חבורת כוח המוח 17 – והקלף המקולל

בני חבורת כוח המוח מנסים לפתור את תעלומת גניבת הכריכים מהילקוטים, ומאוד רוצים לעזור לחלשים – אלא שלפתע דברים משתבשים. אבן שנזרקת לעברם פוצעת קשות את איל, שמחליט לא להרפות וללכת עד הסוף. שום דבר לא מרתיע אותו, לא קלפים מקוללים ולא ליצן מאיים.
בני החבורה מתייאשים, אבל הוא ממשיך עד הסוף הטוב – או הרע, תלוי איך מסתכלים על זה.
ספר נוסף מרתק, משעשע ומפתיע, בסדרה הפופולרית שהפכה לרבת־מכר.
זוהר אביב כתבה עד היום למעלה משלושים ספרים, ביניהם הסדרות ״כוח הלב״ ו״יד הפלא״, שרואות אור במודן.

מקט: 4-20-51273

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בני חבורת כוח המוח מנסים לפתור את תעלומת גניבת הכריכים מהילקוטים, ומאוד רוצים לעזור לחלשים – אלא שלפתע דברים משתבשים. […]

---

פרק 1
איפה הכריך שלי?

היי חבר׳ה, מה שלומכם? זה שוב אני, איל קורן, מנהיג חבורת כוח המוח. התגעגעתי אליכם. רציתי לספר לכם על תעלומה קטנה שהפכה לתעלומה עצומה שהשאירה בי חותֶמת איומה.

כן, כן, התעלומה הזו שינתה אותי לגמרי, אני כבר לא אותו איל קורן. אבל למה לקפוץ לסוף? עדיף להתחיל מההתחלה, נכון?

אז ככה:

הכול התחיל בהפסקת האוכל בבית־הספר. אני זוכר שלפני שהוצאתי את הכריך שלי מהילקוט, הייתי שקוע בהרהורים על יום כיפור שעמד להגיע. חשבתי לעצמי ממי אני צריך לבקש סליחה, חשבתי לעצמי שהיחיד שעלַי לבקש ממנו סליחה הוא צחי, המורה לספורט, כי בשיעורים שלו אני קצת מרמֶה.

למשל, בשיעור ספורט האחרון, צחי ביקש שנקפוץ ארבעים פעם על רגל ימין וארבעים פעם על רגל שמאל, אבל אני התעייפתי במהירות; אני הרי חלשלוש. אחרי עשרים התעייפתי. אז החלפתי רגליים באמצע, ושוב החלפתי, וצחי בכלל לא שם לב, אבל אני חושב שבכל זאת אבקש ממנו סליחה, כדי שיבין למה הרגליים שלי נשארו חלשות כמו רגלי זבוב למרות כל האימונים שהוא מאמן אותנו. זהו. חוץ מהרמאות הזאת, אני לא חושב שממש רימיתי. אני שונא רמאויות. אני אוהב צדק ואמת, בגלל זה אני מאוהב עד קצות האוזניים בליטל מהחבורה שלי, כי היא כזו חכמה, רודפת צדק, יודעת את החוקים והכול.

בזמן האחרון היא קצת מעצבנת אותי. היא מתלחשת יותר מדי עם ניב מהחבורה שלי, כאילו שיש להם איזה עניין משותף. אני נראה ממש חתיך עם השיער שצמח ומגיע לי עד לכתפיים, אבל היא, במקום לתלות בי עיניים חולמניות כמו חצי מהבנות בכיתה, היא מעדיפה להסתודד עם ניב. הנה, ממש עכשיו מול הפרצוף שלי ניב מחטט בילקוט שלו ומתלחש עם ליטל. על מה הוא מדבר איתה, לכל הרוחות? ניב הזה יודע איך להרגיז אותי. תמיד הוא מצליח לדרוך במקום שכואב, ואני לא יכול להגיד לו כלום כי אני לא רוצה שהוא יידע שאני מקנא.

ואריק השמן, גם הוא מהחבורה שלנו, רואה שניב וליטל מתלחשים ולא אומר כלום. וזה גם מעצבן. למה הוא לא מתערב? למה הוא לא מפסיק אותם? הוא לא שם לב שאני זקוק לעזרה?

״היי איל,״ ניב הפסיק לרגע את התלחשויותיו עם ליטל.

״מה? מה קרה?״ נבהלתי.

״מה אתה קופץ? שוב חלמת?״

״זכותי לחלום, עכשיו הפסקה, ובהפסקה אני חולם.״

״אני מעדיף לחלום בשיעור,״ גיחך ניב.

״טוב. מה רצית?״

״אה… תשמע, נראה לי שגנבו לי את הכריך מהילקוט.״

״מה זאת אומרת נראה לך?״

״היה לי כריך בתיק, ועכשיו אין לי, לכן אני משער שגנבו לי.״ ניב הפנה כלפַּי את ילקוטו הפתוח.

״די ניב, נו… מה אתה מטריד אותי בשטויות. כנראה שכחת להכניס את הכריך לילקוט בבוקר,״ אמרתי ונגסתי בכריך שלי.

״אין מצב, אמא שלי לא החמיצה שום יום פיטום מאז כיתה א׳. ואין בכלל מצב שהיא תשכח לשים לי כריך דווקא היום, ביום שאנחנו מסיימים מאוחר, ואני חייב לבלוע כמה שיותר אוכל כדי להתרכז בשיעורים האחרונים.״

״תאמין לי, ניב, אתה לא צריך לבלוע כלום, נראה לי שכבר בלעת. רדיו בלעת – כמה אתה מדבר?״ אמרתי ונגסתי בכריך שלי.

״היי, לך לא גנבו?״

״לא, ניב. רוצה חצי משלי?״ הייתי מוכן לוותר על חצי כריך רק בשביל שניב יכבה את הרדיו שלו.

״לא… עזוב, לא בא לי חביתה.״

״אהההה! הכריך שלי! מישהו לקח את הכריך המושקע שלי!״ הפעם הקריאה הגיעה מכיוונו של אריק המצונן. כל הפרצוף שלו היה אדום כמו עגבנייה בשלה, ואני לא יודע אם זה מההצטננות או מהבהלה מכך שלא מצא את הכריך שלו.

״לא נורא,״ אמרתי, ״קורה ששוכחים. הנה, גם ניב שכח,״ הוספתי. לא היה לי כוח לתעלומה חדשה; קודם עלי לפתור את תעלומת ההתלחשות של ניב עם ליטל.

״נראה לך? אני, בלי כריך, מתעלף! נראה לך שאני מסוגל לשרוד עד הצהריים בלי הכריך שלי? אני לא יכול בלי הפסטרמה, המיונז, העגבנייה והבצל בתוך באגט טרי,״ אמר אריק וליקק שפתיים.

״תשמע, התיאור שלך כל כך מעורר תיאבון, שאם הייתי יודע שזה מה שיש לך בבאגט, אני עצמי הייתי גונב לך אותו,״ גיחך ניב.

״אריק, תחשוב על זה כעל הכנה לצום מחרתיים.״ אמרתי באדישות.

״אני באמת רוצה לצום, אבל בשביל זה אני אוכל פי שניים כל השבוע. אני צובר שומנים לשעת חירום,״ ליטף אריק את כרסו. יש לציין שהוא הילד השמן היחידי שאני מכיר שפשוט מאוהב בכרס שלו.

״היי, הכריך שלי, הכריך שלי,״ החלו להגיע קריאות מכל קצות הכיתה. לא הספקתי להסתובב, ולפתע חשתי שמישהו קופץ עלי, חונק את גרוני ומכביד על גבי. רגלי הדקיקות לא עמדו במאמץ, הברכיים התקפלו, ואני נפלתי ארצה כשאני מקלל את עצמי על שלא הקפדתי לחזק את הרגליים בשיעור ספורט.