החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קירות דקים

מאת:
הוצאה: | 2018 | 159 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

כמו שהעולם נברא במפץ גדול, כך קירות דקים, רומן הביכורים של תמר גפני,  נפתח במשבר נפשי חריף: קירות ביתה של גיבורת הרומן נעשים דקים כדפי נייר, ומעבר להם נשמעים קולות, ספק ממשיים ספק הזויים, שרודפים אחריה וכופים עליה להתאשפז. כמענה לקולות היא מתחילה לכתוב: מוצאת את המילים שתמיד ברחה מהן, ומספרת את סיפור החיים שהוביל אותה למשבר, אך גם אפשר לה להחלץ ממנו לטובת אהבה חדשה.
זהו סיפור חייה של מוזיקאית, וכל שלב – נישואין או גירושין, לימודים או עבודה, בדידות או אהבה – מלווה בהקשר מוזיקלי. זה גם סיפור של נטישות: כיצד ננטש הפסנתר הנשגב לטובת המלודיקה הצנועה; כיצד ננטשו התווים של המוזיקה הקלסית לטובת אלתורים פרועים בהרכב כליזמרים; וכיצד ננטשה הספרות לטובת המוזיקה, עד שהמילים שבו לתבוע את מקומן הראוי, והפכו את כל מה שהושתק ודמם לאמנות צרופה: פרוזה מקורית להפליא שיופיה שביר ונדיר.

תמר גפני היא סופרת וקומפוזיטורית. הלחינה יצירות רבות, וביניהן קנטטה לתזמורת ומקהלת ילדים לחטיבות מתוך הגלים של וירג'יניה וולף, יצירה להרכב מעורב על פי דיוקן האמן של ג'יימס ג'ויס, ושירים של אוסקר ווילד, ויליאם בלייק אמיר גלבוע ואברהם חלפי. קירות דקים הוא ספרה הראשון.

מקט: 4-249-50503
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


א. במקום פתיחה

השכנה מלמטה ביקשה שקט גם היום וגם אתמול בפנים לבנות מבעד לחלון. היא נמצאת בבית רוב היום למרות הגיל שלה; שלושים וחמש או ארבעים, קשה לומר כשאדם חיוור כל כך. מכעיס אותי לחשוב שאשה בגיל הזה יכולה להיות מישהי שהחיים כבר לגמרי מאחוריה, עד כדי כך שתבקש מאיתנו שקט בקול פלגמטי כל כך, שיכולות להיות הסבתות שלה. לא שקט כדי לישון קצת, למען השם, כי חזרתי סוף סוף מעמל יומי, אלא כדי לישון בין שתים לארבע. התוכן לא מטריד אותה, הרעש מפריע לה לישון. ולו היינו אומרות זו לזו דברים גרועים יותר, שיש לה פסוריאזיס למשל, אמנם אין לה, עדיין היתה מוטרדת רק מהרעש. כי הרי אמרנו דברים איומים. לא ייתכן ששמעה ונבהלה רק מהעובדה שאמרנו ולא ממה שאמרנו. כשהיא משתמשת במאוורר היא ישנה גם כשהתוכן נורא. המאוורר שלה ישן ורגל אחת שלו קצרה יותר מהשניה, ויכולנו, לכאורה, להפליג בדברינו אפילו יותר. שני אנשים מבקרים שם; השרברב – קצת יותר מדי, אם את שואלת אותי – ואמא שלה שנראית צעירה ממנה. ולא איכפת לה משניהם, אולי מהשרברב, הוא לא מכוער. גם לה יש פוטנציאל. לפעמים מתחשק לי לאפר אותה ולו בגלל הלובן. או לפתוח שם את החלונות.

את זוכרת מה שאמרת פעם או פעמיים לגבי עניין החירום? אתמול הבנתי את זה והכל נהיה לי פשוט. האשה הזאת אחרי החירום שלה. היא כבר לא זקוקה יותר לבדיקה. יש אנשים שהבדיקה שלהם מתארכת מאד. אצלי למשל הנשמה תצא עד שתסתיים, כי כשיש ילדים, ולזאת אין, אתה נחוץ בשביל הכסף לכל הפחות, ובשביל האהבה אם צריכים ממך, ובשביל התקלות שקורות, באינסטלציה ובבריאות ובשלום הבית, בדברים שלא נעים לספר למי שלא האמא, דברים כמו פזילה וקלינאית תקשורת וגם בחירומים הרבה יותר גדולים. אחד הילדים בועט לאח שלו שן מהפה. את יכולה לסמוך על המזל שזאת לא שן חלב, זאת שן קבועה. ילד אחר עושה עפיפון מניר, ועל מי זה טס, על האיש הלא נכון, על המפקחת נניח. צריך להסביר שהוא ילד מחונן. ילד אחר יש לו אלרגיה לגלוטן. פתאום שני ההורים צריכים לעבוד, כי מעכשיו הילד הזה יעלה כמו נסיך. אבל למרבה הצער, אמא שלו אלרגית למים. שמעת פעם על דבר כזה? גם אני לא, עד שהבן שלי התחתן, אבל זה מה שהוא מצא. היא לא שטפה כלים מעולם כי זה עובר דרך ניילון. אז אי אפשר שתצא לעבוד.

אז איך היא תרגיש את עצמה, זאת, בלי החירום? היא בוודאי גרה בכל מיני חורים קטנים. והיתה יפהפיה על הרקע הזה עם העיגולים השחורים מתחת לעיניים. ולא היה לה כלום. או בדיוק מה שהספיק בשביל החורים. וגירדה מפה ומשם. וההורים דאגו ודאגו: האמא נורמלית. ראיתי. גם האבא. וכך חלפו השנים, והיא עברה מכאן לשם והדאיגה אותם, בירושלים, ובתל אביב, וגבר שמתעלל, ומחלה, ושם ניסתה לנגן קצת באירופה, ופה הרגישה את עצמה קיימת דרך מישהו שהיתה לו עוד אחת וכולי. והסוף היה שההורים מצאו דירה ותקעו אותה פה שתגמור כבר עם החירום. וסתמו לה את הפה עם הכסף כל פעם שרק פתחה כדי לצייץ אני בחירום. ועכשיו באמת בשביל מה לחיות? בשביל לשכוח עם קצת שינה מהחירום המתוק שנתן סיבה לחיות בין שתים לארבע, כי זו הנורמה. בשאר השעות צריך להתמודד עם זה. הסכנה חלפה, השקדיה פורחת ושמש פז זורחת.

הייתי בת שש. אצבעותי היו קצרות וחלשות ולא ננעצו היטב בפסנתר, אך כיליתי מכריכה לכריכה את הספר שקנו לי על קורות הקומפוזיטורים הדגולים. ידעתי שאפשר לצאת מן הדעת, ממש כמו שאדם יוצא מחדר וטורק את הדלת מאחוריו, מפני שלרוברט שומאן “קרה מקרה רע: הוא יצא מדעתו והיה הכרח לכלוא אותו בבית חולי רוח.”

עליבותו של שומאן חולה הרוח ננעצה בגופי. כדי לנחם את עצמי כמיטב יכולתי כתבתי לעצמי מכתב באותיות דפוס גדולות ומרובעות:

לקומפוזיטור החשוב תמר גפני,

אני רוצה לומר לך שיצירותיך נהדרות.

בכבוד רב,

רוברט שומאן.

הכנסתי את המכתב למעטפה, הדבקתי אותה בלשוני והנחתי בתיבת הדואר. סזאר פרנק המשונה, על עוגביו, ביישנותו וזקן הלחיים שלו, היה סירובי לצאת מהחדר. גיד התפוצץ בראשו של פליקס מנדלסון, והילדוּת – בדמות פאני, אחותו האהובה של פליקס – היתה לאפר. היידן, חנוט בפיאה ולכוד בתמונה זעירה, הציץ מן המסגרת הנוקשה אל תאריכי לידתו ופטירתו: “לא היה כאן באסתרהאזה איש שיפריעני, ולפיכך נאלצתי להיות מקורי.” קראתי את המכתבים המיוזעים והמיוגעים שכתב יוהן סבסטיאן באך לפטרוניו השונים – “אם תשא המיסה הצנועה שלי חן וחסד בעיניך” – ויכולתי לשמוע את נשימותיו בלילות. עקבתי מרותקת אחרי הפיתול המכושף של פגאניני בציורו של דלקרואה.

ותולדות גדולי הקומפוזיטורים היו לתולדותי. יכולתי לחוש בין דפי הספר ההוא במשבי הרוחות העזים סביבי, בצחוק האכזרי ששמעתי בבית הספר, בפחד הנורא מפני העתיד. אמי הניחה קוביות שוקולד על מכסה הפסנתר כשסיימתי ללמוד תווים של יצירה חדשה. לא השליתי את עצמי שהעתיד יגמול לי במשהו מתוק מהשוקולד הזה. היה עלי ללמוד כיצד להישיר מבט אל הנצח, וידעתי שלא הרווחתי את הזכות הזאת, אבל גם ידעתי שאני יכולה להרוויח אותה, מפני שאני מבינה שללא המוות לא היתה ממשות החיים שלמה. הבנתי שֶוֶּרדי ואלגר ובטהובן והמורה ואחותי מסתובבים בחלל אחד, כמו הכוכבים במסילותיהם, ושיש סיבה לכך שלידיה של נערה אחת נופל התנ”ך, ולידיו של נער אחר נופלת חוברת קומיקס, ולידי שלי נפל ספר על קורותיהם של קומפוזיטורים. וכל אחד מאיתנו פותח דף בספרו, ומעתה ואילך יעשה כל מה שכתוב בספר, יהיה אחת מן הדמויות בספר, וידבר בשפת הספר, וכשיסגור את דלת הבית אחריו, תיסגר כריכת הספר.

מדוע הנסיכה חולה? אני לומדת את הסיפור עם תלמיד במועדון. “יתכן,” אני אומרת, “שהיא לא רוצה לאכול. גם החתולה שלי לא אוכלת, והלכתי לעשות לה תילוע אצל הווטרינר.”

“כדי שלא תאכל תולעים?”

“כדי שהתולעים לא יאכלו אותה.”

“מה זאת אומרת? איך יאכלו אותה?”

“מבפנים.”

“כמו יונה בתוך הדג? אבל איך זה יכול להיות שיונה הגיע לתוך הדג? את מאמינה בזה?”

“מי שמאמין בתנ”ך מאמין בזה.”

“אבל זה יכול להיות? שאדם יחיה ככה בתוך דג? זה קרה פעם למישהו?”

“זה קרה ליונה,” אני עונה, “ולא רק לו. כל מה שנכתב היה היה.”

SCRIPTA MANENT. הכתוב נותר. ולכן, כשנלמד היום בשיעור את מה שמכנים “תולדות המוזיקה”, תדעו כולכם – גם אם הדבר לא ייאמר מפורשות – שמדובר בתולדות המוזיקה הכתובה. לא מפני שהיא טובה יותר, אלא פשוט משום שהיא כתובה. מה שנכתב נותר, ומה שלא נכתב כאילו לא היה. נכון, ההימנעות תמיד בטוחה יותר –הימנעות מקרבה, משמיעה, מכל מחווה שנוגעת בחיים בעשר אצבעות. יגידו לכם שמי שכותב מקפיא את החיים במקום לחיות אותם. אל תשימו לב.

הכתוב מתקיים ואפשר לבחון אותו ולהיבחן דרכו – הוא יצור לעצמו. אולי היה לפניך. אולי הוא זה שכתב אותך. אולי אתה קיים אך ורק בזכותו. יש בו ביטחון, ביטחון שדבק בו מעצם היותו כתוב, לא בגלל מה שכתוב. די בכך שתוכיחו שמישהו כתב דבר לפניכם, וכבר טענתכם תהפוך מהשערה לעובדה. לכן אין פלא שהילד הזה, יוהנס, פוחד לקרוא. גם אלוהים פוחד מהאפשרות שיוהנס יקרא. אין לדעת אילו עובדות עתיד יוהנס לגלות אם יקרא. יוהנס פוחד לגלות את אלוהים, ואלוהים פוחד לגלות את יוהנס. ולכן הכתוב לא מתקיים אצלו.

“יוהנס, אל תירדם לי. ביקשתי ממך לקרוא.”

“מה את מלמדת? לשיר?”

“לא. אני לא מלמדת לשיר. תקרא. הנה, כאן. אני אתחיל…”

“למה את לא מלמדת לשיר?”

“כי לא כל המורות למוזיקה מלמדות לשיר. תקרא.”

“אבל את צריכה לפעמים לשיר.”

“אולי. ועכשיו תקרא מה שכתוב… אני אקרא בשבילך שתי אותיות…”

“לא, אל תקראי, תשירי.”

“לא. תקרא.”

לו יכולתי לשיר את דרכי להוראת המוזיקה, אולי היה נותר משהו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קירות דקים”