בכישרון סיפורי עז וסוחף מובילה אותנו הסופרת אל חייהן של נשים לכודות: מי בנישואים חונקים ומי באהבה שתביא עליה את […]
קיבינימט
בכל פעם שאני מתגעגעת לג’ולי, אני נזכרת איך הגענו לקיבינימט. באמת. יש מקום כזה בארץ, ליד אשקלון.
בקיץ 1974, קצת אחרי המלחמה, כשהשתחררתי, חיפשתי מקום – רחוק, בודד וזרוק שאוכל לשבת בו קצת ולהירגע – הגעתי לאשקלון. שכרתי ליד הים, בבית דו-קומתי של זוג זקנים, דירה קטנה ודי מוזנחת בקומה העליונה. מרפסת גדולה ומחורצת שהשקיפה על הים, ולה מעקה אבן מוגבה שאפשר לשבת עליו ולהישען על הסורגים החלודים – שבתה את ליבי, ואני הבאתי לפרובינציה המרוחקת – אשקלון, את כל מה שהיה לי, והתיישבתי שם.
לא טעיתי, נעזבתי – ללקק את פצעיי – בשקט גמור. רק אימא שלי הייתה מתקשרת, פעם בשבוע, לשאול אם אני יכולה כבר לחזור. לא יכולתי. הזקנים התייחסו אליי רק פעם בחודש, בראשון. אז יצאו מדירתם, שמתחת לדירתי, הזקן היה צועק, “טנֶנְט, טננט, איפה כסף?” והזקנה הייתה עומדת לידו, ידיה מונחות שלובות על בטנה, וממתינה. כבשתי את יצרי ולא זרקתי להם את השטרות מהמרפסת, שיתפזרו ברוח, אלא ירדתי ומסרתי לזקן את השטרות צרורים. כשפניתי מהם בירכתי אותם בליבי בברכה שהמצאתי במיוחד עבורם: “ברוך אתה ה’ המסתיר בינתו מהזקנים”, שכן בעד אוויר הבוקר מול הים הייתי מוכנה לתת כל הון שבעולם, ואני שילמתי רק עבור הדירה המוזנחת.
הזקנים לא הטרידו אותי, למרות שרבו וצעקו יום ולילה. גם אני הרעשתי לא מעט. ניקיתי וסידרתי קצת את הדירה, ואם לא הייתי בים, ישבתי על המרפסת ושמעתי מוזיקה בפול ווליום. חשבתי לי שהכי טוב זה להיות בים, לשחות כמו מטורפת קילומטרים לתוך המים, לשכב על החול בשמש. היו שם עוד כמה זרוקים, נחמדים, אבל בערבים על המרפסת, למרות הבירה והסיגריות, אבקת הפיות בדמות מוזיקה ורוח ים, לא הצלחתי להעלות בראשי את המחשבות העליזות הדרושות כדי לעוף, והלילות עברו מאוד לאט.
ככה חלפו חודשיים עד שהגיעה ג’ולי.
בוקר מוצלח אחד יצאה הזקנה לטייל בגינת הקוצים והחול שלה. כשעצרה וניסתה לעקור בשתי ידיה את אחד מעשרות הצמחים הכמושים שהשתיירו סביב לבית, התעקש, משום מה, הצמח המת ולא נעקר, והיא איבדה את שיווי משקלה, נפלה ושברה רגל. בערב חזר הזקן מבית החולים עם הזקנה בכיסא גלגלים ועם ג’ולי. בפעם הראשונה ראיתי אותה כשניסתה למשוך בעדינות את הזקנה מהאמבולנס לכיסא הגלגלים, והזקן עמד והסתכל עליה. כשסוף סוף הצליחה ואפשר היה להסיע את הזקנה, דחפה ג’ולי את הכיסא והעיפה אליי מבט. פניה הנקיות, שקודם לכן הסתיר אותן השיער, הביטו בי בסקרנות. לא פלא, עמדתי נשענת על המעקה עם סיגריה והבטתי בה, והמודי בלוז, כרגיל, בפול ווליום. היא מצאה חן בעיניי – אבל לא ניסיתי לדבר איתה. חשבתי שהיא אחות בתשלום או משהו כזה. מאוחר יותר התברר שהיא נכדה של הזקנים, בתו של אחד משלושת בניהם שגר באמריקה. היא הייתה בגילי, יפהפייה מן הסוג הנדיר, הצנוע, וחוץ מזה, היא המציאה את הפראייריות-הצל”שניקית. היא באה מאמריקה להתנדב! לצבא. רק טבעי היה שתהיה טרף קל לדודים שלה, ששבועיים בלבד לאחר שהשתחררה הצמידו אותה לזקנים, בלי תשלום כמובן. אפילו את ההוצאות שלה היא שילמה מכיסה. רק פראיירית קשוחה הייתה מסכימה שיזרקו עליה כך את הזקנים, ורק נפש צל”שניקית מושלמת, אם לא יותר, יכלה להחזיק מעמד במשימה.
תוך יומיים וחצי הם סידרו לה את החיים.
בשש בבוקר הזקן היה משכים אותה בצעקה, “ג’וליה, ג’וליה, וואט אבאוט מיי דינֶר?” אבל היא, כנראה, לא זינקה ישר מהמיטה עם מגש, לכן הוא חזר וצעק חזק יותר (קולו כבר התייצב מהצרידות הראשונה של הבוקר), “ג’וליה, ג’וליה, וואט אבאוט מיי דינר?” אחרי הצעקה השנייה הזקנה הייתה מחזירה לו, “שאט אפ, מאנקי,” ולפעמים “שאט אפ, יו דרטי ח’זיר,” ובליל קללות היה עובר מצד אל צד. מבחינתי, לקום בשש בבוקר היה בסדר. ממיטתי הייתי רואה, מבעד לווילון התכלת, את רצועת החוף המוארת באור השמש הרך עדיין בטרם התלהט על האדמה.
קמתי לאיטי ושמתי אלטון ג’ון, לאזן את הצעקות מלמטה, פתחתי את דלת המרפסת ואת וילון התכלת והכנסתי אור בהיר ואוויר בוקר לחדר. עמדתי כמה דקות עירומה מול האוויר המשיי, הדק, ואז, יחד עם המוזיקה, הלכתי לשטוף פנים, לצחצח שיניים, לסדר את החדר – להכין אותו לערב. שטפתי את המאפרות, אווררתי את המיטה, הכנתי בגדים, טאטאתי היטב את המרפסת. כך, כשאגיע מהים, יבשה, מלוכלכת, ורעבה – תחכה לי דירה מסודרת, מקלחת נקייה, מגבת מקופלת, בגדים ריחניים, ובמקרר, דג נקי, מוכן לטיגון, מונח על צלחת ורצועות צ’יפס חתוכות מכוסות במים בקערה. השתדלתי מאוד לדייק בכל הפרטים, להתאים אותם לחלום.
לבסוף, כשהכול היה מוכן, רחרחתי את בגד הים, שתליתי לייבוש, ולבשתי אותו. בשבע וחצי, כשג’ולי הלכה למכולת, הדירה הייתה מסודרת ואני ישבתי על המרפסת, לבושה בחולצה ארוכה מעל לבגד הים, ושתיתי קפה שנורא אהבתי ובירכתי עליו גם “שהכול”, גם “אשר נתן ריח טוב בפירות” וגם ברכה מיוחדת שהמצאתי בשבילו, “על הקפה ועל פרי הקפה”. בשמונה הצצתי מעבר למעקה החלוד, לראות אותה חוזרת. היא הייתה צועדת לאט, בפנים שקטות, נראה שנהנתה מטיול הבוקר הקטן שלה, נושאת סל פלסטיק לבן עם מעט מצרכים. אחר כך היא נכלאה בפנים ואני הלכתי לים. בחמש, כשאני כבר הייתי זרוקה שעות בחוף, משחקת שש-בש עם אלי או עם מישהו אחר מהקבועים של החוף, הייתה ג’ולי סוף סוף משתחררת ומגיעה לים. ממקומי מתחת לסככה, כבדה מעייפות, מסטולית מהשמש, קרובה כמעט לטמטום המאושר שביקשתי, אבל רק כמעט קרובה, הייתי מביטה בג’ולי, שטיילה על החוף לבד, או ישבה מהורהרת, בודדה, על שפת הים.
בוקר אחד נכנס בי השד, ובשבע וחצי בבוקר, כשהיא יצאה לקניות ואני שתיתי על המרפסת, צעקתי לה, “היי, ג’וליה, וואט אבאוט מיי דינר?” וחיקיתי את קולו של הזקן. היא נעצרה, הצטמררה, הסתובבה והביטה בי, ופתאום, במקום להיעלב, פרצה בצחוק מתגלגל, מתוק, חייכה, עשתה לי פרצוף וצעקה, “שאט אפ, מאנקי.” נדהמתי. הסתכלתי עליה כשהלכה, מטלטלת מעט את סל הפלסטיק שלה, שהתחכך לו ברגליה הארוכות והשזופות בג’ינס קצר. חיכיתי לחמש, וכשהגיעה לים עזבתי את כולם ורצתי אליה. היא התיישבה על החול, על שפת הים, ואני עצרתי כמה צעדים לפניה, מהססת. “היי, מאנקי,” חייכה אליי ודפקה ביד על החול לידה, מסמנת לי לשבת. היא הייתה באמת הפראיירית היחידה שהכרתי שהייתה גם גזעית. באותו ערב כבר אכלנו יחד על המרפסת.
מאז, בשבע וחצי בבוקר, ברגע שיצאה, הייתי מתנפלת על המדרגות במרוצה ותופסת אותה במותניה, שמחה לראותה, והיא הייתה מנערת אותי ונאנחת, “תגידי, מאיפה המצב רוח הטוב הזה על הבוקר, הא?”
בסדר. היה לי אותה, והיה לי הכיף של הבוקר, ולה היו הזקנים. אז מובן שיכולתי לשלוף לה תשובה מוחצת, אבל ריחמתי עליה, ובמקום זה ניסיתי לפתות אותה לבוא איתי לים. אבל לא, לא ג’ולי, היא לא תעזוב משמרת, אצלה חובה זאת חובה, והיא הסכימה, לאור השתדלותי, רק לקצר את המשמרת שלה ולסיים במקום בחמש, כשהזקנים קמים משנת הצוהריים, בשלוש, ברגע שהם הולכים לישון. בינתיים, ביררה איתי אם הכול בסדר.
“צריך לעשות קניות?” שאלה.
“כן,” עניתי ורקדתי על המדרכה. “חסר קצת יין, חסרה קצת בירה, דגים עוד יש וגם שמן, אבל ירקות צריך לקנות.”
“אולי תישארי איתי עד שלוש?” ביקשה.
אני מצטערת, אני נורא מצטערת, אבל אף פעם אפילו לא ניסיתי להישאר איתה. רק הריח שנדף מהדירה של הזקנים ברגע שעמדתי בדלת הספיק לי, ולא יכולתי להתאפק ולהישאר סתם בדירה שלי עד שלוש.
“אם לא תראי אותי כאן, אני בחוף.”
“תביני אותי,” ג’ולי הייתה מסבירה, “אני מתה ללכת איתך, אבל עד שהדודים שלי לא ימצאו לי מחליפה אני לא יכולה להשאיר אותם ככה.”
הדודים שלה דפקו אותה, ניצלו את זה שהייתה לבד. היא הסכימה לבוא לעזור עד שימצאו אחות, והם לא טרחו למצוא אחות. הם אפילו לא באו לבקר. הם פשוט זרקו אותה שם. אלף פעם אמרתי לה שתציב להם עובדה. “אם תחכי לדודים שלך שיוציאו כסף על מה שאת עושה בחינם, תחכי עוד הרבה זמן,” הטפתי לה, אבל זה לא עזר.
בעשר, כשהיה לי כבר נורא חם – הייתי עפה לים, ישר למים. שחיתי ללא הפסקה את 500 המטרים מהחוף ועד למזח, נושמת ומסתחררת, ומשם הייתי פונה למזח השלישי, המרוחק, למקום שבו הסיטו המים כמה אבנים ונוצר חלל קטן, מוסתר. מרחוק כבר ראיתי את אלי, שהעדפתי אותו על פני כל “הקבועים”. כשהתקרבתי הוא חשף אליי טור שיניים לבנות וצוחקות.
“מה אתה עושה במערה שלי?” הייתי מיתממת, קצרת נשימה מאוד.
“במערה שלך?! חוצפנית,” צחק, “ככה מדברים למי שלימד אותך כל מה שאת יודעת?”
צחקתי אליו, צללתי, צפתי, נכנסתי לעומק שבין האבנים שבמזח ונשענתי בידי על אחד הסלעים, מניחה לגופי להתערסל במים.
“תשמור עליי, בסדר?” הייתי מבקשת בחצי חיוך כשעיניי עצומות. אלי לא ענה, רק גופו היה קרוב מאוד אליי וידיו.
“ברוך אתה אדוני העושה את הים הגדול,” הייתי ממלמלת בעונג, ואלי היה מושך מעליי את כתפיות בגד הים, לאט.
כשג’ולי סוף סוף הגיעה לים, וליבי שמח למראה, אלי ואני היינו יושבים מתחת לסככה ושותים קפה. ג’ולי הייתה מורידה את הבגדים וחושפת את בגד הים שלה, ואני, בינתיים, פרשתי את המגבת וחיכיתי שתשכב ואז אמרח לה את הגב.
הרבה זמן חיפשתי ברכה מיוחדת בשבילה, אבל בסוף יצא לי משהו מאוד בנאלי ובירכתי אותה, “ברוך אתה אדוני הנותן מיופיו לבשר ודם.” ג’ולי, שמרגע שנשכבה על המגבת כבר שקעה בנמנום, הייתה צוחקת קלות כששמעה אותי, אבל אלי, שלא הבין ולא סבל את הברכות שלי, ניסה לרדת עליי. “עד כמה שאני הבנתי לאלוהים אין צורה ולכן אין לו גם יופי,” אמר. זה היה, פחות או יותר, ציטוט ממה שאני אמרתי לו כמה ימים לפני כן, באחד הוויכוחים שלנו “על אלוהים”. מקור שעשועים בלתי נדלה היה האלי הזה. הוא לקח אותי בשיא הרצינות והתווכח איתי כל הזמן על אלוהים. הוא לא ידע כלום ולא הבין כלום בנושא הזה, ויכולתי לבלבל אותו בלי סוף. אף אחד לא תפס את הראש שלי, רק ג’ולי, אולי, קצת. בכל אופן, הברכות הצחיקו אותה, והיא מייד הבינה שמברכים גם על הרע. ואני, שהציניות של אלי רק שימחה את ליבי, עניתי לו מייד, “יפה, אלי, אתה מתקדם!”
אבל אלי לא היה פייטר. הוא אמר, “אוי ואבוי לי,” ועבר לשכב ליד ג’ולי.
“אני מזהירה אותך, אלי,” נהמה ג’ולי כשהרגישה שהוא מתקרב אליה, “אל תיגע בי.”
אלי חייך, שיחק עם החול ביד אחת וידו השנייה תמכה בראשו. הוא סקר את ג’ולי בעיניו, התחיל ברגליה וטיפס עד לעורפה, שם נגזרו שערותיה הבהירות בקו ישר, הביט בי באלכסון וקרץ. “בחיי שאת צודקת,” אמר. “צריך לברך, אני לא בטוח את מי. אבל בהחלט צריך לברך.”
לפני שג’ולי הצטרפה, הייתי חוזרת לדירה ולמוזיקה אחרי השקיעה, ולא דיברתי הרבה עם אף אחד, גם לא עם אלי. אחרי שג’ולי הצטרפה היינו מסתלקות הביתה לפני השקיעה. רצינו להספיק לאכול בדיוק מול השמש היורדת לים. אני הייתי מתקלחת ראשונה, והיא הייתה נכנסת לפני שסיימתי ומסתכלת לי על הראש. “לא חפפת טוב,” הייתה אומרת לי. “את לא אימא שלי,” הייתי עונה לה. “אבל את מלאה חול,” היא לא ויתרה. אחרי שיצאתי הייתי מושיטה לה מגבת, מתלבשת והולכת למטבח.
“תגמרי עם הזקנים מהר ותעלי,” הורדתי עליה פקודה.
“אני אגמור הכול תוך שעה בדיוק.”
קצת אחרי שבע, כשסיימתי לערוך את השולחן עם מפה לבנה וכוסות יין מצוחצחות, כי מאז שהצטרפה אליי ג’ולי היין החליף את הבירה, לבדוק את יציבותו של השולחן ולדחוף פיסת נייר מקופלת מתחת לרגל, שלא יזוז, ג’ולי הייתה עולה אחרי שהאכילה את הזקנים, ואנחנו היינו מתנפלות על הדגים והצ’יפס.
ערב אחד, כשהצצתי דרך כוס היין הלבן שלי על השקיעה ואמרתי, “ברוך אתה אדוני שלא חיסר בעולמו דבר,” ג’ולי נאנחה. “בחיי, אם לא היה כל כך חרא, באמת היה יכול להיות גן עדן.”
מול עינינו השתוללה שקיעה כזאת שבאמת היה אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בגן עדן.
“את יודעת מה,” אמרה, “אני אתן להם עוד שבוע ואז אצטרף אלייך. די, החלטתי,״ המשיכה. ״זה ישפר בהרבה את המצב”.
לא עניתי. הבטתי בה מן הצד, באור השקיעה אפשר היה לעשות ממנה פוסטר כזה שההמונים היו צובאים על שערי אשקלון. נשפתי את העשן, עצרתי את הנשימה לרגע והתרכזתי; מכפות רגליי, מעלה מעלה בתוך בטני, דרך הריאות המוכתמות בניקוטין, הרגשתי איך הזמן עובר עם כל פס צבע שהתחזק והתחזק בשמיים, עד שכהו והלילה ירד, והים נהפך לגוש ענק מסתורי, שקצף הגלים המתזז מבהיק מעליו. לילה משי שחור. נשמתי. אור רחוק דלק בסוכת המציל. ג’ולי שכבה-ישבה על הכיסא, רגליה הארוכות שלובות, כף רגלה החשופה מתנדנדת אט. ברוך אתה אלוהים? לא. כן. לא. קמתי לשים תקליט.
“מה את שמה?”, לחשה ג’ולי.
“פינק פלויד,” עניתי ועצרתי, ממתינה. “הולך?”
“הולך.”
היה לי מזל גדול, היא לא התערבה לי במוזיקה (חיפשתי לזה ברכה ולא מצאתי), היה לה טעם מוזיקלי מחריד. שירי קנטרי אמריקאי, זמרות עם קול ציפלוני, ובוב דילן.
“תארי לך,” התחילה ג’ולי לחלום. מן החדר, במקומי ליד הפטפון ראיתי אותה פורשת את ידיה ומתמתחת. “שבאמת הייתי גרה כאן איתך, בלי הזקנים.”
שתקתי, נמאס לי להתחנן, אני לא תוכי.
“ושעל הבוקר היינו הולכות שתינו לים, ורק מתבטלות כל היום…”
“תגידי,” התעוררה פתאום, “מאיפה יש לך בעצם כסף?”
הרגה אותי. “מה קרה לך, ג’ולי, נעשית בחורה מעשית?”
“לא,” המשיכה להתמתח על הכיסא. “הזמן בורח, אני פשוט מנסה לראות כמה זמן עוד נוכל להמשיך כך.”
התחשק לי נורא להגיד – לא נוכל להמשיך כך יותר, בייבי – או משהו כזה, אבל במקום זה אמרתי, “מבחינת הכסף שלי, אפשר עוד חודשיים.”
“חודשיים?!” קפצה ג’ולי “ואחר כך?”
“אחר כך, אלוהים גדול!”
אין כמו ג’ולי, שמעולם לא התעסקה עם אלוהים ולא חקרה אותי מה יש לי איתו.
שמתי את התקליט ומילאתי עוד קצת יין בכוסות. התקליט, איזה תקליט נהדר, דפק את הביטים. אול יו טאץ’ אנד אול יו סי, איז אול יור לייף ויל אור בי! נעמדתי מול המעקה תוך שאני שרה את המילים בקול, אחזתי במעקה החלוד בשתי ידיי ונדנדתי את גופי בקצב האחיד, העמוק, של המוזיקה. הבטתי אל הים השחור. היה נדמה לי שהוא מתקרב אליי, עם התנודות שלי. ראן רביט ראן. לא רציתי ליפול לים. הסתובבתי, גבי אל המעקה ואל הים. אורות העיר הבהבו כנקודות אור שהתרסקו והן רועדות בהתפזרן. השיר נמשך. הקשבתי והרמתי את הראש לשמיים, המון כוכבים זעירים נוצצים, אור זך. השמיים היו גדולים עוד יותר מהים ולא מפחידים בכלל. אס אס אס אנד ז’אם ז’אם ז’אם, זמזמתי.
“איך חלמתי כשהייתי בצבא,” ג’ולי שלפה אותי מהמוזיקה. “רק על הרגע שאשתחרר. הייתי בטוחה שרק נגמרת המלחמה אני עולה על המטוס הראשון ועפה מכאן. בלילות, בימים, אפילו בהלוויות – כל הזמן רק חשבתי איך כשכל זה ייגמר אני אחזור לאמריקה, או אנדוד לי בעולם, אסע ללונדון, הכול, רק לברוח מכאן.”
שתקתי, נקרעתי מהמוזיקה. באחת ראיתי את עצמי עומדת מול חלון האבנים המסותתות הארוך בבסיס ומביטה החוצה, אל הגבעות הרכות של תחילת המדבר שהשתפלו להן בדרכן לים המלח, והוורידו בשמש השוקעת, כאילו לא קורה דבר, כאילו מה שהתחולל בתוך החומות שביניהן הייתי כלואה ומה שהתחולל בתוך ליבי הכלוא בי, ומה שהתחולל במדבר, לא הקרוב, הרחוק, דבר אין לו עם השמש השוקעת והצבעים שהיא מפיקה מהגבעות ומהאבנים שיושבות להן בשקט מופתי ונהנות. אוי ויי, אמרתי בלי קול, תתפסי את עצמך.
“אני אברח, אני אלך, אני אמלט לי מכל זה,” נהמתי לעבר ג’ולי, מנסה להתלוצץ, והנפתי את ידיי בפאתוס של שחקן על הבימה.
“קיבינימט,” אמרה ג’ולי בשקט, מתעלמת ממני. “אני לא מאמינה שזה באמת קרה”.
אצל הפינק פלויד בדיוק הלונטיק ״was on the grass”.
“סליחה,” אמרתי לה. “מה קרה?”
ג’ולי המשיכה להתעלם ממני.
“מצד אחד, זה טוב שסבתא שלי שברה את הרגל ואני הגעתי לכאן. בירושלים אפשר ממש להרגיש את הדיכאון זוחל ברחוב.”
“דיכאון? למה?” ניסיתי לדבוק בסרקזם, “מה בסך הכול קרה פה? על מה את מדברת? על המלחמה? זה מה שמפריע לך? אז הייתה מלחמה. נו, אז מה? מלחמות קורות, את לא יודעת? אין מה לעשות נגד זה! לא שמעת? אז (לא העזתי להגיד את השם המפורש) מישהו מת. ביג-דיל! אז מה אם מתנו כולנו אפילו? אז מה? למי אכפת? מישהו צריך לתת על זה דין וחשבון? משהו צריך להשתנות? ואם במקרה למישהו – איזה יפה נפש מחורבן – בכל זאת קרה משהו, זאת הבעיה שלו. הבנת?” צרחתי.
ג’ולי הביטה בי ושתקה. דמעות כאב החלו לזלוג מעיניה, ראיתי אותן גולשות עד לפינת לחייה לפני שטפטפו לרצפה. אלוהים, איך ברח לי? איך הגעתי למצב הזה, שכל כך ניסיתי להימנע ממנו? מהבטן, שחוקות ממאמץ של חודשים לשמור על ריסון, נפלטו אנחותיי קולות השבר.
“סליחה, סליחה.” ג’ולי קמה בבהלה מהכיסא כששמעה את הקולות שהוצאתי. היא מיהרה לחבק אותי. “אני מצטערת, לא התכוונתי לדבר על זה, לא שמתי לב, סליחה,” התחננה.
אבל אני כבר לא יכולתי לעצור, נשענתי עליה. “אני לא אגיד לך שבחלומות הזוועה שלי לא חשבתי שכך יקרה,” געיתי בבכי כמו מפגרת, “כי לא היו לי בכלל חלומות זוועה לפני כן. האמנתי שיש לנו על מי לסמוך.” פתאום התחלתי לצרוח, אבל מה זה לצרוח, הבהלתי את עצמי. “אני לא יכולה להבין את התמימות הזאת!” ג’ולי התחילה לדפוק לי קלות על הגב, כאילו הייתי תינוקת. “איך איך איך,” בכיתי נורא, “היינו כל כך מטומטמים?”
דחפתי אותה, בכיתי ובכיתי והתחלתי להשתולל, העפתי את השולחן, הוא נשבר. הכול התפזר. זרקתי את בקבוק היין, את הכוסות. חבטתי עם הכיסא במעקה החלוד, והברזל רעד וחרק. זרקתי את הכיסאות לגינה. בעטתי בכלים, בשולחן השבור. הבטתי סביב, חיפשתי מה עוד לזרוק, וראיתי את ג’ולי עומדת בפינת המרפסת ומנסה לא להפריע לי. התעצבנתי על עצמי, איך הגעתי לזה?! התיישבתי על המעקה ומיררתי בבכי. ג’ולי המשיכה לעמוד עוד קצת בפינה שלה, בוכה ומסתכלת עליי, ואז ניגשה והתיישבה לידי. היא ישבה ולא דיברה, ניגבה לעצמה את הדמעות והביטה עליי עד שהנחתי את הראש עליה. היא חיבקה וליטפה אותי, והרימה אותי בעדינות והכניסה אותי פנימה. הושיבה אותי על המיטה וישבה לידי ולא הפסיקה ללטף אותי ולחבק, עד שהפסקתי לבכות. אז קמה מהמיטה והתחילה לפרק את כל התפאורה. הרימה את מה שהפלתי, ניקתה, טאטאה את הזכוכיות, שטפה את המרפסת, הכניסה את מה שנשאר פנימה והחזירה את מחט הפטיפון על התקליט של פינק פלויד, שכבר הסתובבה סתם ושרטה אותו עם כל סיבוב. זה עזר לי. הבטתי בה מהמיטה, עישנתי ברעבתנות. הפראיירית הקשוחה, הצל”שניקית האלמונית, סיימה לסדר, לקחה ממני את הסיגריה, התיישבה לידי, הרימה לאט את ידיי ומשכה מעליי את החולצה. נפלתי עליה. רציתי לישון, למות, להיעלם. היא חיבקה אותי חזק, ואני שמעתי, מבעד לטי-שירט שלה, שהצמדתי אליו לחי לוהטת, את ליבה דופק בצליל עמום, עמוק.
היא ישבה לידי כל הלילה, רק בשש בבוקר ירדה אל הזקנים.
בכל זאת יש אלוהים, לפחות קצת אלוהים, כי קרה נס ובחודש האחרון, לפני שנגמר לי הכסף, ג’ולי התמרדה ואחות הגיעה לטפל בזקנים. ג’ולי עברה לגור אצלי. מילאנו את המקרר בבירה, יין וסטייקים, ולא עשינו כלום, רק ים-מרפסת. שיחקנו, לא להאמין, פוקר גפרורים. את ארוחת הבוקר משכנו עד שעתיים, עם אלטון ג’ון ואייבי רוד. לפעמים התחלנו עם סטיבי וונדר והמשכנו ללאונרד כהן . היא אפילו הצליחה לשמוע פעם את ג’ודי קולינס כשאני שטפתי כלים. סוף סוף התחיל הפנאן האמיתי. עתה, כשעמדו לרשותנו הימים האחרונים, ביקשה ג’ולי למצוא חוף חדש. חוף ריק, בלי אלי, בלי ידידים, בלי אנשים, רק אנחנו.
“אני רוצה להיות איתך לבד לגמרי לגמרי,” אמרה לי. “כאילו שאין אף אחד בעולם. שנשתזף עירומות, שנעשה מה שבראש שלנו, בלי חשבון.”
לקחנו את המכונית שלי, שלא נגעתי בה מאז שהגעתי לאשקלון, והתחלנו לחפש. כבר היה ספטמבר. מהמדבר, לא הקרוב, הרחוק, זחלו רוחות איומות, לוהטות, בלתי נסבלות. בלילות שכבנו על המרפסת, עירומות כמעט. בקושי נרדמנו. בבקרים, מוקדם, לפני שהשמש התנפלה על האדמה, נכנסנו לאוטו והתחלנו להצפין על דרכי העפר הכבוש שלאורך הים, מחפשות מקום רחוק ככל האפשר. בתחילה הסתפקה ג’ולי בנסיעה עד לחוף הצפוני ביותר. החנינו את האוטו והמשכנו ללכת על החוף. אבל אחרי שבוע זה כבר לא היה מספיק טוב. מדי פעם עברו אנשים, זה הפריע לנו להסתובב עירומות, אז חיפשנו מקומות נידחים יותר. כיוון שהכביש הסתיים בראש אחד הצוקים, היינו יורדות והולכות ברגל עוד ועוד. סחבנו איתנו מים, שמיכה, טרנזיסטור, וזהו. לאחר שסוף סוף היינו עוברות את כל המתבודדים האחרים, הזוגות, התימהוניים, וכאשר בכל מקום שאליו הבטנו ראינו רק ים, חול וקצת טינופת, בלי אנשים, ג’ולי הייתה מניפה את השמיכה ופורשת אותה יפה על החוף. היא יצאה ממכנסיה הקצרים, מתחתוניה, העיפה בתנועה אחת את חולצתה, התכופפה לנער את שערה והלכה לטבול במים. ג’ולי ידעה לשחות, אבל הרומן העיקרי שלה היה עם השמש. אני הבטתי בה והמתנתי. כשיצאה רטובה ונוצצת מהמים, כרעה לידי, בעוד אני יושבת, ברכיי אסופות אל חזי וראשי בין ידיי, ואצבעותיה מרחו בעדינות שמן שיזוף על גבי. עצמתי עיניים, שמעתי את הים מגרגר, חשתי בחול הנעים, הרך, תחתי, ובידיה המלטפות אותי. חום מתוק מוסס אותי.
רוב הזמן שכבנו על שפת הים, נשטפות בגלים המתקרבים ונסוגים. שכבנו סמוכות זו לזו. בצוהריים החול בחוף ממש בער. מזל שהחמסין בישל גם את הים, והוא היה רגוע כך שיכולנו לשהות במים בשעות הנוראות עד שהשמש שקעה והחום קצת נרגע. אז חזרנו הביתה.
ביום של קיבינימט כבר היינו עמוק בתוך הבדידות שלנו, ספוגות שמש, שלוות מאוד ומרוצות. סוף סוף התרוקן העולם, חוץ משתינו. היינו באמת לבד. התקדמנו לחוף המרוחק שלנו מוקדם. השמש להטה בחמס כזה שנשבעתי לג’ולי שאני רואה אדים עולים מן החול. נכנסנו למים, נשענו בידינו על החול וגופנו נע עם תנועת הגלים.
“אז מה תעשי בסוף החודש?” שאלה אותי ג’ולי.
“אני יודעת?” עניתי, “אני לא חושבת על זה. ומה את תעשי?”
“אין לי מושג,” אמרה ג’ולי, “אני ממש לא יודעת.”
“לא תחזרי לאמריקה?” שאלתי.
“לא נראה לי.”
“למה?”
“לא יודעת, לא בא לי.”
שמחתי. “ג’ולי,” אמרתי בקול מתרונן, “עלייך להודות לדודים שלך, הם התחשבו בך, חסכו לך כסף, כרסיס נסיעה, טלטולים, והביאו אותך לאשקלון שהיא, כידוע, יותר רחוקה מאמריקה.”
“את רואה, סתם ירדת עליהם,” צחקה ג’ולי. “ובזכותם הכרתי אותך,” המשיכה לצחוק. “תחשבי על זה, מגיעה להם ברכה, לא?”
מתּי עליה.
“איזו ברכה צריך לברך דודים טובים?”
“אני לא לגמרי בטוחה,” אמרתי. “אפשר לברך אותם בברכת ‘הטוב והמיטיב’, גם ‘שגמלוני כל טוב’ הולך, ועל זה שהכרת אותי צריך לברך ‘שעשה לי נס’. אז תחליטי לבד.” נורא נהניתי.
“דוד אברהם ודוד יוסי,” ג’ולי נעמדה על ברכיה, “ברוכים תהיו, הטובים והמיטיבים, שעשיתם לי נס,” צעקה, הרימה את שתי ידיה לשמיים ונופפה במרץ. גל פוחז בא והפך אותה. ג’ולי התגלגלה קצת, התייצבה ופנתה אל הגלים, “גם אתכם אני מברכת בכל ליבי, כוס אוחתו.”
כל כך צחקתי שה”אמן” יצא לי מגומגם. השתנקתי. ג’ולי מיהרה לדפוק על גבי.
“באמת מגיעה להם ברכה,” אמרתי לה. “אבל ממני.”
ג’ולי חייכה ולא ענתה. במקום זה היא שלחה יד, חיבקה אותי והניחה את ראשה על כתפי. ניסינו להיגרר כך אל החוף, אבל הגלים הפריעו. שכבנו על הבטן ממש על קו המים, משעינות את הראש על המרפקים.
“אז מה את אומרת, ג’ולי” חייכתי אליה. “פייר, זה לא מקום יפה?”
“מקסים,” אמרה ג’ולי, התגלגלה, נשכבה על גבה ופרשה את ידיה על החול. “מקסים.”
הייתי מאוד גאה בעצמי שמצאתי את המקום היפה הזה, אשקלון, שאף זרוק שלא נולד בו לא היה מעלה על דעתו להגיע אליו. כולם נסעו לסיני, לנואיבה, ואני בשום אופן לא יכולתי אפילו להתקרב למדבר הרחוק ההוא. הרגשתי טוב. נשכבתי על הצד, מחזיקה את ראשי בכף ידי, בידי השנייה הסטתי את השיער מעל פניה של ג’ולי ונישקתי אותה על הכתף.
“את יפה כל כך,” אמרתי לה. “את אפילו יותר יפה מאשקלון.”
ג’ולי חייכה בעיניים עצומות. אחזתי בכף ידה שהייתה סמוכה אלי, שמוטה על החול, ולחצתי אותה. אחר כך אצבעותיי דגדגו אותה קלות מפרק היד עד למרפק. הייתי קלה, משוחררת. הרגשתי ממש טוב, דמיינתי אותו לפניי, דק, חתיך, בשערות הארוכות שהיו לו לפני הגיוס, שוכב לידינו, מתמסטל בשמש. שכבתי ככה כמה דקות, הוא מצד אחד וג׳ולי מהצד השני, עד שהוא התפוגג אל תוך החול.
“את יודעת,” התחלתי לספר לג׳ולי, “יום אחד נודע לי שהמפקד שלי עומד לנסוע לבית ההחלמה בזיכרון, למסיבה שערכו לשבויים שחזרו ממצריים. ביקשתי להצטרף והוא הסכים. זה היה יום משגע, אחרי גשם. הגענו לשם בדיוק בשקיעה. בריכות הדגים נצצו כמו יריעות כסף, השדות היו ירוקים, ירוק עז, רווי. האווירה בפנים הייתה נורא חגיגית. אורות, קישוטים, שולחנות ארוכים מכוסים במפות לבנות ועמוסים בהמון אוכל, שתייה, בקבוקי יין. היו שם מיליון אלופים ותתי אלופים ורבי אלופים – כל החשובים. ומסביב, השבויים. המון. ידעתי שהוא לא שם, אבל בכל זאת חיפשתי בין כל החיילים הרזים, הירודים, מגולחי הראש והעיניים גדולות. אולי בכל זאת. הם הסתובבו שם מבולבלים, הלומים, מגיבים בניע ראש על כל גילויי החיבה שהרעיפו עליהם. אסור היה להם ללכת הביתה עד סיום כל התחקירים. רבים הסתובבו חבושים, צולעים, בחלוקי בית חולים, בפיג’מות כותנה. כמה הונחו שבורים לגמרי בכיסאות גלגלים.”
הפסקתי לדבר. נזכרתי בעצמי הולכת ומציצה בפניהם, ואיך ראיתי פתאום את גיורא מהכיתה שלי, שרק אחרי שעברתי אותו קלטתי שהבחור הרזה, המגולח, שישב בכיסא גלגלים, זה הוא, ומרוב בושה לא העזתי לחזור אליו ולדבר איתו. ג׳ולי הביטה בי, ממתינה. המשכתי, ״הסתובבתי שם והתפללתי שיקרה נס, שיתברר שהייתה טעות ושהוא שם. אבל לא. עברתי בין דמויות משוכפלות, כחושות, נטולות כוחות חיים, הרגשתי כאילו הם כל הזמן צריכים להתאפק כדי לא להפוך לערמת עצמות…״ נאנחתי. ״זיהיתי שם אפילו חבר שלי מהכיתה, ולא היה לי אומץ לדבר איתו…״ התחלתי לבכות. ״אחרי כמה זמן,״ המשכתי בוכה בשקט בשקט, ״הכניסו את כולנו לאולם ההופעות והתחילו הברכות: הוד מעלתו הרמטכ”ל עלה לברך. אחריו עלו השר הזה והשר הזה והאלוף הזה והאלוף ההוא. כולם נאמו ונאמו. הכי חשוב היה להם להגיד כמה הם גאים בם. כמה הם שמחים לראות אותם. כמה הם יודעים שהם חיילים אמיצים וגיבורים. ואחרי שהם סיימו את הברכות התחילה החגיגה, הביאו את יהורם גאון, את מיכל טל, את להקת פיקוד אימא שלי, כל מי שאת רוצה התרוצץ שם על הבמה, הרעיף מורל לכל עבר. מה הם לא עשו…״ חייכתי מבין הדמעות. ״ואני ישבתי שם באולם, עם כל החיילים הרזים והקירחים – ושקט, דממה. כל אחד מהם ישב כמו ילד טוב בכיסא שלו ושתק. תלושים מהמהומה שמולם, שוטטו עיני השבויים סביב, מביטים על הבמה, על הדגלים, על זרי הפרחים, על וילונות המסך, על מדרגות העץ היורדות מהבמה לאולם, על שורת המכובדים, על שורות חבריהם היושבים סביב, על הכיסאות המרופדים הריקים בקצה האולם. ישבתי בין החבורה המשוטטת בעיניים ריקות סביב, והרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בלהות – והנה, זה לא חלום.” עצרתי, ניגבתי את הדמעות והבטתי בג’ולי. היא שכבה על גבה בעיניים עצומות, מאוד מרוכזת, והקשיבה לי. המשכתי, “כשיצאנו משם היה כבר לילה. הנוף היפה נעלם, היה שקט כבד, את האורות של בית ההחלמה לא ראו, כי החלונות כוסו בווילונות מאפילים. הנהג פתח רדיו, ובתוך החושך, באוטו שהתחיל לנסוע על כביש שלא רואים, נשמע השיר של סיפורי פוגי”. התחלתי לשיר בשקט, מחקה את הקול של הזמר, “נחמד, נחמד, היה ממש נחמד, היינו כאן חזרנו שוב היה פשוט נחמד. מאה שנה דבר לא השתנה נמשיך לבוא גם אז יהיה נחמד.”
ג’ולי שכבה באותה תנוחה, מקשיבה.
“ג’ולי,” אמרתי בשקט, “אני יודעת שכלום לא יעזור לי, שאני לא יכולה לשנות את המצב, שאני חייבת לקבל את זה.” כבר לא בכיתי. הסתכלתי על הגלים, אחד בא והתנפץ בשקט וחזר. אחריו שני, התנפץ אפילו עוד יותר בשקט, ליחך את החוף ונסוג. ג’ולי שכבה בשלווה, לא זזה. קמתי לאט, נכנסתי למים שהיו צלולים וירוקים. הים היה שקט, כבד, מנומנם כמעט. שחיתי לאט, צללתי, התגלגלתי, עשיתי תרגילי בלט, קפיצות. אחר כך נשכבתי וצפתי בדממה גמורה, במנוחה. כשיצאתי מהים ג’ולי עדיין שכבה על קו המים.
הייתי מאוד עייפה, רציתי לנמנם ופחדתי שהשמש תשרוף אותי. “בואי נלך לצל,” הצעתי לג’ולי. ליד צוק הכורכר היה קצת צל.
“לא בא לי,” אמרה ג’ולי. “תלכי את.” היא אהבה את השמש, אפילו כשהייתה לוהטת.
לקחתי את הבגדים, הטרנזיסטור והשמיכה והלכתי לצל שלמרגלות הצוק. גם שם היה חם, אבל נשבה קצת רוח והצל קירר אותי. פרשתי את השמיכה, נשענתי על קיר הכורכר והבטתי בג’ולי שקמה והתהלכה על שפת הים הלוך ושוב, מציירת ברגלה על החול הרטוב. נמנמתי, לפני שנרדמתי ספרתי את הימים שעוד נותרו לנו, עשרים וחצי יום, כמספר שנותינו.
חול שנשפך לי על הראש העיר אותי. הייתי כבדה וצמאה. ניערתי את החול מהשיער והבטתי למעלה. אבנים קטנות וחול הידרדרו במדרון. חיפשתי את ג’ולי. היא שכבה על גבה, באותו מקום, על שפת הים, נשענת על מרפקיה, ראשה שמוט לאחור. שדיה השזופים הציצו בין כתפיה. התיישבתי, הבטתי לשמש, מנסה לנחש את השעה. הייתי כל כך מנומנמת שלא התחשק לי אפילו לשלוח יד ולהדליק את הטרנזיסטור. עצמתי את עיניי והתמתחתי. ובאמצע סיבוב הכתפיים, כשפקחתי את העיניים, ראיתי אותו. זה הוא שדרדר עליי את החול, חשבתי. במורד הצוק, מעליי, התקרב לאיטו איש. הסתכלתי עליו, עדיין מנומנמת, ופתאום הבנתי. הזדקפתי במהירות. בידיים מבוהלות פשפשתי בערמת הבגדים והוצאתי חולצה. לבשתי אותה מהר, השתחלתי לתחתונים, הסתכלתי קדימה וראיתי שהאיש הספיק בינתיים להתקדם. הוא פסע בשקט על החול לכיוונה של ג’ולי. צעקתי, “ג’ולי, ג’ולי.”
אין עדיין תגובות