החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כי טובים דודיך מיין – פירוש מקורי לשיר השירים

מאת:
הוצאה: | 2007 | 188 עמ'
קטגוריות: יהדות
זמינות:

65.00

רכשו ספר זה:

הספר כולל שני חיבורים מאת מאיר רוטנברג: הראשון, כי טובים דודיך מיין – פירוש מקורי לשיר השירים, והשני – כללי תחביר נעלמים של לשון המקרא, שיצא לאור ב-1979 ורואה כאן אור בהדפסה חוזרת.

במשך ארבעים שקד המחבר על מחקר חייו, חשף והגדיר שלושים כללי תחביר. בעזרת הכללים הללו, באמצעות ניקוד שונה מן המקובל ועל דרך הפשט, הוא מפרש פסוקים סתומים במקרא.

להנחת המחבר, מגילת שיר השירים חוברה על-ידי משורר אלמוני בן דורו של המלך שלמה והיא מתארת טרגדיה של נערה שנחטפה בעין גדי ונכלאה בהרמון המלך. להנחת המחבר, מדובר ביצירה דרמטית במתכונת שלושה מונולוגים של הנערה החטופה.

הנערה עומדת במעין קשר וירטואלי-טלפתי עם אהובהּ. היא רואה אותו בעיני רוחה, מדברת אליו והוא משיב לה. היא משלבת את הדיאלוגים הווירטואליים הללו עם אהובה במונולוגים שלה בפני הנערות הירושלמיות שבהרמון.

מאיר רוטנברג (1895-1992) התחיל במחקרו בימי מלחה"ע ה-2, כשעשה בסיביר כפליט גולה ממחוז גליציה שבפולין. ב-1979 פורסם ספרו הראשון כללי תחביר נעלמים של לשון המקרא, ב-1983 יצא לאור ספרו הפתגמים שבספר משלי ובו פירושים לששים פתגמים; ב-1987 יצא לאור ספרו האחרון: הוראות מעניינות לביטויים מקראיים.

כי טובים דודיך מיין – פירוש מקורי לשיר השירים נערך בידי יוסף רותם, בנו של המחבר, כהגשמת צוואה בלתי-כתובה של אביו להוציא את הספר אחר מותו.

כי טובים דודיך מיין – פירוש מקורי לשיר השירים מאת מאיר רוטנברג בהוצאת כרמל, עיצוב העטיפה: נועם פרידמן, הציור שעל העטיפה: 'וישק יעקב לרחל…' מאת אַבּל פַּן. באדיבות מר אתיאל פַּן וגלריית מעינות. 188 עמודים.

מקט: kitovimdodaich
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

מבוא

מגילת שיר השירים היא יצירה פיוטית נפלאה והבנת תוכנה, על כל המגמות הגלומות בה, מתאפשרת בזאת הודות למחקרי המתמיד ורב-השנים להבהרת המקומות הקשים להבנת המקרא בכלל – מחקר של כמעט ארבעים שנה מחיי. כל הקרוב לספרי המקרא יודע, שברוב המקומות העיוניים והפיוטיים במקרא, מרובה הנסתר על הנגלה בטקסט המקראי. השמטת מילים, אמירות ולעתים משפטים שלמים, היתה חלק מהסגנון הפיוטי, המלא השמטות, קיצורים ורמזים, שהיו המאפיינים הדומיננטיים של הסגנון והדרך להצגת הסיפור. לעתים הסתפק המחבר ברמז בלבד וכנראה שבתקופה ההיא ידעו הקוראים, בני דורו, למה התכוון המשורר, וירדו לכוונותיו. אולם מאז חיבור ספרי המקרא חלף זמן רב וכבר בתקופת חכמי המקרא בכלל ובעלי הניקוד בפרט לא היה בידיהם הידע הזה.

ניקוד הטקסט המקראי נעשה, על כן, גם הוא לא מעט מתוך הבנה מוטעית של התוכן ומתוך השערות וניחושים. יש להניח שבעלי הניקוד עצמם היו לא פעם חלוקים בדעותיהם וללא ספק התקשו לקבל החלטה כיצד לנקד מקומות, שהספק גבר בהם על הוודאי. התוצאה היתה: שיבוש התוכן בשל ניקוד מוטעה במספר לא מועט של מקומות במקרא; יש להצטער על כך, שציבור קוראי המקרא מתייחס בדחילו ורחימו לניקוד, כאילו ניתן אף הוא על הר סיני. כבר בראשית המחקר שלי עמדתי על כך שלהשמטות הנ"ל היתה שיטה ונעשו על-פי כללי תחביר קדומים, שמחברי המקרא השתמשו בהם.

עיקר מחקרי היה לגלות את כללי התחביר הללו, שעל-פיהם מתבהרים מקומות רבים מאוד במקרא. פרשנים חשובים פירשו נכון מקומות סתומים במקרא מבלי לדעת, שבעצם פירושם הנכון נשען על כלל תחבירי קדום זה או אחר, וכי מדובר כאן בעצם בִּכְלָל תחבירי כלשהו; אילוּ היה הכלל הרלבנטי בידיהם יכלו לפרש בעזרתו בצורה מניחה את הדעת הרבה מקומות בלתי-מובנים במקרא. ההישג העיקרי של מחקרי רב-השנים הוא, ללא ספק, גילוי והגדרת שלושים כללי תחביר נעלמים, אותם הגשתי לציבור בספרִי כללי תחביר נעלמים של לשון המקרא, שיצא לאור בשנת 1979 בהוצאת "רשפים".

מעתה נגישה המגילה כולה לכל מי שספרי המקרא קרובים ללבו, ויוכל ליהנות מהיצירה הפיוטית והייחודית הזאת תוך הבנת תוכנה.

להלן מובא ציטוט הרישא מתוך "אחרית דבר" לספר זה מאת (חתן פרס ישראל) פרופ' משה ויינפלד:

בעבודה המונחת לפנינו המחבר חושף שימושי לשון ודרכי ביטוי במקרא, שטרם נידונו על-ידי חוקרים ופרשנים. חשיפתם של אלו תסייע לנו להבין כתובים סתומים במקרא; ועל כך אנו חבים תודה למחבר. אמנם בתיאורי הכללים, שהמחבר יוצר, הוא מביא דוגמאות מתוך מספר רב של מקראות, שחוקרים ופרשנים הציעו להם פירושים, ולפי אותם הפירושים ניתן לראות במקראות אלה משפטים, המנוסחים על-פי אותם הכללים; אך הללו לא נאספו באופן שיטתי, ולפיכך לא הוסקו מהם כללים ועקרונות, כפי שעשה זאת המחבר כאן.

גם אם לא נסכים אתו על כל הכללים, שהוצעו על-ידיו, וגם לא על דרך הצבתם, הרי הפירושים והדיון בתופעות הסגנוניות המיוחדות יש בהם ברכה כשלעצמם, וחיבור זה יקדם, ללא ספק, את הבנת המקרא וחקירתו. כפי שנראה להלן, רבות מהנחותיו של המחבר ניתנות לחיזוק על-ידי ספרות המזרח הקדום, ובייחוד על-ידי הלשון האכדית:…

פירושי למגילת שיר השירים, שאני מגיש בזה לקורא, מבוסס בחלקו העיקרי על כללי התחביר הנעלמים של שפת המקרא, המתוארים בספרי הנ"ל.

להלן אסביר אחדים ממשמעי המיליות ואותיות השימוש, המתוארים בשלושת המדורים הבאים, המתוארים להלן:

א. מדור הטקסט – המדור הזה – טקסט האותיות של המגילה מוגש לקורא באותיות גדולות ומסורתיות ובצורה, שהוא מופיע בספרי המקרא שבידינו (להוציא מקומות, בהם הניקוד המסורתי לא נראָה לי, והרשיתי לעצמי לנקד אותם אחרת, על-פי מיטב הבנתי, כשהוא תואם את פירושי. אינני מציע במגילה שינוי כלשהו בטקסט האותיות של הכתוב. כל אחד מן המשפטים של כל אחד מהם אני מגיש לקורא, בדומה לפירושי למאה הפתגמים הראשונים של ספר מִשְלֵי, ללא כל שינוי. הדגשתי את המילים טקסט האותיות, מכיוון שרק בטקסט הזה, שכּתבוֹ מחבר המגילה עצמו, איני מכניס כל שינוי, בעוד שבתוספות, שנוספו באותם הספרים, על טקסט האותיות על-ידי חוקרי המקרא הקדמונים, לאחר שיצא מידי מחברו (ראה על התוספות האלה במבוא לספרי הנ"ל) הכנסתי פה ושם שינויים פחות או יותר גדולים. הנה פירוט של אותם התוספות והשינויים שהכנסתי בהן:

1) צירוף אותיות הטקסט לתיבות: במקומות מועטים יחסית צירפתי את אותיות הטקסט של המגילה לתיבות בצורה שונה מצירופן המסורתי;

2) הניקוד: למקראות רבים לא מצאתי פירוש מניח את הדעת לפי ניקודם המסורתי, לכן ניקדתי אותם בצורה שונה, כשהוא מניח את דעתי ותואם את מחקרי; גם רש"י פירש במקראות רבים לפי ניקוד שונה.

3) פיסוק הטעמים: במקומו ציידתי את הטקסט המקראי בסימני הפיסוק הנהוגים בימינו, ובמקומות רבים עם פיסוק הטעמים המסורתי.

4) החלוקה לפרקים: בעלי המסורה חילקו את מגילת שיר השירים לשמונה פרקים בהתאם לפירוש, שהם פירשוה. על-פי ממצאי המחקר שלי נחלקת המגילה לשלושה חלקים, שבהתאם לתוכנה, המתקבל על-פי פירוש זה (ראה להלן "תוכן המגילה"), אני קורא להם "מונולוגים". – את המדור הזה, ר"ל את מדור הטקסט, אני נותן לפני הקורא משפטים משפטים, כלו' אחרי כל משפט מקיף* שלו, אני מביא מיד את שני המדורים האחרים שלו, דהיינו את מדור ההעתק ואת מדור ההערות** המתוארים בשתי הפסקאות הבאות:

ב. מדור ההעתק: במדור הזה מובאים דברי המחבר, אותם העתקתי ללשון הפרוזאית של ימינו. במקומות, שדברי ההעתק טעונים ביאור נוסף, אני כותב שני מקפים זה אחר זה, ואחריהם אני מביא את הביאור הדרוש, המתחיל במילה "כלומר". תיבה שאני מוסיף בין אותיות הטקסט המקורי ושבאה להשלים את המילים, שהושמטו על-ידי מחבר המגילה (כי היה זה, כידוע, חלק מהסגנון של אותה תקופה) מובאת בסוגריים. מילות הטקסט המקורי בצירוף תיבות המתבקשות ביניהן, המבוססות על כללי התחביר הנעלמים של המקרא, הופכות את התוכן מבלתי-מובן למובן ונגיש לקורא.

ג. מדור ההערות: במדור הזה מובאות הערותי לשני המדורים הקודמים. בין השאר מופיעות בהערות אלה הצורות, שבהן היה הטקסט המקראי מופיע, אילו לא ניסחוֹ מחבר המגילה לפי כללי התחביר הנ"ל. בצורות אלה כל תיבה, שאינה מצויה בטקסט שבספרי המקרא אשר בידנו, או שהיא מופיעה בו בצורה אחרת, או במקום אחר במשפט, מובאת בין גרשיים כגון: "שיר השירים, אשר [הושרו] לשלמה". בפירושַי למקרא אינני מציע, כאמור, שינוי כלשהו בטקסט האותיות של הכתוב. אמנם מסתבר, כי בדומה לכל דבר שבכתב נשתבש פה ושם גם משהו בספרי המקרא שבידנו; ואולם היות שאין לנו כל אפשרות לדעת מה הם המקומות, שבהם חל אמנם שיבוש, והיות שבגלל ההתייחסות הרצינית ביותר לספרים אלה מצד האנשים, שטיפלו בכתבי-היד של ספרי המקרא, ניתן להניח כי מספר המקומות, שאמנם נשתבש בהם משהו, הוא מועט ביותר. משום כך אני סבור, כי אם נפרש כתוב מקראי לפי טקסט האותיות שלו בספרי המקרא שבידנו – הסיכוי כי פירושנו לאותו כתוב יהיה קרוב יותר לאמת, ר"ל קרוב למה שמחברו של אותו כתוב ביקש להביע בו, יהיה אכן הגדול ביותר.

ואמנם כל פעם שאני נתקל בכתוב, שאין לי כל אפשרות לפרשו בצורה סבירה לפי טקסט האותיות שלו בספרי המקרא שבידנו (בפירושי למגילת שיר השירים לא מדובר בעצם בכתוב כזה) – אינני מציע כל שינוי בטקסט האותיות שלו, ואני מציין שם: "כתוב זה לא ידעתי לפרשו" – כפי שציין רש"י במקומות מספר של פירושו לכל ספרי המקרא. הזכרתי כבר ארבע פעמים את הצירוף טקסט האותיות, וכל פעם הבלטתי אותו משום שרק האותיות וסידורן זו אחר זו הן שעברו לידנו תחת ידיהם של מחברי הכתובים שלהם; כל יתר הדברים, הנמצאים אף הם בספרי המקרא שבידנו, דהיינו – הצירוף של האותיות לתיבות, של התיבות לפסוקים ושל הפסוקים לפרקים, וכן ניקוד התיבות והטעמים שלהן לא הגיעו לידנו אלא מתחת ידיהם של חכמי מקרא, שחיו מאות שנים אחרי מחברי המקרא, הם פירשו, פיסקו וניקדו את טקסט האותיות שהגיע לידיהם, על-פי פירושים, שבעיניהם היו נכונים, מבלי שפירושים אלה מניחים את הדעת בכל המקומות. (אמנם באשר לצירוף האותיות לתיבות ניתן להניח, כי גם בטקסט המקורי, שיצא מתחת ידיהם של מחברי המקרא, היה צירוף כזה – מכל מקום מאחר שהמרווח בין תיבה לתיבה בכתב העברי הקדום לא היה גדול בהרבה מזה שבין אות לאות – מסתבר, שהטעויות מבחינה זו היו שכיחות ביותר).

לכן אני סבור, כי כל כתוב, שלפי הניקוד ו/או הצירוף ו/או הפיסוק שלו בספרי המקרא שבידנו, נבצר מאתנו לפרשו בצורה המתקבלת על דעתנו – עלינו לנסות לצרף את אותיותיו לתיבות, תיבותיו לפסוקים ו/או לנקד את תיבותיו ו/או לפסקן בצורה שונה מזו שבספרי המקרא שבידנו; ואם הפירוש, המתקבל מהשינויים המוצעים הללו, מניח את דעתנו – עלינו להציעו לקוראים ללא היסוס. ואני מציין בסיפוק, כי היתה זו גם דעתם של גדולי הפרשנים בכל הדורות. פירושיהם הרבים למקרא מעידים על כך – ואסתפק כאן באחד מהם: בישעיה ב' 20 נמצאות שתי תיבות המנוקדות "לַחְפֹּר פֵּרוֹת", וכל הפרשנים המסורתיים פירשו כתוב זה לפי הצירוף של שמונה אותיות אלה לתיבה אחת, שניקודה: "לַחֲפַרְפָּרוֹת". הנה, לדוגמה, דברי רש"י: "להשתחות לחפר פרות גלולים בצורת חפרפרות מיני שרצים שחופרין בארץ". והנה גם ראיה אחת מני רבות לגבי הפיסוק: בפירושו לכתוב "ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד" (ישעיה מ"ח 8) כתב רד"ק: "ואף-על-פי שהזקף בישע דבר עם וצדקה לפיכך אמר ויפרו לשון רבים". בדברים אלה הביע רד"ק את דעתו במפורש, כי כתוב, שלפי הפיסוק בספרי המקרא שבידנו נבצר מאתנו לפסקו בצורה מניחה את הדעת, עלינו לפסקו בצורה, שבה הוא מתפרש יפה. והוא הדין לגבי ההערות "קרי" הנמצאות במספר רב ביותר בספרי המקרא שבידנו: באותן ההערות אני רואה את ההצעות הראשונות של פרשני מקרא "לתקן" את טקסט האותיות של המקראות, שלא היו מובנים להם, מבלי להתחשב בכך כי טקסט האותיות יצא מתחת ידיהם של מחברי המקרא עצמם. אכן לדעתי, אין כל ספק, כי צדקו רבנן, שבסוכה ו ע"ב חלקו על רבי שמעון, שסבר: "יש אם למקרא", וקבעו, כי "יש אם למסורת".

סיכומו של דבר: אינני מציע שינוי כלשהו בטקסט האותיות שבספרי המקרא בידנו; אך כל כתוב, שלפי צירוף אותיותיו לתיבות ו/או תיבותיו לפסוק ו/או לפי ניקוד שונים מאלה שבספרי המקרא שבידנו, מתפרש בצורה יותר מתקבלת על לבנו אני מפרשו לפי אותו שינוי, וכן אני מפרש בכל מקום לפי ה"כְּתָבִי" ולא לפי ה"קְרִי".

***

לאחר שאנו מתגברים על משוכות הלשון, בעיקר בעזרת כללי התחביר הקדומים של לשון המקרא, שגיליתי במשך מחקר חיי, נפרשת לפנינו יריעה רחבה על עלילה, המגלמת בתוכה דרמה מרתקת, המתארת טרגדיה של נערה מדברית יפהפייה, שנחטפה מתוך כפר מולדתה עין גדי שבמדבר יהודה, והובאה בכפייה ותחת משמר כבד לבית הנשים של המלך שלמה בירושלים. "אשמתה" היחידה היתה יופיה והתאמתה למיטת המלך שלמה.

מקריאתם של עשרת הפרקים הראשונים בפרק י"א של מלכים א' ידועים לנו הדברים הבאים על המלך שלמה בעת זקנתו: הוא עשה את "הרע בעיני ה'"; הוא "אהב נשים נכריות רבות" והוא בנה במות לאליליהן. והרע ביותר: הוא בנה במה גם ל"מֹלֶך שִקֻץ בני עמון", אשר עובדיו היו מקריבים לו את בניהם; והיו לו "נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלוש מאות". כשאנו קוראים דברים אלה במלכים א' י"א 1-10, אנו למדים, כי בשנות הזִקנה נהג המלך שלמה, כפי שנהג אחשורוש מלך פרס ומדי בתקופה מאוחרת בהרבה מתקופת המלך שלמה הזקן; וגם הוא, כמו המלך אחשורוש, הפקיד פקידים בכל מחוזות מלכותו, שקיבצו כל נערה בתולה טובת מראה אל בית הנשים שלו.

הדעת נותנת גם, כי פקידיו של המלך שלמה הזקן לא ביקשו כלל לדעת אם אמנם מסכימות הנערות הללו להיות מועברות לבית הנשים שלו, או שלפחות חלק מהן מתנגדות לכך בכל תוקף. יתירה מזו, לא זו בלבד שהם לא ביקשו לדעת זאת, אלא שאין ספק, כי היו רואים בכלל בהתחשבות כזו ברצונן של נערות אלה עלבון למלך, אשר פקידיו החליטו להעביר את כולן להרמון שלו בירושלים.

אבל אני נתתי את דעתי לא רק על מה שחשבו פקידיו של שלמה המלך הזקן, אלא גם על מה שנעשה בעם ישראל כולו באותה תקופה, ומתוך כך נעשה לי ברור, כי חטיפת מספר ניכר של נערות בתולות טובות מראה והבאתן להרמון המלך בכפייה על-מנת לעשותן ל"עלמות אהבה" בהרמונו האישי, חוללו במשפחות ישראליות רבות טרגדיות נוראות, ונוצרה מרירות רבה בקרב העם על מעלליו של מלכם.

ואז עלה בדעתי רעיון, כי אותן טרגדיות במשפחות יהודיות נגעו ללבו של מחבר מגילת שיר השירים, שהיה ללא ספק גדול המשוררים בישראל (ואולי גדול משוררי ישראל בכל הדורות), שתיאר בפואמה זו אחת מהטרגדיות הללו, והכתירה בשם "שיר השירים". המגילה חוברה אפוא לדעתי, ככתב מחאה על מעשיו של המלך. – התחלתי לעיין מחדש במגילת שיר השירים, ולכל אחת מן הפסקאות הרבות של המגילה ביקשתי למצוא פירוש, שגם יתאים לתוכן המקוצר הנ"ל של הפואמה, שחוברה על-ידי משורר עברי דגול זה, וגם יתקבל על לבי.

מתוך מציאת פירושים אלה זה אחרי זה לפסקאות הרבות של המגילה, שמספרם הלך וגדל – הלך והתפתח בלבי גם הרעיון, כי כל המגילה הזאת אינה אלא מונולוגים של גיבורת הפואמה הנ"ל, שהשמיעה אותם באוזניהן של "נערות אהבה" ירושלמיות בהרמון, שאיתן חייתה תחת קורת גג אחת. וכך נודעו גם לי הפרטים המעניינים ביותר של גיבורת הפואמה "שיר השירים"; ואני מקווה, כי כל מי שיקראו את פירושי ל"שיר השירים" ייהנו גם הם מהפרטים המעניינים הללו, המתוארים בצורה כה פיוטית, מיפי הלשון ועוצמת הביטויים המתנגנים והבלתי-נשכחים.

והנה תמצית תוכנה של הפואמה הזאת: ביישוב המדברי עין גדי נמצאה נערה בתולה יפהפייה, שהיה לה מאהב באותו יישוב – רועה עיזים, שהיה על-פי תיאור המחבר גבר נאה ונעים מאוד והאהבה ביניהם היתה עזה וטהורה. היות שטרם היו נשואים ואפילו מאורשים לא נגעו זה בזו, כנראה על-פי מנהגי היישובים היהודיים באזור מדבר יהודה באותה תקופה; הם ביטאו את האהבה ביניהם בכך, שהיו עומדים או יושבים זה מול זה, ונושמים לקרבּם את הריחות הערבים של גופיהם הצעירים והרעננים, והחליפו ביניהם דברי אהבה לוהטים. והנה רצה הגורל כשיום אחד ירדה הנערה אל גינת האגוז של הוריה "לרעות באִבּי הנחל, האם פרחה הגפן, אם הנצו הרימונים" – הקיפוה לפתע פקידי המלך שלמה הזקן היות שהנערה נראתה להם מתאימה ל"מיטתו של שלמה", הם חטפוה בכוח והעבירוה בכפייה אל בית הנשים שלו. לא עזרו לה תחנוניה, כי בעין גדי נמצא "דודה" (קרי: האהוב שלה), ואם הם יפרידו בינה ובין בחיר לבה, הם יאמללו את חיי שניהם. תחנוניה של הנערה לא זו בלבד שלא נגעו ללב החוטפים, אלא בשל תחנוניה אלה היא הועברה לבית הנשים תחת משמר כבד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כי טובים דודיך מיין – פירוש מקורי לשיר השירים”