החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כוחן של מילים

מאת: ,
הוצאה: | 2021 | 391 עמ'
קטגוריות: יהדות, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

בנקודת המפגש בין אנתרופולוגיה ולימודי תרבות למדעי היהדות, בוחנת אסופת המאמרים בספר זה את ה"טקסטואליות היהודית", דהיינו, את הפנייה לטקסט, והשימוש וכן המשמעות הסמלית המיוחסת לטקסט הדתי ביהדות לגווניה. המאמרים בוחנים כיצד קהילות יהודיות מפרשות את הטקסטים הקָנונים וכיצד פרשנותם מחדשת את התרבות ויוצרת תרבות ובאיזו דרך היא משפיעה על המערך החברתי. המאמרים בספר יוצאים גם אל מחוץ למחוזות הלימוד והפרשנות: אל מגוון קהילות שונות, סידורי התפילה, הטקסים, המשפחתיות ואורחות החיים, וגם אל מרחבי הרשת. בכל המקומות הללו יוצרת הטקסטואליות קוסמולוגיות מקומיות והיא נוכחת ומשפיעה על האופנים שבאמצעותם מובן העולם. בחינת טיב המפגשים עם הטקסט מראה כי הם אינם רק ביטוי של מחקר בתחום היהדות, אלא מצביעים על הזדמנות ייחודית לפרשנות אנתרופולוגית ייחודית. המפגש עם הטקסט יוצר אירועים של רפלקסיה, רגעים שבמהלכם ניתן לחשוב ולהרהר על מהות תרבותנו.

ניסן רובין הוא פרופסור־אמריטוס במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. ספרו האחרון מסגרות מתעקמות, תהליכים של שינוי במסורות חז"ל יצא לאור ב־2019 בספריית הילל בן חיים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

ד"ר שלמה גוזמן כרמלי הוא אנתרופולוג חבר סגל המחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. ספרו מפגשים מסביב לטקסט, אתנוגרפיה של יהדויות יצא לאור ב־2020 בהוצאת פרדס ואוניברסיטת חיפה.

מקט: 4-249-50927
בנקודת המפגש בין אנתרופולוגיה ולימודי תרבות למדעי היהדות, בוחנת אסופת המאמרים בספר זה את ה"טקסטואליות היהודית", דהיינו, את הפנייה לטקסט, […]

הקדמה – ממילה למעשה
ניסן רובין ושלמה גוזמן כרמלי

התרבות מקיפה את האדם מכל עבר. היא עמוסה בסימנים, בסמלים, במשמעויות ובפעולות אשר מאפיינים כל תרבות ותרבות בנפרד. חוקר המבקש לבחון תרבות כלשהי, מבחוץ או מבפנים, כדי להבין את פשרה, עלול למצוא עצמו טובע בים של סמלים ומשמעויות ואובד בתוך גודש אינסופי של “עניינים זעירים למכביר” (גירץ, 1990: 31). כדי להתמודד עם משימה זו הציעה האנתרופולוגית שרי אורטנר (Ortner, 1973) טיפולוגיה שמתפקדת כחבל הצלה לחוקר שיש חשש כי יטבע בים הפרטים. באמצעות טיפולוגיה זו ניתן לאתר תמות ודפוסים תרבותיים מרכזיים בתוך מכלול הפעילויות והריטואלים.

טיפולוגית “סמלי המפתח” שהציעה אורטנר היא כלי מתודולוגי ותאורטי שמרחיב את כתיבתו הפרשנית של גירץ. אורטנר מציגה חמישה סימנים לזיהוי סמלי מפתח בתרבות הנחקרת: על חברי התרבות הנחקרת לזהות את הפריט התרבותי כחשוב; להגיב אליו בצורה חיובית או שלילית, ובכל מקרה לא להישאר אדישים אליו; הפריט יופיע בהקשרים רבים; יהיה פירוט תרבותי רב של מרכיביו; ולבסוף, יהיו מגבלות רבות הקשורות בו. על פי אורטנר רק סמלי מפתח בודדים כוללים את כל הסימנים הללו, והטקסט הדתי היהודי מחזיק בכולן. מתאים לטקסט זה המושג של ג’יימס בְּיֵלֹו “החיים החברתיים של הטקסט” (Bielo, 2009), זאת בגלל החשיבות הרבה שמיוחסת ללימוד הטקסט; בגלל שסביבו נערך מפגש חברתי לעיון ולדיון; כי עם הטקסט נפגשים גם לצורך תפילה ולצורך פיוט, וגם לשם הופעה לפני קהל.[1] ההגבלות הרבות אשר מוטלות על דרך השימוש בטקסט ועל מכלול הפעילויות סביבו, הן בימי שבת וחג והן בימי חול, הן הגבלות שיש להן חשיבות בסיסית בחיי הדת והתרבות היהודית.

הטקסט הדתי היהודי הוא אפוא “סמל מפתח”. התרבות היהודית המסורתית והמודרנית מייחסת לכתבי הקודש חשיבות עליונה. לימוד התורה נתפס בקרבה כפעילות בסיסית בקהילות יהודיות. יש מאמינים כי כל דבר שקיים בעולמנו כבר נרמז וגנוז בתורה; ושלימוד התורה הוא יסוד רוחני המקיים את העולם. השימוש בדורנו בטקסטים מתוך “ארון הספרים היהודי” – אותו מערך מסועף של טקסטים תורניים שדרוגם משתנה מקהילה לקהילה – נפוץ גם בהקשרים שאינם אינטלקטואליים או שאינם אמוניים. מדובר, אפוא, במגוון פרקטיקות וטקסים דתיים ולאומיים, קהילתיים ואישיים. זאת ועוד, הטקסט הדתי הוא נוכח קבוע לא רק בעולם הפרקטיקות והטקסים אלא גם בעולם הדימויים היהודי.

יש הרואים בטקסט את מרחב החיים הבלעדי של היהודי. לדעתם של הוגים כמו גרשום שלום וג’ורג’ שטיינר, רעיון המולדת הפיזית הפך לאחר גלות העם היהודי ממולדתו, לרעיון של מולדת רוחנית. מאז, המולדת האמיתית של היהודים היא בטקסטים הדתיים הקאנוניים. העם היהודי שורד לא בזכות עצמאות מדינית או באמצעות כוח צבאי, אלא רק באמצעות הקשר הבלתי אמצעי שלו אל הטקסט (שלום, 1989: 156-155; Steiner, 1996: 305).

אסופה זו מבקשת לבחון את משמעות “הטקסטואליות היהודית”, כלומר, את טיב הפנייה לטקסט הדתי, וכן את השפעתם של הטקסטים על תהליכי עיצובן של תרבויות יהודיות בנות זמננו. המחקר האקדמי בוחן טקסט דתי מבחינת מקורותיו, אופן כתיבתו, הפרשנות המוצמדת לו. נוסף לכך עוסק המחקר בתיאור קהילת הטקסט, דהיינו, מוצאה של הקהילה, מנהגיה, גבולותיה, יחסי הגומלין בינה לבין קהילות אחרות ועוד. חקר “הטקסטואליות היהודית” מבקש לתאר את הדרך אשר בה נוצרת משמעות תרבותית במהלך המפגש שבין הטקסט לבין הקהילה. המפגש עם הטקסט הוא דיאלוג המשקף את הקהילה ובה בעת מעצב אותה. לכן חקר הטקסט צריך לשלב תיעוד ותיאור של מפגש זה ואת פרשנותו (גוזמן כרמלי, 2020). על חקר הפרשנות של הטקסטואליות היהודית לבחון לא רק כיצד הטקסט מפורש, אלא גם מה עושים עם הטקסט ומדוע; מה מתבצע בעת המפגש ומהי ההשפעה של אותה התרחשות על המסגרת החברתית־קהילתית ועל המערך התרבותי הרחב. היא גם חוקרת איך פרשנות הטקסט יוצרת תרבות, מעצבת אותה ומחדשת אותה. בחינת טיב המפגשים סביב הטקסט אינה “רק” מחקר של היהדות, אלא גם הזדמנות ייחודית לפרשנות אנתרופולוגית גדושה.

במבט היסטורי נראה כי בגלל חשיבות הטקסט הדתי שמה היהדות דגש תרבותי על ידיעת קרוא וכתוב. כך אִפשרה רמת האוריינות הגבוהה בקרב היהודים את השימוש הנרחב בטקסט הדתי. לפני המאה התשע עשרה הייתה האוריינות רווחת רק במיעוט קטן מחברות העולם (Ong, 1982). אולם בקרב היהודים התמונה הייתה שונה. אף שלא כל היהודים ידעו קרוא וכתוב, שיעורי האוריינות בקרבם היו גבוהים משיעורם אצל שכניהם הלא יהודים, בין בארצות המערב ובין בארצות המזרח. למרות קולות מסורתיים שפטרו נשים ממצוות לימוד תורה (בבלי, קידושין כט ע”ב) ואף הדירו אותן מן הלימוד (אליאור, 2018), ולמרות העובדה ששיעור הקריאה בקרב הנשים היה נמוך משל הגברים, עלה שיעורן עשרות מונים על שיעורן של נשות הגויים (כ”ץ, 1960; שטמפפר, תשמ”ח). פונקנשטיין ושטיינזלץ (1989) ביקשו לפענח את תופעת האוריינות היהודית והבחינו בין דגם של “ידע סגור” לדגם של “ידע פתוח”. ידע סגור, הוא ידע שמחזיקים בו מעטים, או לחלופין, ידע שהוכרז כידע מוקצה או מסוכן, שהגישה אליו חסומה. ידע פתוח, הוא ידע שלרבים יש גישה אליו, יכולת ורשות ללמוד אותו. מסורת הלימוד היהודי יצרה מודל לימוד של ידע פתוח המאפשר גישה בלתי אמצעית אל הטקסטים הקדושים.[2] יתר־על־כן, לא רק שהטקסטים נעשו פתוחים, אלא שהם נעשו לטקסטים שמצווים ללמוד אותם בהתמדה, ומומלץ לדרוש ולהפוך בהם. כך התורה נעשתה לכלי תרבותי זמין ונגיש.

ההיסטוריון וחוקר הנצרות בראיין סטוק (Stock, 1983) תיאר כיצד התהוו “קהילות טקסטואליות” (textual communities) בעולם הנוצרי, שהתארגנו סביב לטקסטים מכוננים וסביב פרשנים שתיווכו בין הטקסט לקהילה המתגבשת. הוא מתאר את המפגש שבין “טקסטים סמכותיים” (authoritative texts) לבין פרשנותם. סטוק רואה במפגש הזה יסוד בתהליכי העיצוב של קהילות דתיות אשר נבדלות זו מזו במנהגים, בנורמות ובפרקטיקות הדתיות. כל דחייה או קבלה של מנהג מבוססת על פרשנות שונה לכתבי הקודש הנוצריים. קהילות טקסטואליות מתאפיינות באימוץ של מה שסטוק כינה “רציונליות תלויית טקסט”, שלפיה פעולות או היבטים תרבותיים שלא נמצאו להם הצדקה בטקסט, מסווגים כלא ראויים. באמצעות סינון זה מתהווה, על־פי סטוק, תהליך מעבר של טקסים וסמלים שהתקיימו בעבר בתרבות של קהילות לא אורייניות, אל קהילות חדשות שנוצרת בהן מורשת אינטלקטואלית ובהן ערך הלימוד עולה בהתמדה (ibid, 523-524). עם התחזקותם הופכים הטקסטים לכלים לעיצוב חוויות החברים ולהתמצאות בתרבות הקהילה (ibid, 4).

מנקודת מבט סוציולוגית ניתן לטעון כי הטקסט הדתי היהודי טעון בפַעֲלָנוּת (agency). כלומר, יש בכוחו להשפיע, בשל החשיבות המיוחסת לו, הן על הפרט והן על הקהילה. לכן דבריו של סטוק על קהילות טקסטואליות נוצריות רלוונטים גם לקהילות יהודיות, שחבריהן רכשו אוריינות בטקסטים. במקום פעלן ופרשן יחיד, אפשר לדבר על “פעלנות מבוזרת”, על כוח השפעה המצוי בידי רבים, שלומדים ומפרשים את הטקסט. פעלנות זו חורגת מעבר לגבולות מחבר הטקסט, בין אם כדברי בארת, “המחבר מת” (בארת, 2005) וחשיבותו של הטקסט הוא בעיקר בקריאתו ובפרשנותו בהווה; ובין אם המחברים הם יותר מאינדיבידואל יחיד, אשר מכלול יצירותיהם מייצג שיח מסוים ומגדיר את גבולותיו (פוקו, 2005). יש אפוא גם כוח והשפעה בידי הקורא מפרש הטקסט. כך הדבר בקרב קהילות יהודיות ליברליות בנות זמננו שקוראות ומפרשות את הטקסט הדתי תוך התאמתו לערכי המערב ולמציאות זמננו. נכונה קביעתו הרדיקלית של חוקר הספרות סטנלי פיש (Fish, 1980) שלפיה קוראי הטקסט הם היוצרים אותו בכל פעם מחדש, משום שבעצם מעשה הקריאה והפרשנות הם מכוננים את משמעותו.

במאמר שתורגם לעברית לאסופה זו משתמש האנתרופולוג ג’ונתן בויארין (Boyarin, 1989) במונח הטרוגלוסיה (heteroglossia), שבאמצעותו הוא מתאר סוגים שונים של היגדים הקיימים הן בתוך הטקסט והן מחוצה לו. כוונתו להיגדים שונים שיוצאים מאת מחבר הטקסט, מהדמויות המככבות בו ומהקוראים. לאלה מוסיף בויארין גם את סיטואצית הלימוד המשותף בחברותא, כאשר תוך כדי דיון ביניהם מתנסחת פרשנות של הטקסט. בויארין רואה בפעילות משולבת זו הרחבה של הדיאלוג האינטרטקסטואלי שנחשף לפני הלומדים. הלימוד מוסיף עוד רובד שמשנה את הטקסט וגם את הלומדים.

ניסן רובין מבהיר כי גם בחברה מסורתית, אשר במהותה מתנגדת לשינויים ורואה בטקסט מקור של סמכות ושל יציבות, מתרחשים תהליכי שינוי גלויים וסמויים. תהליכים אלה מודגמים באמצעות ניתוח של טקסים מספרות המדרש והתלמוד שעוסקים בהלכות ובמנהגים במעגל החיים היהודי ובתמורות המתגלות בהן בטווח הארוך (ראו לדוגמה, רובין, 1995; 1997; 2004). הוא גם מנתח שינויים ארוכי טווח בתפיסה של דמויות מפתח מיתולוגיות (רובין, 2019, 193-150). במחקריו מראה רובין כיצד התמורות מוצגות על־ידי פרשניה המוסמכים של החברה לא כחידושים, אלא כהמשך של המסורת באמצעות פרשנות שמקשרת את החידושים לתקדימים מן העבר. הפרשנות מעצבת ומשנה את המשמעות בהתאם לרוח הזמן. המסורת, טוענים בויארין ורובין, איננה “דבר” אלא מצויה בתהליך דינמי מתמיד.

נקודות המבט של בויארין ורובין מבהירות עד כמה הפרט אינו שבוי בתחום המגביל של טקסטים דתיים סמכותיים, גם כשהוא נתון בתוך מסגרת דתית מסורתית ונוקשה. כוחו של הלימוד בגיבוש הזהות נובע מהלימוד המשותף של הטקסט שאותו חווים הלומדים. טקסט זה יש בו מגוון של היגדים, כולל היגדים קונפליקטואליים, שהלומדים מתמודדים איתם בלימוד המשותף. כוחם של ההלכה ושל המנהג נובעים לא רק מנוכחותם בספרי ההלכה, אלא גם, ואולי בעיקר, מהאופן שבו הם מתקיימים בהווה, תוך שמפרשים אותם ומבצעים אותם שוב ושוב, ומהאופן שיש להם יכולת לקלוט תמורות במשך הזמן. הפרשנות הפעלנית של הטקסטים על־ידי חבר לומדיו מעצבת את זהותם היהודית ומגבשת בקרבם תחושת שייכות קולקטיבית. הפעלנות של היחיד בתוך הקולקטיב מחזקת בו בד בבד את נקודת המבט האינדיבידואלית שלו.

עיון בהשפעה שיש לטקסטואליות היהודית מראה שהיא פועלת גם מעבר לתחומי האוריינות והלימוד. היא מתגלה בבתי הלומדים באורח החיים היומיומי; היא יוצרת קוסמולוגיות מקומיות ומשפיעה על תפיסת עולמם. הדבר מתבטא, למשל, בדרך התנהלות התפילה, בלימוד בחברותא, בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזה, וגם בכתיבת קמע על־ידי מומחים לדבר. כך בכל פעילות אחרת עם הטקסט הדתי – ותהיה זו פעילות מרכזית או שולית, שגרתית או יוצאת דופן. הטקסטואליות היהודית יוצרת מצבים חברתיים מורכבים המשלבים אוריינות, לימוד טקסט ופעולה. יתר־על־כן, המפגש עם הטקסט יוצר אירועים של רפלקסיה, ורגעים שבמהלכם היחיד חושב ומהרהר על מהות התרבות שהוא ארוג בתוכה.

 

במאמר הפותח אסופה זו מתאר הפילוסוף אבי שגיא את “הספר” כעומד במרכז החיים היהודיים. בין אם מדובר במקרא, בתלמוד, בפרשנות, בהלכה, בקבלה או בחסידות, ובין אם מדובר בסידור התפילה, בפיוטים, בשירה ובפילוסופיה. “הספר” מכונן את הוויית החיים היהודית ושגיא מתאר אותו בעזרת המינוח “טקסט מנחה חיים”. המינוח המרתק הזה (נרמז כבר בספר משלי בפסוק “עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּה וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר” [ג יח]) צופן בחובו משמעויות הראויות לפירוט ולפרשנות אנתרופולוגית מקיפה. הוא מנחה חיים גם מפני שהוא נוכח בקביעות בפרקטיקות ובטקסים יהודיים. במובן זה הספר עצמו “חי”; חי ממש ולא כדבר מליצה. על כך יש להוסיף כי “הולדתו” של ספר התורה הוא בכתיבתו בטהרה על עור מעובד של בעל חיים טהור. השלמת כתיבתו נחגגת בתהלוכה רבת עם אל בית הכנסת ובהכנסתו לארון הקודש, בדומה לשמחה על לידת תינוק והכנסתו בטקס לקהילה. ספר התורה אינו רשאי להיות “עירום” שלא בעת קריאה בו, והוא מולבש ב”מעיל” במסורת אשכנז, או נתון בנרתיק כמסורת עדות המזרח. ההקבלה בין התורה לבין גוף האדם מופיעה במקורות חז”ל, בהלכה ובפרקטיקה הדתית:[3] יש המנשקים את המזוזה בפתח הבית ואת ספר התורה בבית הכנסת; מנשקים את התפילין בעת הנחתם; במבחן הסוטָה משקים את האישה בדיו הטקסט שנמחק לתוך “המים המאררים”; ויש ש”אוכלים” את אותיות הטקסט, כמו תינוקות־של־בית־רבן שמלקקים דבש מעל עוגיות מעוצבות כאותיות אלף־בית בטקס הכניסה ללימודים ב”חדר” (ראו: מרקוס, 1998, 37-36), טקס שאומץ בבתי ספר רבים בישראל, גם בזרמים הממלכתי־דתי והממלכתי. ב”סוף ימיו”, לאחר שספר התורה התבלה או ניזוק, הוא מושם בכד חרס ונקבר באדמה בדומה לקבורת אדם, לצד קברותיהם של תלמידי חכמים (גוזמן כרמלי, 2020: 53-50).

 

הטקסטים הם גם דמויות מפתח בכל האירועים בלוח השנה ובפולקלור היהודי. התרבות היהודית מסופרת דרכם, מבוצעת ונחגגת באמצעותם (Goldberg, 1986: 111-118). למשל, בחג שמחת תורה חוגגים את סיום קריאת חמישה חומשי התורה בשבתות השנה ואת תחילת קריאתם מ”בראשית”; בחג הפסח בקריאת ההגדה בסדר ליל פסח; ב”תיקונים” המתנהלים בליל הושענא רבא ובליל מתן תורה בחג השבועות. קריאת התורה וההפטרה בחגיגות בר המצווה (וברבים מענפי יהדות זמננו גם בת המצווה), הוא טקס שמציין את מתן הגישה אל הטקסט הדתי על־ידי עלייה לתורה. בשל קדושתם נעשה שימוש מגוון בכתבי הקודש על־ידי מרפאים לצורך ריפוי מחלות גוף ונפש. לטקסטים מייחסים עוצמה משל עצמם, משום שחבויה בהם, על פי האמונה המיסטית, האפשרות להוציא מן הכוח אל הפועל כוחות אלוהיים אם “יתופעלו” כראוי בתפילה הנאמרת בכוונה.

השימוש המגוון הזה בטקסט הדתי החורג מעבר למחוזות האוריינות והלימוד, דורש גישות פרשניות שיכולות לבחון את הטקסט גם ככלי וגם כאובייקט תרבותי. האנתרופולוגית אן סווידלר הציעה כלי אנליטי שהיא מכנה “ארגז כלים” (Swidler, 1986). זהו כלי המקשר בין תרבות (culture) לבין פעולה (action), ומסוגל להסביר כיצד התרבות משפיעה על הפרט. במונח זה כוונתה למכלול היכולות, ההרגלים, המיומנויות וההעדפות התרבותיות של היחיד שאותם הוא רוכש מסביבתו. בתוך ארגז הכלים מצוי “רפרטואר תרבותי” (cultural repertoire) שממנו אפשר לבחור “כלים” כדי להתמודד עם מצב נתון.

לפי סווידלר לא הערכים הם המעצבים את פעולת האדם, אלא “ארגז הכלים” העומד באותה עת לרשותו (ibid, 273-275). לכן, הבחירה החוזרת בטקסט הדתי, בהקשרים תרבותיים מגוונים כל כך, מזמינה אותנו לבדוק את “ארגזי הכלים” של התרבות היהודית. בהתבסס על השימוש בטקסט דתי כמוטיב חוזר ברפרטואר הפעולות הזמינות, בוחנים פרקי האסופה בספר זה את השימוש בטקסט דתי כ”ציוד תרבותי”. הטקסט המקורי עצמו מלווה במקורות כתובים שמפרשים אותו ומשוחחים איתו. שיחות עם הטקסט מתקימות גם בין הפרשנים עצמם; בין הטקסט והפרשנים לבין היחידים הלומדים ובקרב החבורה הלומדת בצוותא. המתפלל משוחח עם הטקסט בעת תפילה; והמעיין בהלכות דן בהן וביחסו אליהן. כמובן שגם הפרקטיקה הריטואלית והמנהגים מתקשרים לטקסט. כך חודר שיח הטקסט הדתי הן לדרך השיח האישי והן לדרך השיח הציבורי.

על־פי הקווים הללו בוחנים המאמרים שבספר זה את מקומו של הטקסט הדתי בחיי היומיום; הם בודקים את ארגזי הכלים שבאמצעותם תרבויות יהודיות נבחנות מפרספקטיבות שונות; וחושפים דפוסי פעולה יהודיים בהקשרים שונים.

 

המאמרים בספר חולקו לחמישה שערים. השער הראשון, מהרמנויטיקה לאנתרופולוגיה של היהדות כולל שלושה מאמרים שעוסקים בתאוריה פרשנית של הטקסט היהודי הקלאסי.

במסת הפתיחה לספר מציע אבי שגיא, במאמרו מהו טקסט יהודי? על משמעות הטקסט בתרבות היהודית, תאוריה הרמנויטית מקיפה על משמעותו של טקסט בהשוואה לתאוריות הרמנויטיות אחרות על אודות הטקסט. נקודת המוצא שלו היא ניתוח משמעות הטקסט כפי שהוא נחווה בעולם החיים של הקהילה היהודית לדורותיה. בתרבות היהודית הקלאסית הספר אינו מצוי “שם” מעבר לחיים המעשיים של הקהילה; הוא אינו מונח קפוא על המדף. יש לספר תפקיד מעשי בחיי היומיום. הוא נועד להיות טקסט מנחה חיים של היחיד ושל הקהילה. מעמדו של הטקסט העברי הקלאסי, לפי שגיא, שונה ממעמדו של הטקסט בספרות העברית החדשה, ובניגוד אליו יש לו משמעות רבה בחיי היומיום. הטקסט הקלאסי נתון לדרשה, לעיון, לחקירה, ולחידוש. יסוד בניינו של הטקסט הוא שהקהילה מנהלת דיאלוג מתמיד עם הטקסט שמעצב את חייה.

המאמר קולות מסביב לטקסט: האתנוגרפיה של הקריאה במתיבתא תפארת ירושלים של ג’ונתן בויארין הוא מאמר מכונן בתחום האתנוגרפיה של הקריאה. המאמר פורסם לראשונה באנגלית ובגלל חשיבותו הוא נכלל בכרך זה. המחקר מהווה דוגמה כיצד טקסט קלאסי של ספרות חז”ל נעשה לטקסט מנחה חיים עבור קבוצת גברים שהתגבשה לחבורה לומדת, שרצתה להתקרב לטקסטים הקלאסיים. תהליך הלימוד נעשה באמצעות משא ומתן של הקוראים עם הטקסט וגם באמצעות משא ומתן בינם לבין עצמם. המאמר מראה כיצד הטקסטים האלה נעשו חיוניים לשם קביעת זהותם היהודית של המשתתפים בלימודו. או, ברמת הכללה גבוהה יותר, כיצד בני־אדם מסמנים את עצמם באמצעות הטקסטים כקבוצה נפרדת, זאת על־ידי שילוב בין ז’אנרים תרבותיים מגוונים.

ניסן רובין במאמרו ברכת בתולים: על טקס, טקסט וקונטקסט דן בקשר שבין הטקסט לבין הריטואל בהקשר החברתי. המאמר טוען כי אם יש לטקסט משמעות בחיי היומיום, אזי יש גם עמידה לביצוע הטקס שקשור אליו. כשהמבנה החברתי משתנה ועמו משתנה מציאות היומיום, נעלם הטקס, אף שהטקסט נשאר בזיכרון הקהילתי. כאשר יש המבקשים להחיות טקס שנשכח על בסיס הטקסט, שמפאת קדושתו אינו ניתן לשינוי, הטקס עשוי להתבצע בווריאציות שונות לפי המקום והזמן, כי התנאים שהשתנו אינם מאפשרים ביצוע מדוקדק של הטקס הקדום. לכן גורלו שילך וידעך בגלל חוסר הלימה עם המציאות שלתוכה הוכנס. כך קרה לברכת בתולים שנזכרת לראשונה בספרות הגאונים ושנועדה לשבח את הכלה הבתולה. הברכה התאימה למעשה רק למבנה החברתי שהיה קיים עד לתקופת התנאים הראשונים, אך היא לא הוזכרה בספרות חז”ל. הניסיון לחדש את הטקס בתקופת הגאונים ובהמשך ימי הביניים בקהילות שונות, לא נקלט וסופו שנעלם.

 

השער השני, דקדוק תרבותי: בין ליטורגיקה לביצוע כולל שני מאמרים שעוסקים בכללי הפעילות והיצירה התרבותית ובמתח שנוצר בין הטקסט המסורתי והביצוע הטקסי.

חזקי שוהם במאמרו משעמום לגאולה: מה המשמעות של קריאה טכנוקרטית בטקסט מרוקן ממשמעות דן בהתכנסות ליל הסדר ובדרך קריאת ההגדה של פסח כפי שהיא משתקפת בתרבות הפופולרית הישראלית – עיתונות, ספרות, קולנוע, תיאטרון – בעשורים האחרונים. רבים משתתפים בהתכנסויות המשפחתיות בליל הסדר ומקיימים את הריטואל של קריאת ההגדה למרות חוסר הרלוונטיות של הטקסט עבור רבים מהחוגגים. קריאת הטקסט, שאינו מהווה לגביהם טקסט מנחה חיים, מלווה בבדיחות, בהתרסות ובגילויי שעמום שמרוקנים אותו ממשמעות. המחבר טוען כי ההקפדה הטכנוקרטית על ביצועו תוך ריקונו ממשמעות, באמצעות ביצוע שמגחך את הטקסט, הופך להיות הריטואל עצמו. השיבוש המכוון של הוראת הבימוי המקורית מתיך, במושגיו של ג’פרי אלכסנדר, את הקהל עם המבצעים, והריטואל מקבל משמעות מסדר שני המתייחסת לפרימורדיאליוּת יהודית נתונה מכבר וריקה ממשמעות עודפת.

שמעון קופר ושלמה גוזמן כרמלי במאמרם לקראת דקדוק תרבותי יהודי מתארים כיצד ביהדות כתרבות ספר נוצרות הלכות ומתגבשים מנהגים חדשים. הפרק פותח במלאכת הניסוח של כללי הדקדוק התרבותי היהודי. באמצעות ניתוח של כמה מנהגים והלכות מדגימים קופר וגוזמן כרמלי כיצד באים לידי ביטוי כללי הפעילות והיצירה התרבותית, וכיצד הם מומצאים, מבוצעים ומשתנים. כגון: קידוש והבדלה, שבירת צלחת באירוסים ושבירת כוס בקידושים, נטילת ידיים ב”מים ראשונים” לפני הסעודה וב”מים אחרונים” לאחר הסעודה, טקסי קידושים וטקסי גט ועוד. נקודת המבט האנתרופולוגית־ סטרוקטורלית חושפת כיצד מושגים כמו סימטריה, הכלה והדרה, הם ביטוי אנליטי לסדר תרבותי, מעין “דקדוק תרבותי”, שמהווה את אוסף הכללים שמנחים, במודע ושלא במודע, את העשייה והיצירה התרבותית ומסייעים בניסוח ובהסדרה של מערכת היחסים שבין הפרט לבין תרבותו ועולמו.

 

השער השלישי, מילים וכוח: על הפַּעֲלָנוּת של בעלי הכוח, כולל שלושה מאמרים על קבוצות שמעצימות את מעמדן על־ידי ניכוס שליטה על טקסטים. הכוח שנרכש על־ידן מאפשר להן ליטול תפקיד של סוכני שינוי.

במאמרו סידורים במהפכה: על הארגון החברתי של סידור התפילה הספרדי הפופולרי דן נסים ליאון בסידורי תפילה פופולריים ב”נוסח ספרדים ועדות המזרח”, שנעשים לסוכני שינוי משמעותי, שמתואר על־ידי מסדריו כמהפכני, ועל־ידי מתנגדיו כמהפכה שכנגד. המחקר עוסק בדינמיקה שמתלווה לארגון מסורת התפילה בבתי הכנסת אשר בהם מתפללים בנוסח “ספרדים ועדות המזרח”. במוקד התיאור עומדים השינויים שעבר סידור התפילה הפופולרי. בתחילה השינויים אשר נעשו בידי חוגים חרדיים שביקשו לצבור כוח וסמכות בשם המפעל ההלכתי והפוליטי שיזמו, כדי להנחות את אורח החיים הדתי; ובהמשך, השינויים שנעשו בידי חוגים עדתיים שביקשו להחזיר את עטרת סמכות המסורת והמנהג של קבוצות המוצא שלהם. אפשר לראות בתהליכים אלה ביטוי חי לדינמיקה המורכבת אשר מלווה מהפכות במסורת: מצד אחד, תנועה ממוסדת וסמכותית הפועלת בשם “מסורת גדולה” (Great Tradition) שאותה היא מבקשת להשית מתוקף רצונה לשנות את המציאות. מצד אחר, תגובתה של “המסורת הקטנה” (Little Tradition), שבתחילה נדחקת מפניה של “המסורת הגדולה”, אך בהמשך מאמצת את כליה הסמכותניים כדי להחזיר עטרת “המסורת הקטנה” ליושנה.

המאמר השני בשער זה הוא של ליאה טרגין זלר, ונושאו הוא מילים שקטות: אליטיזם דתי, שימור ידע ופריון מרובד בחברה האורתודוקסית בישראל. במחקרה האתנוגרפי מצאה המחברת כי שיעור הילודה הגבוה מעורר ביקורת בחוגי האליטה האדוקה והאוריינית ובעלת ההון התרבותי הגבוה. בקבוצה אליטיסטית זו הפריון יותר נמוך והיא שומרת בסוד מפני אחרים את הביקורת שלה על הדרישה החברתית לפריון גבוה. כך נוצר מצב של “פריון מרובד”, שלפיו משפחות פחות אורייניות וחסרות הון תרבותי, פריונן גבוה יותר. הן אינן יודעת לנצל היתרים הלכתיים לצמצום רמת הילודה, שבעלי הידע מודעים להם. סודיות זו היא ביטוי להבדלי כוח סמויים בין הרבדים החברתיים, שמעמיקים ומנציחים את אי השוויון החברתי.

רבקה נריה בן שחר במאמרה “אינטרנט זה פשוט אסור, כמו שאסור לחלל שבת”: נשים חרדיות, אג’נסי, מדיה ושיח, עוסקת במחקר על חשיפה ועל תפיסה של נשים חרדיות את התקשורת המגזרית והכללית. המחקר מצא שבתשובותיהן למראיינות השתמשו הנחקרות במושגים הלקוחים מהשיח ההלכתי, אף־על־פי שהן מודרות משיח זה. טענת המחקר היא שמושגי השיח נקלטו לא רק מהקשבה לעולם הגברי שמסביבן, אלא מהיותן בוגרות של מערכת חינוך אשר משלבת לימודי קודש (לא ש”ס ופוסקים, אלא תנ”ך, הלכה ומוסר) ולימודי חול. השכלתן הדתית והכללית מאפשרת להן לתפוס מקום מרכזי יותר במשפחה ובקהילה ומכשירה אותן להיות מפרנסות עיקריות של משפחתן. השיח ההלכתי שלהן הוא ביטוי לניווט המתוחכם שלהן בין תפקידיהן המנוגדים אך משלימים: להיות שומרות סף ועם זאת סוכנות שינוי.

 

בשער הרביעי, תרבויות ספרים: בין מסורתיות ומודרניות שני מאמרים שעוסקים במתח שבין מסורתיות לבין מודרניות ביחס אל הטקסט.

המאמר הראשון בשער זה, של הרווי גולדברג, הוא “סדנא דארעא חד הוא”?: היבטים פרגמטיים של תרבות ספרים בקרב היהודים בלוב. המחבר טוען שכדי להבין את הגורמים שמשפיעים על הקליטה בחברה חדשה יש להכיר בחשיבות של תרבות העבר בחיי העולים. התברר במחקר בקרב יוצאי לוב בישראל, שגם מושגים מקובלים ביהדות, כגון ״סידור״, או “ישיבה״, דורשים הבנה היסטורית ספציפית המעוגנת בתנאים המיוחדים של ארץ המוצא, כדי להבין את משמעותם. עיון היסטורי מגלה שזמינות מוגבלת של ספרים מודפסים אפיינה את חיי היהודים בלוב דורות רבים. על רקע הניסיון בעבודת שדה בישראל עוקב המאמר אחר מקורות המעידים, או רומזים, על תרבות הספרים המסורתית בטריפולי עד המאה ה־19. ברוב הבתים היו רק סידורים וחומשים, ורק בספריות מעטות (שנקראו “ישיבות”) ניתן היה לעיין בספרים. הקשר בין הקהילה היהודית שם ותרבות הספרים בעולם היהודי הרחב החל להתעצם מהמחצית השנייה של המאה ה־19. עד אז היה ידע רב מועבר בעל־פה באמצעות שינון או בהעתקת ספרים. המחקר גם מצא פיצול בשימוש בספרות הרבנית: דיינים עסקו בספרות הפוסקים, אך תלמידי חכמים עיינו רק בש”ס ובמפרשיו. היו גם מסורות הלכה מקומיות שאינן מעוגנות בספרות ההלכה.

המאמר השני בשער זה, “היום המדע מוכיח את התורה”: חוויות טקסטואליות שונות בתנועת התשובה החרדית־ספרדית ובתנועת התשובה הציונית־דתית, מציג עבודה אתנוגרפית של אסף שרעבי שנעשתה במרכזי החזרה בתשובה. המאמר מראה כיצד שתי תנועות החזרה בתשובה – תנועת התשובה החרדית־ספרדית ותנועת התשובה הציונית־דתית – מתייחסות אל הטקסט הדתי בצורה שונה. ראשית, ברמה החווייתית, תנועת התשובה החרדית־ספרדית נשענת על טקסט אוראלי, על דרשות, שמבנות את החזרה בתשובה כחוויה טקסית; בעוד שתנועת התשובה הציונית־דתית נשענת על לימוד טקסטואלי של ארון הספרים היהודי־מסורתי. שנית, ברמה הקוסמולוגית: בעוד שתנועת התשובה החרדית־ ספרדית מנסה לפשר בין הטקסט הדתי ובין הידע המדעי־מודרני, תנועת התשובה הציונית־דתית אינה מתייחסת לפער שבין שני גופי הידע. שני ההבדלים הללו קשורים לתפיסתן העצמית של שתי תנועות התשובה. תנועת התשובה החרדית־ספרדית תופסת את עצמה כתנועה המבקשת להחזיר את המאמינים למסורת, מול איומי המודרנה. בעוד שתנועת התשובה הציונית־דתית רואה את עצמה כתנועה אינטלקטואלית, ומרגישה בטוחה יותר בשלב המודרני (או הבתר־מודרני) שבו היא נמצאת.

 

השער החמישי, פרשנות חתרנית של טקסט מסורתי, כולל שני מאמרים של מחקרים אתנוגרפיים על קהילות שמבקשות להתחבר אל הטקסטים הקלאסיים באמצעות פרשנות חדשה לשם קביעת זהותן היהודית.

המאמר הראשון בשער זה, מטקסט אל טקס, ומטקס אל טקסט: קריאות אתנוגרפיות של גוף, מיניות ומגדר בקהילה רפורמית ישראלית, הוא של אלעזר בן לולו. המאמר מדגים כיצד שימוש בטקסטים יהודיים מסורתיים וחדשים בזמן תפילה או בזמן לימוד בקהילה רפורמית, מהווים מקור להכרה בשונות מגדרית־מינית. ביצוע הטקסט, הן בזמן תפילה והן בזמן לימוד, הוא אמצעי להשגת אשרור והכרה בזהות המינית או בזהות המגדרית שהודרו מהקהילה היהודית לדורותיה. חברי וחברות הקהילה מאתגרים את הנרטיב ההלכתי והאיסור המקראי, ומציעים פרשנויות חתרניות ביחס למסורת, ביחס לגופם וביחס לחברה. העבודה הדתית מתגלה כאפשרות נוספת להעצמה מגדרית ולזהות יהודית.

רחל ורצברגר, במאמר השני בשער זה, “שהלמידה תהיה לא רק מהשכל אלא מכל הגוף”: טקסט ולימוד בעידן החדש היהודי, בוחנת את תפקידו של הטקסט היהודי בקבוצות של “עידן חדש יהודי”. משתתפי העידן החדש היהודי מרכיבים בריקולאז’ תרבותי־רוחני שיש בו מרכיבים ריטואליים והגותיים, השאובים ממסורות יהודיות שונות, אשר משולבים עם שיטות ורעיונות מתרבות העידן החדש, מפילוסופיות לא־יהודיות ומתרבות התרפיה. על סמך מחקר בקרב שתי קהילות של עידן חדש יהודי בישראל בודק המאמר מה הוא ההיגיון התרבותי שמוביל את הבחירה בטקסטים יהודיים מסוימים ולדחייתם של אחרים, וכיצד קוראים ומפרשים המשתתפים את הטקסטים הללו. נראה שקבוצות אלה מתמקדות על פי רוב בטקסטים חסידיים המזמנים קריאה רגשית ופסיכולוגית. לטקסטים אלה שימוש כפול: הן בסיפוק הצורך ליעילות ריטואלית ולהשגת המטרה התרפויטית, והן בביסוס הריטואל המחודש כריטואל יהודי אותנטי, התומך בזהותם היהודית.

 

תודותינו מקרב לב נתונות בראש ובראשונה לכל המחברות והמחברים שטרחו וכתבו את המאמרים לכרך זה. תודה שלוחה גם לד”ר אילנה גולדברג על תרגומה מאנגלית את מאמרו של ג’ונתן בויארין, ותודתנו גם לכתב העת Cultural Anthropology על ההיתר לתרגם מאמר זה.

תודה מיוחדת להוצאת כרמל ולעומדים בראשה ישראל כרמל, מעיין אל־און פדר ולאלה כהן על הליווי הנאמן בתהליך הוצאתו לאור של הספר. תודה לפרופ’ אבי שגיא עורך הסדרה “פרשנות ותרבות” של הוצאה זו, על העידוד לאורך כל הדרך. חובה נעימה היא לנו להודות לאחים שחר וגיא לוינסון שהקדישו מזמנם בעת חופשת הקיץ כדי להאחיד את הרשימות הביבליוגרפיות של מאמרי הספר.

אנו מודים לוועדה לקידום קשרי מחקר של אוניברסיטת בר־אילן על המענקים שניתנו לנו להוצאת הספר. כן אנו מודים לקרן שניצר למחקרים בנושאי המשק והחברה בישראל על המענק לספר.

יעמדו כולם על הברכה.

אוניברסיטת בר־אילן, תשפ”ב

ביבליוגרפיה

 

אליאור, רחל (2018). סבתא לא ידעה קרוא וכתוב; על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות. ירושלים: כרמל.

בארת, רולאן (2005). “מות המחבר”. בתוך אלי שיינפלד (עורך), מות המחבר/ מהו מחבר (עמ’ 7 – 18), תל אביב: רסלינג.

גוזמן כרמלי, שלמה (2020). מפגשים מסביב לטקסט, אתנוגרפיה של יהדויות. חיפה: פרדס ואוניברסיטת חיפה.

גירץ, קליפורד (1990). פרשנות של תרבויות. ירושלים: כתר.

כ”ץ, יעקב (1960). בין יהודים לגויים. ירושלים: מוסד ביאליק.

מרקוס, איבן (1998). טקסי ילדות. ירושלים: מוסד ביאליק.

פונקנשטיין, עמוס ועדין שטיינזלץ (1989). הסוציולוגיה של הבערות. תל אביב: משרד הבטחון.

פוקו, מישל (2005). “מהו מחבר?”. בתוך אלי שיינפלד (עורך), מות המחבר/ מהו מחבר (עמ’ 19–77). תל אביב: רסלינג.

רובין, ניסן (1995) ראשית החיים: טקסי לידה, מילה ופדיון הבן במקורות חז”ל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

רובין, ניסן (1997). קץ החיים – טקסי קבורה ואבל במקורות חז”ל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

רובין, ניסן (2004). שמחת החיים: טקסי אירוסים ונישואים במקורות חז”ל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

רובין, ניסן (2011). “תיאוריות סוציולוגיות־אנתרופולוגיות כמסגרת לפרשנות טקסטים”. בתוך: אבינועם רוזנק (עורך), הלכה, מטה הלכה ופילוסופיה: עיון רב תחומי (עמ’ 98–121). ירושלים: מכון ון ליר.

רובין, ניסן (2019). מסגרות מתעקמות – תהליכים של שינוי במסורות חז”ל. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.

שטמפפר, שאול (תשמ”ח). “ידיעת קרוא וכתוב אצל יהודי מזרח אירופה בתקופה החדשה – הקשר, מקורות והשלכות”. בתוך: שמואל אלמוג ואחרים (עורכים), תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה (עמ’ 459–483). ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית.

שלום, גרשם (1989). עוד דבר (עורך אברהם שפירא). תל אביב: עם עובד.

Bielo, James et al (2009). The Social Life of Scriptures: Cross-Cultural Perspectives on Biblicism. New Brunswick, NJ and London: Rutgers University Press.‏

Boyarin, Jonathan (1989). “Voices around the Text: The Ethnography of Reading at Mesivta Tifereth Jerusalem”. Cultural Anthropology 4(4): 339-421.

Fish, Stanley (1980). Is There a Text in this Class? The Authority of Interpretive Communities. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Goldberg, Harvey E. (ed.) (1986). Judaism Viewed from Within and from Without: Anthropological Studies. New York: State University of New York Press.‏

Ong, Walter (1982). Orality and Literacy: The Technologizing of the Word. London: Methuen.

Ortner, Sherry B. (1973). “On Key Symbols”. American Anthropologist 75(5): 1338-1346.‏

Steiner, George (1996). No Passion Spent: Essays 1978-1995‏. New Haven, CN and London: Yale University Press.

Stock, Brian (1983). The Implications of Literacy: Written Language and Models of Interpretation in the Eleventh and Twelfth Centuries. Princeton, NJ: Princeton University Press.

Swidler, Ann (1986). “Culture in Action: Symbols and Strategies”. American Sociological Review 51: 273-286.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.