ה’גניזה’? מסיפור נעורים פמיניסטי לניכוס נשי־פמיניסטי של סיפורת ההווי”), עושה בארון צעד מרתק להרחבת המושג “טקסט”: אורח החיים המסורתי הפטריארכלי של העיירה הוא המארג בר־הפרשנות של הכותבת והוא הטקסט המנוכס על ידי גיבורותיו, ברוח הגדרתו של דרידה שנים רבות אחר כך, “אין דבר שהוא מחוץ לטקסט”. על ידי ניכוסו הנשי של טקסט בלתי ורבאלי זה, מותחת הכותבת ביקורת על חברת העיירה, תוך שהיא מוזגת יין חדש (נשי) בכלי המסורתי של סוגת “סיפור ההווי” המשכילית ההגמונית.

הפרק האחרון של החלק הרביעי ושל הספר כולו (“‘העיר רובצת על חיי’: ירושלים ומגדר בשירה העברית”) מרחיב את הטקסט המנוכס לכיוון אחר: לא רק הטקסט היהודי המסורתי – זה הכתוב או זה המגולם באורח החיים המסורתי (כמו בסיפורה של בארון) – אלא אף המיתוס התרבותי הלאומי וגילומו בשירה ההגמונית הגברית. הטקסטים הקנוניים הנבחנים בפרק זה הם התיאורים ההגמוניים (הגבריים) של ירושלים, וניכוסם הוא חלק משירת הנשים העוסקת בעיר זו. פרק זה הוא, במידה רבה, סיכום המהלך של הספר כולו. באמצעות ניכוס מתוחכם של הקנון הגברי מצליחה המשוררת העברייה השרה על ירושלים, בדומה לכותבות העבריות מאז המאה התשע עשרה, לשלב את המסורת הקנונית של “שפת האב” עם הזהות הנשית של “שפת האם”, וליצור מתוכה אמצעי ביטוי חדשים. כך היא מצליחה “לגנוב ולעוף עם השפה”.

מחקריי השונים על כתיבתן של יוצרות עבריות במשך יותר ממאה וחמישים השנים האחרונות, מצטרפים לתמונה מורכבת אך גם בעלת אמירה ברורה: הכותבות העבריות לדורותיהן ידעו להשמיע את קולן הייחודי בו־זמנית מתוך התרבות העברית הקנונית ומחוצה לה. בחינת כתיבתן של נשים במסגרת הספרות העברית החדשה מבהירה את מאמציה של הכותבת העברייה למצוא את קולה מתוך שתי התרבויות שבתוכן היא חיה ופועלת – “תרבות האב” ו”תרבות האם”. אולם, עם זאת, הניכוס הנשי של התרבות הגברית אינו רק אקט של חיבור ושילוב של התרבות הקנונית־גברית־הגמונית עם תרבות ה”שוליים” הנשית ל”תרבות הורים” כוללת; הוא אף אקט חתרני וביקורתי. “גניבת השפה” הגברית הדתית־הקנונית מאפשרת לכותבות עבריות להביע את זהותן הנשית באמצעות כליה של המסורת התרבותית הגברית ובו בזמן – כנגדה. הכותבות העבריות משמיעות כך “קול משלהן”, שראוי וחשוב להקשיב לו, קול שמעצם היותו “ספרות מיעוט”, מהווה מסורת נשית של ראייה מחדשת את התרבות ההגמונית.
***

המאמרים שהם הבסיס לפרקי הספר נכתבו במשך למעלה משני עשורים ולא ניתן למנות את כל אלה שלהם אני חייבת תודה על עצה, שיחה, קריאה ועזרה. תודתי נתונה לכולם. תודה מיוחדת לעורכי כתבי העת השונים בהם התפרסמו מאמרי, לקוראי המאמרים ולעורכיהם. לתודותי על העריכה וההוצאה אני מצרפת, עם הוצאת ספרי, את הערכתי הרבה ותודותי להוצאת “כרמל” ולישראל כרמל היחיד והמיוחד העומד בראשה, וכן ליובל שקלים עורך הספר.

כל המאמרים נכתבו בשנות הוראתי במחלקה לספרות עם ישראל ובתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן. שתי המחלקות היו ביתי האקדמי החם והידידותי שאִפשר לי את המחקר ואת הלמידה, גם מעמיתים וגם מתלמידים, שפעמים רבות היו שאלותיהם זרז למחשבות חדשות. הערכתי ותודותי לבית אקדמי זה.

להוצאת הספר סייעה “הקתדרה לחקר נשים ומגדר ע”ש רחל וי”ל גבירץ” באוניברסיטת בר־אילן, שנוסדה על ידי פרופ’ דפנה יזרעאלי ז”ל, שיחד אתה זכיתי להקים את “התכנית הבינתחומית ללימודי מגדר” באוניברסיטת בר־אילן.

במשך כל השנים שבהן הלך והתפתח ענייני בכתיבתן של יוצרות עבריות, היטו בני משפחתי אוזן קשובה וסבלנית לרעיונותי ותובנותי. אל ארבעת בנינו וארבע כלותינו נוספו במשך שנים אלה הנכדים והנכדות. וכולם הצטרפו לתמיכתו ארוכת השנים, הנבונה והחמה של אישי סטיוארט. יחד הם סיפקו לי מרחב רגשי ואינטלקטואלי, חכם ומרנין, שבתוכו יכולתי לחשוב, לחקור ולכתוב בשלווה ובהנאה. אהבתי ותודותי לכולם.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.