כיפת ברזל

האמריקאים אמרו שאין סיכוי שהיא תצליח ליירט רקטות.

המתנגדים הסבירו בלהט שאין סיכוי שהיא תגן על שדרות ואשקלון.

הצבא התנגד לממן אותה מתקציב משרד הביטחון.

חיל האוויר ניסה לעכב את ההחלטה.

מבקר המדינה פירסם דוח קשה על ההתנהלות בדרך לפיתוח שלה.

ומול כל אלה, בגיבוים המלא של שני שרי ביטחון: עמיר פרץ שקיבל את ההחלטה ואהוד ברק שדאג לממש ולשמר אותה, המשיכו מאות מהנדסים, תכנתים ושרטטים "ברפאל", ב"אלתא" וב"אמפרסט", לצד קומץ אנשים במשרד הביטחון, להאמין שמה שנראה בתחילה כפתרון הזוי, דבר שאיש בעולם עדיין לא הצליח לפתח כמותו, הוא זה שיגן על ערי ישראל מפני עשרות אלפי הרקטות מדרום ומצפון.

הספר כיפת ברזל מביא את הסיפור המופלא והדרמטי של הולדת מערכת ההגנה המיוחדת ושל האנשים שמאחורי ההצלחה הגדולה. מהיום הראשון שבו יצא קול קורא לתעשיות הביטחוניות להגיש הצעות להתמודד מול איום הרקטות ועד 27 באוגוסט 2014- היום שבו יורטה הרקטה ה-735 במספר במבצע "צוק איתן".

יוסי מלמן היה הבולט בפרשנים והעיתונאיים שקרא מיד לאחר מלחמת לבנון השנייה לדרג הביטחוני והמדיני לפתח מערכות הגנה אקטיביות להגנת העורף. הוא ביקר את התנגדות צה"ל בכלל וחיל האוויר בפרט לפריסת מערכות הגנה כאלה. לפני שנודע על הכוונה לפתח את כיפת ברזל הוא הטיף לרכישת תותחי וולקן (פלנקס) שהגנו בהצלחה על צבא ארצות הברית בעיראק. לאחר שבמערכת הביטחון החליטו על כיפת ברזל הוא המשיך להאיץ לרכוש ולפרוס את התותחים האלה לפחות עד שתפותח כיפת ברזל. לעומת זאת הוא התנגד לשדולה שתבעה לפרוס את מערכות הלייזר שאותן כנה "חתול בשק".

יודגש עם זאת כי לאחר שפותחה כיפת ברזל והחלה בניסוייה הביע מלמן ספקות באשר ליעילות המערכת בכלל ובמיוחד ביכולתה ליירט פצמר"ים ורקטות שהטווח שלהם קטן משבעה ק"מ. כשבמערכת הביטחון התגאו באחוזי היירוט הגבוהים של כיפת ברזל הטיל מלמן ספק בנתונים שנמסרו. על רקע זה ובשל עמדתו המורכבת התקבע בצבור דימויו כמי שהתנגד לכיפת ברזל.

מקט: 15100067

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

האמריקאים אמרו שאין סיכוי שהיא תצליח ליירט רקטות. המתנגדים הסבירו בלהט שאין סיכוי שהיא תגן על שדרות ואשקלון. הצבא התנגד […]

---

“אם כל המטחים” מול “אם כל היירוטים”

זה קרה ביום השישי למבצע “צוק איתן”.

12.7.14: מוצאי שבת, שעה 20:05. אולפן החדשות של ערוץ 2. אהוד יערי, פרשן ותיק וחבר של כבוד בפאנל שיושב בכל ערב באולפן, התפרץ לשידור החי עם הכרזה: “החמאס הודיע זה עתה שבשעה 21:00 ישגר לעבר תל אביב את המטח הכבד ביותר שירה עד עתה.” על מסכי הטלוויזיות במאות אלפי בתים בישראל הופיעה כעבור זמן קצר שקופית מאיימת בעברית עילגת, ובה הודעת החמאס.

בששת הימים הראשונים למבצע “צוק איתן”, שהחל ב־7 ביולי, ספגו ערי ישראל ויישוביה מאות רקטות ופגזי מרגמה. אזעקות נשמעו שוב ושוב בדרום, בשפלה, בגוש דן, בזיכרון יעקב, בבנימינה, חדרה, ירושלים וחיפה. סוללות כיפת ברזל יירטו כמעט את כל הרקטות שכוּונו למקומות יישוב, אבל הפעם היה נדמה שמדובר במשהו אחר. מאיים הרבה יותר. אֵם כל המטחים. האם יצליחו הטילים המיירטים להתגבר על חמש רקטות שישוגרו בבת אחת לעבר תל אביב? על עשר? עשרים? היכן הגבול? מתי ירים מפקד הסוללה את ידיו ויודה: עד כאן. הפעם לא הצלחתי.

לאיום החמאס היה אפקט מיידי. ניצחון תודעתי קטן. כתבים, שנשלחו למרכזי הבידור בעיר הגדולה, דיווחו למערכות על בתי קפה ורחובות כמעט ריקים. כל מי שהיה יכול הזדרז לחפש מקום מוגן. תל אביב התייחסה ברצינות רבה לאזהרת החמאס.

המטח הגיע כמה דקות לאחר השעה 21:00. צפירות אזעקה עולות ויורדות חתכו את הדממה. בשמים השחורים נראו שש או שבע נקודות אור שנעו מכיוון דרום. טילי גראד של החמאס. מולם זינקו בתנועות לופ מצפון לדרום נקודות אור חזקות. טילי הטמי”ר (טילים מיירטים) של סוללות כיפת ברזל התבייתו על ראשי הנפץ של רקטות החמאס, איתרו את אלו שיועדו לנחות באזורים מיושבים ופוצצו אותן בזו אחר זו. בום אחר בום. שום רקטה לא פגעה באותו יום בתל אביב. גם לא בימים הבאים.

כיפת ברזל התמודדה בהצלחה עם המטח. מבחינות רבות היה זה רגע מכונן במלחמה. רגע שבו התגבש הביטחון ביכולתה של המערכת להגן. מאז היו עוד הרבה אזעקות בגוש דן, אבל הקסאמים לא הצליחו לשבש את החיים. מאז נורו עוד מטחים גדולים יותר למרכז ולדרום, אבל לצה”ל יש עתה תשובה.

במרפסת מגדל מגורים בשכונה בצפון תל אביב היה מי שספר את הבומים. אילן בירן — אלוף במילואים ועד לפני שנה יו”ר דירקטוריון “רפאל”, ומי שליווה ודחף קדימה את פרויקט כיפת ברזל במשך שש שנים – התקשה לשמור על קצב לב רגיל. “אני ספורטאי,” הוא יתוודה כעבור יום, “קצב הלב שלי הוא 55 פעימות בדקה. הפעם הוא זינק ל־150…” ולא מפחד, רק מהתרגשות ומציפייה לקראת המבחן הגדול של הסוללה.

לא רחוק משם עקב גם תת־אלוף במילואים דני גולד אחר הדרמה בשחקים. “יופי,” חייך לעצמו כשראה את נקודות האור נמחקות בזו אחר זו. רגע קטן של נחת לאיש, שהיה הראשון שהתניע את המהלך להקמת כיפת ברזל. רגע של נחת לאחר אינספור ביקורות שחטף בשנים האחרונות.

לא רק לתל אביב. באותו ערב נורו מטחים צפופים גם לבאר שבע, לשדרות ולמקומות נוספים. כל הרקטות שכוּונו למקומות יישוב יורטו בהצלחה.

לפני כמעט 40 שנה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, כתב עזר ויצמן, ממקימי חיל האוויר הישראלי, ספר שכותרתו: “הטיל כופף את זנב המטוס”. היום ראוי שייאמר: הטמי”ר פירק את גוף הקסאם.

הספר “כיפת ברזל” מביא לראשונה את הסיפור המופלא של פיתוח טכנולוגי שמרגש את העולם כולו. סיפור שיש בו הכול: גאונות, נחישות, התמדה ודבקות במטרה לצד מאבקי כוח, השמצות, איומים וכסף גדול. אבל מעל לכול, זהו סיפורם של מאות האנשים, אלמונים אז והיום, שבזכותם ערי ישראל לא הפכו לעיי חורבות. בזכותם כופף הטמי”ר את כנף הקסאם.

זהו סיפורה של כיפת הברזל שמגינה על כולנו.