החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על מואיז בן-הראש

מואיז בן הראש יליד תטואן הוא משורר, סופר ומתרגם. בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בשנת 2012 זכה ספרו "לא הולך לשום מקום" בפרס עמיחי. פירסם ספרי שירה ורומאנים בעברית. הרומאן האחרון שלו AMOR Y EXILIOS נכתב בספרדית ... עוד >>

מפתחות לתטואן

מאת:
הוצאה: | 2011 | 158 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

חלק א. של הטרילוגיה התטואנית. " התביעה להקשבה עומדת במרכז הספר. היא מפנה עורף לניסיונות ההתקבלות הספרותיים, להוצאות הספרים ולחנויות, וגם לקורא המחפש אחר אובייקטיביות, איזון, והסברי עומק משכנעים. היא מחפשת קורא שמסוגל להישאר ולהקשיב, להאמין שאינו יודע מראש מה עומדים לספר או לומר לו, שאינו מנסה להשלים את משפטי הדובר ולהציבם בקטגוריות מוכנות של שייכות ומשמעות. היא מחפשת קורא שמסוגל לשים את עצמו בידי המחבר ולתת לו להוביל. החיפוש אחר מאזין כזה מתרחש גם בספר עצמו, בין הדמויות המחפשות ללא הרף מאזינים, המבקשות כל אחת לספר את סיפורה-שלה, את סיפורה של העיר תטואן במרוקו הספרדית. בן הראש מפתח את תטואן כמקבילה המיתית של ירושלים, כמרכז היקום שאליו באים וממנו הולכים דורות רבים של יהודים, נקודת המוצא והמקור לגעגועים. תטואן המיתית קיימת מעבר למיקומה הגיאוגרפי במרוקו, ומעבר לזמן ישיבתם של יהודיה בתוכה. היא מתמשכת כאידיאה לאיזון, למקום שיכול להכיל ניגודים ופיצולים מבלי להרוס חלקים מתוכו ולהתפרק. כמקום שבו תחושת השייכות היתה ברורה יותר גם לתא המשפחתי, גם לקהילה וגם ליהדות. מקום שרגע היציאה ממנו מסמן את השבר בזהות ואת התחלתם מחדש של הנדודים והחיפוש אחר מקום לעגינה, אחרי בית חדש. ב"מפתחות לתטואן" מבקש אב, שהחליט לחזור לתטואן ולמות בה, להסביר לבניו את החלטתו. ב"לוסנה" מבקשת דמות בת אלף שנה לספר לבן משפחתה את סיפור הקהילה היהודית שגורשה מלוסנה בספרד לתטואן. ב"בשערי טנג’יר" מנסה אב מת לספר לילדיו, באמצעות צוואתו, על משפחתם ועל מה שהשאירו כשעזבו את העיר. בכל אחד מהסיפורים השאלה מי מאזין חשובה כמעט כמו השאלה מי הדובר. המאזין אינו נתפס רק כמי שקולט לתוכו את הדברים, אלא בעיקר כמי שהופך ברגע ההאזנה להמשכו של הדובר, מי שאחראי במקומו על הזיכרון, מי שנושא בעצמו את תטואן. פעולת ההאזנה נהפכת מפעולה פסיבית למחויבות להמשך, לשמירת הרצף ולהעברה. החשש מפני שבירת הרצף ואיבוד תטואן מלווה כל אחת מהדמויות, המנסה כל אחת בדרכה להקשיב ובה-בעת גם למצוא למי להעביר את המידע. "העולם הזה רוצה שנשכח, הוא רוצה שאתה תשכח, היהודים רוצים שתשכח והגויים רוצים שתשכח, האשכנזים רוצים שתשכח והספרדים רוצים שתשכח. אבל אין כוח בעולם שיוכל למנוע מאדם אחד, אדם אחד, כמוך, לזכור. ואם יש אחד שזוכר, לוסנה עדיין קיימת, אם יש אחד שזוכר, כל העולם הזה שלנו בלוסנה ובגרנדה עדיין קיים ומתקיים" ("לוסנה", )".  נעמה גרשי, הארץ.

על מחבר (מתוך ויקיפדיה):

"מואיז (משה) בן הראש (נולד ב 7 באוקטובר 1959 בתטואן שבמרוקו) הוא סופר, מתרגם ומשורר ישראלי. בן הראש עלה לישראל בשנת 1972. עסק בעבר ברפואה טבעית ובהנהלת חשבונות וכיום עוסק כמעט כל כולו בכתיבה ובתרגום. פרסם שלושה רומנים, ארבעה ספרי שירה ושני ספרי סיפורים. השתתף בפסטיבלים רבים לשירה בארץ ובעולם ופעיל מאוד בכל מה שקשור לספרות באינטרנט ולטכנולוגיות החדשות הקשורות לפרסום ספרים. בן הראש כותב גם בספרדית (שהיא שפת אימו) ובאנגלית ופרסם ספרים בשפות אלה. שיריו ויצירותיו תורגמו במהלך השנים לשפות הבאות: ספרדית, אנגלית, צרפתית, גלגו, אורדו, סינית ופורטוגזית. ההוצאה לאור היוקרתית דסטינו (DESTINO) בספרד תפרסם בשנת 2008 את הרומן "בשערי טנג'יר". כמו כן, תרגם לעברית משירי צ'ארלס בוקובסקי, פבלו נרודה, קלוד ויז'ה, טהר בן ג'לון, עמנואל עידו, רושל מאס, טרזה פורסקנסקי ועוד, ופרוזה מאת מיגל דליבס, אדמונד ז'אבס, נהיד רחלין, דניאל רדפורד, קטלין טסארו, אלמודנה גרנדס, פאבלו סימונטי, ליה לופט. ספריו של מואיז בן הראש עוסקים, בין היתר, בקשר שבין הגולה המרוקאית לישראל וליהדות. הם מציירים תמונה מורכבת של היחסים בין יהודים למוסלמים ולנוצרים, יחסים עשירים ומתוחים, על פני אלף שנה. וכן מתארים את החיים של היהודים הספרדים. לבן הראש ביקורת על הממסד בישראל בכלל ועל הממסד הספרותי בפרט. לטענתו של בן הראש, ממסד זה נשלט על ידי אליטה אשכנזית, המונעת פרסום של יצירות שנכתבו על ידי יוצרים מזרחים ובכך תורמת לדיכוי התרבותי של קבוצה זו. בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים."

מקט: 1-210-1
סקירת הספר באתר סימניה

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא

 

בני הברית, 1996: "אני פה, אני… מצטער שבאתי אליך ללא הודעה מוקדמת, שמי פֶרְנַנְדוֹ בן זמרה, מצאתי את שמך בספר הטלפונים, שאלתי את אשתך אם אתה משה בן זמרה מִתֶּטוּאַן, והגעתי אליך במונית. לפני-כן, אני צריך לספר לך שאבי נפטר, כל חיי חשבתי שהוא בא ממדריד לקראקס, וחי בה עד יום מותו. הוא השאיר לי מכתב, אולי יותר נכון לומר פצצה, ושם הוא אמר לי שאני יהודי, אני יהודי… לא יאומן, וכל הזמן הסתרתי ממנו את העובדה שיש לי בן יהודי, שאשתי יהודייה, אז עכשיו אבי יהודי ובני יהודי, לפי ההלכה היהודית, כן את זה הבנתי, אבל, אני פֶרְנַנְדוֹ בן זמרה לא יהודי, כי אמי נוצרייה."
"רגע, רגע, לאט-לאט, או מהר-מהר, כי מחר אני נוסע, ואתה יודע לאן אני נוסע, לתֶּטוּאַן, משפחתי הייתה אחת האחרונות שעזבה, ב – 1973, אז אני מבין שאתה איזה קרוב משפחה שלי, אבל לא כל-כך קרוב, כי אבי, מימון בן זמרה הרי היה בן יחיד, אז כנראה בן-דוד,"

"בן-דוד, שיש לו אותו השם שיש לך, מוֹאִיס בן זמרה, או משה, זה השם החדש, הישן, התנכי, או איך שלא יהיה, קראתי את המכתב ובאתי לפה לחפש את משפחתי, הנה קח את המכתב, קח אותו, תקרא, משפט פשוט כל-כך, קשה להבין למה הוא לא אמר לי את זה קודם, מה היה לו להסתיר, ומה היה לי להסתיר ולומר לו שיש לי בן יהודי, פחדתי, קודם מאמי שהייתה מאוד קתולית, אחרי שהיא מתה כבר לא ראיתי סיבה לספר לו, זה היה מזמן, עבר הרבה זמן מאז הלידה, הוא בן שתים-עשרה, ג'ון בן זמרה, אתה יודע למה קוראים לו ג'ון, כי הוא נולד באותו יום שבו ג'וֹן לנון נרצח, ב – 8 בדצמבר, ומאחר שׁאוֹלִיביָה ואני כל-כך אהבנו את ג'ון לנון אז נתנו לו את השם הזה,"

"יוחנן, סיפור כל-כך ארוך, כל משפחת בן זמרה הופצה לכל עבר, ועכשיו אתה מנסה כאילו לאחות את הקצוות, שמעתי על אביך, שמעתי על נישואיו לזונה, יש עוד אחד שהתחתן עם זונה, כנראה שזה הולך בדם של הבן זמרה, הוא דווקא התחתן בקראקס עם זונה כושית, אני מניח שגם אביך לא ידע דבר על זה, הוא התנתק מן העניין, אולי מדובר באחיו, איני יודע, אולי תחפש אותם, משפחת בן זמרה הכושית, זה דווקא נראה לי נפלא, לא רק גויים שמתחתנים עם יהודיות,"

"לא התחתנתי, אנחנו רק חיים ביחד,"

"עושים ילדים עם יהודיות, בן זמרה כושים, אחרים מסתובבים בכל העולם, מה הם מחפשים, כמוני, מה אני מחפש, למה אני חוזר לתֶּטוּאַן מחר, מה אני מחפש? אתה יכול לומר לי, ואתה, מה אתה מחפש? אתה מחפש בי קרוב משפחה? תודה רבה, אולי אני צריך לחבק אותך, לספר לך הכול, לומר לך שהיה נפלא שם, אתה רוצה למצוא שם איזשהו עבר נפלא ומופלא, לא היה עבר כזה אף פעם, אולי בשנים הראשונות של הכיבוש הספרדי, אולי, הם תמיד ציירו את זה כאילו שם היה איזה גן עדן, גן עדן מלא זבל ברחובות, איזה גן עדן? ואני הרי הייתי שם עד גיל חמש-עשרה אז אני יודע, נסעתי בדרכים הללו, לא היה שם שום חלום, על אף שאבי חזר לשם ומת שם, לפני שנתיים, חזר למות שם, כי פה היה עוד יותר גרוע, טוב עשה אביך שנסע לקראקס, לפחות שם לא אבד לכם הכבוד האבוד של כולם, כאן אפילו חלומות העבר נמחקו, כאן רמסו אותנו, דיכאו אותנו,"

"מי?"

"היהודים האחרים, האשכנזים, הנה קח תקרא 'השבר הסורי אפריקני', אני סופר, ומשורר, קרא, הנה יש חלק שתרגמתי לספרדית, גם כמה שירים, אני מניח שלא תבין מזה כלום, מה לך ולכל העניין הזה, ומה אני יכול בכלל לספר לך שיעזור לך, למה בחרת לפגוש אותי, כי אני נושא את שם אביך, למה לא הלכת לדודיך שם, בקראקס, חשבת שככל שתרחיק יותר תוכל להתמודד פחות עם המכה, מה חשבת?"

"לא יודע, שמעתי יהודי, והחלטתי לנסוע לירושלים, כן, מצאתי דוד שלי, אח זקן של אבי, הוא אמר עליו קדיש בבית-הקברות, לא הבנתי כמובן כלום, קראתי את התרגום מן העברית,"

"מארמית, הקדיש נאמר בארמית."

"מה זה ארמית?"

"שפה שמית הקרובה לעברית שיהודים דיברו בה לפני אלפיים שנה. את הקדיש אומרים בארמית, לפי המסורת, כדי שהמלאכים הרעים לא יבינו ולא ייצאו נגד, לפי אותה מסורת המלאכים רק מבינים עברית."

"המלאכים כן, אבל אני לא… אז הוא אמר קדיש, זה נשמע לי מאוד יפה, אבל הוא לא היה מוכן לדבר אתי על שום דבר, אמר לי לחיות את חיי ולשכוח."

"זה גם מה שאני אומר לך, תחיה את חייך, אם אמך הייתה נוצריה, אז אתה נוצרי, בשביל מה לך כל הסיבוך הזה של להיות יהודי, אם אפשר היה לבחור… הייתי מוותר על יהדותי, טוב, אולי לא, אני לא יודע, יש ימים שכן ואחרים שלא, יש ימים, פרננדו, ימים שאני כל-כך מאושר לחיות בירושלים, כל אבן מדברת אליי, אני חושב על כל אבות אבותינו, כל הבן זמרה שחלמו על ירושלים, אני חושב עליהם ואני הולך את צעדיהם, כל צעד שלי הוא צעד של אחד מאבותיי, צעדים רבים. ימים אחרים כל אבן בירושלים נופלת על ראשי, ושוברת אותי, יש ימים שהכול כאן כל-כך קשה, כל-כך קשה,"

"אני רופא."

"ואני מתכנת מחשבים. זה לא ישנה כלום, המקצועות, הכאב יישאר אותו כאב, הגעגועים אותם געגועים, אנחנו נחפש אבל לעולם לא נדע מה אנחנו מחפשים. לך, לך לדרכך, אם אתה רוצה קרא את הדברים שנתתי לך, אני נוסע לעשרה ימים, אם תהיה עדיין פה, אולי ניפגש שוב, אני לא חושב שתרצה."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “מפתחות לתטואן”