החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

חברת השפע בלא רווחה ובלא שלום

מאת:
הוצאה: | 2019 | 345 עמ'
קטגוריות:
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

תהליך ההשתלבות של ישראל בכלכלה הגלובלית (מ-1985 עד היום), לוּוה בשתי סוגיות לאומיות:

1. אם ראוי להעדיף את המודל הניאו-ליברלי על פני המודל הסוציאל-דמוקרטי היעיל נוסח מדינות צפון אירופה.

2. אם להעדיף את חזון ארץ ישראל השלמה (כולל רמת הגולן) על פני חזון ההפרדה והדו-קיום בשלום עם שכנינו הפלשתינאים, הסורים והלבנונים, ובכך לאתר את האיום האיראני ולהשתיקו.

יורם גבאי, הממונה לשעבר על הכנסות המדינה, מפרט בספר זה את עיקר המהלכים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של תהליך השלום שנעשו בדור האחרון, וזאת בעיקר על רקע הניסיון, העדות והפעילות האישיות שלו בנושאים אלה. מן הדיון בספר אפשר להסיק שנתניהו הצליח להשיג, בתחכום ובמודע, את יעדיו הלאומיים, אשר היו מנוגדים לחלוטין לאלה של יצחק רבין ומורשתו.

כיום ישראל היא חברת שפע יציבה מבחינה פיננסית ועתירת מט"ח ותעסוקה, וזאת על חשבון שחיקה קיצונית של הוצאות הממשלה בתחומי הבריאות, הסיעוד, הרווחה, הקצבאות והתשתיות התחבורתיות. כיום, חזון ארץ ישראל השלמה לכאורה "ניצח", כל זאת במחיר של חיכוכים קיצוניים מתמשכים בין המתנחלים והצבא ובין הפלשתינאים בגדה, הסלמות מתמשכות בעזה וכאשר האויב האיראני כבר נמצא בגבולנו הצפוני.

יורם גבאי מציג בספר חלופות עתידיות ומעשיות, אשר יאפשרו את המשך הצמיחה, היעילות והיציבות הכלכלית, כמו גם שיפור משמעותי בתחומי הרווחה והתשתיות הציבוריות.

הספר מציג גם חלופות ריאליות להיפרדות מן הפלשתינאים.

להערכת המחבר, המשך הסטטוס קוו החברתי והפוליטי (שליטה בעם אחר), יביאו להגברת המתח הסוציאלי בין מרכז לפריפריה ובין עניים ועשירים. זאת ועוד, יקצין העימות בין הימין הדתי-לאומני לבין מערכת המשפט, הפרקליטות, המיעוטים, התקשורת, העובדים הזרים והשמאל החילוני. מגמת השחיקה של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית תימשך ותגלוש משטחי הגדה לתוך מדינת ישראל.

מקט: 4-249-50684
תהליך ההשתלבות של ישראל בכלכלה הגלובלית (מ-1985 עד היום), לוּוה בשתי סוגיות לאומיות: 1. אם ראוי להעדיף את המודל הניאו-ליברלי […]

אסטרטגיות חלופיות בכלכלה ובפוליטיקה

בדיוני התקציב לשנת 1995 (אוקטובר 1994) שבהם השתתפתי כממונה על הכנסות המדינה, העלה הרמטכ"ל אהוד ברק דרישה, לפיה יש להגדיל משמעותית את הוצאות הביטחון לפחות בקצב עליית התוצר. הנימוק, תוספת הוצאות להיערכות נגד האויבים מרחוק, איראן ועיראק. השרים, רובים ככולם, תמכו בדרישתו.

יצחק רבין, ראש הממשלה, התנגד להגדלה המוצעת בתקציב הביטחון. לדבריו, יש להתמקד בהגדלת ההוצאות לתשתיות בריאות, חינוך וקליטת עלייה, וממילא אין מקורות תקציביים להגדלת הוצאות הביטחון. הנימוק שהעלה רבין אז ברמז ולאחר מכן במפורש אומר כי יוזמותיו לשלום אזורי ינטרלו את האיום האיראני והעיראקי. לדבריו, השגת הסדר שלום עם סוריה (ובת חסותה אז לבנון) והפלסטינים תמנע מן האיראנים את הפוטנציאל הפוליטי והטריטוריאלי להיכנס לאזור ולגבולנו הצפוני. מאז אותה ישיבה עברה תמיכתי הפוליטית־ביטחונית ליצחק רבין האיש והפכתי רביניסט בתחומים אלה. צחוק הגורל הוא שרק בשנת 2018 קרס סופית מודל רבין עם הכניסה של איראן לגבולנו הצפוני והכישלון הסופי של הסכם אוסלו על ההשלכות החמורות הצפויות מכך בגדה ובעזה.

יצחק רבין חתם על הסכם שלום עם ירדן, הגיע להסכם ביניים עם הפלסטינים והתחייב בפני הסורים על נסיגה מן הגולן תמורת שלום (מכתב בחתימתו הופקד אצל שר החוץ האמריקאי). בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין, משנת 1996 החלה דעיכת הסכם אוסלו, ובשנת 2018 ההסכם קרס לחלוטין. הדיונים עם סוריה התחדשו אמנם בתקופת כהונתם של נתניהו וברק, ואולם ישראל לא הסכימה לבסוף לחזור לגבולות 67, השיחות דעכו ובהמשך גוועו לחלוטין.

ההערכה שלי ליצחק רבין לא שינתה את עמדתי ביחס לבנימין נתניהו. יכולותיו בצד הכלכלי היו ראויות, והוא הצליח לקדם את המשק הישראלי באופן מרשים. מדיניותו הכלכלית בשנים 2018-2003 עיצבה את דמותה של כלכלת ישראל. המדינה הגיעה ליציבות פיננסית אופטימלית (הורדת החוב הלאומי), לעודפי מט"ח, לצמיחה סבירה, לשיעורי אבטלה אפסיים ולשיפור רב בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה. המכניזם להשגת היעדים היה ליברליזציה בשווקים, הפרטה והורדת נטל המס לצד קיצוץ מסיבי בהוצאות הרווחה (בריאות, חינוך, קצבאות) והתשתיות התחבורתיות. משקל ההוצאה האזרחית בתוצר ירד בחריפות – דולרית לנפש כמחצית מן הממוצע של המדינות המפותחות – והוא שאִפשר לממן את הורדת המסים והגירעון התקציבי. במקביל, הצליח בנימין נתניהו לחסל סופית את הסכם אוסלו ולשמור על ארץ־ישראל השלמה, זאת בהתאם לאסטרטגיה ולאידאולוגיה הפוליטית שלו. עמדתי בתחום זה הייתה הפוכה מדעתו. קשריי המקצועיים עם יצחק רבין ובייגה שוחט היו הדוקים יחסית אך רק כאיש מקצוע, הן בתחום ניהול הכלכלה והן כנציג ישראל בצוות שהכין את הסכם פריז הכלכלי עם הפלסטינים והסכם כלכלי מקביל עם ירדן. קשריי המקצועיים עם נתניהו היו מועטים אך התבטאו בכך שבתקופת כהונתו הייתי יו"ר ועדות מקצועיות בתחום הכלכלי, חבר בוועדת טרכטנברג (הוא מינה אותי אישית). זאת ועוד, אנשיו הציעו לי להיות מנכ"ל משרד האוצר בשנת 2003. סירבתי למרות ההערכה שלי לנתניהו (לא רציתי לחזור לשירות הציבורי).

כיום אני ממשיך ותומך באסטרטגיה הפוליטית־ביטחונית של יצחק רבין, כפי שיפורט בהמשך. זאת, למרות שהסיכויים למימושה פחתו לרמות נמוכות מאוד (אופציה, שהיא עדיין רלוונטית כיום, כוללת הפרדה חד־צדדית בגדה עם המשך שליטה ביטחונית מלאה). אני תומך במודל של נתניהו בתחום היציבות הפיננסית, הליברליזציה של השווקים וההפרטה. ואולם, ראוי לדעתי להפנות בעתיד את תוספת המשאבים והמסים לתחומי הבריאות, האקדמיה, הרווחה והתשתיות, ולא להמשיך בהורדת נטל המס או במתן מענקים וסובסידיות לחברות עסקיות או לקבוצות סקטוריאליות. בכל אלה שונה היום דעתי מעמדתו של נתניהו והיא קרובה יותר לזו של יצחק רבין שהפנה את מרב המשאבים להוצאה האזרחית האוניברסלית.

הדיון לעיל מבטא יותר מכול את תוכנו ורוחו של הספר, ניסיון לתאר מנקודת ראותי האישית והמקצועית את המגמות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות של מדינת ישראל ולסכם בתוכניות עתידיות, אשר יאפשרו שיפור חברתי לצד המשך היציבות והצמיחה הכלכלית.

בכל התקופה הייתי פעיל ועֵד לרוב האירועים הכלכליים של מדינת ישראל, וברבים מן האירועים הפוליטיים (תהליך השלום עם הפלסטינים והירדנים) פעלתי רק בתחומים המקצועיים ואולם, הייתי נוכח גם בהתפתחויות הפוליטיות של התהליכים האמורים. כל אירוע כלכלי הוא גם פוליטי, למן תוכנית הייצוב בשנת 1985 ועד לוועדת טרכטנברג בשנת 2011. אפילו הדיונים על שלום אזורי, שהיו אקטואליים בתקופה האחרונה, כללו אמנם ובעיקר אספקטים פוליטיים, ואולם פוטנציאל ההשפעה הכלכלית שלהם הוא אדיר.

אציין כי מעולם ובמכוון לא השתייכתי לשום זרם או מפלגה פוליטית. זאת, כדי שאוכל לתרום מקצועית לכל ממשלה מימין, מן המרכז ומן השמאל.

במשך 20 שנה ויותר לימדתי באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לכלכלה מדיניות ציבורית ומשפטים. כל ההדגשים שם היו חלופות למדיניות כלכלית־חברתית ראויה, כולל הבנת המחיר האלטרנטיבי של כל חלופה, וזאת כמעט בלא התייחסות לעמדתי האישית. הנחתי שאין לדעתי האישית חשיבות רבה בהוראה, משום שלכל סטודנט יש מערכת העדפות סובייקטיבית שונה בתחומים הכלכליים־חברתיים ובתחומים הפוליטיים. נדרש, עם זאת, מכל סטודנט להבין היטב את המציאות האובייקטיבית והחלופות הרלוונטיות. בחירת הדרך המועדפת על כל אחד צריכה להיות נתונה להכרעתו האישית ובלא הכוונה של המרצה.

מעורבותי האישית בנושא הגלובליזציה והמחאה החברתית נובעת מכך שבדור האחרון הייתי מעורב מקצועית כמעט בכל נושא הקשור לגלובליזציה של כלכלת ישראל, למחאה החברתית, ואף לאירועים שהתרחשו מאז שנת 2011. בין השנים 2017-1993 הייתי, כאמור, מעורב ישירות או בעקיפין גם בצדדים הכלכליים של תהליכי השלום עם הפלסטינים והירדנים, ואף בנושא השלום האזורי.

במקביל, בכל התקופה שבין 2018-1977, לימדתי לסירוגין קורסים בכלכלת ישראל, ובכלל זה מסים, מדיניות ציבורית, גלובליזציה, כלכלה פוליטית ושוק ההון והמט"ח באוניברסיטה העברית בירושלים, במכללת קריית אונו, בטכניון, במרכז ללימודים אקדמיים ועוד. רבים מן הסטודנטים שלי לשעבר, בעיקר מן האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת בן־גוריון, הם כיום מנהלים וראשי אגפים במגזר הממשלתי ובכירים בסקטור העסקי. בכל שנות ההוראה שלי לימדתי יותר מ־10,000 סטודנטים.

בכל שנות שירותי כעובד משרד האוצר (1995-1977), מתפקיד של כלכלן ועד לתפקיד של ממונה על הכנסות המדינה, חתרתי בהתמדה, עם אחרים, להשגת היעד של הגברת התחרות והחופש הכלכלי בתוך מדינת ישראל, תוך שמירה על עקרונות היציבות הפיננסית.

בתחילת התקופה שבין 1981-1979 פעלתי, בהנהגתו של אוריאל לין, הממונה על הכנסות המדינה, במגמה לבצע שינויים ליברליים מוטי צרכן בתחום המיסוי והרווחה. האסטרטגיה שהובילה אותנו אמרה כי יש לראות את טעמי הציבור כהעדפה עליונה וכתחליף לעמדות פטרנליסטיות של המנהיגות. במסגרת זו הפחתנו מהותית את מיסי הקנייה על טלוויזיות, תנורי בישול, מקררים, וידאוטייפים, מכוניות, אופניים ועוד. בעינינו, אלה הם מוצרים בסיסיים ולא מוצרי יוקרה לעשירים שראוי להטיל עליהם מסים בשיעורים דרקוניים.

בהדרגה הורדנו גם את המכסים על מוצרים רבים שהוגדרו מותגים, כמו נעלי התעמלות איכותיות, רהיטים, שטיחים ועוד. זאת, כחלק מתהליך הליברליזציה של המשק הישראלי, עם הפנים לצרכן.

בשנים 1988/9 כיהנתי כקונסול כלכלי בשיקגו, אילינוי, ועם שובי לישראל לתפקיד הממונה על הכנסות המדינה, ראיתי לפניי יעד מרכזי עיקרי אחד הוא – העדפת טובת הצרכנים על פני זו של היצרנים היבואנים ושאר הפעילים במשק. שוב, העקרון הליברלי המנחה היה רווחת הצרכן ויצירת תנאים משקיים שיביאו את כולנו להיות חלק מחברת שפע. ברור היה שחברת שפע פירושה ייצור מקומי ויבוא תחרותי במגוון מוצרים ושירותים ובמחירים תחרותיים. הדוגמה שעמדה בפניי הייתה כלכלת ארצות־הברית, ובעיקר שיקגו וסביבתה, שנהנתה אז, לפי חישוביי, מתוצר לנפש כפול לפחות מאשר בישראל כולה ומריבוי מפעלים יצרניים תחרותיים, מרכזי קניות אינסופיים עם מוצרים ושירותים מכל רחבי העולם.

החזון המטריאלי שעמד מולי היה, כאמור, יצירת תנאים אופטימליים לחברת שפע צרכנית ישראלית. האמצעי המרכזי להשגת היעד היה ליברליזציה מוחלטת של יבוא לסוגיו, תוך ביטול (בלא הדדיות) של המכסות, רישיונות היבוא, ובהדרגה גם המכסים מכל גושי המדינות המפותחות, המתעוררות והמתפתחות. מהלך זה נעשה בהנהגת השרים משה נסים, שר התעשייה בשנים אלה, ודן מרידור.

במקביל, חתרתי עם אחרים באוצר ובבנק ישראל לביטול כל תחליפי הפיחות ביבוא ובנסיעות לחו"ל, כולל ביטול היטלי היבוא, היטלי הנסיעות, ביטוחי השער ביצוא ועוד, כך שהצרכן הישראלי יוכל ליהנות מצריכה מגוונת בהתאם ליכולתו הכספית, מנסיעות לחו"ל זולות ומגוונות ומשפע של צריכה פרטית.

החזון הצרכני כלל גם ראייה כלכלית, לפיה רק תחרותיות יכולה ליצור יעילות כלכלית של הייצור המקומי ושיפור בשירות לצרכן, כך שמודל פתיחת השווקים חיוני לצרכן אך גם ליצרן, החייב לשפר את יעילותו, באופן שיוכל להתחרות בעולם ולהרחיב את פעילותו לשווקים זרים.

פתיחת שוקי הסחורות, ההון והמט"ח הפכה יעד מרכזי של הנהלת האוצר ובנק ישראל כבר בשנות ה־90 של המאה הקודמת, כך שחזון הגלובליזציה היה צריך להביא להתייעלות בכל תחומי הייצור, אך גם בשירותים לסוגיהם. אנו ראינו בחזון שלנו חברה יעילה ומתמחה, לבד מהסחר, גם במשרדי רואי חשבון ועורכי דין גלובליים, תיירות מרפא, דוגמנות בינלאומית, תחרות בענף הסרטים, הכדורגל, המסעדנות, היצירה הספרותית ועוד.

הגלובליזציה, בעינינו, הייתה השקפת עולם כלכלית ואידאולוגית בכל תחומי החיים, כאשר היצרן והצרכן פעילים בשוק העולמי ובשוק המקומי בתנאי תחרות זהים. מבחינה כלכלית, ראינו בכל תושב ישראלי כאילו הוא תושב העולם, השומר על הפן התרבותי הייחודי לו כישראלי לצד הפן הכלכלי הגלובלי.

חזון זה, שהחל כאמור כבר בשנות ה־90 של המאה הקודמת והושלם לאחר מכן בכל התחומים, הביא לשילובה המלא של ישראל בעולם הגלובלי ובמסגרת ארגון המדינות המפותחות.

בשנת 1985 הייתי חבר בצוות עמנואל שרון (אז מנכ"ל האוצר) ובשיתוף עם היועץ הכלכלי לממשלה, מיכאל ברונו, אשר הכין את כל פרטי תוכנית הייצוב. האיזון התקציבי, ייצוב המחירים ומאזן התשלומים היו בעינינו תנאי מוקדם ויעד משלים הכרחי לתהליך הגלובליזציה, וממילא כל שלושת המרכיבים האמורים היו משולבים ותלויים האחד בשני.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חברת השפע בלא רווחה ובלא שלום”