החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

קללת אורידיקי

מאת:
הוצאה: | 2017 | 200 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

0.00

רכשו ספר זה:

פגישה מקרית בבית מלון בצפון יוון הציתה את סקרנותו של הסופר אמיר ארז, שזה לו ספרו הרביעי. בעודו מטייל בארץ שבה הנופים ההרריים וההיסטוריה העתיקה נפגשים בהוד ומציתים את הדמיון, הופך המפגש עם גיבורת הרומן, נולה, לחידה השזורה שתי וערב בגורלה הקשה וההפכפך של יוון המודרנית.
סיפורה של נולה מתברר לסופר ולנו, בערב אחד, מפי בעלת הבית של בית הארחה, שנשבתה גם היא בקסמיה של נולה וחקרה את סיפורה מלידתה לאב קשה לב, איש צבא מלוכני, שעשה קריירה מפוקפקת בתקופת שלטון הקולונלים, עד לימיה בזמן האחרון, כאישה שהתבגרה במקביל לתלאותיה של המדינה האהובה, שחרטו צלקות בנפשה.
דמותה המרתקת ופרשת חייה המסתוריים הם תעלומה המושכת את המספר בחבל קסמים שזור מפתילי עדויות של אנשים שהכירו אותה, הוקסמו מאישיותה ומספרים את סיפורה בניסיון לפתור את חידתה.

מי שאדיש לנופים רבי יופי, להיסטוריה האנושית ותרבותה, לנפש האדם המסוכסכת, לאהבה, שלא יקרא את הספר הזה.

מאירקה לוין

מקט: 001-3110-001
פגישה מקרית בבית מלון בצפון יוון הציתה את סקרנותו של הסופר אמיר ארז, שזה לו ספרו הרביעי. בעודו מטייל בארץ […]

1

אביב 2015

תצלצלי את, ביקשתי.

אבל המשאלה היא שלך, אמרה חוה בהתרסה, אתה המתכנן.

אז לא צריך, אמרתי.

היא צלצלה. לא הבנתי את מה שנאמר. היא ניהלה שיחה קצרה מאד.

שמעתי אותה אומרת תודה וסוגרת את הטלפון.

נו…, שאלתי.

בסדר, אמרה חוה, כמו שחשבנו, ריק בעונה הזאת.

ומה היא אמרה, שאלתי בסקרנות.

היא אמרה שנולה איננה.

וזהו?  לא שאלת אם היא תהייה בעוד שלושה ימים?

יכולת להתקשר בעצמך, אינני אוהבת לשאול שאלות בטלפון.

אז לא התחייבת?

לא.  לא היה צורך.

עלה בי מין כעס של אכזבה. הייתה בי סקרנות לפגוש את נולה שוב אחרי שנים, כי בסתר לבי התגעגעתי אליה.  כמעט אמרתי, לנסוע לנולה שלנו. לא יכולתי להגדיר לעצמי בדיוק למה באמת התגעגעתי אצלה. הרי אין זה שהתאהבתי בה.

לא קבענו את תכלית המסע הזה שהיינו שרויים בו כמסע אל נולה. זו גחמה שאינה יכולה להצדיק נסיעה כזאת.    למען האמת,  כל מסע לחוץ לארץ שאינו למטרת עסקים או ביקור קרובים, הוא בעצם פרי של גחמה, שכאשר ישאלו אותך,  למה בחרת לנסוע דווקא לשם ולא ליעד אחר, תקשה למצוא הסבר מניח את הדעת לכך. היצר האנושי העתיק לדעת את הבלתי ידוע, הוא המניע העיקרי למסעות כאלה לארצות אחרות, אל נופים, אנשים ותרבויות שלא ידענו.    בתקופתנו, גם רבים הם הנוסעים למטרות בילוי ובידור. אצלי, לאחרונה, יותר ויותר גובר היצר של חזרה אל המוכר על יצר הגילוי, ואין זה משום שכבר ידעתי הכל, כלל וכלל לא, זהו יצר שמקורו בתכונה של רכושנות,  מעין רכושנות רוחנית.    בדומה לתשוקה להאזין ליצירה מוסיקלית שאני אוהב, ואפילו יודע לפזם אותה מתחילתה ועד סופה.   זהו צורך לבסס את שליטתי בנכסים הרוחניים שרכשתי.    הגילוי, יש בו מעין קניית נכסים, ונוצר הצורך להחזיק בהם.

נמצאנו בשוליה של עיירה קטנה, משקיפים אל צוקי הגיר הקשים והפראיים שממול,  שמתחתם משתרע במדרונו האתר של דלפי הקדומה, שהיא אחד מהאתרים המפורסמים ביותר בעולם העתיק ההלניסטי. מעבר להם מתנשא למרומים הר פרנסוס, בעצמה יוונית עקשנית ואולי מבטא  משהו מרוחו של העם הזה.

הגדרנו את מטרת מסענו זה אל עבר ההרים של צפון יוון, כפיצוי   לתחושת ההחמצה שנותרה בנו ממסענו בשנת 2010.   החמצה בשל מזג אוויר גשום שתקף אותנו כבר מראשית מסענו, ולא הניח לנו להתרשם וליהנות מהמראות ההרריים של חבל אפירוס, כי מרומי ההרים נעטפו   בעננים דחוסים שרבצו עליהם ללא רחם.      לא כך ראינו את עצמנו מטיילים בהרים האלה. חווית הערפל שאינו מרפה, ויודע רק להפוך לגשם טורדני האוטם את האוויר עוד יותר.     נסענו בכביש המהיר מיואנינה לסלוניקי, שנסלל בשנות השפע המדומה והפיתוח הגדול, כי לא הייתה שום תכלית בטיפוס בכביש הישן המתפתל וחוצה את רכס הפינדוס לעבר מעבר קָטָרָה במזג האוויר הזה.   כך נאלצנו להתפשר עם כביש מהיר, שכדרך הכבישים המהירים מנתק אותנו מהנופים ההרריים על ידי מנהרות ,כמה שיותר, כדי לדלג על המרחק.  היה עלינו לעזוב את הכביש הזה הנוח ולעבור לכביש הרגיל, המתפתל מזרחה במורדות צדו השני של הרכס אל עבר מישור תסליה, בתקווה ששם למטה ישתפר מזג האוויר ותתבהר הראות.         אין לך חוויה רעה מנסיעה בכביש הררי המתפתל בתוך ענן וגשם טורדני.     וזה בדיוק היה מצבנו כאשר נחלצנו מהכביש המהיר כדי לרדת מזרחה. נשאבתי להתמודדות עם סכנת הכביש הזה ועם שדה הראיה ההולך ונאטם.      הייתה בי ציפייה, שמעבר לרכס הפינדוס הענקי שאותו חצינו, יתפזרו העבים בגלל מה שמומחי האקלים מכנים ‘צל הגשם’ ומזג האוויר הקשה יירגע מעט. ואכן כך היה אך באופן חלקי בלבד.         בבואנו לקסטראקי, כפר שהפך לעיירה תיירותית, היו הרחובות שטופים ובוהקים באור הדל של שעות אחר הצהריים המעוננות. מצאנו לנו מקום מגורים במלון קטן וצנוע בקצה העיירה, הצמוד אל גושי הסלע האדירים של מטאורה.     הערב היורד מוקדם בעונה זו של השנה הותיר לנו שעה קלה לתור את המבוא אל ההר.     אפשר היה להבחין מהכביש בקירות הרוסים של מבני נזירים חרבים בשולי המצוק, שננטשו כבר לפני מאות שנים.     מנזר קטן, הראשון מבין שני תריסרי המנזרים שנבנו על ראשי ההרים שמסביב, היה קרוב לדירתנו ואליו היו מיועדות פנינו בשעות האור האחרונות של היום.     זו הייתה הזדמנות טובה לחלץ את עצמותינו לאחר שעות של נסיעה ולחמם את הגוף.    חורש סבוך בירוק עז מרפד את מרגלותיהם של הצוקים העצומים וטיפות מים עדיין היו נוטפות מעליהם של עצי האלון הכהים.   היה עלינו לעלות בשביל מפותל במדרון התלול העובר דרך גן מטופח אל עברו של גרם המדרגות שהביא אותנו אל הגשרון שבמבואות המנזר הקטן על שם איוס ניקולאוס.   המנזר בנוי על כיפתו של צוק נמוך בהשוואה לצוקי הענק האחרים המתנשאים לגובה של ארבע מאות מטרים, ושימש לנו רק כמתאבן למה שצפוי לנו למחרת היום.     המנזר בנוי קירות של אבן ומכוסה בגג רעפים אדומים, כדרך כלל המנזרים הביזנטיים הפרושים לאלפיהם ברחבי יוון. אך תוכו היה מצופה בעבודות עץ מרשימות. אינך יכול שלא להתפעל מהעקשנות האדריכלית של המנזרים האלה, שנדבקו אל קצות הסלעים כאילו נבטו מתוכם, וידעו לקיים בהם חיי תרבות, ולא ויתרו על אומנותם בתנאים הקשים האלה.     ממרפסת המנזר נשקפו סביב סביב צוקי הענק האפורים חרוצים על ידי ערוצי ואדיות צרים ומלאים בחורש ירוק ומבריק לכדי שלמות מעוררת תאווה.

זאת הייתה רק טעימה. את יום המחרת תכננו כולו לעלייה אל מרומי ההרים, לשוטטות על פני הרמה הפרושה על גבם ולביקורים במנזרים הגדולים השתולים בקצותיה.    גוש מטאורה הנו תופעת טבע המרשימה לא פחות ואולי אף יותר מהמנזרים הביזנטיים התלויים עליו. הוא בנוי מקונגלומרט קשה מאד, המורכב מחלוקי אבן קדומים ומראה התנשאותו ממרחק כמראה הרי הגרניט האדום המעוגלים של הר סיני. הגיאולוגים יודעים לספר על היווצרותו בתנאי שקיעה של חלוקי שיטפונות באגם של מים עמוקים. חשיפת רמת האבן הזו עקב העתקה של פני המרחב, אפשרה את חתירת הערוצים אל מישור תֶסָלְיָה, חתירה שיצרה את עשרות ומאות עמודי הסלע המופלאים האלה.      שאיפתנו לטייל למחרת היום למעלה עלתה בתוהו עקב העננים הכבדים, ששוב כיסו את פני השמיים ונערמו על מטאורה, כשהם משחררים מתוכם גשם שקט ורציף שלא הרפה בכל שעות היום. לא ייפלא אפוא שנשאר בנו טעם של החמצה.     מצאנו נחמת מעט בישיבה על גזוזטרה קטנה מוגנת מגשם, כשמשקה חם וארוחה קלה על שולחננו, ואנו מאריכים בה ככל האפשר, כדי ליהנות לפחות כאן, מצפייה במפלי הסלע האפורים, האדירים, ומנחשי מי הגשם הניגרים על פניהם,שנעלמים אל תוך סבך הירק של חורש האלונים המשמש כהדום לרגלי הצוקים. עזים שחורות קיפצו על ראש הצוק והתעלמו באדישות מהגשם המטריד. למראית עינינו, רק פסע היה בין תזיזותן ובין נפילתן לתהום.

אז מי ענה לך בטלפון, לא התאפקתי ושאלתי.

אישה שדיברה אנגלית רהוטה. לא הסגירה דבר על תפקידה, ענתה חוה.

נלון שם? שאלתי בהיסוס.

זה רחוק מהכביש הראשי לסלוניקי?

לא הרבה יותר מרבע שעה, עניתי בביטחון של מי שסומך על זכרונו.

יש לנו מה לעשות שם?

את זוכרת את הכבישון שהולך ליד שדות הקברים ועולה לגבעת החפירות של איגי? האתר היה אז סגור לרגל עבודות ועכשיו הוא וודאי כבר פתוח. זה הכביש שירדנו אליו מפינת הגן של נולה.

יש לך זיכרון מסוכן, צחקה חוה.

באמת אינך זוכרת?

עכשיו אני נזכרת. אני זוכרת את שיחי ההיביסקוס ואת פרחיהם המגוונים מלבנבן, וורוד ועד אדום כהה. אני זוכרת את השולחנות והמפות האדומות שעליהן מפות לבנות קטנות יותר ואת שיחי הציפורנים על אדני החלונות. נכון?   או שאני מחליפה עם מקום אחר.

אלה הדברים שלעולם איני זוכר, אמרתי בצער.

אז בטח ניסע לשם, אמרה חוה בהתעוררות, נגיע מוקדם, הימים כבר ארוכים, נעלה לאתר הארכיאולוגי, נלך אחר כך לוואדי. לא יכולנו אז לרדת מהכביש בגלל הבוץ. שלושה ימים זה המון זמן, נקווה שלא יתחיל לרדת גשם ולא נזכה שוב לאכזבה של בוץ

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “קללת אורידיקי”