החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

קסמי השטן

מאת:
מרוסית: פטר קריקסונוב | הוצאה: | 2022 | 212 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

עלילת קסמי השטן מתרחשת בקיץ 1941, בימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות. משתפי הפעולה המקומיים בעיירה הליטאית הקטנה מיהרו לרַצות את אדוניהם החדשים, הגרמנים: הם משמידים את שכניהם הקרובים, היהודים, עוד לפני ששאר הקהילה היהודית של ליטא הושמדה בידי הנאצים בגטאות ובמחנות ריכוז.

"כנוביץ' הוא סופר יוצא דופן, בעל קול ייחודי. הוא אחרון הסופרים החי ויוצר במסורתם הגדולה של יצחק בשביס זינגר ושל ברונו שוּלץ.

פרופסור ברברה קירשנבלט-גימבלט, אוניברסיטת ניו-יורק

גריגורי כנוביץ', יליד ליטא (1929), בן למשפחה יהודית־מסורתית וכיום חי בישראל. עשרת הרומנים הבולטים של כנוביץ' תורגמו לחמש־עשרה שפות, והם מרכיבים את הסגה הליטאית המרשימה שלו. נוסף על היותו סופר פורה הוא גם תסריטאי ומחזאי. זכה במספר פרסים לאומיים של ליטא ובאותות כבוד והערכה רבים.

מקט: 4-351-702353
עלילת קסמי השטן מתרחשת בקיץ 1941, בימים הראשונים של מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות. משתפי הפעולה […]

דנוטה־הדסה

דנוּטה־הדסה כבר לא זכרה כמה שנים חלפו מאז שהיא, נוודת, אשר רצתה לשים קץ לחייה בפונדק דרכים מזדמן, גררה את רגליה אל המקום שכוח־האל הזה, שבּו לא רק נפש קרובה אלא אפילו מכּר אחד לא היה לה — לבד מאפרים דוּדָק, סבו של בנה הבכור ואביו של בעלה הראשון עזרא. נראה כי אלוהים עצמו היה זה שנתן לה את הרעיון שלא לשוב בחיפוש המחסה לה ולממזר שלה אל בֶּלארוּס, אל אחוזת המשפחה סמוך לסְמוֹרְגוֹן, אל הדודה האצילה־המתנשאת ובעלת הדרת הפּנים סְטֶפַניה סְקוּיבּישֶבְסְקָיָה, אלא לשים את פעמיה אל ליטא, אל זְ’מוּד עבותת היערות, מקום הולדתו של השֵד־הפּתיין שלה, עזרא.

דנוטה ידעה על עץ המשפחה של הדודקים רק דבר אחד: שאחיו הבכור של עזרא, שָׁכְנָא, שהפך לאחר מכן לבעלה השני, שירת אי־אז כמתורגמן במִנהלת הז’נדרמים של וילנה — שם תרגם מיידיש לרוסית עדויות של עצירים יהודים; ואילו ראש המשפחה אפרים היה סתַּת מצבות וקברן בעיירה מִשְׁכְּנֵי, שהלכה לאיבוד במעבֵה היערות ואשר בה אי־אז, בנעוריה ההוללים, התמוגגה שלושה ימים ושלושה לילות רצופים מליטופיו המטריפים של עזרא המתבדח והמעמיד־פנים, שלא ידע שׂובעה וכבש את לבה, לב הפרובינציאלית, בכישרונו ובמזגו העליז, ושמשך אותה אחריו אל וילנה שורצת השמחות של חטאים.

עוד פחות מזה ידעה דנוּטה על בני עמו של עזרא, היהודים. דודתה סטפניה, פטריוטית קנאית של ארץ פולין שלה ולוחמת־מוסר קשוחה, הטיפה לה כי היהודים הם רשעים ונוכלים, הסוגדים רק לעגל הזהב, והם אלה שצלבו ללא רחֵם את “מושיענו המסכן יֶזוס”, הוא ישוע הנוצרי, כאשר הצמידו אותו אל צלב האלון במסמרים חלודים ומורעלים. עזרא הפוחז צחקק למשמע סיפורי הבדים האלה, כינה את דודתה “טיפשה עולמית ובתולה מעופשת”, ונשבע בכל היקר לו שאין בעולם עם רחמני יותר מן היהודים. לדבריו, בהבדל מכל שאר הברואים, כביכול כל יהודי קיבל מאלוהיו כמות דמעות נוספת כדי שיוכל לְבַכּות לא רק את צרותיו ותלאותיו שלו עצמו, אלא גם את אלה של אחרים: הרי לא סתם ציווה ריבונו של עולם על היהודים לאהוב את רעיהם וגם את אלה שאינם רעיהם, כשם שהם אוהבים את עצמם, אף על פי שמאז ומעולם — לא אלה שאינם רעיהם, וגם לא אלה הנחשבים לרעיהם — רחשו כל אהבה לא לאלוהים הזה עצמו, וגם לא לבני עמו הנבחר.

‘אם אביו של עזרא חי’, חשבה אז דנוטה, ‘אפול לרגליו, אכה על כל חטאיי, המדומים והלא־מדומים; אבקש שיסלח לי, לחוטאת כמוני, ושיפרושׂ את חסותו לפחות על יוּזיק, שנהיה פראי מרוב נדודים ושלא אשם בשום דבר’. בכל זאת מדובר בשאֵר בשרו, בנכדו הראשון. היא עצמה לא תוכל להעמיד את הילד על הרגליים ללא עזרה נוספת, אבל להכניסו לבית־יתומים — כמוהו כלהפקירו למוות בטוח…

הו אלי, מתי זה היה? עוד בימי הצאר ניקולאי השני, ששלט על כל חלקי האימפריה הרוסית כולם: על רוסיה הגדולה, על זו ה’קטנה’ [היא אוקראינה], ועל ה’לבנה’ [היא בֶּלארוּס], ולא היה בהן כל שלטון אחר מלבדו — לא בפולין, לא בליטא ולא בבלארוס — והיא, דנוּטה סְקוּיבּישֶבְסְקָיָה, לא יכלה לדמיין אפילו בחלומות הכי ורודים שלה שהיא עתידה לחיות חיים ארוכים־ארוכים שכאלה; שיתחוללו בימי חייה שתי המהפכות, שירעמו שתי המלחמות: עם היפּנים, וכעבור פחות מעשור — גם עם הגרמנים; וגם — שהשלטון יתחלף שלוש פעמים, ושבסוף דרכה הארצית תתגשם נבואתה — ובנה הצעיר אהרן, חייט פשוט, שולייתו של גדליה בַּנְקְוֶצֶ’ר, יגיע להיות מפקד גדול ויעזוב את מִשְׁכְּנֵי במדי קצין חדשים ועם כובע מצחייה צבאי מקושט בכוכב אדום, ושהוא לא יילך לאיזה מקום בלתי־ידוע אלא למוסקבה המעטירה, שמכּל קרוביה של דנוטה ביקר בה רק אביה, הסֶגן יוּזֶף סְקוּיבּישֶבְסְקי, אשר שירת בַּלייבּ־גווארדיה של הצאר לפני מהפכת הבולשביקים.

היא חבה תודה גדולה לאפרים: באותם זמנים רחוקים ולא מאושרים, כשדנוטה ‘נחתה’ במפתיע בבית הקברות היהודי המבודד, החותן שלה לא כינה אותה ‘זונת רחוב’, לא זכר לה את השתוללותה עם עזרא ימים שלמים על הכריות, אשר לאה המנוחה נהגה למלא כל סתיו מחדש בפלומת אווזים טרייה; לא, הוא דווקא ריחם על החוטאת שכמוה ולא גירש אותה לכל הרוחות יחד עם הקטנצ’יק שלה, שלטש אל סבו את עיניו הדומעות כמו גור פראי מפוחד.

דנוטה לא תשכח לעולם כיצד עמדה ללא ניע, כולה כניעוּת, באמצע החצר של בית הקברות, וגמגמה בפנותה אל בנה הבכור המלופף בבלואים:

“מה איתך, יקירי, למה אתה קודר כזה? תחייך קצת! הרי זה סבא שלך, אפרים”.

הילדון שמע את דבריה וקימט את מצחו במורת רוח.

“לא, תסתכל עליו ותגיד לי אתה: מה, הוא לא דומה לעזרא?” משלא הצליחה להעלות חיוך על שפתי בנה, פנתה דנוטה אל חותנה, המקדיר את מצחו. “ולא סתם דומה: שתי טיפות מים. וגם הוא פרחח שכזה, בדיוק כמו עזרא. גם לך הוא דומה, בחיי! נכון שהוא דומה לך? רק תסתכל עליו: כשתי טיפות מים”.

“נדמה לי שכּן…” זרק לה אפרים בקצרה ובאופן לא מוגדר במיוחד, לאחר שהתבונן בקטנצ’יק בריכוז.

דנוטה פרצה בבכי, המומה מהסכמתו הבלתי־צפויה וגדוֹלת הנפש של חותנה, אשר מראהו חמור הסבר לא הבטיח לאם ולבנה שום דבר טוב.

“אל תבכי”, ניחם אותה אפרים. “בבית קברות לא שופכים דמעות על אנשים חיים”. ולאחר ששתק מעט, שאל את ה’אורחת’ הבלתי־צפויה: “אולי תאמרי לי איך קוראים לך?”

“מה, עזרא לא הכיר בינינו אז?”

הזקן טלטל מצד אל צד את בלורית השׂיבה שלו, שהזִקנה ניכשה בה במידה ניכרת.

“קוראים לי דנוטה, והוא — יוּזֶף, יוּזִיק. כך קראו לאבי, סֶגן יוּזֶף סְקוּיבּישֶבְסְקי, מנוחתו עֵדן”.

“יוּזִיק?” את השם הזה, שלא היה רגיל אליו, לעס אפרים בשפתיו במשך זמן רב, כאילו היה פרוסת לחם יבש. “שֵם יפה. כל השמות בעולם יפים הם. גם של בני אדם, וגם של חיות. אבל אם תרשו לי, אקרא לכם איך שיותר נוח לי: לך אקרא הדסה, על שם אמי; ולַנכד הזה שלי אקרא על שם אבי: יעקב”.

“כן, אני מרשה”, ענתה דנוטה־הדסה, מורחת על פנֶיה דמעות חמות של אסירוּת־תודה.

היא הייתה מסכימה לכול, ובלבד שלא יגרש אותם אלא ישאירם פה אצלו: כמו את העֵז הזאת, את העורבים האלה, ואת המתים האלה הטמונים פה באדמה.

טוב, שיהיה יעקב. והיא — שתהיה הדסה, ובלבד שתהיה לה ולבנה קורת גג, שמרק אפונה יהביל פה בקערה אשר על השולחן, ושיימצא בשבילם איזה מזרן ישן בפינת הבית הכפרי, מאחורי וילון פשוט. ובלבד שהחותן חמור־הסבר הזה שלה לא יימלך לפתע בדעתו… או שחלילה, יהודֵי המקום יעשו רעש: תראו לאן הגענו, התיישבה לנו פה בבית הקברות אישה־גויה, קתולית אחת, והיא עושה במקום הזה כבתוך שלה. שיתבייש לו אפרים מחרפה כזאת: לקח אליו, אשמאי זקן שכמוהו, מין יפהפייה כזאתי; אז שייפטר ממנה תכף ומיד, והיא שתיקח את עצמה בחזרה לאותו מקום שממנו באה!

“יעקב”, מלמל אפרים, והקיש באצבעו על קצה אפו של הילדון העטוף בבלואים. אלא שהנכד הזה שלו אפילו לא זז. הוא לטש עיניים אל סבו ונשף באפו בחשדנות. “בינתיים הוא לא רוצה להכיר בי”, אמר אפרים. “אין דבר. עם הזמן יכיר גם יכיר. כולם פה יתרגלו אליכם: גם החיים, גם המתים, גם האבנים והעצים, גם הציפורים על עצי האורן, וגם העכברים שבדשא…”

אפרים הסיק את התנור, חימם מים, שפך אותם לגיגית ששימשה בעיקר לרחיצת מתים, רחץ את נכדו הממזר, וכשגילה בגופו העירום של הילד פגם שלא ייסלח לכל יהודי אמיתי, הזמין אליו את המוהל זלמן, המוכּר בסביבה כולה. וזלמן כבר קיים בקטנצ’יק את המנהג הנצחי: הפך אותו לאחד מבני ישראל, בלוויית קרקור העורבים קורע־הלב ולקול געיית העֵז מעוררת הרחמים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.