"יש בעולם כמה אנשים מתועבים במיוחד, וחבל מאוד אם אחד מהם הוא אבא שלך." פטריק מלרוז, בן עשרים ושתיים […]
1
פטריק העמיד פני ישן בתקווה שהמושב שלידו יישאר ריק, אך במהרה שמע תיק מנהלים גולש אל תא האחסון שמעל לראשו. כשפקח את עיניו באי־רצון ראה גבר גבוה עם אף סולד.
“הַיי, אני ארל האמֶר,” אמר האיש והושיט יד גדולה ומנומשת, מכוסה בשיער בלונדיני סמיך. “עושה רושם שאני השכן שלך לטיסה.”
“פטריק מלרוז,” אמר פטריק מכנית והציע למר האמר יד לחה ורועדת מעט.
יום קודם לכן בשעת ערב מוקדמת, ג’ורג’ ווטפורד טלפן לפטריק מניו יורק.
“פטריק, חביבי,” אמר בהגייה עצלה ובקול מאומץ, שנשמע בעיכוב־מה בגלל חציית האטלנטי, “לצערי יש לי חדשות איומות במיוחד בשבילך: אבא שלך מת שלשום בלילה בחדר שלו במלון. לא הצלחתי בשום אופן ליצור קשר אתך וגם לא עם אמא שלך – נדמה לי שהיא בצ’אד עם הקרן להצלת הילדים – אבל אני בטח לא צריך לומר לך מה אני מרגיש; אתה הרי יודע שהערצתי את אבא שלך. במקרה הוא היה אמור לאכול אתי ארוחת צהריים במועדון קִי בדיוק ביום שמת, אבל הוא לא הגיע, כמובן; אני זוכר שחשבתי כמה זה לא מתאים לו. זה בטח הלם נורא בשבילך. כולם אהבו אותו, פטריק, שתדע. סיפרתי לכמה מהחברים במועדון ולכמה מהמשרתים, והם מאוד הצטערו לשמוע שהוא מת.”
“איפה הוא עכשיו?” שאל פטריק בקור.
“אצל פרנק א׳ מקדונלדס בשדרת מדיסון: זה המקום שכולם פה הולכים אליו, הבנתי שהם מצוינים.”
פטריק הבטיח להתקשר לג’ורג’ ברגע שיגיע לניו יורק.
“צר לי שאני מביא לך חדשות רעות כאלה,” אמר ג’ורג’. “אתה תזדקק לכל האומץ שלך בימים הקשים האלה.”
“תודה שהתקשרת,” אמר פטריק. “נתראה מחר.”
“שלום, חביבי.”
פטריק הניח את המזרק שבדיוק עסק בשטיפתו והתיישב דומם ליד הטלפון. האם באמת היו אלה חדשות רעות? ייתכן שיזדקק לכל האומץ שלו כדי לא לרקוד ברחובות, לא לחייך חיוך רחב מדי. אור שמש ניגר פנימה מבעד לזגוגיות המטושטשות והמרובבות של חלונות הדירה שלו. בחוץ, באֶניסְמוֹר גארדנז, העלים של עצי הדולב הבהיקו עד כדי כאב.
לפתע זינק מכיסאו. “זה לא יעבור לך בשתיקה,” מלמל בנקמנות. שרוול החולצה שלו התגלגל למטה וספג את זרזיף הדם שזלג על זרועו.
“אתה יודע, פאדי,” אמר ארל, בהתעלם מן העובדה שאיש לא קרא לפטריק “פאדי”, “הרווחתי המון כסף, וחשבתי לי שהגיע הזמן ליהנות ממה שיש לחיים להציע.”
הטיסה התחילה רק לפני חצי שעה ופאדי כבר היה החבר הכי הטוב של ארל.
“כל כך נבון מצדך,” התפעם פטריק.
“שכרתי דירה על שפת הים במונטה קרלו, ובית על הגבעות מאחורי מונקו. בית פשוט יפהפה,” אמר ארל והניד בראשו כמתקשה להאמין. “שכרתי באטלר אנגלי: הוא אומר לי איזה ז’קט ספורטיבי ללבוש – היית מאמין? ויש לי פנאי לקרוא את הוול סטריט ג’ורנל מהתחלה ועד הסוף.”
“חירות משכרת,” אמר פטריק.
“זה אדיר. ואני גם קורא ספר ממש מעניין כרגע, קוראים לו מגה־טרנדים. וגם איזו קלאסיקה סינית על אמנות המלחמה. אתה מתעניין קצת במלחמה?”
“לא בטירוף,” אמר פטריק.
“אני כנראה משוחד: הייתי בווייטנאם,” אמר ארל, ומבטו נשלח אל האופק מבעד לחלון המטוס הזעיר.
“נהנית?”
“בהחלט,” חייך ארל.
“לא היו לך שום הסתייגויות?”
“אני אגיד לך מה, פאדי, ההסתייגויות היחידות שלי בקשר לווייטנאם היו ההגבלות על בנק המטרות. לטוס מעל כמה מהנמלים האלה ולראות מכליות עם נפט שאתה יודע שהולך לווייטקונג, ולא להיות מסוגל לפוצץ אותן – זאת היתה אחת החוויות הכי מתסכלות בחיים שלי.” ארל, שנראה כאילו הוא שרוי בתדהמה כמעט מתמדת לנוכח הדברים שאמר, הניד שוב בראשו.
פטריק פנה אל המעבר בהשפעת מתקפה פתאומית של צלילי הנגינה של אביו, שהיו ברורים ורמים כמו זגוגית נשברת, אבל האשד הנמרץ של שכנו לטיסה הטביע חיש מהר את הזיית־השמע הזאת.
“היית פעם במועדון טהיטי בסן טרופֶּה, פאדי? איזה מקום! פגשתי שם שתי רקדניות.” קולו צנח בחצי אוקטבה כך שיתאים לנימה החדשה של אחוות גברים. “אני חייב להגיד לך,” אמר כממתיק סוד, “אני אוהב לתקוע. אלוהים, אני מת על זה,” צעק. “אבל גוף אדיר זה לא מספיק, אתה מבין אותי? צריך גם את הקטע המנטלי. תקעתי את שתי הרקדניות האלה: הן היו נשים מהממות, גופים אדירים, פשוט יפהפיות, אבל לא הצלחתי לגמור. יודע למה?”
“היה חסר לך הקטע המנטלי,” הציע פטריק.
“בדיוק! היה חסר לי הקטע המנטלי,” אמר ארל.
אולי הקטע המנטלי הוא מה שהיה חסר עם דבי. אתמול בלילה התקשר לספר לה שאביו מת.
“אוי, אלוהים, זה מחריד,” היא גמגמה, “אני באה.”
פטריק שמע את המתח העצבני בקולה של דבי, את החרדה המוּרשת בנוגע לדבר הנכון לומר. עם הורים כמו שלה, אין פלא שמבוכה נעשתה לרגש העז ביותר בחייה. אביה של דבי, צייר אוסטרלי ששמו פיטר היקמן, היה שעממן נודע לשמצה. פטריק שמע אותו פעם פותח אנקדוטה במילים, “זה מזכיר לי את הסיפור הכי טוב שלי על בּוּיָאבֶּז.” חצי שעה אחר כך, פטריק יכול רק להודות על כך שהתמזל מזלו ואינו מאזין לסיפור הכמעט־הכי־טוב של פיטר על בויאבז.
לאמהּ של דבי, שמשאביה הנוירוטיים העלו על הדעת מַקְלוֹנָאִי המופעל בסוללה, היו שאיפות חברתיות שלא היה בכוחה להגשים כל עוד פיטר עומד לצדה ומספר את סיפורי הבויאבז שלו. במקצועה היתה מתכננת מסיבות ידועה, וברוב טיפשותה נשמעה בעצמה לעצות שלה. השלמוּת הפריכה של האירועים שאירחה התפוררה לאבק ברגע שהוכנסו בני אנוש לזירה נטולת האוויר של חדר ההסבה שלה. כמו מטפס הרים הנוטה למות במחנה המוצא, היא הורישה לדבי את נעליה ואִתן את האחריות הכבירה: להעפיל. גברת היקמן היתה מוכנה לסלוח לפטריק על היעדר התכלית הגלוי של חייו ועל החיוורון השטני של עורו, וזאת לנוכח העובדה שהיתה לו הכנסה של מאה אלף לירות שטרלינג בשנה ושבא ממשפחה אשר, הגם שלא עשתה שום דבר מאז ועד היום, ראתה את הפלישה הנורמנית מצדם של המנצחים. זה לא היה מושלם, אבל היה אפשר להסתפק בזה. אחרי הכול, פטריק היה רק בן עשרים ושתיים.
בינתיים המשיך פיטר לשזור את החיים לאנקדוטות ולתאר מאורעות נכבדים בחיי בתו באוזני הבר הממהר־להתרוקן של מועדון הטרָבֵלֵרס שאליו, אחרי ארבעים שנה של התנגדות עיקשת, התקבל ברגע של חולשה שעליו התחרטו מרה כל החברים שנחשפו מאז למוצא פיו.
אחרי שפטריק הניא את דבי מהתוכנית לקפוץ לבקר אותו, יצא להליכה בהייד פארק כשדמעות דוקרות את עיניו. זה היה ערב יבש ולוהט, מלא אבק ואבקת צמחים. זיעה זלגה על צלעותיו ובצבצה על מצחו. מעל אגם סרפנטיין התמוסס אניץ־ענן מול השמש, ששקעה מטה, נפוחה ואדומה, מבעד לחבּורה של זיהום אוויר. על המים המתנוצצים התנדנדו מעלה־מטה סירות צהובות וכחולות. פטריק עמד דומם וצפה במכונית משטרה שנסעה במהירות רבה על הדרך שמאחורי בתי הסירה. הוא נדר שלא ייקח עוד הרואין. זה היה הרגע החשוב ביותר בחייו והוא חייב לעשות את זה כמו שצריך. הוא היה מוכרח לעשות את זה כמו שצריך.
פטריק הצית סיגריה טורקית וביקש מהדיילת עוד כוסית ברנדי. הוא התחיל להרגיש קצת מתוח בלי לָבָן. ארבעת הוואליומים שגנב מקֵיי עזרו לו להתמודד עם ארוחת הבוקר, אבל עכשיו כבר הרגיש את התחלת הקריז, כמו שֶׁגֶר של חתלתולים טובעים בשק הקיבה שלו.
קֵיי היתה הבחורה האמריקאית שאִתה ניהל רומן. אתמול בלילה, כשרצה לקבור את עצמו בגוף של אישה כהוכחה לכך שלהבדיל מאביו הוא חי, בחר לפגוש את קֵיי. דבי היתה יפהפייה (כך אמרו כולם) ונבונה (היא עצמה אמרה זאת), אבל הוא דמיין אותה נעה ברחבי החדר בנקישות חרֵדות כמו זוג מקלות אכילה, ובאותו רגע היה לו צורך בחיבוק רך יותר.
קֵיי התגוררה בדירה שכורה בפאתי אוקספורד, שם ניגנה בכינור, גידלה חתולים ועבדה על התזה שלה, שעסקה בקפקא. עמדתה בנוגע לבטלנות של פטריק היתה שאננה פחות מזו של כל אדם אחר שהכיר. “אתה צריך למכור את עצמך,” נהגה לומר, “פשוט כדי להיפטר מהחרא הזה ודי.”
פטריק תיעב את הדירה של קֵיי מאל”ף ועד ת”ו. הוא ידע שלא היא תלתה את הכרובים המוזהבים על הטפט בסגנון ויליאם מוריס. יחד עם זאת, היא גם לא הסירה אותם. קֵיי ניגשה אליו במסדרון החשוך, שערה החום הסמיך צונח על כתף אחת וגופה עטוף במשי אפור כבד. היא נישקה אותו לאט שעה שהחתולים הקנאים שלה שרטו בדלת המטבח.
פטריק שתה את הוויסקי ובלע את הוואליום שנתנה לו. קֵיי סיפרה לו על ההורים הגוססים שלה עצמה. “אתה צריך להתחיל לטפל בהם גרוע עוד לפני שהתגברת על ההלם מכמה גרוע הם טיפלו בך,” אמרה. “אני נאלצתי להסיע את ההורים שלי מקצה אחד של ארצות הברית לקצה השני בקיץ שעבר. אבא שלי גסס מנַפַּחַת ואמא שלי, שהיתה פעם אישה פראית, הפכה לילדה קטנה אחרי השבץ. דהרתי ביוטה ב־130 קמ”ש וחיפשתי מכל חמצן, ואמא שלי לא הפסיקה להגיד, במה שנשאר מאוצר המילים שלה, ‘אוי ואבוי, אוי ואבוי, פאפא לא מרגיש טוב. אוי ואבוי.'”
פטריק דמיין את אביה של קֵיי שקוע במושב האחורי של המכונית, עיניו מזוגגות מרוב תשישות וריאותיו, כמו רשתות דייגים קרועות, מגששות לשווא אחר אוויר. ממה מת אבא שלו? הוא שכח לשאול.
מאז הערותיו מאירות העיניים על “הקטע המנטלי”, ארל דיבר על “מגוון האחזקות” שלו ועל האהבה שלו למשפחתו. הגירושים היו “קשים לילדים”, אך כפי שסיכם בצחקוק, “אני מגוון את ההשקעות שלי, ואני לא מתכוון רק לתחום העסקי.”
פטריק היה אסיר תודה על כך שהוא בטיסת קונקורד. לא זו בלבד שיהיה רענן לקראת המראֶה המייסר של גופת אביו לפני שתישרף למחרת היום, אלא שזמן השיחה שלו עם ארל יתקצר בחצי. הם צריכים להשתמש בזה בפרסומות. קולו המתחטא של קריין־רקע צץ בתודעתו: “אכפת לנו – לא רק מהנוחות הפיזית שלך, אלא גם מבריאותך הנפשית, ולכן אנחנו מקצרים את השיחות שלך עם אנשים כמו ארל האמר.”
“אתה מבין, פאדי,” אמר ארל, “תרמתי סכומים נכבדים מאוד – כלומר, סכומים גדולים – למפלגה הרפובליקנית, והייתי יכול לקבל פחות או יותר איזו שגרירות שאני ארצה. אבל לא מעניין אותי לונדון או פריז: שם זה רק חרטא של מי־ומי.”
פטריק רוקן את הברנדי שלו בלגימה אחת.
“מה שאני רוצה זה מדינה קטנה באמריקה הלטינית או במרכז אמריקה, איפה שלשגריר יש שליטה בכוחות ה־CIA שפועלים בשטח.”
“בשטח,” ענה לו פטריק כהד.
“בדיוק,” אמר ארל. “אבל יש לי דילמה בעניין הזה; דילמה ממש קשה.” עכשיו הרצין שוב. “הבת שלי מנסה להתקבל לנבחרת הכדורעף של ארצות הברית, ויש לה כמה משחקים ממש חשובים בשנה הבאה. לכל הרוחות, אני לא יודע אם ללכת על השגרירות או לעודד את הבת שלי.”
“ארל,” אמר פטריק בלהט, “לדעתי אין דבר חשוב יותר מאשר להיות אבא טוב.”
ארל התרגש בעליל. “אני מעריך את העצה הזאת, פאדי. באמת.”
הטיסה קרבה לקִצה. ארל העיר משהו על כך שתמיד פוגשים אנשים “איכותיים” בטיסות קונקורד. בטרמינל ארל נכנס לתור של אזרחי ארצות הברית, ופטריק התקדם לעבר דלפק הזרים.
“שלום, חבר,” צעק ארל בלוויית נפנוף רחב, “נתראה איפשהו!”
“כל פרידה,” סינן פטריק באיבה, “היא מוות קטן.”
אין עדיין תגובות