החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כוכב הכסף

מאת:
מאנגלית: ענת מוניץ | הוצאה: | 2014-06 | 279 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

88.00

רכשו ספר זה:

שרלוט, אמן של “בִּין“ בת השתים־עשרה וליז בת החמש־עשרה, בטוחה שהיא זמרת מוכשרת. יום אחד היא מסתלקת ללוס־אנג‘לס כדי לבסס לעצמה קריירה כזמרת, והבנות מסתדרות איכשהו עם מעט הכסף שאמן שולחת להן. אבל כאשר פקחי העירייה והמשטרה מגלים שהן חיות לבדן, הן עולות על אוטובוס לקצה השני של ארצות־הברית, לעיירה ביילר שבווירג‘יניה, שם גר דודן טינסלי, אחיה המשונה והעני של אמן, בבית האחוזה הרעוע של המשפחה.
כאן, בביילר, בביתו של טינסלי, נראה שהן מתחילות לבנות לעצמן חיים חדשים, יציבים. הן לומדות בבית הספר, מתחילות להכיר את המקום שבו גדלה אמן, ובִּין מחפשת תשובות לשאלות שיש לה על אביה, מדוע וכיצד הוא מת, ומדוע אמה עזבה את משפחתה ואת עיר הולדתה.
ואולם, אף שנדמה שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, מתברר שהחיים אינם כה פשוטים. אף שאמן זנחה אותן הן מתגעגעות אליה. ואף שהדוד טינסלי העניק להן קורת גג, ברור להן שעליהן להשתתף בהוצאות מחייתן והן מוצאות עבודה, שבמהלכה הן נאלצות להתמודד עם מצבים ואנשים שבנות בגילן לא אמורות להתמודד איתם.
כוכב הכסף הוא רומן הכתוב בכנות ובפשטות נוגעות ללב, ומעמיד בפנינו מראה שאף שהנשקף ממנה אינו תמיד נעים, איננו יכולים שלא להביט לתוכה.
‘טירת הזכוכית‘, ספרה האוטוביוגרפי של ג‘אנט וולס, הוא אחת הביוגרפיות הנמכרות ביותר בכל הזמנים. הספר תורגם ל-30 שפות, וזכה להצלחה גדולה גם בישראל. הרומן ‘סוסי בר‘, שכתבה, נמנה עם עשרת הספרים הטובים ביותר של עורכי ה‘בוק רוויו‘ ב‘ניו־יורק טיימס‘ לשנת 2009. שני הספרים יצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-53010
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
שרלוט, אמן של “בִּין“ בת השתים־עשרה וליז בת החמש־עשרה, בטוחה שהיא זמרת מוכשרת. יום אחד היא מסתלקת ללוס־אנג‘לס כדי לבסס […]

1

אחותי הצילה את חיי כשהייתי רק תינוקת, וככה הולך הסיפור: אחרי מריבה עם משפחתה החליטה אמא לעזוב את הבית באמצע הלילה ולקחה אותנו איתה. הייתי רק בת כמה חודשים, לכן אמא השכיבה אותי במנשא תינוקות. היא הניחה אותו על גג המכונית בזמן שדחפה כמה חפצים לתא המטען, ואז הושיבה את ליז, שהיתה בת שלוש, במושב האחורי. אמא עברה אז תקופה קשה והיה לה הרבה על הראש – טירוף, טירוף, טירוף, תאמר אחר כך. היא שכחה כליל שהשאירה אותי על הגג, והחלה לנסוע.

ליז התחילה לצווח את שמי ולהצביע למעלה. בהתחלה אמא לא קלטה מה ליז אומרת, אבל אז הבינה מה עשתה ולחצה בכוח על הבלמים. המנשא החליק קדימה אל מכסה המנוע, אבל מפני שהייתי קשורה אליו, לא קרה לי כלום. האמת היא שאפילו לא בכיתי. בשנים הבאות, בכל פעם שאמא סיפרה את הסיפור, שהיה לדעתה קורע מצחוק ושנהגה לספר בדרמטיות ובפרטי פרטים, היא נהגה לומר: תודה לאל שליז היתה מאופסת, אחרת המנשא היה עף מהגג ואני הייתי אבודה.

ליז זכרה את כל הסיפור בבהירות, אבל אף פעם לא חשבה שהוא מצחיק. היא הצילה אותי. כזו אחות היתה ליז, וזאת הסיבה שבלילה שבו התחיל כל הבלגן, לא הייתי מודאגת מכך שאמא נעלמה לארבעה ימים. דאגתי יותר בגלל פשטידות העוף.

ממש שנאתי שהקרום של פשטידות העוף שלנו נשרף, ומד הזמן של התנורון שלנו בדיוק התקלקל, וכך יצא שבאותו לילה בהיתי בחלון הזכוכית הקטן של התנורון, כי ברגע שהפשטידות החלו להשחים, היה צריך להשגיח עליהן בלי הפסקה.

ליז ערכה את השולחן. אמא נסעה ללוס־אנג’לס, למבחן קבלה כלשהו באולפן הקלטות לתפקיד של זמרת ליווי.

“נראה לך שהיא תקבל את העבודה?” שאלתי את ליז.

“אין לי מושג,” ענתה ליז.

“אני חושבת שכן. יש לי הרגשה טובה בקשר למבחן הזה.”

אמא נסעה המון לעיר מאז שעברנו ללוסט־לייק, עיירה קטנה במדבר קולורדו שבדרום קליפורניה. בדרך כלל היא נעדרה רק ליום או יומיים, מעולם לא לזמן כה ארוך. לא ידענו מתי בדיוק תחזור, ומכיוון שהטלפון היה מנותק – אמא התווכחה עם חברת הטלפון בגלל שיחות חוץ שטענה שלא קיימה – לא היתה לה דרך לצלצל אלינו.

בכל זאת, זה לא נראה כמו סיפור רציני. הקריירה של אמא תמיד תפסה חלק ניכר מזמנה. אפילו כשהיינו קטנות יותר היא הזמינה שמרטפית או חברה לשמור עלינו כשטסה לאיזה מקום כמו נשוויל, למשל – כך שליז ואני התרגלנו להיות לבד. ליז היתה האחראית, כי היא היתה בת חמש־עשרה ולי מלאו רק שתים־עשרה לא מזמן, אבל לא הייתי מסוג הילדות שזקוקות להשגחה מתמדת.

כשאמא לא היתה בבית, כל מה שאכלנו היה פשטידות עוף. אהבתי אותן ויכולתי לאכול אותן כל ערב. ליז אמרה שאם שותים כוס חלב עם פשטידת העוף, מקבלים ארוחה שכוללת את ארבע קבוצות המזון העיקריות – בשר, ירקות, דגנים וחלב – כך שזאת היתה התזונה המושלמת.

חוץ מזה, היה כיף לאכול אותן. כל אחת מאיתנו קיבלה פשטידה משלה בצלחת אלומיניום קטנה ומגניבה, והיה אפשר לעשות בה מה שרוצים. אני אהבתי לפורר את הקרום ולמעוך אותו עם חתיכות הגזר והאפונה והעיסה הצהובה. ליז חשבה שלמעוך את הכול לעיסה זה מעשה ברברי. זה גם עשה את הקרום ספוגי, ומקור המשיכה של פשטידות העוף היה לטעמה הניגוד בין הקרום הפריך למילוי הנוזלי. היא העדיפה להשאיר את הקרום שלם, ולחתוך פרוסות מעודנות בכל נגיסה.

ברגע שקרום הפשטידה נעשה חום־זהוב מרהיב, כשהשוליים הקטנים והגליים נעשו כמעט, אבל עדיין לא שרופים, אמרתי לליז שהן מוכנות. היא הוציאה אותן מהתנורון והתיישבנו ליד שולחן הפורמייקה האדום.

בזמן ארוחת הערב, כשאמא לא היתה בבית, אהבנו לשחק משחקים שליז נהגה להמציא. לאחד מהם היא קראה ‘ללעוס ולפלוט’, ובו מחכים עד שהפה של השני מלא אוכל או חלב ואז מנסים להצחיק אותו. ליז ניצחה כמעט תמיד, מפני שהיה די קל להצחיק אותי. האמת היא שלפעמים צחקתי כל כך, שהחלב ניתז לי מהאף.

משחק אחר שהיא המציאה נקרא ‘משחק השקר’. אחד השחקנים מצהיר שתי הצהרות – אחת אמת, השנייה שקר – ולשני מותר לשאול חמש שאלות על ההצהרות ואז עליו לנחש איזו מהן היא שקר. ליז ניצחה בדרך כלל גם ב’משחק השקר’, אבל כמו ב’ללעוס ולפלוט’, לא הניצחון היה העניין. הכיף היה לשחק את המשחק. באותו לילה הייתי נרגשת כי היתה לי התקלה מעולה: גלגלי העיניים של הצפרדע נכנסים לפה שלה כשהיא בולעת, או שהצבע של דם הצפרדע הוא ירוק.

“זה קל,” אמרה ליז. “הדם הירוק הוא שקר.”

“אני לא מאמינה שניחשת כל כך מהר!”

“ניתחנו צפרדע בשיעור ביולוגיה.”

אני עדיין דיברתי על כמה הזוי ומצחיק זה שצפרדע בולעת בעזרת גלגלי העיניים שלה כשאמא נכנסה הביתה ובידיה קופסה לבנה קשורה בחוט אדום. “פאי לימון בשביל הילדות שלי!” הכריזה כשהיא מרימה את הקופסה. פניה זרחו והיא חייכה חיוך מתרונן. “זה אירוע מיוחד, כי החיים שלנו עומדים להשתנות.”

כשאמא חתכה את הפאי וחילקה את הפרוסות, היא סיפרה לנו שכאשר היתה באולפן ההקלטות פגשה גבר. הוא היה מפיק הקלטות בשם מארק פרקר, ואמר לה שאיננה משיגה עבודה כזמרת ליווי כי קולה ייחודי מדי והיא מאפילה על הזמרות הראשיות.

“מארק אמר שאני לא בנויה לשיר בצילו של אף אחד,” הסבירה אמא. הוא אמר שיש לה איכות של כוכבת, ובו בלילה הזמין אותה לארוחת ערב והם דנו בדרכים להתניע את הקריירה שלה. “הוא כל כך חכם ומצחיק,” אמרה אמא. “אתן תמותו עליו, בנות.”

“הוא רציני או סתם חנטריש?” שאלתי.

“תיזהרי, בין1,” אמרה אמא.

בין הוא לא שמי האמיתי, כמובן, אבל ככה כולם קוראים לי. בין.

זה לא היה רעיון שלי. כשנולדתי, אמא קראה לי ג’ין, אבל כשליז ראתה אותי בפעם הראשונה היא קראה לי ‘ג’ין־בין’ כי הייתי קטנטונת וגם כי זה התחרז – ליז תמיד אהבה להמציא חרוזים – ואחר כך פשוט ‘בין’ כי זה היה יותר קצר. אבל לפעמים היא היתה מאריכה את זה, וקראה לי ‘בינר’ או ‘בין־הד’, ‘קלין־בין’ כשהתרחצתי באמבטיה, ‘לין־בין’ כי הייתי כל כך רזה, ‘קווין־בין’ פשוט כדי שארגיש טוב, או ‘מין־בין’ כשהיה לי מצב רוח רע. פעם אחת, כשחטפתי הרעלת קיבה אחרי שאכלתי קערת צ’ילי מקולקל, היא קראה לי ‘גרין־בין’ ואחר כך כשחיבקתי את האסלה והרגשתי אפילו יותר גרוע, היא קראה לי ‘גרינר־בינר’2.

ליז היתה מכורה למשחקי מילים. זאת הסיבה שהיא אהבה את שם העיירה החדשה שלנו, לוסט־לייק, שפירושו “האגם האבוד”. “בואי נחפש אותו,” היתה אומרת, או “מעניין מי איבד אותו?” או “אולי כדאי שהאגם ישאל איך מגיעים.”

עברנו ללוסט־לייק מפסדינה לפני ארבעה חודשים, בערב השנה החדשה של 1970, כי אמא אמרה ששינוי מקום הוא תקווה להתחלה חדשה לכבוד העשור החדש. לוסט־לייק היה מקום די מגניב בעיניי. רוב האנשים שחיו שם היו מקסיקנים שגידלו תרנגולות ועיזים בחצר שבה התנהלו גם רוב חייהם. הם נהגו לבשל בה על הגריל ולרקוד לצלילי המוזיקה המקסיקנית ששאגה ממכשירי הרדיו שלהם. כלבים וחתולים שוטטו ברחובות שהעלו אבק, ותעלות השקיה בקצה העיר הזרימו מים לשדות. אף אחד לא הסתכל עלייך במבט עקום אם לבשת את בגדיה הישנים של אחותך הגדולה או אם אמא שלך נהגה במכונית דארט ישנה וחומה. השכנים שלנו גרו בבתי חמר קטנים, אבל אנחנו שכרנו בית לבנים. זה היה הרעיון של אמא לצבוע את הלבנים בכחול־טורקיז ואת הדלת ואדני החלון בכתום־אדמדם. “בואו לא ננסה אפילו להעמיד פנים שאנחנו רוצות להשתלב,” היא אמרה.

אמא היתה זמרת, כותבת שירים ושחקנית. היא אף פעם לא השתתפה באמת בסרט או הוציאה תקליט, אבל שנאה כשהדביקו לה את התואר ‘בתחילת דרכה’, ולמען האמת, היא היתה קצת מבוגרת מהאנשים שמתוארים כך במגזיני הקולנוע שנהגה לקנות. יום ההולדת השלושים ושישה של אמא הלך והתקרב, והיא התלוננה שהזמרות שזוכות לכל תשומת הלב, כמו ג’ניס ג’ופלין וג’וני מיטשל, צעירות ממנה בעשר שנים לפחות.

למרות זאת, אמא תמיד אמרה שההזדמנות הגדולה שלה ממתינה ממש מעבר לפינה. לפעמים התקשרו אליה אחרי מבחני קבלה, אבל לרוב היתה חוזרת הביתה כשהיא מנענעת בראשה ואומרת שהבחורים באולפן הם סתם חנטרישים שרוצים להעיף עוד מבט במחשוף שלה. כך שאף על פי שאמא היתה עסוקה בקריירה שלה, זו לא היתה קריירה מכניסה במיוחד – בינתיים. חיינו בעיקר מכספי הירושה של אמא. מלכתחילה לא היה מדובר בסכום גדול, וכשעברנו ללוסט־לייק כבר חיינו על תקציב די זעום.

כשאמא לא ערכה נסיעות ללוס־אנג’לס – שהיו מתישות כי הנסיעה ארכה כמעט ארבע שעות לכל כיוון – היא נהגה לישון עד שעה מאוחרת ולבלות את היום בכתיבת שירים, שאותם ניגנה באחת מארבע הגיטרות שלה. הגיטרה האהובה עליה, זמייטיס מ-1961, עלתה בערך כמו שכר דירה לשנה. היתה לה גם גיטרת גיבסון סאותרן ג’מבו, מרטין בצבע דבש, וגיטרה ספרדית מעץ מכנף נאה ברזילאי. כשלא התאמנה על השירים שלה, היא עבדה על מחזמר שהיה מבוסס על סיפור חייה, וסופר בו איך התנתקה ממשפחתה החונקת מהדרום הישן, נטשה את בעלה המטומטם ושורה של בני זוג אפסים – וגם את כל החנטרישים שנעלמו לפני שהגיעו לשלב בן הזוג – וגילתה את קולה האמיתי במוזיקה. היא קראה למחזה ‘למצוא את הקסם’.

אמא חזרה ואמרה שסוד התהליך היצירתי הוא למצוא את הקסם. היא אמרה שזה מה שצריך לעשות גם בחיים. למצוא את הקסם. בהרמוניה מוזיקלית, בגשם הנוטף על הפנים ובשמש הקופחת על הכתפיים החשופות, בטל הבוקר שמרטיב את הנעליים ובפרחי הבר שקוטפים בחינם בתעלה לצד הדרך, באהבה ממבט ראשון ובזיכרונות העצובים על זה שהלך לבלי שוב. “תמצאו את הקסם,” אמא תמיד אמרה. “ואם אתן לא מצליחות למצוא את הקסם,” הוסיפה, “תחוללו את הקסם.”

אמא נהגה לומר ששלושתנו יחד זה קסם. היא הבטיחה לנו שלא משנה כמה מפורסמת תיעשה, דבר לעולם לא יהיה חשוב לה יותר משתי בנותיה. היא אמרה שאנחנו שבט השלוש. שלוש הוא מספר מושלם. תחשבו על זה. השילוש הקדוש, שלושת המוסקטרים, שלושת חכמי קדם, שלושה חזרזירונים, שלושת הליצנים, שלושה עכברים עיוורים, שלוש משאלות, שלוש פסילות, שלוש תרועות, פעם שלישית גלידה. אמא אמרה ששלושתנו זה כל מה שצריך.

אבל זה לא מנע ממנה מלצאת לדייטים עם חנטרישים.

1 Bean – שעועית.

2 בהתאמה: ראש שעועית, שעועית נקייה, שעועית צנומה, שעועית מלכה, שעועית מרשעת, שעועית ירוקה, שעועית עוד יותר ירוקה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כוכב הכסף”