החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

חיילי שדה בעיר קדושה

מאת:
הוצאה: | 2022 | 563 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

48.00

רכשו ספר זה:

החי"ש – חיל השדה של ה'הגנה', היווה את רוב מניינו ובניינו של הכוח הלוחם במלחמת העצמאות. רבים יסכימו כי גם אם קולו לא נאלם לחלוטין, הוא לא זכה להערכה יתרה על תרומתו לביטחון היישוב בשנים שלפני מלחמת העצמאות ובמלחמה עצמה. בחיבור זה עולה דמותו של החי"ש בשנות פעולתו מ־1939 עד 1949 – החי"ש בכלל, והחי"ש הירושלמי בפרט. בספר מתוארים דיוקנאותיהם של האלמונים שהקדישו לאימונים שני ערבים בשבוע ובחלק ניכר משבתותיהם עזבו את משפחותיהם ועשו בשדה עם חבריהם לנשק שכמעט ולא היה להם. ניתנת הדעת לאפרוריותם התדמיתית ביחס לחבריהם שהתנדבו לצבא הבריטי או לפלמ"ח. הספר מספר את סיפור התארגנותם והתגבשותם ממחלקות מפוזרות זעיר פה וזעיר שם לחטיבות חי"ר לוחמות המהוות את חוט השדרה של הצבא המוקם. העיסוק בחי"ש הירושלמי מהווה דוגמה לקשייו של החי"ש בכללותו, ובה בעת, מטיל אלומת אור על ירושלים של שלהי המנדט שלא הצליחה להוציא מקרבה לוחמים רבים, אך היא חבה להם את חייה. החי"ש, גם אם לא תמיד נאמרו הדברים במפורש, נשא בכנפיו את חזון צבא העתיד, לעתים חישב להישבר, אך הנחישות לשמור על מסגרותיו בעשור שבו עוסק ספר זה, הביאה בסופו של דבר להישגים הגדולים של מלחמת העצמאות, הדמהולים בכאב על הנותרים בשדות הקרב, במקרה הירושלמי 572 נופלי חי"ש ירושלים וחטיבת עציוני.

מקט: 4-249-50956
החי"ש – חיל השדה של ה'הגנה', היווה את רוב מניינו ובניינו של הכוח הלוחם במלחמת העצמאות. רבים יסכימו כי גם […]

הקדמה

[…] ובזיכרוני עלו דבריו של אותו ירושלמי בעל העיניים הנוגות: ‘אחת למאה דורות מגיעה שעת התעלותה של ירושלים, שעה שהיא מתרוממת לשיאים בלתי משוערים של גבורה, הוד ומלכות. ומשחלפה שעה זו…'[1]

בניסוחה המפורש, מטרתנו בשורות שלהלן היא עיסוק בקורותיו של החי”ש הירושלמי בשנים תרצ”ט-תש”ט (1949-1939), השנים שבין שלהי המאורעות (המרד הערבי הגדול) לבין סיום מלחמת העצמאות. עיסוק בקורותיו הכרוך בעיסוק בזיכרון שהותיר. מניסוח מפורש שכזה משתמע בראש ובראשונה הניסיון להכיר את הגוף שידוע בכינויו ‘חי”ש’ – הלוא הוא חיל שדה – על שלל היבטיו: לתת את הדעת להקשר הרחב יותר שבו פעל, להכיר את מסגרותיו, לאפיינו על רקע גופים ביטחוניים אחרים שפעלו במקביל, להבין את הדינמיקה הפנימית והחיצונית שהתניעה אותו, את הגורם האנושי שעמד ביסודו, ובאופן כללי, את יחסי הגומלין בינו לבין התקופה והשינויים שחלו בו במהלכה. במובן זה, ניתן לראות בחי”ש הירושלמי לא רק דוגמה לחי”ש הארצי, אלא גם מעין בניין אב לכוחות המגן שנבטו בערוגות התנועה הציונית, ופעלו באותן עשר שנים גורליות העומדות בבסיס סיפורנו.

בראייה כללית ביותר, ניתן לראות בפרשת הקמת החי”ש, חיל השדה של ה’הגנה’, ניסיון להקמת גורם צבאי למחצה – ומחצה זה איננו חותר בהכרח לאיזושהי משמעות כמותית (50%) – שהפך לגוף צבאי רשמי במהלך מלחמת העצמאות, שעה שהתארגן במסגרות של חטיבות חי”ש. במקרה הירושלמי – חטיבת עציוני. חטיבה זו היוותה כוח צבאי חשוב ואף מרכזי ביותר שפעל בירושלים ובסביבתה במלחמת העצמאות, ולימים, ובדרך מפותלת קמעה, התגלגלה ממנה החטיבה שנשאה את הכותרת הכללית חטיבה ירושלמית, וזכתה במרוצת השנים למספרים מזהים שונים. נדגיש – כוח צבאי חשוב ואף מרכזי! בירושלים פעלו במהלך התקופה הנדונה גורמים צבאיים שונים, או כאלה שחתרו להיות כאלה, שבחלקם ניגע להלן, ועל רקע מסגרת זו ניתן לומר כי התגבשותם של החי”ש כחיל והחטיבה כחטיבה הייתה תהליך מורכב ואף ממושך.

למותר לציין, על סוגיית ביטחונה והגנתה של ירושלים מאז הקמת ה’הגנה’ (תר”פ 1920), על החי”ש שפעל בה, ובמיוחד על המלחמה בירושלים ובסביבתה בתש”ח-תש”ט, נשתברו קולמוסים רבים. נכתב במהלך השנים חומר רב ומגוון ביותר, החל מכתיבה עיתונאית וזיכרונות, ועד למחקרים ולניתוחים היסטוריים אקדמיים. ובתוך זה סופר סיפורן של יחידות ספציפיות ושל מבצעים וקרבות ספציפיים.[2] בכל השפע הזה הודגשה היטב ייחודיותה של ירושלים. כוונתנו בשורות הבאות איננה לספר מחדש את הסיפור המלא של המסגרות המגינות שהפכו ללוחמות, וּודאי שלא את סיפור הקרבות שהתרגשו על ירושלים בתש”ח. פרטים רבים יצומצמו ואף יושמטו, ואחרים יורחבו ויודגשו. נתמקד בעיקר במה שנדרש, לדעתנו, להבנת ייחודן של מסגרות החי”ש, שבסופו של דבר הובילו להתגבשותה של חטיבת עציוני.

מבלי להיכנס בשלב זה להשוואות מפורטות, התרשמותנו היא שהחי”ש בכלל והחי”ש הירושלמי בפרט סבלו ממה שראוי לכנות כהערכת־חסר, צמצום בהערכה (ואין בכוונתנו לפגוע חלילה במי שזכה להערכת־יתר). לכאורה, מדובר היה בחברי שורה (‘הגנה’) רגילים, בגילאים המתאימים לאימונים משמעותיים ולפעילות אינטנסיבית, אך מבלי שזכו לייחודיות מובהקת, וּודאי שהיו נטולי הילה מן הסוג שדבק במסגרות אליטיסטיות דוגמת הפלמ”ח. הם נותרו באפרוריות מסוימת, הן מבחינת המעמד בזיכרון הציבורי, והן מבחינת העיסוק המחקרי.

חלק מאותו חסר נובע מהאופן שבו נכתבו קורות התקופה. כמתבקש, נתייחס בדברי פתיחה אלה לדוגמאות ספורות בלבד. בספר תולדות ההגנה, מתוך יריעה החובקת את תולדות כוח המגן העברי בכללותו, מסופר על החי”ש הירושלמי בשנותיו הראשונות. אין לומר כי התיאור שזכה לו שם החי”ש הירושלמי איננו יסודי! ואולם, הוא תמציתי ביותר ונכלל בפרק אחד עם ‘שותף’ נוסף: “החי”ש בירושלים ובחיפה”.[3] נחזור ונדגיש, הדברים שנכתבו שם חשובים, וניתן בהחלט לראות בהם מעט המחזיק את המרובה, ועדיין, על הרקע הרחב, הסיפור הירושלמי נמצא מתגמד. אם נדלג לשנות מלחמת העצמאות, יצחק (לויצה) לוי התייחס בעבודתו היסודית על ירושלים בתש”ח לחי”ש הירושלמי ולפועלו,[4] אך בלי להיכנס כאן לדיון במפעלו הגדול של לויצה – ששרוי, כך נראה, בסטטוס של ‘עד־חוקר'[5] – הוא שָׁטח את סיפור הקרבות לפי המהלך ההיסטורי ולפי גזרות (במיוחד הרובע היהודי והיישובים שבמעטפת), ומטבע הדברים הסוגיות הספציפיות הקשורות בחיבורנו נדחקו קמעה (הוא התייחס לכך בעיקר בפרק ‘יחסי כוחות ופיקוד במערכה על ירושלים’).

ובהקשר אחר לגמרי, דומיניק לאפייר ולארי קולינס, מתוך גישה ספרותית־פובליציסטית למחצה, כתבו את מה שנראה בעיניהם ‘האפוס של ירושלים'[6] במלחמת העצמאות. הדגש בעלילה. הסיפור, בקוויו הכלליים, עשיר בפרטים מדויקים, אך המחברים לא ראו צורך להזכיר, לא את המונח ‘עציוני’, ולא את שמות הגדודים שעמדו בבסיסה של החטיבה. חלק מהמפקדים הוצגו בשמותיהם, אך לא בצורה שיטתית ומדויקת (מן הסתם, לנוכח האפיון: “[…] זלמן מרט אחד מעוזריו של שאלתיאל […]”,[7] מרים ‘מלאך ההיסטוריה’ גבה). נכתב, בנסיבות שיתוארו להלן (פרק 7), ספר על אחד מגדודי החטיבה במלחמת העצמאות – גדוד מוריה, שהוא, לדעת כותביו, “לכאורה סיפורו של גדוד אחד, ואולם למעשה סיפוריו של החי”ש הירושלמי, שכן גדוד החי”ש השני (גדוד מכמש), שהוצב ברובו ביישובים שמסביב לעיר, התפרק עם נפילתם […]”.[8] יש בדברים הנחרצים הללו אמת רבה, אך מתוך קביעה מעין זו עולה חשיבותו של הנכתב, ובולט גם היעדרו של מה שלא נכתב.

הנה כי כן, בבחינת החומרים מסוג זה – ייחודיים ואיכותיים ככל שיהיו – בולט, לדעתנו, החסר. דמותן של המסגרת והיחידות הללו, שהשם חי”ש קורא להן, מבקש השלמה מסוימת. האפרוריות שדבקה בהן מטשטשת לא רק את דמותן שלהן, אלא – לדעתנו כמובן – פוגמת גם במשהו בהבנת קורות התקופה עצמה.

מתבקשות עתה כמה הערות לגבי המטרה ויחסה למתודולוגיה. כמחקר, מסופקני אם הדברים שייכתבו להלן יניבו תוצאות חדשניות, וּודאי שלא מהפכניות. בעיקרו, המסר יתמקד בסוגיית הרצף, רוצה לומר, חשיבות הרצף בפעילותו של החי”ש חרף השנים הקשות של דלדול ורפיון, רציפות שבסופו של דבר יצקה מסגרות שעמדו במבחן מלחמת העצמאות. אני נוטה לומר כי ניתן להגיע לתוצאה שכזו גם בכוחה של אינטואיציה, ועדיין נותר לדעתי ערך עצמי לסיפור, ובכוונתנו לספר סיפור, או, ליתר דיוק, לנסות לספר סיפור,[9] סיפורה של יחידה מסוג מיוחד – סוציולוגי וביטחוני־צבאי, שבאה לעולם בתנאים המיוחדים של המאבק הלאומי להגנה ולעצמאות. בסיפור זה משובצים במסגרת הגדולה – מסגרת דינמית ומורכבת, שרכיביה הם תוכניות צבאיות ומדיניות, מנועיה הם מדחפי ההיסטוריה, גלגליה ומנופיה, המהלכים חובקי ארץ ועולם – האנשים, אנשי החי”ש שתרמו כמה שעות אימונים בערבי השבוע, ונפרדו ממשפחותיהם בכל שבת שנייה. הם הדלק המניע את המערכת הגדולה, וקולם יישמע בסיפורו של החי”ש.

אשר למסגרת הזמן, בְּ’סיפור’ עסקינן ומתבקשת עריכה לאורך ציר הזמן, ולמרות שיש בדברים שלהלן חריגות מסוימות לרוחב, הרי שזה לצורך הבהרה, הרחבה והתעמקות בנקודות מסוימות, לעתים בהקשר של דמות האדם, הלוחם, ההון האנושי שחבוי ב’חי”שניק’. ויצוין, מבחינה סמנטית, במלחמת העצמאות מתחילים להשתמש במונח חי”ר, חיל רגלים. הנה, במעין סיכום למלחמת העצמאות בירושלים, ביטאון ה’הגנה’, שתפקד בעיר במהלך המלחמה, מפרסם גיליון מיוחד המוקדש ‘לגדודי חיל רגלים בירושלים’,[10] ושימוש זה מתחיל כבר קודם לכן. ובכל זאת, המושג חי”ש היה דומיננטי, לוחמים זיהו את עצמם כאנשי חי”ש, ואת יחידתם – כיתה, מחלקה, פלוגה וגדוד – כרכיב במערכת החי”ש. אם כן, הכללנו בחיבור את מלחמת העצמאות. וגם אם לא בצורתו האידאלית ובדרך שהתכוונו להפעילו מלכתחילה, במלחמה פעל החי”ש כ’חי”ש’ על בסיס הגדרותיו הידועות. ניתן היה כמובן לסיים את סיפור החי”ש הירושלמי מוקדם יותר. ספר ההגנה בירושלים מסיים את דיונו בַּמסגרת המוטבעת בשם הספר ביום ההשבעה לצה”ל (27.6.1948),[11] וצה”ל, לשיטת ה’הגנה’ – משפטית ואידאולוגית – הוא הגורם המבטל כל תצורה צבאית קודמת. החי”ש הוא איבר בגוף ה’הגנה’, ויש צד של היגיון לסיים את סיפורו בעת ירידתה מבימת ההיסטוריה. ובכל זאת, בגין צד עקרוני של המשכיות, ביכרנו לומר דבר־מה גם על סיפורן של יחידות החי”ש בהיכנסן למסגרת צה”ל עד לסיום מלחמת העצמאות.

אשר למקורות, המקורות לתקופה מייסוד החי”ש ועד למלחמת העצמאות כוללים מסמכים במובן הקלאסי, סוגים שונים של התכתבויות ותיעוד בני הזמן. לא תמיד תנאי המחתרת הקלו על הצורך לתעד ולשמר, לא כל עניין מכוסה כיאות, ויש דברים שנותרו עלומים. מנגד, יש גם עדויות של ‘אחרי…’, עדויות יזומות וזיכרונות. מי הם המעידים? בדרך כלל בעלי תפקידים. ואף בהם לא תמיד זכו כולם לרשות הדיבור, וגם לא תמיד תועד פרי קולמוסו של החייל הפשוט,[12] וניגע בסוגיה זו בהמשך. הרבה מהן הן עדויות חוזרות של אותם אנשים, אך הן אינן בגדר שכפול, ולעתים ההבדלים ביניהן מעוררים למחשבה. עדויות אישיות למכביר הובעו בראיונות ביוזמת ארכיון ה’הגנה’ החל מראשית שנות ה־50 (חלקן כבסיס לספר תולדות ההגנה), ביניהן בצורה של רב־שיח, חלקן הועברו לפרסומים רשמיים יותר. למשל, בחוברת של ארגון חברי ה’הגנה’ בישראל, סניף ירושלים, משנת תשכ”ט,[13] ביטאון שהוא פנימי, שהוקדשה במלואה לחי”ש ירושלים. חלק מבוסס על סימפוזיון, שנערך בסניף ירושלים באוגוסט 1968, ויש עדויות מסוג זה גם בספר הנזכר, ההגנה בירושלים,[14] על שני חלקיו. מגבלותיהן של עדויות אישיות שכאלו כבסיס לצרכים מחקריים ידועות. הסובייקטיביות ברורה, הצורך להצדיק ולהסביר הוא אנושי ומובן, ובמוצהר או שלא במוצהר, גם המעידים מודעים לכך: “אעלה כאן מעט קטעי זיכרונות והרהורים שלא בבחינת היסטוריה מדויקת, אלא כפי שהם עולים תוך עיון בפתקים שונים ותמונות ומזכרות אחרות אשר נשמרו אתי בעיקר מתקופת היותי ‘שליש’ בפלוגת הסטודנטים מכמש [=גדוד בעציוני. להלן פרק 5] או משיחות מקריות עם חברים”,[15] כותב אחד מהם מפורשות, תוך שהוא מצפה להמשך מסוג אחר של העלאת הסיפור: “מן הראוי היה שיקום צוות אשר יטיל על עצמו לסקור את ההיסטוריה של פלוגה מיוחדת במינה זו […]”.[16] ועם כל זאת, עדויות שכאלה שופכות אור מעניין על היחידה בראי התקופה.

והנה, וכמעט שלא במשים, מגיעים אנו לשאלת הזיכרון. לית מאן דפליג שלוחמי החי”ש הירושלמי היו מעורבים בקרבות דמים, וגילו נחישות ואומץ שהובילו לניצחון. ואולם, ואני חוזר למונח שהשתמשתי בו לפני שורות ספורות, האפרוריות שדבקה בהם מְטשטשת, דמותם בתיאורי עבר לסוגיהם לוטות בערפל. תהליכי עיצוב הזיכרון הקולקטיבי הם מורכבים מאין כמותם. הם מתחוללים, ויש כמובן מי שמחולל אותם, במרחבים חברתיים שונים. במעגל הגדול, במרחב הלאומי, ניתן לחשוש לטיפול מוטה, להטיה מודעת ולא־מודעת ברמות שונות, להנצחה שמבליטה נרטיב כזה או אחר על חשבון עמיתו, וחוקרי זיכרון רבים ייפנו בהקשרים שכאלה ל’פוליטיקה של הזיכרון’, הכרוכה במאזן כמו־מסחרי של רווח והפסד, הקשור במגמה פוליטית ואידאולוגית מסוימת, או אישיות פוליטית מסוימת, בעקבות עיצוב תמונת הזיכרון המתקַשרת אליהם. במחשבה עולים דברים שנונים המיוחסים לווינסטון צ’רצ’יל, שבתשובה לשאלה איך תשפוט ההיסטוריה את פועלו בה, הכריז כי היא תאיר לו פנים, מהטעם הפשוט שהוא מתעתד לכתוב אותה בעצמו! המרחב השני הוא הקהילתי, וכוונתנו בראש ובראשונה לקהילת הלוחמים שפשטו את מדיהם. וכאן גם עולה השאלה האישית, איך הזוכרים הפוטנציאלים זוכרים, עד כמה ביקשו בכלל לזכור ולהיזכר, וכיצד העדיפו לספר לעצמם ולחבריהם ובני משפחותיהם את סיפורם. יש גם תווך, ואיפשהו בין לבין מתקיים הממשק בין המרחבים: כיצד מגיב הזיכרון האישי והקהילתי על האתגר שמציבים תכתיבי הזיכרון הלאומי ולהפך. וכאן נכנסת כמובן שאלת ירושלים. כיצד ירושלים, עיר שהיא מקבץ של מוסדות, מאסף של רגישויות, ירושלים כקהילה או כפסיפס קהילות, זוכרת את הלוחמים והנופלים למענה, לוחמים שבמקרה הנדון, לא מעטים מהם היו ירושלמים מבטן ומלידה.

נקדים ונאמר כי גם בהקשר הזה איננו יכולים לספק חידושים דרמטיים. תחושתנו היא שלוחמי החי”ש בירושלים, והדגש בחי”ש, לא חוו השכחה מכוונת ולא הדרה מודעת, ובמובנים מסוימים הם פשוט נפלו בין הכיסאות. בהיעדר פטרון אפקטיבי, לא זכה פועלם להנצחה אפקטיבית, ובהיעדר מוטיבציה פנימית, דלה הייתה ההנצחה החיצונית. כמובן, כל אלו הם הרהורים מקדמיים גרידא, והדיון בשאלת מה נזכר מחייב עיסוק בשאלה מה היה. ואף ששתי שאלות אלו קשורות זו בזו באיזשהו קשר גורדי, הדיון המתודי מחייב את ביתוקו. אשר על כן, תקדיש עבודה זו לצד המאבק מקום גם לזיכרון. מאבק וזיכרון, מונחים המוטבעים בשמו של חיבורנו.
***

“[…] ובזיכרוני עלו דבריו של אותו ירושלמי בעל העיניים הנוגות: ‘אחת למאה דורות מגיעה שעת התעלותה של ירושלים, שעה שהיא מתרוממת לשיאים בלתי משוערים של גבורה, הוד ומלכות. ומשחלפה שעה זו…'”.[17] בקטע זה סיים אביעזר גולדשטין, לימים גולן, את פרקי ‘יומן ירושלים’ שלו משנת תש”ט, רפורטז’ה עיתונאית מהסוג שהיה מקובל באותה עת, ובקטע זה פתחתי אני את חיבורי. ההייתה זו ‘שעת התעלותה של ירושלים’? כלום הייתה זו ‘שעה שהיא מתרוממת לשיאים בלתי משוערים של גבורה, הוד ומלכות’? גם אם הקורא דו”חות מסוימים על המצב בעיר בעת המצור לא יאמץ אבחנה מליצית זו כפשוטה, גם אם המתבונן בקורות העיר באותה עת יגלה בנקל מצבים הרחוקים מ’הוד ומלכות’, דומני כי התשובה נוטה לחיובי. ודומה בעיניי, כמו בעיני רבים, כי תשובה זו מתחזקת דווקא על רקע הרכב אוכלוסייתה המיוחד ומיעוט לוחמיה של ירושלים.[18] בראייה כוללת של המלחמה בירושלים, הייתה זו שעה מיוחדת במינה, שעה של גבורה. במבחן התוצאה, הגבורה ניצחה, אבל, וזוהי הנקודה העיקרית בעיניי, האווירה המיסטית שהקטע הזה רווי בה מתעתעת. ‘השעה הזו’ איננה באמת מבוּדדת ברצף הזמן. ואכן, הייתה זו שעת כושר היסטורית (‘עכשיו או לעולם לא’, נאמר באותה עת ועליה),[19] אך לשעה הזו קדמו שעות… לשעת הגבורה קדמה הכנה, ההוד צמח מתוך האפרוריות שביצירת מסגרות הביטחון הירושלמיות במשך שנים, ומהשעה הזו נגזרו שעות אחרות, שעות של זיכרון, והזיכרון מורכב הוא. נקודת המוצא לדברים שייאמרו להלן היא אפוא ‘שעה זו…’. ובמבט אל הכוחות הירושלמיים לפני שעה זו, בה ואחריה, עוסק חיבורנו.
***

עניינִי בחי”ש הירושלמי איננו משוחרר מנגיעה אישית מסוימת. שֵירתי שנים רבות בחטיבה הירושלמית, פחות או יותר מהתקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים ועד לתחילת שנות האלפיים. הייתה זו חטיבת חי”ר מעולה שלוחמיה הגיעו נמרצים ונחושים לתקופות המילואים שהיו פעם תכופות וארוכות. רצה הגורל, ולפני השירות רב־השנים ב’ירושלמית’ שֵׁירתי במשך שנים ספורות בחטיבה שכינתה את עצמה ‘משחררי ירושלים’. לא פעם מצאתי את עצמי, מתוך סיטואציה של נאמנות כפולה, מבַצע את ההשוואה בין מי שזכה לרסיסים של תהילה לבין מי שהתכסה באבק של אפרוריות. בזמנים ההם הנושא שעמד על הפרק לא היה טיבו של זיכרון, אפילו לא בניסוח החיילי הבוטה של מי גנב את התהילה ממי. הנושא שעמד על הפרק היה פשוט בתכלית, המשימות באימון ובקרב, ובכל זאת, באיזשהו רקע אחורי ריחפה שאלת המורשת החטיבתית. אנשים רצו להרגיש שייכות למסגרת ראויה. אם כבר משקיעים, אז לפחות במסגרת ראויה. רשמתי אז בפניי את הדברים. ובכן, הדברים שייאמרו להלן אינם נכתבים בַּדיו עזת הביטוי של השיפוטיות, ואף לא בניסיון לעמוד על קצב פעולתן של טחנות הצדק ההיסטורי. לזיכרון של מאבקה של החטיבה הירושלמית, בתה בכורתה של עציוני, נמצא גואל. ברגע שחלה בין ותיקי החטיבה התעוררות פנימית בכל הקשור לחלקם בקרבות מלחמת ששת הימים בירושלים למשל, סיפורם סופר וחלקם בניצחון הוצג נכוחה.[20] מבחינתי, הוא היווה יריית פתיחה (בצבא עסקינן!) למבצע החיפושים אחר הפרהיסטוריה של המאבק על הזיכרון, הנעוץ בחי”ש הירושלמי ובפעולתו לעומת זה של יחידות אחרות.

ואם בָּאישי עסקינן, אני מבקש להודות לרבים שלמדתי מדבריהם ומהחומרים שסיפקו, ולא פחות מכך מאדיבותם ומיחסם החברי כלפיי: ראובן אור מארכיון טירת צבי, דורון אורן, ד”ר משה ורד, ד”ר אלדד חרובי מארכיון הפלמ”ח, בנימין טרופר מבית ספר שדה כפר עציון, לימור יצחק מארכיון צה”ל, יפעת כץ מארכיון רמת רחל, ד”ר ניר מן עורך עלי זית וחרב, יוסי סורביץ מארגון ותיקי ה’הגנה’, שמרי סלומון ואורלי לוי מהארכיון לתולדות ה’הגנה’, יוסי עוזיאל העוסק בחקר התקופה, חנה קליין מארכיון קריית ענבים, פרופ’ אליקים רובינשטיין, שאול רונן מ’האתר הלאומי גבעת התחמושת’, ישראל שדיאל מארכיון כפר עציון. סייעו רבות בעצה ובעידוד חבריי זה שנים רבות, ד”ר יוסי שפנייר ובוצי רינות. יצחק כהן מחי”ש ירושלים והפלמ”ח, יצחק קופ מגדוד מכמש ואלי קורח ז”ל, מבוגרי קורס המ”כים של הגדנ”ע, זיכוני במשב מן הרוח המיוחדת של תש”ח. משיחותיי עמם הפקתי תובנות והשראה. בועז כהן, ממפקדיה הבכירים של החטיבה הירושלמית בעבר הקרוב, עודד וחיזק. לצוות הנפלא של הוצאת כרמל: ישראל כרמל, מעין אל־און פדר, המעמד יונתן מלול והעורך הלשון בני מזרחי. כולם העניקו ממרצם ומיוזמתם. כולם חדורים בהכרה על דבר חשיבות הזיכרון. כולם שופעי טוב לבב.
***

בְּשָׁרְתִי בחטיבה הירושלמית באותם ימי מילואים אינסופיים, נפרדתי בצו האומה ממשפחתי, מאשתי נחמה. הנפרדנו? הן היא הייתה עמי תמיד. ועתה, יותר מחמש שנים אחרי שנפרדנו, היא ממשיכה להיות עמי. כל שורה בשורות שלהלן רוויה בזִכרה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.