החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כל הלבבות תפוסים

מאת:
הוצאה: | 2018-01 | 175 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

כל הלבבות תפוסים הוא סיפורם של חבורת צעירים בשכונה תל-אביבית, בתקופה המטלטלת של שנות ה-60 וה-70. הסיפור הוא התבוננות חדה בגוף ראשון בסבך משפחתי וחברתי, שבו נלכדת רוח העלומים וחווה תהפוכות. כל הלבבות תפוסים שולח אלומת אור ממוקדת לעולם חבוי, שביר ונסתר של ילדות והתבגרות. החבורה מתמודדת עם חמקמקותם של האמת, העלבון והכאב, ויוצרת אגב-כך מארג חברות, ומעין אתר נפשי המאפשר מפגש, גם אם זמני בלבד, של גילוי, התפתחות, התפכחות ונחמה.

ד"ר טליה להב, עו"ס, מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי ובייעוץ באמצעות הבעה ויצירה. עוסקת בייעוץ ובטיפול במתבגרות, במתבגרים ובבוגרים זה עשרים וחמש שנים. בפרסומים, פרי עבודתה המחקרית והטיפולית, היא מתמקדת בהבנת חוויית ה"שונוּת" וה"אחרוּת" במשפחה ובתפקידי ניהול ומנהיגות.

ספר השירה שלה, "מתח צף", יצא לאור בהוצאת "עקד" (1989).

מקט: 4-249-50487
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


*

כשנולדתי, כל הלבבות כבר היו תפוסים. אני חשה באחיזת ידה של אחותי. היא מחזיקה אותי לרגע בידיה, חובקת את גופי ומניחה אותי בחזרה בלול. אני נזרקת מעט והמפגש עם מזרן השעוונית קשה. היא מתבוננת בי שוב והולכת לחצר.

אימא אומרת: “אבא הכריח אותי לשמור על ההיריון אתך”. היא אומרת “לי הספיקו שניים” וגם “הוא התעקש” ו”בלית ברֵרה הסכמתי”. אני כמהה לחום גופהּ. אני חולה. האוויר עולה כבד בצינור דקיק בגרון. אין ממנו די. אני משתעלת.

בלילה, אימא ואבא בחדר שלהם. אני עם יעל וגדעון בחדר הסמוך. אור חלוש של מנורת לילה מאיר את הקיר. אני בוכה ויעל מטלטלת אותי, שולחת את ידה מתוך שינה, ששש. אני לא מרגישה טוב וקשה לי מאוד לנשום. הבכי עוד נמשך והם שניהם ממלמלים מתוך שינה, נרגזים בגלל ההפרעה.

“די. שקט”. אם הבכי מתגבר ונשמע מנדנד ואימא לא שומעת, יעל צובטת אותי שאשתוק. בידיה הקטנות, היא מהסה אותי. אחי ואחותי, היא בת שתים-עשרה והוא בן תשע, הם כמו חברים. מדברים אחד עם השני, לפני שהם הולכים לישון. כל אחד ממיטתו, משני עברי החדר, בחושך, מדברים על כל מיני דברים. אני שומעת את הקולות ואני לכודה באמצע החדר. הלול נמצא בין מיטותיהם. ליעל יש שיער ארוך וחלק, תמיד אסוף וקשור בזנב סוס. לגדעון יש שיער שחור קצר, מבריק וחלק. גדעון שולח אליי מדי פעם חיוך, לתוך הלול. הם צמד שנע במסלולו. הם מקבילים לצמד ההורים. אימא ואחותי חזקות יותר ומכתיבות את הסדר. יעל אחותי נעה במהירות ולא עוצרת. בכוח רצונה היא מסוגלת גם לזרוק את עצמה ממקומות גבוהים ולשרוד. בגיל חמש היא קפצה מחלון בית סבתא שבקומה השנייה אל החצר המרוצפת. כשזה קרה, אימא הוזעקה ממקום עבודתה במשק בית. ראשה הקטן של יעל נפתח ושערה נמלא עיסת דם. היא שומרת רגשות. לא מראה כאב. לא בוכה. אימא מספרת שהיא מצאה את גדעון עומד בחדר ליד החלון, מבוהל. לא הבין לאן יעל נעלמה פתאום. תפרים רבים חיברו את הפצע הפתוח. הוא מביט בתמיהה ובחשש בכיסוי הלבן שלראשה. “רוצה? אל תפחד. בוא תיגע בתחבושת”, היא אומרת לגדעון, מראה לו כמה היא אחות אמיצה. נותנת לו יד.

אבא מתגאה בבתו הקשוחה, העשויה ללא חת. לעומתה, אחי נדמה בעיניו כרך, אִטי ונרתע. הוא אהוב על אימא ולא נצרך למופעי ראווה.

“הבן שלך”, אבא אומר לה, “אותו את אוהבת”. כאילו מבקש ממנה שתכחיש או תמעיט.

“נכון”, היא אומרת, דווקא בגאון, ומתריסה, “זה הבן שלי. ואתה אוהב את הבת שלך. על כל דבר שהיא עושה אתה מגונן, ורק עליו אתה כועס. אז יש לו ידיים שמאליות, אז מה?”

הם מדברים על האהובים שלהם ובדיבור עצמו מתחזקים ומתחברים כמרכבה. זה אוהב את זו, וזו אוהבת את זה. אני לא בטוחה אם הם רואים גם אותי.

שעת בין ערביים. קודם אני מוטלת על השמיכה רדומה, ואחר כך יושבת על רצפת החדר, והקולות שלהם ברקע, לא מכוונים אליי אבל לידי. אני מקשיבה להם.

יעל מתקשה למצוא לעצמה שקט. היא מגבירה את השיר של דיאנה רוס ברדיו, “האני בי קיפ און סטינגינג מי”. נעה קדימה ואחורה בצעדי ריקוד ומוחאת כפיים. גדעון יושב עם איזה ספר. “בוא כבר”, יעל קוראת לו. הם קופצים בחדר ורוקדים. אחר כך היא מכבה את הרדיו כי היא מחליטה. היא אומרת לו “עכשיו בוא נשחק בדוּקים”. הוא מסכים אִתה. “תן לי חתיכה מהשוקולד שלך, אני כבר אכלתי את שלי, אתמול. רק קובייה”. גדעון חושב קדימה. הוא שמר את שתי הקוביות מאתמול ונותן לה אחת. הם שוכבים על הרצפה ובתורם מרימים בעדינות דוקים צבעוניים. אני מתקרבת ומתיישבת ליד. לא קרוב מדי. מושיטה יד לדוק אחד ירוק. “אל תיתן לה”, היא אומרת. “זה אסור. היא תכניס לפה”. היא פונה רק אליו. אני מבינה. אני כבר מדברת הרבה מילים. “זוזי”, גדעון אומר לי, מבטו כמעט מגיע לאחורי גבו.

אימא מופיעה מכיוון המטבח עם רבע תפוח מקולף בידה. “קחי”, היא פוקדת ותוחבת אותו בידי. אני יושבת בשיכול רגליים בקצה השטיח. מחזיקה אותו בידי. “תני לי גם”, מושיטה יעל את ידה לעברי בחיוך ועושה פרצוף חמוד. “תני לי. תני לי”. גם גדעון אחי מסתובב אליי ומושיט יד עם חיוך: “תני לי, אל תתני לה”. אני מושיטה את היד עם התפוח לעברם, מכניסה אצבע שמאל לפה, בהיסוס. יעל מחזירה את היד לעצמה, היא אומרת, “איכס, כבר הכנסת את זה לפה”.

אימא קוראת מהמטבח: “תיכף אביא לכם עוד פירות”.

אני עושה במכנסיים. “אימא! היא הרטיבה פה!” אימא מגיעה עם צלחת פלסטיק ביד עם פירות חתוכים ומושיטה להם. הם מניחים את הצלחת הכחולה לידם.

אימא מניפה אותי באחת מהרצפה. “פויה, מה עשית!” אני כמעט בוכה אבל מתאפקת. שורף לי העור והמים הקרים שוטפים את החום. אני נתונה בידיה של אימא מעל הכיור במקלחת.

אימא עושה הכול בתנועות מהירות. במפתיע היא גם הופכת אותי, ידה תומכת את בטני, וגם הישבן נרחץ. בסוף, היא מעמידה אותי על מכסה האסלה ומנגבת בתנועות מהירות עם מגבת צבאית ישנה. אחר כך מרימה אותי מעבר לסף חדר המקלחת ואני עומדת על מטלית רצפה ממתינה, עירומה, קצת רועדת מקור הרחצה למרות שבסביבה, כרגע, רק רוח קיץ קלה. אימא, בצעדים מהירים, כמעט רצה, ללא מילים, מביאה תחתונים לבנים נקיים וגופייה. לפני כן, חיתול נכרך למותני. אני אוהבת את המגע של החיתול. גם בלילה אני ישנה עם חיתול לבן בידי. מצמידה את הבד הרך אל לחיי ומתכנסת בעדינותו. ביום, כשאני יושבת בחצר הבית, בצל העצים, אני ממוללת את האדמה עד שהיא נעשית רכה והאצבעות שלי מעבירות את הנעימוּת הזאת לכל הגוף.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל הלבבות תפוסים”