החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קים

מאת:
מאנגלית: שמואל (מולי) ורד | הוצאה: | 2014-01 | 383 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

קים אינו הילד המושלם: הוא גונב ומשקר בלי להניד עפעף, הוא מקבץ נדבות ללא נקיפות מצפון, הוא מרמה ובועט בכל הפרות הקדושות ואוצר הקללות שלו יגרום גם לקשוחים ביותר להסמיק. אך אין ספק שאתם תתאהבו בו, כפי שקרה לכל מכיריו, ולא לחינם הוא מכונה "חבר של כל העולם".
קים, בנו היתום של חייל בריטי, מנסה לשרוד ברחובותיה של לאהור שבצפון הודו בתקופת השלטון הבריטי, ולמרות היותו סאהיב (אדון לבן) הוא נראה ומתנהג כאחד הילידים. הוא ממנה את עצמו לחניך של נזיר טיבטי ויחד הם יוצאים למסע חיפוש ברחבי המדינה: קים מחפש את השור האדום על כר דשא ירוק, שכפי שהבטיח לו אביו, יעשה אותו לאדם חשוב, ואילו הנזיר מחפש את הנהר הקדוש, שיאפשר לו להשתחרר ממעגל החיים והמוות האינסופי. יחד הם עוברים חוויות רוחניות אך גם הרפתקאות וסכנות מסמרות שיער לכל אורכה של הודו, מהמדרונות המושלגים של הרי ההימלאיה ועד לחופים הטרופיים בדרום הלח.
קים הוא לא רק ספר ריגול ומתח אלא גם סיפור על התבגרות, על מפגש בין מזרח למערב ועל חיפוש רוחני ובעיקר על רבדיה, גווניה והמארג החברתי הסבוך של הודו, כפי שמכיר אותה כל מי שביקר בתת־היבשת.
קים הוא ספרו האחרון (ולדעת רבים, הטוב ביותר) של רודיארד קיפלינג, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1907. קיפלינג ניחן בתפיסה חדה, בדמיון יוצא דופן וביכולת לתאר במדויק אנשים, נופים ואורחות חיים. הוא פרסם קרוב למאה ספרים (ביניהם ספר הג'ונגל) וכחמש־מאות שירים.

מקט: 4-55-2201
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

הו אתה הפוסע בדרך הצרה

של להבות התופת אֱלֵי יום הדין,

הֱיֵה נדיב אל עובדי האלילים המתפללים

לבודהא בקאמאקוּרה![1]

בודהא בקאמאקוּרה

הוא רכב בפישוק רגליים, כמתגרה בחוקי העזר העירוניים, על גבי תותח הזאם־זאמה[2] שעל במת הלבנים מול אַגְ'היבּ־גְהר הישן, "בית הפלאות", כפי שכינו הילידים את המוזיאון של לאהור. מי שהחזיק בזאם־זאמה, "הדרקון יורק האש", שלט על פנג'אב, כי נשק הברונזה הירוק הענק הזה היה תמיד שללו הראשון של כל כובש.

לישיבתו של קים על קנה התותח — הוא העיף בבעיטות מציר ההגבהה שלו את בנה של לאלָה דינאנאת — הייתה הצדקה מסוימת שהרי האנגלים שלטו בפנג'אב, וקים היה אנגלי. למרות היותו כהה ושזוף כמו כל יליד הודו אחר, למרות שהעדיף לדבר בשפת הארץ, למרות שאת שפת אמו הגה במין ניגון מקוטע ומהוסס ולמרות שהתרועע ומצא שפה משותפת עם נערי השוק הקטנים, קים היה לבן. עני שבעניים, אך עדיין לבן.

האישה בת התערובת שדאגה לו (היא עישנה אופיום והעמידה פנים כאילו היא מנהלת חנות רהיטים משומשים בכיכר ליד תחנת עגלות ההסעה הזולות[3]), אמרה למיסיונרים שהיא אחות אמו של קים. אך למעשה אמו הייתה אומנת במשפחתו של קולונל ונישאה לקימבל או'הרה, סמל ראשון בגדוד המַאוֶוריק [4]האירי. הוא עזב את הצבא, קיבל משרה בקו הרכבת של סינד–פנג'אב–דלהי וגדודו חזר הביתה בלעדיו. אשתו מתה ממחלת הכולרה כשהיו בעיר פֵרוֹזֶפּוֹר והוא החל לשתות לשוכרה עד שמצא עצמו נודד לאורך פסי הרכבת עם בנו חד־המבט בן השלוש. אגודות הצדקה, כמו גם כמה כמרים, שדאגו לשלום הילד ניסו לתפוס אותו, אך או'הרה התחמק מהם עד שפגש את האישה שעישנה אופיום, למד ממנה להכיר את טעמו ומת כדרך שלבנים אביונים מתים בהודו.

כל רכושו בעת מותו היה שלושה גיליונות נייר: את האחד הוא כינה "נֶה וַרְיֶטוּר"[5], בשל המילים שהיו כתובות מתחת לחתימתו עליו. השני היה תעודת השחרור שלו משירות צבאי והשלישי תעודת הלידה של קים. הדפים הללו, נהג לומר בשעות הנהדרות שבהן היה הלום אופיום, עוד יעשו מקימבל הקטן בן־אדם. בשום פנים ואופן אסור לו לקים להיפרד מהם, מאחר שהם חלק מקסם אחד גדול שכמוהו עושים אנשים שם, מאחורי המוזיאון, בג'אדוּ־גְהר, "בית הכשפים", כפי שקראו הילידים לבית לשכת הבונים החופשיים[6] הצבוע כחול ולבן. הכול יסתדר יום אחד, הוא אמר, וקרנו של קים תתרומם בכבוד בין עמודי המקדש — עמודי נפילים — יפים וחזקים. הקולונל עצמו, רכוב על סוס אביר בראש הגדוד הטוב ביותר בעולם, יבוא לטפל בקים — קים הקטן, שגורלו ראוי שיהיה טוב יותר מגורל אביו. תשע־מאות שדים מצוינים[7], שאלוהיהם שור אדום על כר דשא ירוק, ידאגו לקים, אם הם לא שכחו את או'הרה, או'הרה המסכן, שהיה מנהל התחנה בקו הרכבת לפֵרוֹזֶפּוֹר. לאחר מכן הוא מירר בבכי בכיסא הקנים השבור שבמרפסת. ולפיכך, אחרי מותו תפרה האישה את תעודת הקלף, את האישור ואת תעודת הלידה לתוך נרתיק קמעות עשוי עור וקשרה אותו בחוט סביב צווארו של קים.

"ויום אחד," היא אמרה, זוכרת במבולבל את נבואותיו של או'הרה, "יבוא לחפש אותך שור אדום ענק בשדה ירוק, והקולונל רכוב על סוסו האביר ו…" עברה לאנגלית: "ותשע־מאות שדים."

"אהה," אמר קים, "אני זוכר. שור אדום וקולונל רכוב על סוס יבואו, אבל לפניהם, כך אמר אבא, יבואו שני אנשים שיכינו את השטח לעניינים האלו… ככה אבא שלי אמר שהם תמיד עושים, וחוץ מזה, זה ככה תמיד כשאנשים עושים קסמים."

אם האישה הייתה שולחת את קים עם המסמכים הללו לג'אדוּ־גְהר המקומי, הלשכה המחוזית של הבונים החופשיים הייתה לוקחת אותו תחת חסותה ושולחת אותו לבית היתומים שבגבעות. ואולם, מה ששמעה על קסמים הטריד אותה. גם לקים היו דעות משלו. משהגיע לגיל פריקת כל עול, הוא למד להימנע מחברתם של מיסיונרים ומזו של אנשים לבנים בעלי חזות רצינית ששאלו אותו מי הוא ומה בדיוק הוא עושה. קים לא עשה מאום ועשה זאת בהצטיינות יתרה. נכון, הוא הכיר את עיר החומות הנפלאה לַאהוֹר,[8] משער דלהי שבכניסה הדרומית־מערבית ועד לחפיר המצודה החיצונית, הוא התרועע עם אנשים שחייהם מלאי פלאים שאפילו השולטן הארון אל ראשיד לא חלם עליהם, והוא חי חיים פרועים כמו באגדות אלף לילה ולילה. אך מיסיונרים ומזכירי ארגוני צדקה לא יכלו לראות את היופי שבכל אלו. כינויו בכל רחבי הרובע היה "החבר הקטן של כל העולם", ולעתים קרובות, מהיותו גמיש, חמקן ומשולל כל מראה מחשיד, הוא ביצע שליחויות ליליות על גגות הבתים עבור גברברים מהודרי לבוש בעלי חזות חלקלקה. אלו היו מזימות ותככים, את זה הוא כבר ידע שהרי הכיר מקרוב את כל סוגי הרוע מאז שלמד לדבר. אך הוא אהב את המשחק־לשמו הכרוך בהם: את ההתחמקות החשאית בין הסמטאות והתעלות החשוכות, את הטיפוס במעלה צינורות מים, את מראות וקולות עולמן של הנשים על גגות הבתים השטוחים ואת המנוסה החפוזה מגג בית אחד למשנהו בחסות החשֵכה החמה. והיו גם האנשים הקדושים שהכיר, פאקירים סגפנים מרוחי אפר ליד מקדשי הלבֵנים שלהם מתחת לעצים שעל גדת הנהר. הוא בירך אותם לשלום כאשר שבו מקיבוץ הנדבות, וכשלא נכח זר בסביבה גם אכל עמם מאותו כלי. האישה שטיפלה בו התעקשה ודמעות בעיניה שילבש בגדים מערביים: מכנסיים, חולצה וכובע מרופט. קים גילה שקל לו יותר ללבוש גלימה הינדית או בגד מוסלמי כאשר הוא עסוק בעניינים מסוימים. אחד הצעירים החלקלקים מהודרי הלבוש — זה שנמצא מת בתחתית באר בליל רעידת האדמה — נתן לו פעם חליפה הינדית, תחפושת מושלמת של נער רחוב הינדי מכת נמוכה, וקים אִחסן אותה במקום המחבוא שלו: מתחת לערֵמת גזעים של ארזי הימלאיה מדיפי ניחוחות, שהונחו לייבוש אחרי מסע בנהר הראווי, בחצר מחסן העצים של נילא ראם, שמאחורי בית הדין העליון של פנג'אב[9]. משנזדמנה לו שעת כושר לעסקים או להתהוללות, נהג קים להשתמש בתלבושתו זו וחזר עם שחר לפתח ביתו עייף וצרוד ממצהלות תהלוכת נישואין[10] או מהילולת פסטיבל הינדי. לעתים היה מה לאכול בבית אך לעתים קרובות יותר לא היה, ואז נהג לצאת שוב לרחוב כדי לאכול עם חבריו הילידים.

כשהוא מתופף בעקביו על הזאם־זאמה, התפנה קים מדי פעם ממשחקו כמלך הטירה[11] עם צ'וֹטָה לַאל הקטן ועם עבדוללה, בנו של מוכר הממתקים, כדי לזרוק הערה גסה לעברו של השוטר היליד שניצב על משמר שורות הנעליים בפתח המוזיאון. הפנג'אבי המגודל חייך בסבלנות. הוא הרי הכיר את קים. כמוהו הכירו את קים מחלק המים שהזליף מים מנאד עור העז שנשא על גבו כדי למנוע מהאבק לעלות מן הדרך היבֵשה, ג'אוואהיר סינג, נגר המוזיאון הסיקי הרכון על ארגזי אריזה חדשים, ובעצם כל מי שהיה בסביבה חוץ מהאיכרים הכפריים שמיהרו אל "בית הפלאות" לצפות בחפצים שהפליאו לעשות אנשים ממחוזם שלהם או ממקומות אחרים. המוזיאון הוקדש לאמנויות הודו ולכּלֶיה, וכל מי שביקש חוכמה היה יכול לבקש ולקבל הסברים מאוצֵר המוזיאון.

"רד! רד! תן לי לעלות!" קרא עבדוללה שטיפס על גלגל הזאם־זאמה.

"אביך היה טבח־אופה, אמך גנבה ממנו חמאת גְהי,[12]" זימר קים. "כל המוסלמים נפלו מן הזאם־זאמה לפני זמן רב!"

"תן לי לעלות!" צווח צ'וֹטָה לַאל הקטן שחבש כיפה רקומת זהב. הונו של אביו היה אולי חצי מיליון לירות שטרלינג, אך הודו היא הארץ הדמוקרטית היחידה בעולם.

"גם ההינדים נפלו מן הזאם־זאמה. המוסלמים העיפו אותם. אביך היה טבח־אופה…"

הוא הפסיק כי מעבר לפינה, מכיוון בזאר מוֹטי הסואן, הופיע, משרך רגליו, אדם שקים לא ראה כמוהו מימיו למרות שחשב שהוא מכיר את כל הכִּתות ואת כל המעמדות. גובהו היה כמעט מטר ושמונים, הוא לבש קפלים על גבי קפלים של בד מטונף דמוי שמיכת סוסים, וקים לא היה יכול לשייכו על פי בגדיו לשום עיסוק או מקצוע מוּכּרים. מחגורתו השתלשלו קלמר ברזל ארוך ומחרוזת תפילה עשויה עץ דוגמת זו שענדו אנשים קדושים. על ראשו חבש מעין מצנפת ענקית עם אוזני כלב. פניו היו צהובות ומקומטות כמו אלו של פוּק שינג, הסנדלר הסיני שבבזאר. עיניו פנו כלפי מעלה בקצותיהן ודמו לחריצים דקים ומוארכים של אבני שוהם שחורות.

"ומי זה?" אמר קים לידידיו.

"אולי זה אדם," אמר עבדוללה כשמבטו נעוץ בו ואצבעו בפיו.

"זה בטוח," ענה קים. "אבל הוא לא דומה לשום אדם הודי שאני ראיתי אי־פעם."

"כוהן דת, אולי," אמר צ'וֹטָה לַאל שזיהה את מחרוזת התפילה, "תראו, הוא הולך ל'בית הפלאות'."

"לא, לא," אמר השוטר ונענע את ראשו, "אני לא מבין את מה שאתה אומר." השוטר דיבר בשפה הפנג'אבית. "הו, 'חבר של כל העולם', מה הוא אומר?"

"שלח אותו הנה," אמר קים וקפץ מהזאם־זאמה כשהוא מנפנף בעקביו היחפים, "הוא איש זר ואתה, אתה סתם ג'אמוס."

האיש פנה לאִטו חסר ישע לכיוון הילדים. הוא היה זקן ובגדי הצמר שלו העלו ריח חריף של לענה ממעברי ההרים.

"אמרו נא, ילדים, מהו הבית הגדול הזה?" שאל בשפת אורדו טובה למדי.

"זה האַגְ'היבּ־גְהַר, 'בית הפלאות'!" קים לא הוסיף לדבריו שום תואר כבוד כגון "לאלה" או "מיאן". הוא לא הצליח לנחש מהי דתו של האיש.

"אה! 'בית הפלאות'! כל אחד יכול להיכנס?"

"כך כתוב מעל לדלת — כל אחד יכול להיכנס."

"ללא תשלום?"

"אני נכנס ויוצא, ואני לא בנקאי," צחק קים.

"אך לדאבוני אני אדם זקן ולא ידעתי." ואז, בעודו ממולל באצבעותיו חרוזים במחרוזת התפילה שלו, פנה לעבר המוזיאון.

"מאיזו כת אתה? איפה הבית שלך? באת מרחוק?" שאל קים.

"באתי דרך קוּלוּ, ממקום שמעבר להר קַאִילַאס[13], אך מה אתה יודע? באתי מההרים שבהם," הוא נאנח, "האוויר והמים הינם צלולים, מתוקים וקרירים."

"אהה! מקִיטַאיי [סין]," אמר עבדוללה בגאווה. פוּק שינג גירש אותו פעם מחנותו מאחר שירק על פסל אל־הבית, הג'וס, שמעל למדף המגפיים.

"פַאהַארי [איש הרים]," אמר צ'וֹטָה לַאל הקטן.

"אכן, ילד, איש הרים אני, מן ההרים שכמותם לא ראיתם. השמעתם אי־פעם על בְּהוֹטִיַאל [טיבט]? אינני סיני אלא איש בְּהוֹטִיָה [טיבטי], ואם חייבים אתם לדעת, אני לאמה או גורו — כמו שאתם מכנים זאת בלשונכם."

"גורו מטיבט," אמר קים. "מעולם לא ראיתי איש כזה[14]. זה אומר שהאנשים בטיבט הם מדת ההינדו?"

"אנו, הננו חסידי 'דרך הביניים'[15], אנו חיים בשלווה במנזרי הלאמה שלנו. אני הולך לראות ארבעה מקומות קדושים לפני מותי. וכעת אתם, שילדים הנכם, יודעים בדיוק מה שאני, שזקן אנוכי, יודע." הוא חייך בנדיבות אל הילדים.

"אכלת כבר?"

הוא מישש בחיקו והוציא קערת קיבוץ נדבות משומשת עשויה עץ. הילדים הנהנו בראשיהם, כל אנשי הדת שהכירו קיבצו נדבות.

"אין ברצוני לאכול עדיין." הוא הפנה את ראשו הצדה כצב זקן המפנה ראשו לאור השמש. "האם נכון הוא שישנן דמויות לרוב ב'בית הפלאות' של לאהור?" הוא חזר על המילים האחרונות כמי שמבקש לוודא שהכתובת שבידו אכן נכונה.

"כן, זה נכון," אמר עבדוללה. "יש שם המון פסלי אלילים מגעילים. גם אתה עובד אלילים."

"אל תשים לב אליו," אמר קים, "זה בניין ממשלתי ואין בו שום סגידה לאלים. יש שם רק סאהיבּ עם זקן לבן. בוא איתי ואראה לך."

"כוהני דת זרים אוכלים ילדים," לחש צ'וטה לאל.

"והוא גם זר וגם בּאט־פּאראסט [עובד אלילים][16]," אמר עבדוללה המוסלמי.

קים צחק. "הוא חדש כאן. רוץ לסינר של אימא שלך, שם תרגיש בטוח. בּוא איתי!"

מונה הכניסות נקש כשנכנס קים דרך השער המסתובב, והאיש הזקן הלך בעקבותיו פנימה ועצר אחוז תדהמה. באולם הכניסה עמד הפסל היווני־בודהיסטי הגדול ביותר שנוצר אי־פעם. רק המלומדים יודעים מתי פיסלו אותו אומנים ששמם נשכח זה מכבר, אך ניכר שידיהם רגישות היו והשכילו להביע את הנופך היווני שהועבר להודו בדרכים מסתוריות. היו שם מאות פסילים, דמויות מגולפות, שברי פסלים ולוחות אבן עטורי דמויות, שציפו קירות של מקדשי סְטוּפָּה ווְיהארוֹת[17] בודהיסטיים בצפונה של הארץ. כעת, לאחר שנתגלו ונאספו ועטו תוויות, הם היו לגאוות המוזיאון. הלאמה עמד לנוכח כל אלו בפה פעור לרווחה ולבסוף נעמד מול תבליט גבוה שהראה את ההכתרה או ההאלהה של האדון בודהא[18]. המורה הגדול צויר שם יושב על צמח לוטוס שעלי כותרתו נחקקו כה עמוק באבן עד שנראו מנותקים כמעט. סביבו נחקקה ההיררכיה האהובה של מלכים, זקני העדה, ובודהות מימי קדם. תחתיו היה אגם מכוסה בפרחי לוטוס ובו דגים וציפורי מים. שתי ישויות אלוהיות בעלות כנפי פרפר החזיקו את העטרה מעל לראשו, ומעליהן זוג נוסף שהחזיק בשמשייה שהצלה על כיסוי הראש מעוטר התכשיטים של הבודהא.

"האדון! האדון! זהו הבודהא סַאקְיָא מוני עצמו." הלאמה, כמעט התייפח, ובעודו מתנשף בכבדות החל למלמל את התפילה הבודהיסטית הנפלאה:

הדרך והחוק[19] מוליכים אליו,

מַאְיָה[20] נשאתהו תחת־לבב,

הבודהיסטווא אשר לאננדה[21], היה כרב.

"והוא כאן! החוק הנשגב ביותר[22] גם הוא כאן. עלייתי לרגל החלה ברגל ימין. ואיזו יצירה נפלאה היא זו! איזו יצירה!"

"האיש שם הוא הסאהיבּ המנהל[23]," אמר קים, וחמק הצדה אל בין מוצגי האמנות. איש אנגלי צחור זקן הסתכל על הלאמה שהסתובב בכובד ראש וברכו בתנועת שלום ולאחר שחיפש בכיסיו זמן־מה הושיט לעברו פנקס ופיסת נייר.

"כן, זהו שמי." הוא חייך למראה כתב־היד הילדותי המסורבל.

"אחד מאיתנו שעלה לרגל למקומות הקדושים והוא כעת אב מנזר לונג־צ'ו נתן לי את זה," גמגם הלאמה, "הוא דיבר על כל אלו." ידו הגרומה החוותה רועדת סביב־סביב.

"ברוך הבא אם כן, לאמה מטיבט. הנה כאן הדמויות והנה אף אני כאן." הוא הציץ בפניו של הלאמה כדי לאגור מהן מידע. "בוא ונשב מעט במשרדי." האיש הזקן רעד מהתרגשות.

המשרד היה בסך הכול מחיצת עץ רבועה שהפרידה בינו לבין גלריית הפסלים הערוכים שורות־שורות. קים השתופף ארצה והצמיד את אוזנו לסדק בדלת עץ הארז הסדוקה מיובש, ומכיוון שפעל על פי תחושת הבטן שלו, השתרע ארצה כדי להקשיב ולראות.

רוב השיחה הייתה מעל להבנתו. הלאמה, שהיה עצור תחילה, סיפר לאוצֵר המוזיאון על מנזרו שלו: מנזר סוץ'־זן הנמצא מול הסלעים הצבועים, במרחק ארבעה חודשי צעידה. האוצֵר הביא ספר תמונות ענק והראה לו את המקום במרומי צוק הסלע, נשקף אל עמק ענק מרובד בשלל גוונים.

"איי, איי!" הלאמה הרכיב זוג משקפי קרן, מלאכת מחשבת סינית. "הנה השער הקטן שדרכו אנו מביאים אוכל לפני החורף. ואתה האנגלי יודע דברים אלו? האיש המשמש כעת בתפקיד אב המנזר של לונג־צ'ו אמר לי שכך הוא, אך אני לא האמנתי לו. האם המופלא מכובד ברבים גם כאן? הידועות קורות חייו?"

"הכול חרוט באבנים. בוא ותראה, אם נחת דייך."

הלאמה דשדש החוצה אל האולם העיקרי ועבר אחד־אחד על אוסף הפסלים כשאוצֵר המוזיאון לצדו, על פניו היו בו־בזמן הבעת ההערצה של המאמין כמו גם הבעת ההערכה של אומן מקצוען המזהה מלאכה עשויה היטב.

הוא זיהה אירוע אחר אירוע מן המיתולוגיה על פי החרוט באבן. פה ושם היה כולו פליאה בשל טכניקות היצירה היווניות הבלתי מוכרות לו אך התענג כילד קטן על כל מציאה. היכן שנקטע רצף הסיפור, כמו למשל בסיפור הבשורה על הולדת הבודהא, השלים אוצֵר המוזיאון את החסר באמצעות ערֵמת הספרים הענקית שברשותו שכללה ספרים הכתובים בצרפתית ובגרמנית והמלווים בתמונות וברפרודוקציות.

הנה התלמיד־החכם והנאמן אסיטה, בן דמותו של שמעון[24] בסיפור הנוצרי, מחזיק את הילד הקדוש על ברכיו בעוד אמו ואביו מקשיבים לנבואה על גדולתו. הנה אירועים מן האגדה על בן הדוד והיריב דֶוואדאטה[25]. הנה האישה המרשעת שהאשימה את האדון בחוסר טוהַר — ארורה היא. הנה הוא מלמד בגן הצבאים[26]. הנה הנס שהִכה בהלם את הסוגדים לאש. הנה הבודהא כנסיך. הנה הולדתו המופלאה, והנה מותו בקוּסִינאגארה שם התעלף מחולשה… פעמים אין־ספור כמעט חזרו שם על המדיטציה של הבודהא מתחת לעץ הבודהי[27], ובכל מקום נפוצה ההערצה שרחשו לקערת קיבוץ הנדבות.

עד מהרה הבין אוצֵר המוזיאון שאורחו אינו פושט־יד משנן תפילות פשוט, אלא מלומד הבקי בתחומו לפרטי־פרטיו. כתוצאה מכך הם פתחו מחדש בדיון, כשהלאמה לוקח מדי פעם קמצוץ מטבק ההרחה שלו, מנגב את משקפיו ומדבר במהירות כקטר רכבת, בתערובת מבולבלת של שפת אורדו וטיבטית. הוא שמע על מסעותיהם של העולים לרגל הסינים פו־יואן וון־ג'יאנג, וביקש לדעת אם קיים תרגום כלשהו של תיעוד מסעם. הוא עצר את נשימתו עת גחן, חסר ישע כמעט, מעל דפי ספריהם של סמיואל ביל ושל סטניסלס ז'וליין[28]. "הכול כאן! אוצר בלום!" ואז הקשיב בהערצה לקטעים מהספר שתורגמו בחופזה לשפת אורדו. בפעם הראשונה שמע על עבודתם של המלומדים האירופים, שבעזרת מאות ממצאים ומסמכים שונים ומשונים זיהו את המקומות הקדושים של הבודהיזם. לאחר מכן הראה לו האוצֵר מפה ענקית ועליה סימונים צהובים. אצבעו החומה עקבה אחרי עפרונו של אוצֵר המוזיאון מנקודה לנקודה. הנה קאפּילאוואסטוּ, הנה הממלכה המרכזית. והנה מַאהאבּוֹדְהי[29] — מֶכָּה של הבודהיזם, והנה קוּסינאגארה, מקום מותו העצוב של הקדוש. למשך זמן־מה הרכין הזקן את ראשו בדממה מעל לדפי הנייר, ואוצֵר המוזיאון הדליק שוב את מקטרתו. קים נרדם. משהתעורר, השיחה עדיין שטפה בשצף־קצף, אך הייתה מובנת לו יותר.

"ובשל כך, הו מעיין החוכמה, החלטתי ללכת למקומות הקדושים שהיו מִדרָך לרגלי הבודהא. אל מקום הולדתו, אפילו לקאפילה ואז למאהאבודהי, המקדש בבוד גאיה, לגן הצבאים, למקום מותו…"

הלאמה הנמיך את קולו. "ובאתי הנה לבדי. במשך חמש — שבע — שמונה — עשר — ארבעים שנים חשתי בנשמתי שאין ממלאים בצורה ראויה אחר החוק הקדום. במקומו מוצאים אנו, כידוע לך, שפע של מעשי שטן, קמעות ועבודת אלילים. כפי שהילד הקטן שבחוץ אמר זה עתה, אבוי, אפילו הילד הקטן אמר: באט־פאראסטי — עובדי אלילים."

"כך קורה לכל האמונות כולן."

"האומנם כך חושב אתה? את הספרים שבמנזרי קראתי, והם היו ריקים מתוכן, וגם הטקסים המאוחרים יותר[30] שבהם סיגפנו את גופנו, אנו ההולכים ב'דרך הביניים', גם להם אין ערך בעיניי הזקנות. אפילו ההולכים בדרכו של הנערץ רבים ומסוכסכים זה עם זה. הכול מאיה[31], אשליה. אך לי, לי יש שאיפה נוספת." הפנים הצהובות מחורצות הקמטים התקרבו עד כדי שלושה אינצ'ים מאלו של אוצֵר המוזיאון וציפורן אצבעו הארוכה טופפה על השולחן. "המלומדים שלך, אלו מהספרים הללו, עקבו אחר מדרך רגליו של המבורך בכל מסעיו, אך ישנם דברים שהם לא חיפשו. איני יודע מאום, מאום איני יודע, אך אני הולך להשתחרר מגלגל הדברים[32] באמצעות דרך פתוחה לרווחה." הוא חייך מתוך תחושת הניצחון הפשוטה ביותר. "בעלייתי לרגל למקומות הקדושים צברתי נקודות לזכותי. אבל זה לא הכול. הקשב נא לדבר־מה אמיתי: כשאדוננו הנדיב היה אך נער צעיר וכבר חיפש לו בת־זוג, אמרו האנשים בארמונו של אביו שהוא רך בימים מכדי להתחתן. הידעת על כך?"

אוצֵר המוזיאון הנהן, תמֵהַ מה יאמר הנזיר כעת.

"ולכן הם העמידוהו במבחן כוח משולש כנגד כל באי הארמון. במבחן הקשת שבר אדוננו תחילה את הקשת שנתנו לו וביקש קשת שאיש לא יוכל לדרוך. האם זוכר אתה זאת?"

"כך כתוב, קראתי זאת."

"החץ הרחיק לעוף, מעבר לסימני פגיעת חצי האחרים, הרחק יותר ויותר אל מעבר לגבול הראייה. לבסוף הוא נפל. במקום שבו פגע באדמה פרץ נחל קטן שעד ימינו כבר הפך לנהר, שאת טיבו הקנו לו סגולותיו של אדוננו והחסדים אשר צבר קודם־לכן ושבעזרתם השתחרר, ולכן כל מי שירחץ בנהר הזה יינקה וייטהר מכל חלאת מעשיו וכתמי חטאיו."

"כך אכן כתוב," אמר האוצֵר בעצב.

הלאמה נשם נשימה עמוקה. "היכן הוא הנהר הזה? 'מעיין החוכמה', היכן נפל החץ?"

"לצערי הרב, אחי, אינני יודע," אמר אוצֵר המוזיאון.

"לא. איך תוכל לשכוח זאת? את הדבר היחיד שלא מיהרת לספר לי? האין אתה חייב לדעת זאת? ראה נא, אדם זקן אני! שואל אני בהכנעה אותך, 'מעיין החוכמה', יודעים אנו כי הוא דרך את הקשת! יודעים אנו שהחץ נפל! יודעים אנו כי מי הנביעה פרצו לאוויר העולם! היכן, אם כן, הוא הנהר? חלומי הורה לי למצוא אותו. זו הסיבה שבאתי והנה אני כאן, אך היכן הוא הנהר?"

"אילו ידעתי, הסבור הנך כי לא הייתי מכריז על כך ברבים?"

"באמצעותו יכול אדם להשתחרר מכבלי גלגל הדברים ולהיות חופשי," המשיך הלאמה מבלי לשים לב לדברי אוצֵר המוזיאון, "נהר החץ! אנא, חשוב עוד פעם! אולי הוא פלג קטן, אולי הוא מתייבש בימות החום? אך הקדוש לא היה מרמה כך איש זקן."

"אינני יודע. אינני יודע."

הלאמה קירב שוב את פניו החרושות אלפי קמטים למרחק כף יד מאלו של האנגלי. "אכן, רואה אני שאינך יודע. מאחר שאינך מההולכים ב'דרך', הדבר נסתר ממך."

"אכן, נסתר, נסתר…"

"אנו שנינו כבולים, אחי, אתה ואני. אבל אני…" הוא קם ממושבו תוך שהוא עוטה את שובל בגדו על כתפו, "אבל אני, אני הולך לנתץ את כבליי ולהשתחרר. בוא גם אתה עמי!"

"אני כבול," אמר אוצֵר המוזיאון, "אך לאן זה מועדות פניך?"

"ראשית לקאשי [בנארס][33], וכי אפשר אחרת? שם אפגוש חבר לאמונה הטהורה הנמצא במקדש הג'איין[34] בזו העיר. גם הוא מבקש לגלות נסתרות ואולי אלמד משהו ממנו. ייתכן שהוא יֵלך עמי לבוד גאיה[35]. משם אפנה צפון־מערבה לקאפילאוואסטו ושם אחפש את הנהר. לא, אני אחפש את הנהר בכל מקום שבו אהיה, שהרי המקום שבו נפל החץ אינו ידוע."

"וכיצד זה תלך לשם? ארוכה הדרך לדלהי, ובנארס רחוקה ממנה הרבה יותר."

"אלך ברגל ואסע ברכבות. משעזבתי את ההרים, באתי הנה מפאתאנקוט בר־כבת. היא נוסעת במהירות. בתחילה נדהמתי למראה העמודים הגדולים האלו שבצדי הדרך העוברים ומבזיקים בחטף את חוטיהם," הוא החווה בראשו חצי עיגול, כמחקה מעלה־מטה את תנועת עמודי הטלגרף הצצים לפתע ונעלמים עת הרכבת חולפת על פניהם. "ואולם, מאוחר יותר התכווצו שריריי מישיבה והחלטתי ללכת ברגל כפי שרגיל אני לעשות."

"והאם יודע אתה את דרכך?"

"או, לשם כך יש רק לשאול שאלות ולשלם כסף, והאיש האחראי על כך שולח את כולם למקום חפצם. את זה למדתי ממקורות שניתן לסמוך עליהם כבר במנזר הלאמה שלי," אמר הלאמה בגאווה.

"ומתי תצא לדרך?" אוצֵר המוזיאון חייך לנוכח תערובת זו של פרישות העולם הישן והקִדמה המודרנית שמאפיינת את הודו בימינו[36].

"מהר ככל שאוכל. אני אעקוב אחר המקומות שבהם הוא חי עד שאגיע לנהר החץ. יותר מכך, יש בידי נייר מודפס שעליו רשומות שעות הרכבות הנוסעות דרומה."

"ומה לגבי אוכל?" ללאמות בדרך כלל יש לא מעט כסף חבוי על גופם, אך האוצֵר ביקש להיות בטוח בכך.

"עבור המסע עצמו החלטתי להשתמש בקערת קיבוץ הנדבות של האדון. כן, כשם שהוא הלך כך אלך אני. זנחתי את נוחות מנזרי. כאשר עזבתי את ההרים התלווה אליי צֶ'לה, חניך שקיבץ נדבות עבורי כפי שמחייב המנהג. אך משעצרנו לזמן־מה בעיר קוּלוּ הוא חלה בקדחת ומת. כרגע אין לי שום צ'לה, לכן אקח לידי את קערת קיבוץ הנדבות ובכך אאפשר לנותני הנדבות לקנות לעצמם זכות." הוא הנהן בראשו באומץ, מלומדים במנזרים לאמאיסטיים אינם נוהגים לקבץ נדבות, אך הלאמה היה אחוז התלהבות ממשימתו.

"לו יהי כן," חייך האוצֵר. "הרשה נא לי כעת לקנות זכות לעצמי. אנו שנינו אוּמנים, אתה ואני. הנה פנקס חדש ובו דפים אנגליים לבנים חלקים, הנה כאן כמה עפרונות מחודדים, דקים ועבים, הראויים לסופר. וכעת, השאל נא לי לרגע את משקפיך."

אוצֵר המוזיאון הסתכל מבעד לעדשות. הן היו שרוטות מאוד, אך היו כמעט זהות לאלו שלו. הוא נתן בידיו של הלאמה את משקפיו ואמר: "נסה נא את אלו."

"קלים כנוצה! ממש כנוצה על הפנים." האיש הזקן הפנה את פניו בעונג וקימט את אפו כלפי מעלה. "כמעט שאיני חש בהם! כמה ברור אני רואה דרכם!"

"העדשות עשויות בדולח מבילאהור ולעולם לא יישרטו. מי ייתן ומשקפיי יעזרו לך להגיע לנהר שלך, שכן מעתה שלך הם."

"אקח אותן ואת העפרונות ואת הפנקס הלבן," אמר הלאמה, "כאות ידידות בין כוהן לכוהן, וכעת," הוא פשפש בחגורתו והתיר ממנה את קלמר הברזל והניחו על שולחנו של האוצֵר. "יהא קלמר זה שלי למזכרת בינך וביני. חפץ עתיק הוא, עתיק כמוני אפילו."

זה היה חפץ סיני, שעיצובו עתיק, שאין יוצקים עוד כמוהו בימינו. לב האספן הפועם בחזהו של אוצֵר המוזיאון יצא אליו מרגע שראה אותו. שום שכנוע שבעולם לא יגרום ללאמה לקחת חזרה את מתנתו.

"כאשר אשוב, אחרי שאמצא את הנהר, אביא לך תמונה של הפאדמה סמת'ורה[37] דוגמת זו שנהגתי להכין על משי במנזר. כן, וגם את תמונת 'גלגל החיים'[38]." הוא צחק צחוק כבוש, "שהרי אוּמנים אנו שנינו, אתה ואני."

אוצֵר המוזיאון רצה לעכבו קצת. ישנם בעולם רק מתי־מעט היודעים עדיין את סוד יצירת תמונות העט והמכחול הבודהיסטיות שחציין כתוב וחציין מצויר. ואולם הלאמה צעד החוצה, ראשו באוויר, עצר לרגע קל לפני הפסל הגדול של הבודהא היושב בתנוחת מדיטציה וחלף במהירות דרך שורת הפסלים הדוממים.

קים עקב אחריו כצל. מה ששמע ריגש אותו ביותר. האיש ודבריו היו חדשים לו לחלוטין והוא התכוון להמשיך ולחקור אותם, בדיוק כשם שנהג לחקור בניין חדש או פסטיבל מוזר בעיר לאהור. הלאמה היה מטמון יקר המציאות עבורו והוא התכוון להמשיך ולהחזיק בו. אמו של קים הייתה גם היא אירית.

האיש הזקן עצר ליד הזאם־זאמה והסתכל סביבו עד שנחו עיניו על קים. השראת העלייה לרגל עזבה אותו לזמן־מה, והוא חש עצמו זקן, נואש, זנוח ובטנו ריקה מאוד־מאוד.

"אל תשב תחת התותח הזה," אמר השוטר בהתנשאות.

"הא? ינשוף שכמוך!" ענה קים במקום הלאמה, "שב תחת התותח הזה אם אתה רוצה. מתי גנבת את סנדליה של אשת החלבן, דאנוּ?"

זו הייתה האשמה מופרכת לחלוטין שצצה בגחמה של רגע, אך היא השתיקה את דאנו, שידע שצעקה רמה מגרונו של קים תזעיק גדודים של פרחחי השוק.

"איזה אלוהים עבדת בפנים?" שאל קים באדיבות, ישוב נשען על עקביו בצל, לצדו של הלאמה.

"לא עבדתי אף אל, בני. השתחוותי בפני החוק הנעלה."

קים קיבל אל חדש זה בשוויון נפש. הוא הכיר כבר כמה עשרות אלים.

"ומה אתה עושה?"

"אני מקבץ נדבות. וכעת אני נזכר שעבר זמן רב מאז אכלתי או שתיתי. מהו מנהג מבקשי הצדקה בעיר זו? בדממה, כפי שעושים אנו בטיבט, או בקול רם?"

"אלו המבקשים נדבות בדממה, מתים מרעב בדממה," ציטט קים פתגם מקומי. הלאמה ניסה לקום, אך צנח תחתיו באנחה כשחשב על חניכו שנפטר הרחק מכאן, בעיר קוּלוּ. קים צפה בו, ראשו מוטה הצדה, סקרן ושוקל את מעשיו.

"תן לי את קערת קיבוץ הנדבות. אני מכיר את אנשי העיר, את כל מי שנותנים צדקה. תן לי את הקערה ואני אביא אותה בחזרה מלאה."

בפשטות, כילד, הגיש האיש הזקן לקים את הקערה.

"אתה תנוח כאן, אני מכיר את האנשים."

הוא שעט אל החנות הפתוחה של קוּנגְ'רי, מוכרת ירקות מכת נמוכה, שנמצאה מול מסילת החשמלית במורד בזאר מוטי, שוק הפנינים. היא הכירה את קים זה זמן רב.

"הו, האם הפכת ליוֹגי שאתה בא הנה עם קערת קיבוץ נדבות?" היא קראה בקול.

"לא," אמר קים. "יש כוהן חדש בעיר, איש שכמוהו לא ראיתי מעולם."

"כוהן זקן כמוהו כנמר צעיר," אמרה האישה בכעס. "נמאס לי מכוהנים חדשים! הם עטים על הסחורות שלנו כמו זבובים. האם אבי בניי הוא מעיין צדקה שייתן נדבה לכל מי שמבקש?"

"לא," אמר קים, "אישך הוא יאגי [פוחז חם־מזג] ולא יוגי [איש קדוש]. אבל הכוהן הזה הוא חדש. הסאהיבּ ב'בית הפלאות' דיבר איתו כאילו היה אחיו. הו, אמי, מלאי בבקשה את הקערה הזו. הוא מחכה."

"זו קערה? זה סל בגודל בטן של פרה! אתה מלא חסדים כמו השור הקדוש של האל שיווה[39]. הוא כבר לקח הבוקר את הבצלים הטובים ביותר מסל הבצלים. אני באמת חייבת למלא את הקערה שלך? הנה הוא בא שוב."

השור הברהמיני הקדוש של הרובע, הענק והאפור כעכבר, פילס את דרכו דרך הקהל הצבעוני כשבננה גנובה תלויה מחוץ לפיו. הוא פנה היישר לחנות, יודע היטב את זכותו כַּבהמה הקדושה, הנמיך את ראשו והתנשם בכבדות לאורך שורת הסלים לפני שיחליט באיזה מהם לבחור. עקב רגלו הקטן והנוקשֶה של קים התעופף מעלה ופגע באפו הכחול והלח של השור. השור נחר בכעס והתרחק לו לאורך קווי החשמלית כשדבשת גבו מפרכסת מחימה.

"את רואה! חסכתי לך יותר מפי שלושה מהשווי של הקערה. כעת, אמי, קצת אורז ומעליו קצת דג מיובש, וקצת ירקות בקארי."

נהמה עלתה מתוך החנות, שם שכב לו אדם.

"הוא גירש את השור," אמרה האישה בקול נמוך, "זו מצווה לתת לעניים." היא לקחה את הקערה והחזירה אותה מלאה באורז.

"אבל היוגי שלי הוא לא פרה," אמר קים בכובד ראש וחפר באצבעותיו גומה בפסגת הערֵמה. "קצת קארי יהיה טוב, ופיתת פורי[40] מטוגנת וחופן ירקות כבושים יענגו אותו, ככה אני חושב."

"זה בור גדול כמו הראש שלך," אמרה האישה בזעף ולמרות זאת מילאה את הגומה בקארי ירקות מהביל, הנחיתה את הפורי מלמעלה, יצקה על הכול פרוסת חמאה מזוקקת וקינחה בגוש ריבת תמרינדי[41] חמצמצה. קים הסתכל על הכבודה במבט אוהב.

"זה טוב. כל עוד אני בבזאר, השור לא יחזור עוד אף פעם לבית זה. הוא קבצן חצוף."

"ומה אתה?" צחקה האישה. "אבל תדבר רק טובות על השור. האם לא אמרת לי מתישהו שיום יבוא ושור אדום יופיע מתוך שדה לעזור לך? כעת תחזיק הכול ישר שלא ייפול ותבקש מהאיש הקדוש לברך אותי, ואולי הוא מכיר תרופה למחלת העיניים של הבת שלי? תשאל אותו גם את זה. הו אתה, חבר קטן של כל העולם."

אך קים ריקד לו בדרכו משם לפני סוף המשפט, מתחמק בריצתו מכלבים משוטטים וממכרים רעבים.

"ככה מקבצים אנחנו שיודעים איך לקבץ נדבות," אמר בגאווה ללאמה שפקח את עיניו לרווחה למראה תוכן הקערה. "עכשיו אתה תאכל ואני אוכל איתך. הו, בהיסטי!" הוא קרא למחלק המים שהזליף מים על צמחי הקרוטון שליד המוזיאון. "תביא לפה מים, כי אנחנו הגברים צמאים אנו!"

"אנחנו הגברים!" צחק הבהיסטי, "נאד מים אחד יספיק לשניים כמוכם? שתו, אם כן, בשם הרחמן."

הוא הזליף זרם דק לידיו של קים ששתה מתוך כפותיו כשם ששותים הילידים. ואולם הלאמה שלף ספל מאין־ספור קפלי בגדו ושתה בטקסיות.

"פַּרדֶסי [איש זר]," הסביר קים, בעוד האיש הזקן נושא בשפה בלתי מוכרת מה שהיה בבירור ברכה.

הם אכלו יחדיו בשביעות רצון מרובה את כל מה שהיה בקערת קיבוץ הנדבות ואז לקח הלאמה קמצוץ מקופסת ההרחה המפחידה שלו, מולל זמן־מה את מחרוזת התפילה שלו, ותוך כדי כך שקע בתנומת זִקנה קלה בעוד צלו של הזאם־זאמה הולך ומתארך.

קים התנהל לו לאִטו בכיוון מוכרת הטבק הקרובה ביותר, אישה מוסלמית צעירה ומלאת חיים, וקיבץ לעצמו נדבת סיגריה זולה ומצחינה, מהסוג שנמכר לסטודנטים באוניברסיטת פנג'אב שביקשו לחקות את מנהגי האנגלים. ואז הוא ישב תחת בטן התותח, סנטרו על ברכיו, עישן והרהר. תוצאת הרהוריו הייתה הסתלקות פתאומית וחמקנית בכיוון חצר מחסן העצים של נילא ראם.

הלאמה התעורר רק אחרי שהחלו חיי הערב של העיר, כאשר מנורות הרחוב הודלקו ופקידי ממשלה ועוזריהם, לבושי גלימות לבנות[42], חזרו הביתה ממשרדי הממשל. הוא בהה, סחרחר מעט, לכל הכיוונים, אך איש לא הביט לעברו למעט פרחח הינדי חבוש טורבן מלוכלך ובגדים בצבע איזבלה[43]. לפתע הרכין ראשו לברכיו והחל לילל.

"מה קרה?" אמר הנער שנעמד לפניו. "שדדו אותך?"

"זה הצ'לה [חניך], החניך החדש שלי שעזב אותי ואיני יודע היכן הוא."

"ואיזה מין איש זה החניך שלך?"

"זה נער שבא אליי במקום זה שמת הודות לזכות שרכשתי כשמילאתי אחר חוק הדת שלי שם," הוא הצביע על המוזיאון. "הוא הגיע אליי כדי להראות לי את הדרך שאיבדתי. הוא הדריך אותי לתוך 'בית הפלאות'. דבריו חיזקו את לבבי ועודדו אותי לשוחח עם שומר הדמויות, וכך התעודדתי והתחזקתי. כאשר עמדתי להתעלף מרעב הוא קיבץ נדבות עבורי, כשם שעושה צ'לה למורהו. בפתאומיות הוא נשלח ובפתאומיות נעלם. כוונתי הייתה ללמד אותו את עיקרי הדת בדרך לבנארס."

קים נדהם כששמע זאת. מאחר שצותת לשיחה במוזיאון, הוא ידע שהאיש הזקן דובר אמת, ושאמר דברים שנווד אומר אך לעתים רחוקות לזרים גמורים על אם הדרך.

"כעת אני מבין שהוא נשלח מתוך מטרה כלשהי, ולפיכך יודע אני שאמצא נהר מסוים שאותו אני מחפש."

"נהר החץ?" אמר קים בחיוך מתנשא.

"האם זה מסר נוסף?" קרא הלאמה. "לא סיפרתי לאיש מלבד לכוהן הדמויות על הדברים שאני מחפש. מי אתה?"

"אני החניך שלך," אמר קים בפשטות והתיישב על עקביו. "אף פעם, בכל ימי חיי, לא ראיתי איש כמוך. אני אלך איתך לבנארס. יותר מזה, אני חושב שאיש זקן כמוך שאומר את האמת למי שפגש ככה סתם לפנות ערב, ממש זקוק לחניך."

"אך הנהר, נהר החץ?"

"הו, את זה שמעתי כשדיברת עם האנגלי. הקשבתי מעברה השני של הדלת."

הלאמה נאנח. "חשבתי שמונית למדריך עבורי ונשלחת אליי. דברים כאלו קורים לפעמים, אך אני עדיין איני ראוי לכך. אתה, אם כך, אינך יודע היכן הנהר?"

"לא, אני לא יודע," צחק קים באי־נוחות. "אני הולך לחפש… לחפש שור, שור אדום בשדה ירוק, שיעזור לי." כדרך הנערים, אם למישהו ממכריו הייתה תוכנית, הרי מיד היה קים מוכן ומזומן עם תוכנית משלו. וכן, כדרך הנערים, הוא באמת חשב במשך כעשרים דקות לכל היותר בכל פעם על נבואתו של אביו.

"לעזור לך במה, ילדי?" שאל הלאמה.

"אלוהים יודע, אבל זה מה שאבא שלי אמר לי. שמעתי את השיחה שלך ב'בית הפלאות' על כל המקומות החדשים המוזרים שבהרים, ואם אדם כל־כך זקן שכל־כך רגיל לומר את האמת כמוך, יוצא לחפש עניין פעוט כמו נהר, נראה לי שגם אני חייב לצאת לחיפוש. אם הגורל שלנו הוא למצוא את הדברים האלו, אז נמצא אותם: אתה את הנהר שלך, ואני את השור, את מקדש העמודים הענקיים ועוד כמה דברים אחרים ששכחתי."

"אין אלו עמודים אלא גלגל, שממנו אני אשתחרר," אמר הלאמה.

"בשבילי זה הכול אותו הדבר. מי יודע? אולי הם יהפכו אותי למלך," אמר קים, מוכן בשלווה לכל מה שיקרה.

"אני אלמד אותך שאיפות אחרות וטובות יותר כשנהיה בדרך,[44]" ענה הלאמה בקול סמכותי. "הבה ונלך לבנארס."

"לא בלילה. יש גנבים בחוץ. נחכה עד שיעלה השחר."

"אבל אין היכן לישון." האיש הזקן היה רגיל לדרכי מנזרו. למרות שישן על הרצפה כפי שדורשת דתו, הרי הוא העדיף שלא לישון במקום ציבורי.

"נמצא לנו מקום טוב לישון בפונדק קשמיר," אמר קים, צוחק לנוכח מבוכתו, "יש לי שם חבר. בוא!"

אורות הבזאר החם והצפוף הבליחו בעוד הם עושים את דרכם דרך מערבולת כל הגזעים[45] החיים בהודו העלית, והלאמה התהלך כסהרורי. היה זה ביקורו הראשון בעיר תעשייתית גדולה[46], וקרון החשמלית[47] הצפוף והצרימה הבלתי פוסקת של בלמיו הפחידו אותו. חציו נדחף חציו נגרר הוא הגיע לשער הגבוה של פונדק קשמיר: לכיכר הפתוחה הענקית שמול תחנת הרכבת המוקפת בביתני קשתות שבהם חנו הקרונות הנרתמים לגמלים ולסוסים שחזרו ממרכז אסיה. היו כאן כל סוגי אנשי הצפון: הם טיפלו בסוסי פוני אסורים בחבלים ובגמלים הכורעים על ברכיהם, הטעינו ופרקו צרורות וחבילות, שאבו מים לארוחת הערב ממשאבת הבאר החורקת, ערמו חבילות עשב באבוסי הסוסים פראי המבט, הצוהלים, כבלו את כלבי השיירה הזעפניים, שילמו לנהגי הגמלים, שכרו סייסים חדשים, קיללו, צעקו, התווכחו והתמקחו בכיכר העמוסה. התאים בביתני הקשתות, שרובם הושכרו לסוחרים ושאליהם ניתן היה להגיע באמצעות שלוש או ארבע מדרגות מאולתרות, היו מעין מקלט מן הים הסוער שסביבם. הרווח בין עמוד לעמוד חולק לחדרים באמצעות לבנים, ובכניסה אליהם היו דלתות עץ עבות ועליהן מנעולי תלייה מגושמים מייצור מקומי. דלתות נעולות העידו על כך שבעלי החדרים יצאו למסעם, ומבחר סיסמאות גסות (לפעמים גסות מאוד) כתובות בגיר או בצבע העידו לאן נסעו. לדוגמה, מתחת לכתובת "לוטוף אוללה נסע לכורדיסטן" נכתבה אמרת שפר מגושמת: "הו אללה, אתה המרשה לכינים לחיות במעילו של איש קאבול, איך זה הרשית לכינה הזו, לוטוף, לחיות זמן כה רב?"

קים התנהל באלכסון לאורך התאים כשהוא מגן על הלאמה מפני אנשים ובעלי חיים נרגשים, בדרכו לקצה המרוחק, הקרוב ביותר לתחנת הרכבת, שם התגורר סוחר הסוסים מחבּוּבּ עלי כשחזר העירה מארצות המסתורין שמעבר למעברי ההרים שבצפון.

קים הספיק לנהל בחייו הקצרים הרבה עסקים עם מחבּוּבּ, במיוחד מגיל עשר עד שלוש־עשרה. הבריון האפגני, שצבע את זקנו בחינה בצבע אדום־שני (מאחר שהזקין, הוא לא רצה שיראו את שערות זקנו האפורות), הכיר בערכו של הנער כמרגל ואוסף ידיעות. לעתים הוא נהג לבקש מקים להשגיח על אדם שלא היה לו שום קשר לסוסים, לעקוב אחריו במשך יום שלם ולדווח על כל מי שדיבר איתו. קים היה מדווח לו בערב את קורות אותו היום, ומחבּוּבּ עלי היה מקשיב בשתיקה, דומם כולו. קים ידע שהייתה מעורבת בכך קנוניה כלשהי, אך יתרונה היה בכך שלא דיבר עליה עם אף אחד מלבד מחבּוּבּ, שהאכיל אותו ארוחות חמות נפלאות מהמטבח שבקצה הפונדק, ופעם אחת אפילו נתן לו מטבע של שמונה אנות [חצי רופיה].

"הוא נמצא כאן," אמר קים, בעודו מכה באפו של גמל רע־מזג. "הו, מחבּוּבּ עלי!" הוא עצר מתחת לקשת חשוכה והתחבא מאחורי הלאמה הנפחד.

סוחר הסוסים היה שרוע על אוכף עטוף זוג שטיחי משי, חגורתו הבוכרית המעוטרת פתוחה והוא מחזיק בעצלות בנרגילה ענקית עשויה כסף. הוא הפנה את ראשו מעט למשמע הקריאה, וכשראה רק את הדמות הגבוהה השקטה, גיחך מעומק חזהו.

"אללה! לאמה! לאמה אדום! רחוקה הדרך בין לאהור למעברי ההרים. מה אתה עושה כאן?"

הלאמה הושיט אליו אוטומטית את קערת הנדבות.

"קללת האל על כל הכופרים!" אמר מחבּוּבּ. "אני לא אתן נדבה לשום טיבטי מחורבן, אבל תבקש מן הבַּאלְטים[48] שלי שנמצאים שם מאחורי הגמלים. יכול להיות שהם יעריכו את הברכות שלך. הו, סייסים, הנה כאן בן ארצכם. תראו אם הוא רעב."

באלטי מגולח ראש שבא עם הסוסים, ושהיה בעצמו סוג נחות של בודהיסט[49], כרע על ברכיו בפני הכוהן ובקול גרוני צרוד הפציר בקדוש לבוא ולשבת איתם ליד מדורת הסייסים.

"לך!" אמר קים ודחף אותו קלות, והלאמה פנה ללכת ועזב את קים בקצה הביתן.

"לך!" אמר מחבּוּבּ עלי וחזר לנרגילה שלו. "עוף מכאן, הינדי קטן. קללת האל על כל הכופרים! תבקש נדבות מבני הדת שלך בשיירה שלי."

"מהראג',[50]" ייבב קים, כשהוא משתמש במילת הפנייה ההינדית ונהנה עמוקות מהסיטואציה, "אבי מת, אמי מתה, קיבתי ריקה."

"אמרתי שתקבץ נדבות אצל אנשיי שליד הסוסים. חייב להיות הינדי כלשהו בקרב אנשיי."

"הו, מחבּוּבּ עלי, אבל האם אני הינדי?" אמר קים באנגלית. הסוחר לא גילה שום סימן פליאה אך הסתכל עליו מתחת לגבותיו הסבוכות.

"חבר קטן של כל העולם," אמר, "מה זה צריך להיות?"

"שום דבר. אני עכשיו החניך של האיש הקדוש, והוא אומר שאנחנו הולכים לעלות לרגל יחד לבנארס. הוא קצת משוגע ולי נמאס מלאהור. אני רוצה אוויר חדש ומים רעננים[51]."

"אבל בשביל מי אתה עובד? למה באת אליי?" הקול היה אכזרי ומלא חשד.

"למי כבר אני יכול ללכת? אין לי כסף. לא טוב לנסוע ללא כסף. אתה תמכור הרבה סוסים לקצינים. הם סוסים טובים מאוד, הסוסים החדשים האלה, אני ראיתי אותם. תן לי רופיה, מחבּוּבּ עלי, וכשאתעשר, אני אתן לך שטר חוב ותשלום."

"הממ!" אמר מחבּוּבּ עלי, חושב במהירות. "עד עכשיו אף פעם לא שיקרת לי. קרא ללאמה ההוא ותעמוד רחוק, שם בחושך."

"הו, סיפורי שנינו יהיו תואמים," אמר קים, צוחק.

"אנו הולכים לבנארס," אמר הלאמה ברגע שהבין את מבול שאלותיו של מחבּוּבּ עלי. "הנער ואנוכי, אני הולך לחפש אחרי נהר מסוים."

"אולי, אבל מה לגבי הנער?"

"הוא החניך שלי. הוא נשלח אליי, אני חושב, כדי להדריכני לאותו נהר. ישבתי מתחת לתותח כשהוא הופיע פתאום. דברים כאלה עולים בגורלם של המורשים לקבל הדרכה. אך אני זוכר כעת, הוא אמר שהוא נער הינדי מהעולם הזה."

"ושמו?"

"את זה לא שאלתי. הרי הוא החניך שלי."

"ארצו, גזעו, מקום מגוריו? הוא מוסלמי? סיקי? הינדי? ג'איין, מכת נמוכה או גבוהה?"

"למה שאשאל? אין לא גבוה ולא נמוך ב'דרך הביניים'. אם הוא הצֶ'לה שלי, היוכל מישהו לקחתו ממני? המבין אתה, בלעדיו לא אמצא את הנהר שלי." הוא נד בראשו בכובד ראש.

"אף אחד לא ייקח אותו ממך. לך, שב עם הבאלטים שלי," אמר מחבּוּבּ עלי והלאמה הלך לו לדרכו, מוצא נחמה בהבטחה.

"נכון שהוא משוגע?" אמר קים אשר חזר מבין הצללים אל האור. "למה שאשקר לך, חאג'י?"

מחבּוּבּ ינק מן הנרגילה שלו בשתיקה. ואז החל לדבר כמעט בלחש: "העיר אומבאלה נמצאת בדרך לבנארס, האם באמת שניכם הולכים לשם?"

"טְצה, טְצה, טְצה! אני אומר לך שהוא לא יודע לשקר כמו שאנחנו יודעים."

"אם תיקח בשבילי הודעה לאומבאלה, אני אתן לך כסף. זה בנוגע לסוס, סוס הרבעה לבן שמכרתי לקצין ההוא בפעם האחרונה שחזרתי ממעברי ההרים. אבל… תתקרב עוד ותחזיק את הידיים שלך כאילו אתה מבקש ממני נדבות, אילן היוחסין של הסוס הלבן עדיין לא הובהר אז סופית, והקצין הזה, שנמצא כעת באומבאלה, ביקש ממני שאתאר אותו." (כאן תיאר מחבּוּבּ את הסוס ואת מראהו של הקצין.) "ולכן, ההודעה לקצין הזה תהיה: 'אילן היוחסין של הסוס הלבן נקבע סופית.' דרך ההודעה הזאת הוא יֵדע שאתה בא ממני. הוא ישאל אותך, 'איזו הוכחה יש לך?' ואתה תענה: 'מחבּוּבּ עלי נתן לי את ההוכחה.'"

"וכל זה בגלל סוס הרבעה לבן," אמר קים מצחקק, עיניו בוערות כלהבה.

"אני אתן לך עכשיו את מגילת היוחסין בדרכי שלי, בתוספת כמה מילים קשות." צל חלף מאחורי קים וגם גמל מעלה גירה. מחבּוּבּ עלי הרים את קולו.

"אללה! אתה הקבצן היחיד בעיר הזאת? אמך מתה, אביך מת. ככה זה אצל כולם. אז, אז…"

הוא פנה ותוך כדי כך גישש על הרצפה לצדו, והשליך אל הנער חתיכת לחם מוסלמי[52] רך ומשומן. "לך לישון עם הסייסים שלי למשך הלילה. אתה והלאמה. מחר אני אמצא לך עבודה."

קים חמק לו בגנֵבה, שיניו נוגסות בפיתה, וכפי שחשד, מצא בתוכה גוש נייר דקיק עטוף נייר שעווה ושלוש מטבעות רופי עשויות כסף[53] — מתנה נדיבה ביותר. הוא חייך ותחב את הכסף והנייר לתוך נרתיק קמע העור שלו. הלאמה, שהבאלטים של מחבּוּבּ האכילו בנדיבות ובהדר, כבר ישן בפינת אחד התאים. קים השתרע לצדו וצחק. הוא ידע שהוא מעניק שירות למחבּוּבּ עלי, ולא האמין — ולו לרגע — לסיפור על אודות אילן היוחסין של הסוס.

אך קים לא חשד שמחבּוּבּ עלי, מי שמוּכר ברבים כאחד מסוחרי הסוסים הטובים ביותר בפנג'אב, מי שידוע כסוחר עשיר ובעל יוזמה, ומי ששיירותיו חדרו במסעותיהן הרחק אל מעבר לאופק, היה רשום באחד הספרים הנעולים של שירות המדידות ההודי[54] כ־C25 IB. פעמיים או שלוש בשנה, נהג C25 לשלוח ידיעה קצרה שנכתבה בצורה גסה אך הייתה מעניינת ביותר. בדרך כלל אומתה הידיעה עם ידיעותיהם של R17 ו־M4 ונמצאה נכונה. הידיעות עסקו בכל הקשור לנסיכויות הרריות נידחות, במגלי עולם שלאומיותם אינה אנגלית ובסחר בנשק. היה זה בקיצור, חלק קטנטן מן המסה הנרחבת המכונה "מידע נכנס" שעל פיו פעלה הממשלה ההודית. ואולם, בזמן האחרון, נודע לחמשת מלכי הממלכות המאוחדות[55] (שלא היו אמורות להתאחד) מפי מעצמה צפונית ידידה להן, שמידע מארצותיהן דולף אל הודו הבריטית. הידיעה הטרידה מאוד את ראשי הממשלות של המלכים הללו, ועל כן הם נקטו פעולות בנוסח המזרח. הם חשדו, בין השאר, בסוחר הסוסים התקיף בעל הזקן האדום ששיירותיו עברו הלוך וחזור בעומק שטחם מכוסה השלג. שיירותיו הותקפו ביריות מן המארב לפחות פעמיים בדרכן חזרה בעונה הזו, ואנשיו של מחבּוּבּ הרגו שלושה בריונים שייתכן, ובאותה מידה ייתכן גם שלא, נשכרו למשימה. זו הייתה הסיבה שמחבּוּבּ נמנע מעצירה שאינה מועילה במיוחד לבריאות בעיר פשאוור מלאת התככים, וחזר ישירות, ללא עצירות, לעיר לאהור שבה — מהיכרותו עם בני ארצו — הוא חזה שתהיינה התפתחויות מסקרנות.

וברשותו של מחבּוּבּ עלי היה גם הדבר הזה שאותו לא רצה להחזיק ברשותו ולו רגע אחד מעבר להכרחי ביותר. זו הייתה פיסת נייר דקיק מקופלת היטב, עטופה בנייר שעווה, שכללה הצהרה שאינה ממוענת לאיש ובה חמישה חורי סיכה מיקרוסקופיים באחת הפינות. ההצהרה הסגירה בצורה שערורייתית את חמשת המלכים המאוחדים, את המעצמה הצפונית שאהדה אותם, בנקאי הינדי בפשאוור, חברת ייצור נשק בבלגיה ושליט מוסלמי עצמאי למחצה בדרום. היה זה פרי עבודתו של R17 שמחבּוּבּ עלי אסף מעבר למעבר דוֹרָה, והביא בשמו של R17 שלא היה יכול לעזוב את עמדתו בשל נסיבות שעליהן לא הייתה לו שליטה. דינמיט היה בלתי מזיק כחלב בהשוואה לדוח זה של C25, ואפילו איש בעל תפישת זמן של אנשי המזרח הבין שעדיף שהוא יגיע בהקדם האפשרי לידיים הנכונות. למחבּוּבּ לא הייתה שאיפה מיוחדת למות בצורה אלימה, והוא תכנן להתיישב כאזרח פחות או יותר מהוגן ומוסרי ברגע שיסיים את עניין שתיים או שלוש נקמות הדם המשפחתיות שנותרו לא פתורות מעבר לגבול. מאז שהגיע לפני יומיים לא יצא מהפונדק, אך בהחלט משך את תשומת הלב במברקים ששלח: לבומביי, שם הפקיד חלק מכספו; לדלהי, שם שותף זוטר ממשפחתו מכר סוסים לנציג מדינת ראג'פוטאנה; ולאומבאלה, שבה איש אנגלי דרש נרגשות את אילן היוחסין של סוס הרבעה לבן כלשהו. כותב־המכתבים הציבורי, שידע אנגלית, חיבר מברקים נהדרים כגון: "קרייטון, בנק לורל, אומבאלה. הסוס ערבי כפי שכבר נאמר. מצטער שאילן היוחסין מתאחר, אני שולחו לאלתר." ועוד מכתב לאותה כתובת: "רב צערי על האיחור. אעביר אילן היוחסין בהקדם." לשותפו הזוטר בדלהי הוא הבריק: "לוטוף אוללה, הברקתי לך אלפיים רופיות כאשראי בבנק של לוצ'מן נאראהין." היו אלה מברקים מסחריים לחלוטין, אך כל אחד מהם היה נושא לשיחה ולדיון חוזרים ונשנים בחוגים שהחשיבו את עצמם כמתעניינים בהם, עוד לפני שהובאו לתחנת הרכבת בידי באלטי טיפש שהרשה לכל מיני אנשים לקרוא אותם בדרך.

כאשר, בלשונו הציורית של מחבּוּבּ עצמו, הוא "העכיר בבוץ את בארות החקירה כשבחש בהן במקל הזהירות", נפל קים לידיו כאילו נשלח משמים. מהיותו מהיר תגובה כמו גם חסר מצפון, נהג מחבּוּבּ עלי להשתמש בכל הזדמנות שנקלעה בדרכו במקום ובזמן הנכונים.

ייתכן ויהיו מי שיגלו עניין רגעי בלאמה נווד ועמו נער משרת בן כת נמוכה המשוטטים ברחבי הודו, ארץ העולים לרגל, אך איש לא יחשוד בהם וחשוב יותר: איש לא ישדוד אותם.

הוא הזמין עוד גחלים לנרגילה שלו ושקל בדעתו את העניין. במקרה הגרוע ביותר שמשהו יקרה לילד, הנייר לא יוכל להפליל איש, ואז הוא ייסע לאִטו לאומבאלה ובסיכון מסוים של התעוררות מחדש של החשדות, יחזור בעל־פה על סיפורו בפני האנשים הנוגעים בדבר.

אך הדין וחשבון של R17 היה גרעין העניין כולו, ואי־נעימות גדולה מאוד תיגרם אם הוא לא יגיע לידיים הראויות. ואולם, אלוהים גדול, ומחבּוּבּ עלי חש שעשה כל שביכולתו לעת עתה. קים היה הנפש היחידה בעולם שמעולם לא שיקרה לו. זה היה יכול להיות כתם משמעותי באופיו של קים, אלמלא היה ברור לו שלאחרים קים יכול לשקר כבן המזרח למטרותיו־הוא או למטרותיו של מחבּוּבּ עלי.

ואז עבר לו מחבּוּבּ עלי דרך הפונדק לשער ההֶרפִּיוֹת[56], לרובע שבו הנשים מאפרות את עיניהן ולוכדות את הזרים, וטרח לא מעט כדי לבקר נערה אחת שהיו לו סיבות להאמין שהייתה ידידתו הטובה של פאנדיט, חכם קשמירי חלקלק, שארב לבאלטי הפשוט שלו בנוגע למברקים.

היה זה מעשה טיפשי לחלוטין, מאחר שהם החלו לשתות ברנדי ריחני בניגוד למצוות הנביא, ומחבּוּבּ השתכר לחלוטין וחרצובות פיו השתחררו. הוא רדף אחר פרח העונג ברגליים שיכורות עד שנפל אל בין הכריות. פרח העונג, בעזרת הפאנדיט הקשמירי החלקלק, חיפשה עליו ביסודיות רבה מכף רגל ועד ראש.

בערך באותה שעה שמע קים טפיפת כפות רגליים בתאו הנטוש של מחבּוּבּ. למרבה הפלא השאיר סוחר הסוסים את דלתו לא נעולה, ואנשיו היו עסוקים בחגיגת שיבתם להודו באכילת כבש שלם שניתן להם בנדיבות לבו של מחבּוּבּ. ג'נטלמן חמקמק וצעיר מדלהי, חמוש בצרור המפתחות שהתירה הפרח מחגורתו של הלוּם־היין, עבר על כל תיבה, צרור, שטיח ושק אוכף של מחבּוּבּ בצורה יסודית יותר אפילו מזו שהפרח והקשמירי חיפשו על גופו של בעליהם.

"ואני חושבת," אמרה הפרח כולה שופעת בוז שעה מאוחר יותר, מניחה מרפק מעוגל על הגוף הנוחר, "שהוא לא יותר מסוחר סוסים אפגני חזיר, שהוא חושב רק על נשים וסוסים. יותר מזה, יכול להיות שהוא כבר שלח את זה, אם בכלל היה דבר כזה."

"לא בעניין הנוגע לחמשת המלכים. הוא היה שומר את זה ליד לבו השחור," אמר הפאנדיט. "לא היה שם שום דבר?"

איש דלהי צחק וסידר מחדש את הטורבן שלו משנכנס. "חיפשתי בין סוליות נעלי הבית שלו כמו שהפרח חיפשה בבגדיו. הוא לא האיש. כמעט אין דבר נעלם מעיניי."

"הם לא אמרו שהוא האיש," אמר הפאנדיט מהורהר, "הם אמרו: תבדוק אם הוא האיש, מאחר שהקונסולים שלנו מוטרדים."

"חבל ארץ צפוני זה מלא בסוחרי סוסים כמו שמעיל ישן מלא כינים. ישנם סיכּאנדר חאן, נור עלי בג ופארוק שאח, שהם כולם בעלי קאפילה [קאראוונים][57] שעוסקים שם במסחר," אמרה הפרח.

"הם עדיין לא הגיעו הנה," אמר הפאנדיט, "יהא עלייך ללכוד אותם מאוחר יותר."

"פוווו!" אמרה הפרח בשאט נפש עמוק, מגלגלת את ראשו של מחבּוּבּ מחיקה. "אני בטוח ארוויח את הכסף שלי. פארוק הוא דוב, עלי בג הוא שטן וסיכּאנדר חאן הזקן! מגעיל! לך! אני אלך לישון כעת. החזיר הזה לא יזיז אצבע עד הבוקר."

כאשר מחבּוּבּ התעורר, דיברה עמו הפרח חמורות אודות חטא השתייה. אנשי אסיה אינם מנידים עפעף כאשר הם מתמרנים אויב, אך כשכחכח מחבּוּבּ עלי בגרונו, הידק את חגורתו והתחיל ללכת תחת כוכבי הבוקר, הוא היה קרוב מאוד לעשות זאת.

"איזה טריק של סייסים!" אמר לעצמו, "כאילו לא כל נערה בפשאוור משתמשת בו! אבל זה נעשה בצורה טובה. רק אלוהים יודע כמה עוד ממתינים לי בהמשך הדרך עם הוראות לבחון אותי, ואולי לבחון בעזרת סכין. זה אומר שהנער חייב להגיע לאומבאלה ברכבת, כי מה שכתוב בפתקה דחוף. אני אשאר כאן, אשמע למצוות הפרח ואשתה יין כפי שסוחר סוסים אפגני צריך לעשות."

הוא עצר בתא הסמוך לתאו. אנשיו שכבו שם שקועים בשינה כבדה. לא היה שם שום סימן לקים או ללאמה.

"קום!" הוא ניער את אחד הישנים. "לאן הלכו אלו ששכבו כאן בערב שעבר, הלאמה והנער? חסר משהו?"

"לא," גנח האיש, "הזקן המשוגע התעורר עם עלות השחר ואמר שהם הולכים לבנארס והצעיר מוביל אותו לשם."

"קללת אללה על כל הכופרים!" אמר מחבּוּבּ מכל הלב, וטיפס לתאו רוטן תחת זקנו.

אך היה זה קים שהעיר את הלאמה, היה זה קים שהציץ בעין אחת דרך החור בקיר וראה את איש דלהי מחפש בין הארגזים. לא היה זה גנב רגיל שעבר על כל המכתבים, החשבונות והאוכפים, לא היה זה פורץ רגיל שהעביר את אולרו הקטן בסוליות נעלי הבית של מחבּוּבּ, או שחיטט בתפרי תיקי האוכף במיומנות כה רבה. בתחילה חשב קים להקים קול אזעקה, את קריאת הצ'ווווווווורררררר־צ'ווווווווווררררר המתמשכת [גנב, גנב…] העוברת בפונדק בעת ליל כאש בשדה קוצים, ואולם, משהסתכל בשימת לב גדולה יותר כשידו על הקמע הגיע למסקנותיו הוא.

"זה חייב להיות האילן יוחסין של השקר ההוא לגבי הסוס," אמר לעצמו, "הדבר הזה שאני אמור להביא לאומבאלה. אם ככה, עדיף שנלך כעת. מי שמחפש בתיקים עם סכין, יכול גם לחפש בבטן עם סכין. בטוח שמאחורי כל זה עומדת אישה. היי! היי!" ובלחישה לזקן ששנתו קלה אמר, "בוא. הגיע הזמן, הגיע הזמן ללכת לבנארס."

הלאמה קם בצייתנות והם חמקו כצל אל מחוץ לפונדק.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קים”