החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כוחו של אחד

מאת:
מאנגלית: מרב מילר | הוצאה: | 2018 | 634 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

דרום אפריקה, 1938. ילדון אנגלי עני וחסר אב נתלש מחיקה של האומנת השחורה והאהובה שלו ונשלח לפנימייה לילדים דוברי אפריקנס. הוא מוצא את עצמו חסר מגן מול שאר הילדים, ובעקבות מפגש גורלי ברכבת מחליט להיות אלוף העולם באיגרוף. אחרי שהוא סופג כל השפלה אפשרית, הוא לומד שכוחו טמון לא רק באגרופיו, אלא קודם כול בראשו.
בעיירה קרתנית על רקע מלחמת העולם השנייה ותחילת האפרטהייד, הוא גדל בחברה שרואה בכל מי שאינו לבן נחות וחסר ערך, ובאמצעות עינו החדה חושף בהומור רב את השקרים והצביעות של עולם המבוגרים. הוא מצטרף לקבוצת איגרוף בבית הסוהר הקרוב לביתו, רוכש השכלה וידידים מחוץ לכותלי בית הספר, ובין לבין גם לומד את ערכן של חברות, מסירות והקרבה.
רומן הביכורים של ברייס קורטני, שנכתב לפני שלושים שנה, היה לרב מכר ענק, תורגם לשמונה עשרה שפות ועובד לסרט, ועתה רואה אור בעברית לראשונה.

מקט: 4-249-50600
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

זה מה שקרה.

לפני שהחלו חיי באמת, כמו כל התינוקות ייבבתי וינקתי – מה שבמקרה שלי היה מזוג שדיים שחורים, ענקיים ורכים. כנהוג באפריקה ינקתי בשנתיים וחצי הראשונות לחיי, ולאחריהן נעשתה המינקת בת הזולו לאומנת שלי. היא הייתה אדם שנועד לִשְׂחוק, לחום ולרכות, והיא הייתה מצמידה אותי לשדיה ומלטפת את תלתליי הזהובים ביד גדולה כל כך, שכמו הכילה את כל ראשי. את כאביי ניחמו שיר על לוחם צעיר ונועז שצד אריה ושיר של נשים אודות כביסה על הסלע הגדול לצד הנהר, שם לעת שקיעה יוצאים הבבונים מן הגבעות ובאים להרוות את צימאונם.

חיי האמיתיים החלו בגיל חמש כשאימי לקתה בהתמוטטות עצבים. נקרעתי מן האומנת השחורה והנפלאה שלי ומצחור חיוכה הרחב ונשלחתי לפנימייה.

התחילה אז תקופה של טריזי דלעת צהובים ושרופים ומרים בקצוות; של פירה עם גושים זכוכיתיים; של בשר חגור בסינר של סחוס בציר אפרפר; של גזרים קצוצים לקוביות; של כרוב חם, רטוב ומפיח גזים; של מיטות שמרטיבות את עצמן בבקרים; ושל תחושה חדשה לגמרי בשם בדידות.

הייתי הילד הכי קטן בבית הספר, צעיר בשנתיים, ודיברתי רק אנגלית – השפה הנגועה שהתפשטה כמגפה בארץ המקודשת, ושזיהמה את מימיה הטהורים והמתוקים של הלאומיות האפריקנרית.[1]

מלחמת הבורים עוררה משטמה רבה כלפי האנגלים, ה”רוּיְנֵקִים”.[2] זו הייתה שנאה שחלחלה להם לזרם הדם וניגעה את ליבותיהם ואת נפשותיהם של בני הדור הבא. עבור בניהם היחפנים, הייתי הדוגמה החיה הראשונה לשנאה המוּלדת שלהם לבני מיני.

דיברתי את השפה שהגתה את המשפטים אשר הרגו את סביהם ושילחו את סבתותיהם למחנות הריכוז הראשונים בעולם, שם הן מתו כזבובים מדיזנטריה, ממלריה ומקדחת שחור השתן. לדידם של החוואים הקלוויניסטים מרי הנפש, עוון האבות נפקד על בנים ועל שילשים. הייתי נגוע.

כל אזהרה מוקדמת לא ניתנה לי שאני רשע, וזו הייתה הפתעה מפחידה. ייללתי לעצמי בחדר המעונות של הילדים הקטנים, ולפתע נגררתי מתחת לשמיכה הנוראית שהדיפה ריח קמפור אל חדר המעונות של הבוגרים על ידי שני ילדים בני אחת עשרה, לעמוד למשפט לפני מועצת המלחמה.

המשפט שלי היווה, כמובן, לעג לצדק. אבל לְמה כבר יכולתי לצפות? נפלתי בשבי הרחק מאחורי קווי האויב, והכול יודעים – אפילו ילד בן חמש – שפירוש הדבר עונש מוות. עמדתי ומיללתי מילים חסרות פשר, בלי יכולת להבין את שפת השופט בן השתים עשרה שהרעים בקולו, או את הסיבה לצהלה כשניתן גזר הדין. אבל ניחשתי שמדובר בגרוע מכול.

לא ממש ידעתי אל נכון מה זה מוות. ידעתי שזה משהו שקורה בחווה בבית המטבחיים לחזירים ולעיזים ומדי פעם לעֶגלה. צִווחת החזירים הייתה נוראה כל כך שידעתי שזו לא חוויה מי יודע מה, אפילו לא לחזירים.

ועוד דבר ידעתי לבטח: המוות אינו טוב כמו החיים. עכשיו עמד המוות לקרות לי לפני שתפסתי מה זה בכלל החיים. התאמצתי לכבוש את הדמעות כשנגררתי משם.

באותו לילה היה כנראה ירח מלא משום שהמלתחות היו שטופות באור כחלחל. קירות השחם החמורים של גומחות המקלחת נטו בחדות אל רצפת הבטון הרטובה. מעודי לא הייתי קודם במלתחות והמקום הזה דמה לבית המטבחיים בחווה. הוא אפילו הדיף את אותו ריח, של שתן ושל סבון אנטיבקטריאלי, אז תיארתי לי שכאן יתרחש המוות שלי.

עיניי היו נפוחות מעט מבכי אבל ראיתי איפה היו אמורים להיתלות אנקולי הבשר. מן הקיר שמאחורי כל לוח שחם יצא צינור ובקצהו ידית. הם יתלו אותי מאחד מהם ואהיה מת, בדיוק כמו החזירים.

אמרו לי להוריד את הפיג’מה ולכרוע בתוך גומחת מקלחת בפניי לקיר. הבטתי מטה לתוך החור ברצפה שאליו יתנקז כל הדם.

עצמתי את עיניי ונשאתי תפילה דמומה ומתייפחת. תפילתי לא הייתה לאלוהים, כי אם לאומנת שלי. זה היה כפי הנראה הדבר הדחוף יותר לעשותו. כשלא היה בכוחה לפתור לי בעיה, הייתה האומנת שלי אומרת, “נצטרך לשאול את אִינְקוֹסִי־אִינְקוֹסִיקָזִי, המרפא הגדול, הוא יֵדע מה לעשות”. אף שמעולם לא באמת פנינו לעזרתו של האיש הגדול, זה לא שינה; הייתה נחמה בידיעה שהוא זמין בעת הצורך.

אבל מאוחר מדי היה להעביר מסר לנאני, על אחת כמה וכמה שהיא תעביר אותו הלאה. הרגשתי מתז פתאומי על צווארי ואז דם חם טפטף על גופי העירום והרועד, על פני רצפת הבטון הקרה ולתוך פתח הניקוז. מוזר, לא הרגשתי מת. אבל כמו שאמרתי, מי בכלל יודע איך זה להיות מת?

אחרי שהשופט וכל מועצת המלחמה שלו השתינו עליי, הם הלכו. אחרי זמן מה השתרר שקט רב, רק טיף, טיף, טיף מאיפשהו למעלה, ומשיכת אף שלי שנשמעה כאילו באה ממקום אחר.

היות שמעודי לא ראיתי מקלחת, לא ידעתי איך להפעיל אותה, ולכן לא הייתה לי כל דרך לרחוץ את עצמי. האומנת שלי רחצה אותי תמיד בגיגית פח לפני התנור במטבח. הייתי עומד והיא הייתה מסבנת אותי כל כולי, וכשסיבנה את הבלוט הקטן היו די ודאם, שתי המשרתות התאומות, מצחקקות מאחורי כפות ידיהן. לפעמים הוא פשוט היה נעמד מעצמו וכולן היו מצחקקות להן עוד קצת להנאתן. ככה ידעתי שהוא מיוחד. עד כמה מיוחד, עמדתי במהרה לגלות.

ניסיתי לייבש את עצמי בפיג’מה שלי, שחלקים ממנה נרטבו כשהייתה על הרצפה, ואז לבשתי אותה בחזרה. לא טרחתי לרכוס את הכפתורים כי ידיי רעדו מאוד. תעיתי במקום הגדול והאפל הזה עד שמצאתי את חדר המעונות של הקטנים. שם התגנבתי אל מתחת לשמיכה שלי וסיימתי את יומי הראשון בחיים.

איני יכול לדווח שיומי השני בחיים היה טוב בהרבה מהראשון. העניינים התחילו רע מרגע שהתעוררתי. ילדים הקיפו את מיטתי וסתמו את אפיהם והשמיעו קולות נאקה רמים. אני אגיד לכם מה, היה הרבה על מה להיאנק. הסרחתי יותר משירותים של כאפירים,[3] יותר מהחזירים בבית. יותר אפילו משניהם ביחד.

הילדים התפזרו כשנכנסה בת אנוש גדולה מאוד שחתימת שיער כהה מעל שפתה. זו הייתה אותה גיברת שהשאירה אותי אמש במעונות. “בוקר טוב, מֶפְרָאוּ![4]” קראו במקהלה הילדים, שנעמדו בדום נוקשה כל אחד למרגלות מיטתו.

הבת אנוש הגדולה שנקראה “מֶפְרָאוּ” תקעה בי מבט זועם. “קוֹם!”[5] היא אמרה בקול תקיף. היא תפסה אותי באוזן, תלשה אותי בתנועה סיבובית מהמיטה המסריחה והובילה אותי בחזרה לבית המטבחיים. בידה החופשית היא הפשיטה את חולצת הפיג’מה שלי והפשילה את מכנסיי עד לקרסוליים. “צְעד!” היא נבחה.

חשבתי בייאוש, היא יותר גדולה אפילו מנאני. אם היא תשתין עליי, אני בטוח אטבע. פסעתי ויצאתי ממכנסי הפיג’מה, והיא שחררה את אוזני ודחפה אותי לתוך גומחת מקלחת. נשמע פתאום קול זמזום שורק ומחטים של מים קרים כקרח ניקבו אותי.

אם מעולם לא התקלחת במקלחת, או שאף פעם מים קפואים לא הספיגו אותך פתאום כליל, אין זה קשה כל כך להאמין שאולי זהו המוות. עצמתי את עיניי בחוזקה אבל מטח המים היה חסר רחמים, אלפי דקירות בכל רגע נתון נקבו את עורי. איך כל כך הרבה שתן יכול בכלל לצאת מאדם אחד?

המוות היה קר כקרח. הגיהינום אמור היה להיות אש וגופרית ואילו אני קפאתי לי פה למוות. זה היה מפחיד מאוד, אבל כמו דברים רבים כל כך בזמן האחרון – ההפך הגמור ממה שגרמו לי לצפות לו.

“כשתלך לפנימייה תישן בחדר גדול עם הרבה חברים קטנים ואז לא תפחד יותר מהחושך.” הכול נשמע מרגש כל כך.

שריקת הרעש העז ושיטפון השתן הקַרְחי פסקו פתאום. פקחתי את עיניי ומֶפְרָאוּ לא נראתה. במקום זה עמד לפניי השופט. שרוול הפיג’מה שלו היה מופשל וזרועו רטובה במקום שהושט לסגור את זרם המים. מאחוריו עמד חבר המושבעים וכל הילדים הקטנים יותר מחדר המעונות שלי.

בזמן שהמים התפנו מעיניי ניסיתי לחייך בהכרת תודה. זרועו הרטובה של השופט נורתה לעברי; הוא לפת אותי בפרק ידי ומשך אותי בחוזקה מגומחת השחם. עמדתי מפוחד וידיי כיסו את שק האשכים בזמן שחבר המושבעים הסתדר מסביבי בטבעת. שיניי נקשו בלי שליטה, סינקופה משונה וזכוכיתית בתוך ראשי. השופט הושיט שוב את זרועו, תפס אותי ביד גדולה אחת בשני שורשי כפות הידיים, משך אותן והצביע על הבלוט הזעיר שלי. “למה משתין במיטה, רוּינֶק?” הוא שאל.

“היי, תראו, אין כובע על הנחש שלו!” צעק מישהו. כולם התגודדו קרוב יותר, בשמחה על הגילוי המפלצתי הזה.

“פִּיסְקוֹפּ![6] פִּיסְקוֹפּ!” צעק אחד הילדים הקטנים, ובן רגע כל הילדים הקטנים חזרו וקראו, “פִּיסְקוֹפּ, פִּיסְקוֹפּ!”

“שמעת, אתה ראש־פיפי”, תרגם השופט. “מי הוריד לנחש שלך תַכובע, פִּיסְקוֹפּ?”

הבטתי מטה למקום שהוא הצביע עליו, ושיניי עברו למקצב תופּים שקט יותר. לי הכול נראה לגמרי נורמלי, אף שהקצה היה בצבע תכול בהיר וכמעט ונעלם לתוך צווארון העור העגול שלו. הרמתי מבט מבולבל אל השופט.

השופט שמט את זרועותיי ובשתי ידיו פתח את רוכסן הפיג’מה שלו. ה”נחש” שלו, מפלצתי בגודלו, השתלשל בגובה עיניי ונראה כעשוי נדן שהסתיים בקצהו בעור מהוה. כמה שערות תועות צמחו בבסיסו, ואני חייב לציין שזה לא היה מראה מי יודע מה.

מה שבטוח, עוד נכונו לי צרות גדולות. הייתי גם רוּיְנֶק וגם פִּיסְקוֹפּ. דיברתי את השפה הלא נכונה. ועכשיו היה ברור שאני עשוי אחרת. אבל הייתי עדיין בחיים, וככל הנוגע לי כל עוד יש חיים, יש תקווה.

עד סוף המחצית הראשונה כבר הפחתתי את כמות הרדיפות נגדי ללא יותר משעה ביום. שִכללתי את יכולת ההישרדות שלי לדרגן אומן. למעט דבר אחד: התחלתי להרטיב במיטה.

בלתי אפשרי להסתגל באופן מושלם כשכל בוקר אתה מותיר אחריך כתם רטוב. יומי היה מתחיל בהצלפה במקל מצד מֶפְרָאוּ בגלל ההרטבה, ולאחריה הייתי עורך לבדי את המסע המייגע אל המקלחות, לכבס את סדין הגומי שלי. כשהסבון האנטיבקטריאלי הכחול שופשף בזיפי הקנה הקשים של מברשת הקרצוף הגדולה שנאלצתי להשתמש בה, נורו לתוך עיניי רסיסי סבון צורבים ונוראים. אבל עד מהרה גיליתי שבניגוד למה שאמרה מֶפְרָאוּ, לא חייבים את הסבון; יכולת לשטוף את הסדין שטיפה טובה במקלחת וגם זה היה בסדר.

שגרת יומי בבקרים אכן מילאה תפקיד מועיל. למדתי שבכי הוא מותרות שמי שרוצים להסתגל צריכים לוותר עליהן. עד מהרה החזקתי בשיא בית הספר בחטיפת מכות. כך אמר השופט. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהיה לי משהו שלא היה חיסרון מוחלט להסתגלות. הייתי לא רק רוּיְנֶק שנוא ופִּיסְקוֹפּ, אלא גם שיאן. אני אומר לכם, זאת הייתה הרגשה טובה.

השופט הורה להכות אותי רק קצת בכל פעם. אגרוף פה, סטירה שם, ואם הייתי מסוגל להפסיק להיות פִּיסְקוֹפּ אפילו את זה הוא היה מפסיק, אם כי, הוא הוסיף ואמר, בשביל רוּיְנֶק זה כנראה בלתי אפשרי. אודה ואתוודה, נטיתי להסכים איתו. היינו הך כל הנחישות מצידי, התפילות לנאני ואפילו לאלוהים – כל השפעה ולו מזערית לא הייתה להם.

אולי היה לזה איזה קשר לבלוט הפגום שלי? פערתי חור בכיסי מכנסיי הקצרים, שדרכו יכלו לעבור האצבע המורה והאגודל שלי. בגנבה התחלתי למשוך את העטרה ולהחזיק אותה כמה שיותר זמן מעל קצה הבלוט, בתקווה שתֹאבד לה גמישותה ואיעשה נורמלי. אבל חוששני שלמעט בלוט כאוב שום דבר לא קרה. נגזר עליי להיות ראש־פיפי עד סוף ימיי.

קיצה של המחצית הראשונה הגיע סוף סוף. הייתי אמור לחזור הביתה לחופשת מאי. הביתה לנאני, שתקשיב לעצב שלי ותישן על המחצלת שלה למרגלות מיטתי כדי שהשד הרע לא יוכל לתפוס אותי. התכוונתי גם לברר אם אימא שלי הפסיקה להתמוטט מעצבים ואז ירשו לי להישאר בבית.

בשמחה ובאושר נסעתי הביתה בשברולט קוּפֶּה החדשה והנוצצת של ד”ר הֶנִי בּוֹסְהוֹף, מאחור במושב החיצוני המתקפל. ד”ר הֶנִי היה גיבור מקומי ששיחק כפְלַיי האלְף[7] בנבחרת הרוגבי של צפון טרנסוַאל. כשראה השופט מי בא לאסוף אותי, הוא לחץ לי את היד והבטיח שבמחצית הבאה יהיה טוב יותר.

ד”ר הֶני היה מי שמלכתחילה סיפר לי על התמוטטות העצבים, ועתה הוא אישר שאימי “מתקדמת יפה”, אבל שהיא עדיין עם ההתמוטטות ושבינתיים היא עוד לא תהיה בבית.

למרבה הצער זה סתם את הגולל על סיכויי להישאר בבית ולא לעזוב עוד לעולם, עד שאהיה זקן כמו סבי – ואולי אפילו אז לא.

בנסיעה במכונית, מאחור במושב המתקפל החשוף לרוח ולשמש, לא הייתי עוד רוּיְנֶק ופִּיסְקוֹפּ אלא ראש שבט גדול. עברנו בכפרים אפריקניים ותרנגולות מצווחות שנופפו נואשות בכנפיהן נסו מדרכנו, ואילו כלבים כאפירים נבחניים, כל כולם עור ועצמות וזרבובית ופרווה מנומרת, פתחו אחרינו במרדף – אם כי רק אחרי שכס המלכות המהיר שלי חלף בביטחה. כראש שבט גדול הייתי כמובן מורם מהתרחשויות המוניות שכאלה. החיים היו טובים. בוודאות אני אגיד לכם, החיים היו טובים מאוד.

נאני בכתה דמעות גדולות והן זלגו על לחייה וניתזו על שדיה החמים העצומים. היא חזרה והעבירה את ידה הכהה הגדולה על ראשי המגולח, ונאנחה ונאנקה כשהצמידה אותי אליה. חשבתי שאני זה שרק יבכה ויבכה כשאשוב הביתה, אבל דבר לא השתווה לבכייה.

אלה היו שלהי הקיץ. הימים נמלאו שירה כשהנשים בשדות קטפו כותנה ועברו בין השורות הארוכות ופטפטו ושרו בהרמוניה מושלמת אגב מריטת ראשי הסיבים הלבנים והצמריריים מפַּקעות הכותנה צרובות השמש.

נאני שיגרה מסר לאינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי כי אנו זקוקים לראותו בדחיפות בעניין מֵי הלילה של הילד. המסר הועלה בתופים ולא עברו יומיים עד ששמענו כי בתוך שבועיים בקירוב יעבור אצלנו המרפא הגדול בדרכו לבקר אצל מוֹגָ’גִ’י, מלכת הגשם הגדולה.

הלבן בעיניים של נאני נפער לרווחה ולחייה התנפחו כשדיברה על גדולתו של אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי. “הוא יְיבש את המיטה שלך בהטלה אחת של עצמות השוקה של השור הלבן הענק”, היא הבטיחה.

“הוא גם יצמיח עור מסביב לבלוט שלי?” רציתי לדעת. היא אימצה אותי לחזה ותשובתה אבדה בנבכי בטנה המתנשמת כשהצטחקה מעליי כולה.

בעיית מי הלילה נידונה רבות בקרב פועלות השדה, שתהו מאוד על שעניין כה פעוט מביא את האיש רם המעלה לביקור. “הרי מחצלת שינה מעשב תתייבש בשמש הבוקר? שדבר כזה יטריח את המרפא הגדול ביותר באפריקה?”

להן כמובן היה קל לדבר. הן לא היו צריכות לחזור לשופט ולמֶפְרָאוּ.

כמעט שבועיים מהיום ששיגרנו לו את המסר הגיע אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי בביואיק השחורה והגדולה שלו. המכונית הייתה סמל לכוחו ולעושרו המופלגים – אפילו בעיני הבורים, שבזו לו וראו בו את השטן בהתגלמותו, ועם זאת התייראו מפניו, באמונתם הטפלה של כל יראי־האל הנבערים. איש מהם לא ההין להעמיד למבחן את עקרונות הכנסייה הרפורמית ההולנדית מול השד השחור הזה הבא־בימים.

כל אותו יום הביאו פועלות השדה תשורות מזון. מאוחר אחר הצוהריים כבר התגבה מתחת לעץ האבוקדו הגדול שליד בית המטבחיים הר קטן של דורה ותירס, של דלועי־שדה, של תרד ים ושל אבטיחים. לצידו נערמו חבילות עלי טבק מיובשים, ואילו שתי אִינְדַבּוֹת גדולות מעשב – מחצלות להיוועדויות – הפרידו בינן לבין שישה תרנגולים כאפירים כחושים שהיו מוטלים על הארץ. הללו, רגליהם קשורות וכנפיהם קצוצות, היו ברובם זקנים וקישחים, כאלה שהיה צריך ארבע שעות לבשל אותם. הם שכבו על צידם, והאבק נקרש על צוואריהם הרזים וחסרי הנוצות ועל ראשיהם הקירחים. שהם עודם בחיים, אם גם לא בדיוק בועטים, העידו רק קריאות “סְקוואק” פה ושם ופקיחה פתאומית של עין חרוזית מבהיקה.

תרנגול זקן אחד כחוש במיוחד, שנוצותיו היו אפורות ונקודות, למעט עיניו דמה מאוד לסבי. עיניו של סבי היו בצבע תכלת וקצת מימיות, עיניים שנועדו להשקיף על נופים אנגליים רכים, ואילו עיני התרנגול הזקן היו חדות כחרוז עשוי מאור אדום.

סבי ירד במדרגות וניגש לביואיק השחורה הגדולה. הוא עצר לבעוט באחד התרנגולים, כי הוא שנא תרנגולות כאפיריות כמעט באותה מידה ששנא תרנגולות שַנגאניות. משוש חייו וגאוותו היו מאה התרנגולות השחורות שלו מזן אוֹרְפִּינגטוֹן וששת הזכרים הענקיים. נוכחותן של תרנגולות כאפיריות בחצר המשק, אף שהיו עקודות היטב וקצוצות כנפיים, משולה הייתה לנוכחותם של חצי תריסר זקנים מלוכלכים בשיעור בלט.

הוא העריץ ביותר את אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי, שריפא אותו פעם מאבני המרה שלו. “לקחתי את המוּטִי[8] הירוק הדוחה שלו, ותיפח רוחי, האבנים נורו מתוכי כמו מטח של קליעים! ומאז אין זכר לאבני מרה. אם תשאלו אותי, הקוף הזקן הוא הרופא הארור הכי טוב בערבה.”

המתנו לאינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי שיֵצא מהביואיק. המרפא הזקן, כמו נאני, היה בן זולו. אמרו עליו שהוא בנו האחרון של דינגאנֶה הגדול, מלך הזולו שלחם בבורים ובבריטים גם יחד עד שבלם אותם. מאה שנה אחרי שהביסו לבסוף הבורים את גדודי האִימְפִּי[9] שלו בקרב נהר הדם,[10] הם עדיין יראו מפניו.

שתים עשרה שנה אחרי אותו קרב ביקש דינגאנֶה, שנמלט מכוחותיהם המשולבים של אחיו־למחצה מְפַּנְדֶה ושל הבורים, מקלט בקרב בני נְיַאווֹ על פסגת הרי לֶבּוֹמְבּוֹ האדירים. בלילה שאנשי שבט נְיַאווֹ בגדו בו והתנקשו בחייו הוצעה לו בתולה צעירה, וזרעו של השני בגדולי המלכים הלוחמים נשתל ברחמה בן הארבע עשרה.

“אני בחרתי בדם, אך אחרון בניי זה יבחר בחוכמה. אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי קראי לו. איש אפריקה כולה הוא יהיה”, אמר דינגאנֶה לנערת נְיַאווֹ המפוחדת.

כלומר האיש השחור הקטן והמצומק שעזרו לו לצאת מהמושב האחורי של הביואיק היה בן מאה.

אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי היה לבוש בחליפה לא תואמת – המקטורן חום ובוהק מיוֹשן, המכנסיים בפסים כחולים. הוא לבש חולצה לבנה שהייתה אמורה לבוא עם צווארון נתיק מעומלן והודקה בחפת־צווארון גדול עשוי זהב ושנהב. גלימה מרופטת למראה מעור נמר נפלה מכתפיו. כנהוג הוא לא נעל נעליים וכפות רגליו היו רחבות וסדוקות בקצוות. בידו הימנית הוא נשא מוט יפהפה עטור חרוזים לגירוש זבובים, סמלו של מנהיג חשוב.

מעודי לא ראיתי איש זקן כל כך; שערו העשוי כדוריות־כדוריות היה לבן יותר מכותנה גולמית, וקווצות קטנות של זקן בצבע שלג פרצו מסנטרו. רק שלוש שיניים מוצהבות נותרו בפיו. הוא הביט בנו ועיניו בערו בחדות ובצלילות, כעיני התרנגול הזקן.

כמה נשים התחילו לקונן אך הזקן נזף בהן חיש מהר. “אַבָּפָזִי[11] טיפשות! המוות לא נוסע איתי במנוע הגדול שלי, לא שמעתן את שאגת הבטן הגדולה שלו?”

דממה השתררה כשסבי התקרב. בקצרה הוא בירך את אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי לשלום והתיר לו לעשות את הלילה בחווה. הזקן הנהן, לא גילה שמץ מהכניעות וההתרפסות הנהוגות שציפו להן מכאפיר, וסבי כמדומה גם לא דרש אותן. הוא פשוט לחץ את הטופר הגרמי של הזקן וחזר למרפסת לכיסאו.

נאני, ששפשפה עפר על מצחה כמו כל הנשים האחרות, דיברה לבסוף. “האדון, הנשים הביאו אוכל ויש לנו בירה מותססת טרייה.”

אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי התעלם ממנה, מה שהיה בעיניי די אמיץ מצידו, והורה לאחת הנשים להתיר את התרנגולים. שתי נשים ניגשו אליהם בריצה ועד מהרה היו התרנגולים משוחררים. הם המשיכו לרבוץ שם, לא בטוחים בחופש שלהם, עד שהזקן הרים את המוט שלו ונופף בו מעליהם. בצווחה פתאומית ובנפנוף כנפיים מאובנות נעמדו כולם למעט אחד ונחפזו כה וכה; רגליהם הארוכות התרוממו גבוה מהקרקע שעה שרצו אל המרחב הפתוח. התרנגול הזקן שנראה כמו סבא קם לאיטו, מתח את צווארו, הכה בשאריות הכנף שנותרו לו, ראשו נתחב שמאלה וימינה ונוטה קלות כמקשיב; ואז, בשלווה מופתית, הוא ניגש לערמת התירס והתחיל לנקר לו.

“תפסו את השטנים המנוצים”, ציווה לפתע אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי. “תפסו את ארוחת הערב לזקן.”

בצווחות עונג נלכדו שוב התרנגולים. הקרח נשבר כשחמש מהנשים, שכל אחת אחזה בתרנגול הפוך מרגליו, המתינה להנחיות מהזקן. אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי השתופף ובאצבעו צייר באבק מעגל בקוטר כחצי מטר. הוא דילג סביב כשימפנזה באה בימים ושרטט עוד חמישה מעגלים בגודל דומה, ובתוך כך מלמל לעצמו.

משנסתיימו הלחשים הוא סימן לאחת הנשים להביא לו תרנגול. הוא תפס את העוף הזקן בצווארו הארוך והצנום ובשתי רגליו, ושרטט מחדש את המעגל הראשון בקרקע, הפעם באמצעות מקור הציפור. אחר כך הניח את התרנגול בתוך המעגל, שם הוא שכב ללא תזוזה, בעיניים עצומות וברגל מזדקרת מכל כנף.

הוא הוסיף ועשה כן עם חמשת התרנגולים האחרים עד שכל אחד מהם שכב לפני הקהל בתוך מעגל משלו. בכל פעם שהונח תרנגול ונשכב שם השתנקו הנשים בתדהמה. זה היה קסם די פּוּשְטי, אבל הוא שימש יפה להניע את העניינים.

אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי ניגש והתיישב ברגליים משוכלות במרכז מחצלות האינדַבָּה ואותת לי שאצטרף אליו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא התייחס אליי, ואני נצמדתי בפחד לחצאיותיה של נאני. היא הדפה אותי אליו ברכות, ובלחישה רמה אמרה: “אתה חייב ללכת, זה כבוד גדול, רק מנהיגים רשאים לשבת זה עם זה על מחצלת ההיוועדות”.

היה לו הריח החזק והמתוק בבירור של זיעה אפריקנית, מהול בריח טבק ובריחו של איש זקן מאוד. אחרי כל מה שעברתי בתחום הריחות, זה לא היה כל כך גרוע, וגם אני התיישבתי לצידו בשיכול רגליים ובעיניים דבוקות לקרקע שלפניי.

אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי רכן אליי קלות ודיבר בזולו. “מחר אני אלמד אותך את התכסיס של התרנגולים. זה לא באמת קסם, אתה יודע. השַנגאניות[12] הטיפשות האלה חושבות שזה קסם אבל לא מגיע להן לדעת יותר מזה.”

“תודה לך, אדוני”, אמרתי חרש. מצא חן בעיניי הרעיון לחלוק סוד. גם אם זה היה רק תכסיס, הוא היה מאוד מחוכם, כזה שעשוי להדהים את השופט ואת חבר המושבעים, בתנאי שאצליח להניח יד על תרנגול תועה בפנימייה. ביטחוני ביכולתו לשנות את מעמדי כפִּיסְקוֹפּ גדל מדקה לדקה.

אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי אותת לנאני כי עליה לפתוח בדברים בעניין מי הלילה. על שתי נשים הוטלה חיש מהר המשימה להדליק מדורה לבישול, ואילו יתר פועלות השדה התיישבו סביב מחצלות האינדבה ונזהרו לא לגעת ולו בקצה שוליהן.

סיפורים אפריקניים הם ארוכים, כל פרט ופרט בהם ננצר ונדלה כדי לחזור ולסַפרו אלפי פעמים. זה היה רגע גדול לנאני כשהיא עמדה לבדה באור בין הערביים שדהה במהירות וסיפרה את סיפורה. היא דיברה בשנגאנית כדי שכולן יוכלו להשתתף בעיניים פעורות ולהיאנק ולהנהן ולהיאנח במקומות הנכונים.

ענקיותה של מֶפְרָאוּ ושפמה הדהימו אותן; את אי הצדק של השופט ושל חבר המושבעים הן קיבלו בקור רוח, שכן כולן ידעו כיצד האדם הלבן חורץ דין בלי כל יחס למעשה. ההשתנה של השופט ושל חבר המושבעים עליי גרמה להן להתנדנד ולגנוח ולהצמיד את ידיהן לאוזניהן. כזו השפלה לבטח אינה מכבודו אפילו של האדם הלבן?

כדרכה של אפריקה פתאום היה חושך. חתיכת עץ ירוק התפצחה בחדות באש ושיגרה מעלה מטר ניצוצות. הלהבות שזינקו האירו את פניה של נאני; לא היה ספק שהן יזכרו את המספרת הזאת שסיפרה סיפור נפלא על סבל ויגון. דמעות לרוב נשפכו כשהיא סיפרה כיצד הגיע לבסוף המוות במטר של שתן קר כקרח שקלח מחלציה של מלאכית האבדון הגדולה והמשופמת.

עליי להודות שהתרשמתי עמוקות, אבל כשהגיעה נאני לחלק שלנחש שלי אין כובע, שהיה לדעתי החלק הכי חשוב בכל העניין, הן הליטו בידיהן את הפה ובין הדמעות התחילו לצחקק.

נאני סיימה ואמרה שעניין מי הלילה שלי הוא כישוף זדוני שהוטל עליי בידי מלאכית המוות המשופמת כגבר ובעלת חלצי המפל, כדי שתוכל לחזור מדי בוקר להזין את השאמְבּוֹק[13] הגדול שלה בבשר הילד העדין שלי. רק מרפא דגול כמו אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי יוכל למגר את הכישוף הזדוני הזה.

האור מן המדורה גילה את פניהן המזועזעות עמוקות של הנשים כשהיא התיישבה לבסוף והתנשמה והתייפחה ביפָחות גדולות. הן ידעו שמעשה שכזה מעולם לא סופר קודם ויתקיים אולי לעד, בשיבוש לאגדה שנגאנית.

דבר אחד אני יכול להגיד לכם, הרשים אותי מאוד שאדם כלשהו, לא כל שכן אני, עבר חוויה מחרידה שכזו.

אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי קם ממקומו, גירד בישבנו ופיהק. בקת המוט שלו האיץ באומנת המתייפחת שלי. “אישה, תביאי לי בירה כאפירית”, הוא דרש.

די ודאם, שתי עוזרות המטבח התאומות, הגישו לי ארוחת ערב, היות שנאני נדרשה לדאוג לצורכי השתייה ולצרכיו האחרים של המכשף הזקן והכחוש. שתי הילדות הקטנות התרגשו והשתאו מכל העניין ואמרו לי שאני האדם הכי אמיץ שהן הכירו.

בשעת ההשכבה הייתה נאני כרגיל לצידי, והגיעה עם בטטה גדולה שבטנה פעורה וכף מזדקרת מטבורה; הבלי אדים זעירים הסתלסלו מעלה והתעבו על הידית. יש משהו בבטטות שמרומם את רוחך כשהיא נכאה וחוגג איתך כשאתה שמח. בבטטות אפויות בקליפתן מוּבנֶה רכיב גדול מאוד של נחמה.

נאני הייתה עדיין אפופת התרגשות. היא תפסה אותי ומחצה אותי אל חיקה העצום וצחקה ואמרה לי שהֵשַתִּי עליה גדוּלה בזכות בואו של הקוף הזקן, שהיה ככלות הכול המרפא הגדול ביותר בכל אפריקה; שסיפור המעשה של מי הלילה מוכיח כי בת זולו יכולה להיות מספרת סיפורים שעולים בכל מובן אפילו על הסיפורים הכי טובים שמספרים השנגאנים הכי רהוטים.

ציינתי שהיא לא הזכירה בכלל את עניין שיא בית הספר שלי במלקות. דמעה גדולה זלגה על לחייה. “בעניין העונשים של האדם הלבן, האנשים השחורים כבר מבינים שהגוף יכול להישבר מהשאמבּוֹק אבל לעולם לא הרוח. אנחנו האדמה, זו הסיבה שאנחנו בצבעהּ. בסופו של דבר האדמה היא שתנצח, כל אפריקני יודע זאת.”

מה שזה לא אמור היה להביע, זה לא ענה לי על השאלה. נאני הלכה לבסוף, אבל קודם היא הדליקה את העששית והנמיכה את עוצמתה, אבל לא עד כדי כך שלא אוכל לזהות את השד הרע, היה והוא ינסה להתגנב לחדרי.

“הלילה אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי יבקר אותך בחלומותיך למצוא את הדרך של מי הלילה שלך”, היא אמרה והידקה סביבי את השמיכה.

בבוקר למוחרת הלילה שאינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי סייר בחלומותיי, הוא זימן אותי לשבת איתו שוב לבד על מחצלת ההיוועדות. מתיק עור ישן הוא שלף את שתים עשרה עצמות השוקה המכושפות של השור הלבן הגדול. אחר כך, בשפיפה על עקביו, התכונן להטיל את העצמות ופתח בלחש עמוק ועמום שנשמע כמו רעם רחוק.

הקוביות המשונות בגון צוהַב־עצמות שיפתרו את בעיית הרטבת המיטה שלי, נקשו קצרות בידיו ואז נפלו לפניו על הקרקע. אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי הצליף בהן באצבעו המורה ובתוך כך עלו מגרונו גלגולים זעירים של רעם. בנהמה סופית הוא אסף אותן והטיל אותן בחזרה לתוך תרמיל העור העתיק שלו.

עיניו של אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי – סיכות חדות של אור בפניו הקמוטות להדהים – כמו התבוננו היישר לתוכי. “ביקרתי אצלך בחלומותיך והגענו למקום של שלושה מפלים ושל עשר אבנים לרוחב הנהר. עצמות השוקה של השור הלבן הגדול אומרות שעליי להחזיר אותך כדי שתוכל לדלג מעל שלושת המפלים ולחצות את הנהר בדילוג מאבן לאבן בלי שתיפול לזרם הגועש. אם תעשה זאת, זה יהיה הסוף לעסק הביש של מי הלילה.”

הנהנתי, ולא ידעתי מה לומר. אחרי הכול, ילדים בני חמש די גרועים בחידות. פניו נעשו עוד יותר קופיות כשהוא גיחך ואמר, “אחרי שתלמד את זה, אראה לך את התכסיס של שינת התרנגולים”.

ראיתי את הסימנים הקלושים של המעגלים מאמש, אבל לא את התרנגולים. שיערתי שהם הופקדו בבטן הקהילה. אני רק מקווה שהוא לא ישתמש באחד מהאורפינגטונים השחורים של סבא; איזה בלגן זה יהיה, חשבתי לי.

“עכשיו תקשיב לי טוב טוב, ילד. תסתכל ותקשיב. תסתכל ותקשיב”, הוא אמר. “כשאגיד לך לעצום את העיניים, תעצום אותן. הבנת?”

מרוב תשוקה לרצות אותו עצמתי את עיניי בחוזקה. “לא עכשיו! רק כשאני אגיד לך. לא חזק, כמו שאתה עושה כשהעיניים שלך כבדות מיום ארוך והגיע הזמן לישון.”

כשפקחתי את עיניי ראיתי אותו שפוף ממש לפניי והמוט היפהפה שלו תלוי מעט מעל קו העיניים שלי. שׂערות הסוס המשתלשלות התנדנדו ברכות לפני עיניי.

“תסתכל על זנב הסוס.” עיניי עקבו אחר המוט כשהוא נע הנה וכה. “זה הזמן לסגור את העיניים אבל לא את האוזניים. עליך להקשיב היטב כי שאגת המים היא אדירה.”

שאגה פתאומית של מים מילאה את ראשי, ואז ראיתי את שלושת המפלים. עמדתי על זיז סלע בדיוק מעל המפל הכי גבוה. הרחק למטה מתחתיי געש הנהר וצנח והסתחרר לתוך נקיק צר. ממש לפני שנכנסו המים לנקיק והתקצפו קלטתי את עשר אבני המדרך, כמו מחרוזת של עשר שיני פחם לרוחב פיו.

אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי דיבר אליי בקול רך, כמעט עדין. “היום עומד לפנות; היונים צופות את רדת החשכה וכבר שקטות. זו השעה ביום שהמים הלבנים שואגים במלוא העוצמה, כמנהג המים כשצל מאפיל עליהם.

“אתה ניצב על סלע מעל המפל הכי גבוה, לוחם צעיר שצד את האריה הראשון שלו וכשיר עתה להילחם בשורותיו של דינגאנֶה, האימְפִּי הגדול שמשמיד את כל העומד בדרכו. כשיר אפילו להילחם באימפִּי של שאקָה, המלך־המצביא הגדול מכולם.

“אתה עונד קצה של זנב אריה וניצב בפניך אל השמש השוקעת. השמש פנתה עתה מארץ הזולו, אפילו מארץ הסוואזי, ועכשיו תעזוב את השַנגאן ואת הקְראל[14] המלכותי של מוֹגָ’גִ’י, מלכת הגשם, כדי להצטנן במים הגדולים והאפלים שמעבר.

“אתה רואה את הירח עולה מעל אפריקה ואתה שלֵו עם הלילה, לא מפחד מהשד הגדול סְקוֹקִיגָ’אן שניזון מן הלילה האפל וקורע ממנו את בשרו השחור עד שלבסוף הוא מחסל אותו, והאור החדש בא ומעיר את הנערים הרועים הישנים ומשלח אותם החוצה להשגיח על הבקר הגועה.”

שעה שעמדתי על הסלע הגדול וחיכיתי לקפוץ, ראיתי את הירח החדש עולה, בוהק כפְלוֹרין[15] חדש מעל רעם המפלים.

“עליך לשאוף שאיפה עמוקה וכשאתה קופץ לומר בליבך את המספר שלוש. אחר כך, כשאתה צף ועולה למעלה, עליך לשאוף עוד שאיפה ולומר את המספר שתיים בזמן שאתה נסחף על שפת המפל השני, ושוב לשאוף שאיפה עמוקה כשתעלה ותיסחף עם המפל השלישי. עתה עליך לשחות אל האבן הראשונה תוך כדי ספירה לאחור מעשר לאחת, ואז לספור כל אבן בזמן שאתה מדלג ממנה לאבן הבאה וחוצה את הנהר השוצף.” המרפא הזקן עשה אתנחתא ארוכה מספיק כדי שאעבד את הרצף שמסר לי. “עליך לקפוץ עכשיו, לוחם קטן של המלך.”

שאפתי שאיפה עמוקה והטלתי את עצמי אל תוך הלילה. האוויר הקריר שנמהל ברסס נחפז על פניי, ואז פגעתי במים למטה, שקעתי לרגע, עליתי אל פני המים ופלטתי את האוויר ששאפתי עמוק בתחילה. בקושי היה לי די זמן לשאוף את השאיפה השנייה וכבר נסחפתי אל המפל השני, ושוב נפלתי באשד השואג השלישי והוטלתי לתוך בריכה עמוקה בבסיס המפל השלישי. שחיתי בחוזקה ובביטחון רב אל האבן הראשונה מבין האבנים הגדולות שבהקו שחורות ורטובות באור הירח. קפצתי מאבן לאבן וחציתי את הנהר, תוך ספירה לאחור מעשר לאחת, ואז דילגתי אל החוף זרוע החלוקים בעבר הנגדי.

קולו, צלול כהד, פילח את שאגת המפלים. “חצינו את מי הלילה אל העבר הנגדי. הדבר נעשה, עליך לפקוח כעת את את עיניך, לוחם קטן.” אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי החזיר אותי מזמן־החלום, וכשהבטתי סביב הופתעתי משהו לראות את חצר המשק המוכרת. “כשתצטרך אותי תוכל לבוא לארץ הלילה ואני אחכה. תמיד אהיה שם. תמצא אותי אם תלך למקום של שלושת המפלים ושל עשר האבנים לרוחב הנהר.” הוא הצביע על מה שנראה כשק ריק של קמח תירס, ואמר: “תביא לי את התרנגול הזה ואני אגלה לך את התכסיס של שינת התרנגולים”.

קמתי וניגשתי לשק ופתחתי אותו. בפנים מצמצה אליי עין החרוז האדומה והצלולה של התרנגול שנראה כמו סבא. גררתי את השק אל המקום שהיו בו המעגלים הקודמים שאינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי שרטט בעפר, והזקן התרומם וקרא לי לצייר מעגל חדש. ואז הוא הראה לי איך להחזיק את התרנגול הזקן. הדבר נעשה על ידי הידוק גופו של התרנגול מתחת לבית השחי הימני שלך, כמו חמת חלילים, ולפיתה של צווארו בידך השמאלית גבוה למעלה, כך שראשו חסר הנוצות מוחזק בין האצבע המורה לאגודל. בידך החופשית אתה אוחז היטב בכפות רגליו ומטה את התרנגול אל הקרקע בזווית של ארבעים וחמש מעלות, ובה בעת משתופף על הקרקע כך שמקור התרנגול כמעט ונוגע בשפת המעגל. המקור מתחקה אז שלוש פעמים סביב ההיקף ולאחר מכן העוף מונח בתוך המעגל.

הזקן אילץ אותי לתרגל זאת שלוש פעמים. לתדהמתי ולמרבה השעשוע שלו, התרנגול הזקן נשכב בתוך המעגל כנוע כחזירה בבוץ חמים. כדי להחזיר את התרנגול מהמקום שתרנגולים הולכים אליו בנסיבות קשות כאלה, יהיה אשר יהיה, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לגעת בו ולומר בקול צרוד, “תרנגול ישן, תרנגול ער, תרנגול שאינו קם, הופך למטעם!” שזה, אני מתאר לעצמי, איום די מפחיד על תרנגול.

לא שאלתי את אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי איך תרנגול שנגאני מבין זולו, כי פשוט לא שואלים שאלות כאלה את המרפא הכי גדול בכל אפריקה.

עדיין לא הייתי מודע לכך שהתרנגול הזה יוצא דופן, ושלהבין שתי לשונות אפריקניות כנראה לא נבצר מבינתו.

“התכסיס של התרנגול זה הזיקה בינינו. אנחנו עכשיו אחים הקשורים בידע המשותף הזה וגם בהיכרות של המפלים בזמן־החלום. רק אתה ואני יכולים לעשות את התכסיס הזה ולהגיע למקום ההוא.”

אני אומר לכם משהו, זה היה דבר די כבד.

בצעקה שחצתה את כל חצר המשק קרא הזקן לנהג שלו, שישן במושב האחורי של הביואיק. יחד הלכנו אל המכונית הגדולה.

“אתה יכול לשמור את התרנגול הזה להתאמן עליו”, אמר אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי כשנכנס והתיישב במושב האחורי של הרכב.

כמו משום מקום, הוקפה המכונית בפועלות שדה שמילאו את תא המטען בתשורות שהביאו יום קודם. נאני הושיטה לזקן ריבוע קטן של בד ססגוני בהיר שבפינתו נקשרו כמה מטבעות. אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי דחה את המתנה, שהייתה בשביל נאני שכר של חודשיים עבודה.

“זה ביני לבין הילד. המקום הזה נמצא בדרך שלי לנהר המוֹלוֹטוֹטְסִי, לשם אני הולך לפגוש את מוֹגָ’גִ’י, מלכת הגשם.” הוא תחב את ראשו החוצה בעד חלון הדלת האחורית ותלה את עיניו בשמים. “הגשמים לא באו לארץ הזולו, ובעניין זה כשָפיה גדולים משלי.”

הגשמים היו הרחק מצפון לרכס דְרַקֶנסבֶּרג,[16] ועתה התמלאה נאני פחד כששאלה לחדשות מבני עמה.

“השדות נחרשים שלושה חודשים והתירס מוכן בעציצי הזרעים הגדולים, אבל הרוח סוחפת את האדמה בזמן שאנחנו מחכים לבוא הגשם”, נאנח הזקן.

נאני תרגמה לנשים את הידיעה אודות הבצורת – ידיעה שהשבטים תמיד ישתפו ביניהם. הנשים פצחו בקינה, גררו את רגליהן בריקוד סביב הביואיק ושרו עליו, רם המעלה, שמביא גשם, שמברך עקרות בבנים שנכספו להם ושמרפא הכשות נחש, אפילו של הממבה השחור הגדול.

אינקוֹסי־אינקוֹסיקַזי תחב שוב את ראשו העתיק אל מחוץ לחלון ונענע בחוסר סבלנות במוט שלו. “תסתלקו כבר, קרקרניות זקנות וטיפשות, שירו למוֹגָ’גִ’י, מלכת הגשם. הזקנה הזאת שמורידה גשם, טיפה אחת היא לא מצליחה לסחוט מהשמים.”

בשאגה של מנוע הוי־8 האדיר נורה הרכב השחור הגדול אל הדרך, והעלה מאחוריו ענן אבק.

בסוף החופש כבר היינו סבא צ’וּק (כך קראתי לתרנגול מתנה שלי) ואני פשוט בלתי נפרדים. זו הייתה בדיחה פרטית שלי ושל אימא שלי, לקרוא לתרנגול “צ’וּק”. קיבלנו פעם ערמה של תמונות מדודנית רחוקה באוסטרליה, שבאחת מהן נראה ילד קטן, לא גדול ממני בהרבה, שהאכיל תרנגולות. מאחורי התצלום נכתב: “לני הקטן, מאכיל את הצ’וּקות[17] בחווה בוואגָה וואגָה”. קראנו לשני הברווזים הזקנים שתמיד געגעו יחד בחצר וואגָה וואגָה, והתחלנו לכנות את האורפינגטוניות השחורות של סבא “צ’וּקות”.

“סבא צ’וּק” היה, פסקתי, שם נפלא לתרנגול הזקן והמצומק שבא בריצה ברגע שהופעתי בדלת המטבח. לא היה ספק בכך, התרנגול הזה התאהב בי. לא אכפת לי להודות, גם אני די נמשכתי אליו בעוצמה.

התאמנו יומיים–שלושה על הטריק של התרנגול, אבל הוא תפס את העסק כל כך טוב שברגע שציירתי מעגל בעפר הוא צעד לתוכו והתמקם בו בנימוס. אני חושב שהוא פשוט ניסה לשתף פעולה, אבל פירוש הדבר היה שאיבדתי את כל הכוח שהיה לי עליו. סבא צ’וּק היה היצור החי הראשון שהיה נתון למרותי, ועכשיו הדביל הלא־כל־כך־טיפש הזה מצא דרך לאזן את יחסי הכוחות בינינו, מה שהיה מאוד מעצבן אם תשאלו אותי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כוחו של אחד”