מסע הרפתקאות מענג אל ממלכותיהם המופלאות של הדמיון, הדת וההיסטוריה. האחות אוונג´לין היתה רק ילדה כשהפקיד אותה אביה בידי אחיות […]
מנזר סנט רוז, עמק נהר ההדסון, מילטון, ניו יורק
23 בדצמבר 1999, 04:45
אֶוַונגֶ’לין הקיצה טרם זריחה, כשהקומה הרביעית עדיין דוממת וחשוכה. בשקט, כדי לא להעיר את האחיות שהתפללו כל הלילה, היא אספה את הנעליים, את הגרבונים ואת החצאית שלה בזרועותיה, וצעדה יחפה אל חדר הרחצה המשותף. היא התלבשה בזריזות, עודה רדומה למחצה, מבלי להביט במראה. מבעד לחלון חדר הרחצה הזעיר היא סקרה את תחומי המנזר שהיו אפופים ערפילים של טרם שחר. חצר מושלגת רחבת ידיים השתרעה עד לקו המים, היכן שמסך של עצים עירומים צמח לאורך נהר ההדסון. מנזר סנט רוז שכן קרוב במידה מסוכנת לנהר, כה קרוב, עד שלאור היום נדמה היה שישנם שני מנזרים — אחד על היבשה ושני מרטט קלות על המים, האחד נפרש אל האחר, אשליה שבקיץ מנתצות הדוברות, ובחורף זיזי הקרח. אוונג’לין התבוננה בנהר הזורם בנחת, רצועה רחבה של שְחור על רקע לובנו הצחור של השלג. עד מהרה יעלה הבוקר והשמש תטיל זהבה על המים.
אוונג’לין רכנה אל כיור החרסינה והתיזה מים קרים על פניה, מסלקת את שרידיו של חלום. לא עלה בידה להיזכר בחלום, רק ברושם שהותיר בה — תחושה מבשרת רעות שהציפה אותה והעיבה על מחשבותיה, תחושה של בדידות ושל בלבול שהיא לא ירדה לפשרה. ישנונית, היא הסירה מעליה את כתונת הפלנל העבה ונרעדה בצינת חדר האמבטיה. היא עמדה בתחתוני כותנה לבנים ובגופיית כותנה (המלבושים התקניים שהוזמנו בכמות רבה וחולקו פעמיים בשנה לכל הנזירות בסנט רוז), וסקרה את דמותה בעין בוחנת, ביקורתית — הזרועות והרגליים הדקות, הבטן השטוחה, השיער החום הסתור, התליון הזהוב שנח על עצם החזה. במראה שמולה נשקפה דמותה של אישה צעירה ומנומנמת.
אוונג’לין נרעדה שוב באוויר הקר ופנתה לבגדיה. היו לה חמש חצאיות שחורות זהות באורך הברך, שבעה סריגי גולף שחורים לחודשי החורף, שבע חולצות כותנה שחורות מכופתרות וקצרות שרוולים לקיץ, סוודר צמר שחור אחד, חמישה־עשר זוגות תחתוני כותנה לבנים ואינספור גרבוני ניילון שחורים: לא פחות ולא יותר מן הדרוש. היא לבשה סריג גולף, כרכה סרט בד סביב שערה, מהדקת אותו היטב למצחה לפני שהצמידה אליו את כיסוי הראש השחור. היא לבשה זוג גרבוני ניילון וחצאית צמר, מכפתרת, רוכסת ומיישרת את הקמטים במחווה אחת חפוזה ומוּכנית. בתוך שניות ספורות נגוז העצמי הפרטי שלה ותחתיו הופיעה האחות אוונג’לין, נזירה פרנציסקנית במסדר “ההערצה הנצחית”. כשנטלה לידה את מחרוזת התפילות, הושלמה המטמורפוזה. היא השליכה את כתונת הלילה שלה לסל הכביסה שבקצה חדר הרחצה והתכוננה לקראת היום החדש.
זה חמש שנים הקפידה האחות אוונג’לין להגיע לתפילה בשעה חמש מדי בוקר, מאז השלימה את תהליך חניכותה ונדרה את נדריה בגיל שמונה־עשרה. ואולם למנזר סנט רוז הגיעה כבר בגיל שתים־עשרה והכירה אותו היטב, כפי שמכיר אדם את מזגו של חבר אהוב. המסלול שצעדה בו בכל בוקר ברחבי הבניין היה חקוק במוחה לכל פרטיו ודקדוקיו. בזמן שסבבה כל קומה, התחקו אצבעותיה אחר מעקי העץ, נעליה מרפרפות על פני מישורות המדרגות. המנזר היה ריק תמיד בשעה זו, אפוף צללים כחלחלים ואווירת נכאים, אך עם זריחה הוא ניעור לחיים והפך לכוורת של חריצות ומסירות, כל חדר זוהר מפעילות מקודשת ומתפילה. בתוך זמן קצר יפוג השקט — גרמי המדרגות, חדרי הישיבה, הספרייה, חדר האוכל המשותף ועשרות חדרוני השינה שכל גודלם כגודל ארון ירחשו במהרה אחיות.
היא נחפזה במורד שלושה גרמי מדרגות עוקבים. את הדרך לקפלה היא ידעה בעיניים עצומות.
כשהגיעה לקומה הראשונה, נכנסה האחות אוונג’לין אל המסדרון הראשי המרשים, עמוד השדרה של מנזר סנט רוז. לאורך הקירות היו תלויים דיוקנאות ממוסגרים של אִמות מנזר שזה מכבר עברו מן העולם ושל אחיות דגולות, וכן תמונות של מבנה המנזר עצמו על גלגוליו השונים. מאות נשים הציצו מתוך המסגרות, מזכירות לכל אחות שחלפה על פניהן בדרכה לתפילה שהיא חלק ממטריארכיה עתיקה ואצילית, שבה כל הנשים — החיות והמתות כאחת — חברו זו לזו למשימה משותפת יחידה.
אף על פי שידעה כי היא עלולה לאחר, עצרה האחות אוונג’לין באמצע המסדרון. כאן היתה דמותה של רוז מוויטֶרבּו, הקדושה שעל שמה נקרא המנזר, תלויה במסגרת מוזהבת, ידיה הקטנות שלובות בתפילה, עננת אור הולכת ונמוגה קורנת סביב ראשה. חייה של רוז הקדושה היו קצרים. זמן לא רב אחרי יום הולדתה השלישי החלו מלאכים ללחוש לה, דוחקים בה למסור את דברם לכל מי שייאות להטות להם אוזן. רוז נענתה לבקשתם, ובכך זכתה לתואר קדושה כבר בצעירותה, אחרי שהטיפה את דבר טוּבם של האל ושל מלאכיו לכפר של עובדי אלילים ונידונה למוות כמכשפה. אנשי הכפר כפתו אותה לעמוד והדליקו אש. לתדהמתו של ההמון, רוז לא נשרפה, אלא עמדה בלהבות משך שלוש שעות ודיברה עם מלאכים בעוד האש מלחכת את גופה. יש המאמינים שהמלאכים כרכו את עצמם סביב הילדה, עוטפים אותה בשריון הגנה שקוף. בסופו של דבר היא מתה בלהבות, אך התערבותם הפלאית הותירה את גופה ללא פגע. גופתה הבלתי מושחתת של רוז הקדושה נישאה בתהלוכה לאורך רחובות ויטרבו מאות שנים לאחר מותה, ואפילו סימן קלוש לייסורי מותה לא ניכר בגופה הנערי.
האחות אוונג’לין נזכרה בשעה המאוחרת ופנתה מהדיוקן. היא הגיעה עד לקצה הפרוזדור, שם שער עץ גדול שמגולפות בו סצנות מהבשורה חצץ בין המנזר לכנסייה. מצדו האחד עמדה האחות אוונג’לין בתוך פשטותו של המנזר; מצדו האחר נראתה הכנסייה במלוא תפארתה. היא שמעה את קול צעדיה העמום מתחדד כשהשטיח התחלף ברצפת שיש ורדרדה משורגת ורידים ירוקים. רק צעד אחד נדרש לה לעבור את הסף, אך ההבדל היה תהומי. ריח הקטורת עמד כבד באוויר; אור כחלחל עבר מבעד לזכוכית הצבעונית. קירות טיח לבנים פינו את מקומם ליריעות אבן כבירות. התקרה הרקיעה שחקים. העין הסתגלה אל השפע המוזהב של הניאו־רוקוקו. ברגע שאוונג’לין יצאה מהמנזר, היא הותירה מאחור את המחויבויות הארציות לחיי שיתוף וצדקה ונכנסה אל מחוזות עליונים: אלוהים, מריה והמלאכים.
בשנותיה הראשונות בסנט רוז, מספרם של דימויי המלאכים בכנסיית מריה של המלאכים תמיד נדמה לאוונג’לין מופרז. כילדה היא תמיד חשה מחנק למראם, בנוכחותם המתמדת ובעיצובם המוגזם. היצורים מילאו כל גומחה וכל סדק בכנסייה, ולא הותירו מקום רב לדברים אחרים. שֹרפים הקיפו את הכיפה המרכזית; שרי מלאכים עשויים שיש אחזו בקרנות המזבח. העמודים היו מעוטרים בהילות זהובות, בחצוצרות, בנבלים ובכנפיים זעירות; מקצות הספסלים הביטו תגליפים של תינוקות מכונפים, מהפנטים וקטנים כמו עטלפי פירות. אמנם כן, היא הבינה שהפאר הרב נועד לכבודו של האל, שהוא סמל למסירותן, אך אוונג’לין העדיפה בחשאי את הפונקציונליות הפשוטה של המנזר. בתקופת חניכותה היתה בלבה פנימה ביקורת כלפי האחיות המייסדות, על כך שלא ניצלו את כל העושר הזה למטרות טובות יותר. אך כמו דברים רבים אחרים, מחאותיה והעדפותיה השתנו אחרי שעטתה את המדים, כאילו טקס קבלת בגדי הנזוּרה עצמו כמו התיך אותה קמעה, ולאחריו היא לבשה צורה חדשה, אחידה יותר. אחרי חמש שנים כנזירה נגוזה כמעט הילדה שהיתה.
האחות אוונג’לין עצרה כדי לטבול את אצבעה המורה באגן מים קדושים, הצטלבה (מצח, לב, כתף שמאל, כתף ימין) ונכנסה אל הבזיליקה הרומנסקית הצרה, חולפת על פני ארבע־עשרה תחנות הצלב, ספסלי האלון האדומים ישרי המסעד ועמודי השיש. כיוון שהאור היה עמום בשעה זו, אוונג’לין פסעה לאורכו של אולם התווך אל חדר כלי הקודש, שם גביעים ופעמונים וגלימות היו נעולים בארונות, ממתינים למיסה. בקצה של חדר כלי הקודש היא ניגשה אל דלת. אוונג’לין שאפה שאיפה עמוקה ועצמה את עיניה, כאילו מכינה אותן לקראת אור בהיר יותר. היא הניחה את ידה על ידית הפליז הקרה ודחפה את הדלת בלב הולם.
קפלת ההערצה השתרעה סביבה, פורצת אל שדה הראייה שלה. כתליה מנצנצים בזהב כאילו נכנסה לתוך ביצת פבּרז’ה מחופה אמייל. בקפלה הפרטית של האחיות הפרנציסקניות של ההערצה הנצחית היתה כיפה מרכזית גבוהה, ולוחות זכוכית צבעונית גדולים מילאו כל קיר. גולת הכותרת בקפלת ההערצה, גבוה מעל המזבח, היתה שורה של חלונות בוואריים שייצגו את שלוש הספֶרות של מסדרי המלאכים: הספֵֶרה הראשונה של השרפים, הכרובים והאראלים; הספֶרה השנייה של החשמלים, התרשישים והאֵילים; והספֶרה השלישית של האלופים, שרי המלאכים והמלאכים. יחד יצרו הספֶרות את המקהלה השמימית, את הקול המאוחד של השמים. בכל בוקר הביטה האחות אוונג’לין במלאכים מרחפים במרחב של זכוכית מנצנצת וניסתה לדמיין את נהרתם הטבעית, את האור הקורן הטהור שהפיץ גופם כמו חום.
האחות אוונג’לין הבחינה באחיות בֶּרניס ובּוֹניפֵייס — שמדי בוקר בין השעות ארבע לחמש התייצבו למשמרת התפילה הנצחית שלהן — כורעות מול המזבח. יחד מיששו האחיות את חרוזי העץ של מחרוזת שבע העשיריות שלהן,1 כמו נחושות להקפיד בתפילתן על ההברה האחרונה כפי שהקפידו על הראשונה. בכל שעה משעות היום והלילה כרעו זו לצד זו שתי נזירות בקפלה, שפתיהן נעות בדפוסים מתואמים של תפילה, שלובות כוונה מול מזבח השיש הלבן. מושא סגידתן של האחיות, לחם הקודש הלבן, היה נתון במונסטרנס — כלי מוזהב דמוי פמוט שראשו מעוצב כגרם שמימי קורן — שניצב גבוה על המזבח.
1 מחרוזת תפילות בעלת שבעים חרוזים או שבע עשיריות (decade), כל עשירית מייצגת סדרה של תפילות. (כל ההערות הן של המת’)
האחיות הפרנציסקניות של ההערצה הנצחית התפללו מדי יום, בכל דקה ודקה של היום, מאז שאמא פרנצ’סקה, האם המייסדת של המנזר, יזמה את הפולחן בראשית המאה התשע־עשרה. כמעט מאתיים שנה אחר כך נמשכה התפילה ללא הרף, ובכך נוצרה השרשרת הארוכה והמתמשכת ביותר של תפילה נצחית בעולם. עבור האחיות, הזמן חלף בכיפופי ברכיים, בנקישות רכות של חרוזי תפילה ובמסע היומי מהמנזר אל קפלת ההערצה. מדי שעה הן הגיעו אל הקפלה, הצטלבו וכרעו בהכנעה בפני האל. הן התפללו לאור הבוקר; הן התפללו לאור הנר. הן התפללו לשלום ולחסד ולקץ הסבל האנושי. הן התפללו על אפריקה ועל אסיה ועל אירופה ועל האמריקות. הן התפללו על המתים ועל החיים. הן התפללו על עולמן האבוד, האבוד.
האחיות ברניס ובוניפייס בירכו עצמן בזו אחר זו ועזבו את הקפלה. החצאיות השחורות של מדי הנזוּרה שלהן — מלבושים ארוכים וכבדים בגזרה מסורתית יותר מהמדים של האחות אוונג’לין, שעוצבו על פי התקנות המחמירות פחות של ועידת הוותיקן השנייה2 — נשרכו על רצפת השיש המבריקה כשפינו את הדרך לצמד האחיות הבא שיתפוס את מקומן.
2 (1965-1962) אולי הסינוֹד החשוב ביותר בתולדות הכנסייה, שעיקר דיוניו נסבו סביב התאמת הכנסייה לעידן המודרני.
האחות אוונג’לין צנחה אל כרית הספוג של מושב הכריעה שעדיין היתה חמה מגופה של האחות ברניס. כעבור עשר שניות הצטרפה אליה האחות פילומינה, בת זוגה למשמרת ההערצה היומית. יחד הן המשיכו בתפילה שהחלה לפני דורות רבים, תפילה שחיברה בין כל אחיות המסדר בשרשרת של תקווה נצחית. שעון מטוטלת מוזהב, קטן ומשוכלל, שיניו וגלגליו נוקשים בקצב קבוע ורך מאחורי חופת זכוכית הגנה, צילצל חמש פעמים. אוונג’לין נמלאה הקלה: כל דבר בשמים ובארץ נע כסדרו. היא הרכינה את ראשה והחלה להתפלל. השעה היתה חמש בבוקר בדיוק.
בשנים האחרונות שובצה האחות אוונג’לין לסייע לבת זוגה לתפילה, האחות פילומינה, בעבודתה בספרייה. זה היה תפקיד אפרורי למדי, לא זוהר כמו העבודה במשרד המיסיון או עזרה בגיוס, והוא נעדר את הסיפוק שיש בפעילות צדקה. וכמו כדי להדגיש את טבעו הנחות של התפקיד, משרדה של אוונג’לין היה ממוקם בפינה המתפוררת ביותר במנזר, אגף סחוף רוח בקומה הראשונה, בהמשך המסדרון שבו שכנה גם הספרייה, עם צינורות דולפים וחלונות מתקופת מלחמת האזרחים, שילוב שהפך אותו לח וטחוב וגרם לאוונג’לין לשפע הצטננויות מדי חורף. למעשה, אוונג’לין סבלה תכופות מקוצר נשימה בשל דלקות חוזרות ונשנות בדרכי הנשימה שלקתה בהן בחודשים האחרונים, והיא תלתה את האשמה כולה ברוח הפרצים.
נקודת האור היחידה במשרדה של אוונג’לין היתה הנוף. שולחן העבודה שלה היה צמוד לחלון בצדו הצפוני־מזרחי של המתחם שפנה אל נהר ההדסון. בקיץ התכסה החלון דוק של לחות, ומבעדו נראה העולם שבחוץ מהביל כמו יער גשם; בחורף הוא התכסה כפור, והיא כמעט ציפתה לראות להקה של פינגווינים מדשדשת על פניו. היא היתה מגרדת את הקרח בסכין מכתבים ומשקיפה על רכבות המשא שהיו חולפות לאורך הנהר ועל הדוברות השטות בו. משולחנה היתה יכולה לראות את חומת האבן העבה שהקיפה את תחומי המנזר, גבול בלתי חדיר בין האחיות לעולם החיצון. אף שהחומה היתה שריד מהמאה התשע־עשרה, אז הקפידו האחיות על בידול פיזי מהקהילה החילונית, גם כיום היא נותרה בעיני רוחן מבנה חשוב. מטר וחצי גובהה וחצי מטר עובייה — מחסום איתן בין קודש לחול.
בכל בוקר, אחרי התפילה של השעה חמש, ארוחת הבוקר ומיסת הבוקר, התייצבה אוונג’לין ליד שולחנה הרעוע תחת חלון משרדה. היא קראה לשולחנה זה מכתבה, אף שלא נזקפו לזכותו מגירות או שום דבר שדומה לברק המהגוני של שולחן הכתיבה במשרדה של האחות פילומינה. ובכל זאת הוא היה רחב ומסודר והכיל את כל הציוד הרגיל. בכל בוקר היא יישרה את לוח השנה הקשיח שלה, אירגנה את העפרונות שלה, תחבה את שערה במסודר מתחת לכיסוי הראש שלה וניגשה לעבודתה.
אולי משום שרוב דברי הדואר שנשלחו לסנט רוז נגעו לאוסף המלאכים שלהן — שהאינדקס הראשי שלו נמצא בספרייה — כל תכתובות המנזר הגיעו בסופו של דבר לטיפולה של אוונג’לין. מדי בוקר היא אספה את הדואר ממשרד המיסיון שבקומה הראשונה לתוך שק כותנה וחזרה למכתבה שלה כדי למיין אותו. זה הפך למטלה שלה, תיוק המכתבים על פי שיטה מסודרת (תחילה לפי תאריך, אחר כך בסדר אלפביתי של שם המשפחה) ושליחת מכתבי תשובה על נייר הכתיבה הרשמי של סנט רוז, מטלה שהיא השלימה במכונת הכתיבה החשמלית שבמשרדה של האחות פילומינה, חלל חמים יותר שנפתח היישר אל הספרייה.
זאת היתה עבודה שקטה, שיטתית וסדירה, תכונות שהלמו את אוונג’לין. בגיל עשרים ושלוש היא האמינה בסיפוק שהופעתה ואישיותה קבועות וחתומות — היו לה עיניים ירוקות גדולות, שיער כהה, עור חיוור ואופי מהורהר. אחרי שנדרה את נדריה האחרונים, היא בחרה להתלבש בבגדים כהים פשוטים, מדים שתעטה על עצמה למשך שארית חייה. היא לא ענדה תכשיטים כלשהם פרט לתליון זהב של לירה זעירה שהיה שייך לאמה. אף שהתליון היה יפהפה, לירה עתיקה יצוקה להפליא מזהב, עבור אוונג’לין היה ערכו רגשי בלבד. היא ירשה אותו עם מות אמה. סבתה, גבּריאלה לוי־פראנש ואלקו, נתנה לאוונג’לין את השרשרת בלוויה. גבריאלה לקחה את אוונג’לין אל אגן המים הקדושים, טבלה בהם את התליון וענדה אותו לצווארה של אוונג’לין. אוונג’לין הבחינה שלירה זהה ניצנצה על צווארה של גבריאלה. “הבטיחי לי שתענדי אותה יומם ולילה, כפי שאנג’לה ענדה אותה תמיד,” אמרה גבריאלה. סבתה הגתה את שם אמה של אוונג’לין במבטא מתנגן, מבליעה את ההברה הראשונה ומטעימה את השנייה: אנ־ג’־לה. היא העדיפה את הדרך שבה ביטאה סבתה את השם על פני כל הדרכים האחרות, וכילדה היא למדה לחקות אותה בצורה מושלמת. כמו הוריה של אוונג’לין, גם גבריאלה הפכה אך למעט יותר מזיכרון רב־עוצמה. כך או כך, היא חשה היטב את מגע התליון על עורה, קשר בל יינתק לאמה ולסבתה.
אוונג’לין נאנחה וסידרה לפניה את הדואר היומי. הגיע הזמן לגשת לעבודה. היא בחרה מכתב וקרעה את המעטפה בלהבו הכסוף של סכין המכתבים, פרשה את הדף המקופל על השולחן וקראה אותו. מיד הבינה שלא מדובר במכתב רגיל. הוא לא נפתח כפי שנפתחו רוב המכתבים הרגילים שהגיעו למנזר, במילות מחמאה לאחיות על מאתיים שנות הערצה נצחית, על פעילויות הצדקה הרבות שלהן או על מסירותן ל”רוח השלום העולמי”. המכתב גם לא כלל תרומה נדיבה או הבטחה להזכיר את שם המנזר בצוואה. המכתב נפתח מיד בבקשה:
נציגת מנזר סנט רוז היקרה,
במהלך עבודת מחקר עבור לקוח פרטי נודע לי שהגברת אביגיל אולדריץ’ רוקפלר, האֵם השלטת למשפחת רוקפלר ופטרונית האמנויות, התכתבה ככל הנראה במשך תקופה קצרה עם אֵם מנזר סנט רוז, אמא אינוֹצֶ’נטָה, בשנים 1944-1943, ארבע שנים לפני מותה של הגברת רוקפלר. לאחרונה הגיעו לידי כמה מכתבים מאמא אינוצ’נטה שמעידים על קשר אפשרי בין שתי הנשים. משום שאיני מוצא כל התייחסות להיכרות ביניהן בעבודות המחקר הרבות על אודות משפחת רוקפלר, אני כותב כדי לשאול אם מסמכיה של אמא אינוצ’נטה שמורים בארכיון. אם כן, אבקש שיורשה לי לבקר במנזר סנט רוז כדי לעיין בהם. אני יכול להבטיח לך שאתחשב מאוד בזמנכן, ושהלקוח שלי מוכן לשלם עבור כל ההוצאות. אני מודה לך מראש על עזרתך בעניין זה.
שלך,
ו”א וֶרלֵיין
אוונג’לין קראה את המכתב פעמיים, ובמקום לתייק אותו כהרגלה, היא ניגשה היישר למשרדה של האחות פילומינה, נטלה נייר מכתבים מחבילה שנחה על מכתבתה, השחילה אותו בגליל מכונת הכתיבה, ובמרץ רב מהרגיל הדפיסה:
מר ורליין היקר,
אף שמנזר סנט רוז רוחש כבוד רב למפעלי מחקר היסטורי, על פי מדיניותנו הנוכחית, איננו מאשרים גישה לארכיון שלנו או לאוסף המלאכים שלנו לצורכי מחקר פרטי או למטרות פרסום. אנא קבל את התנצלותנו הכנה.
בברכה,
אוונג’לין אנג’לינה קצ’טורה,
אפה”נ
אוונג’לין חתמה את שמה בתחתית הדף, הטביעה את החותם הרשמי של האחיות הפרנציסקניות של ההערצה הנצחית, קיפלה והכניסה את המכתב אל מעטפה. אחרי שהדפיסה את הכתובת בניו יורק על המעטפה, הדביקה בול והניחה את המכתב בערמת הדואר היוצא שנחה בקצהו של שולחן מבריק, ממתינה שאוונג’לין תיקח אותה לבית הדואר בניו פּאלץ.
יש שיאמרו שתשובתה היתה נוקשה מדי, אך האחות פילומינה הורתה לאוונג’לין במפורש לדחות על הסף כל בקשת כניסה לארכיון של חוקרים חובבנים, שנדמה כי הם הולכים ומתרבים בשנים האחרונות עם פריחתו של שיגעון הניו־אייג’ למלאכים שומרים וכיוצא באלה. למעשה, רק לפני שישה חודשים אוונג’לין דחתה אוטובוס תיירים שהיה עמוס נשים וגברים מקבוצה כזאת. היא לא אהבה להפלות לרעה מבקרים, אך האחיות התגאו באוסף המלאכים שלהן, ולא מצא חן בעיניהן שחובבנים עם קריסטלים וקלפי טארוט האירו את שליחותן הרצינית באור לא מחמיא.
אוונג’לין הביטה בערמת המכתבים בסיפוק. היא תשלח אותם עוד היום אחר הצהריים.
לפתע משהו נראה לה מוזר בבקשתו של מר ורליין. היא שלפה את המכתב מכיס החצאית שלה וקראה שוב את השורה שבה נכתב כי הגברת רוקפלר התכתבה ככל הנראה במשך תקופה קצרה עם אם מנזר סנט רוז, אמא אינוצ’נטה, בשנים 1944-1943.
התאריכים הם שמשכו את תשומת לבה של אוונג’לין. משהו משמעותי התרחש בסנט רוז בשנת 1944, מאורע שאין לו אח ורע בדברי ימי האחיות, כך שבלתי אפשרי להתעלם מחשיבותו. אוונג’לין חצתה את הספרייה, חולפת על פני שולחנות עץ אלון מבהיקים מעוטרים במנורות קריאה קטנות, עד שהגיעה לדלת ברזל שחורה חסינת אש בקצה החדר. היא הוציאה צרור מפתחות מכיסה ופתחה את הארכיון. האם ייתכן, היא תהתה כשפתחה את הדלת, שמאורעות 1944 קשורים בדרך זו או אחרת לבקשתו של מר ורליין?
בהתחשב בכמות המידע שנשמר בארכיון, רק חלל זעיר הוקצה לו בספרייה. החדר הצר היה גדוש מדפי מתכת, שעליהם הונחו במסודר קופסאות אחסון. השיטה היתה פשוטה ומאורגנת: קטעי עיתונים תויקו בקופסאות בצדו השמאלי של החדר; תכתובות המנזר וחפצים אישיים, כמו מכתבים, יומנים ויצירות אמנות מעשי ידי אחיות שהלכו לעולמן, נמצאו מימין. על כל קופסה היתה תגית המציינת את השנה, והן הונחו בסדר כרונולוגי על המדף, משנת ייסודו של מנזר סנט רוז, 1809, ועד לשנה זו, 1999.
אוונג’לין ידעה היטב מה מכילים קטעי העיתונות, משום שהאחות פילומינה הטילה עליה את המשימה המפרכת של עטיפת גזירי נייר העיתון העדין בניילון שקוף. אחרי שעות כה רבות של גזירה והידוק ומילוי קופסאות עשויות קרטון נטול חומצה בקטעי עיתונים, היא התאכזבה מאוד כשלא הצליחה לאתר אותם מיד.
אוונג’לין זכרה לפרטי פרטים את האירוע שהתרחש בראשית 1944: בחודשי החורף כילתה דלֵקה חלקים נרחבים מהקומות העליונות במנזר. אוונג’לין עטפה בניילון תצלום מצהיב של המנזר, גגו עולה בלהבות, החצר המושלגת מלאה כבאיות מיושנות של חברת סיגרֵייב, כשמאות נזירות במדי סֶרג’ — תלבושת שלא היתה שונה לחלוטין מזו שלבשו האחיות ברניס ובוניפייס — עמדו והביטו בביתן הנשרף.
אוונג’לין שמעה סיפורים על הדלֵקה מהאחיות הקשישות. באותו יום קר של חודש פברואר עמדו מאות נזירות רועדות בחצרו המושלגת של המנזר וצפו בחורבנו. כמה אחיות נמהרות נכנסו בחזרה למנזר וטיפסו במדרגות האגף המזרחי — המעבר היחיד שעדיין לא עלה באש — וזרקו שלדי מיטות ברזל ומכתבות ומצעים ככל שידן השיגה מחלונות הקומה הרביעית, ודאי בניסיון להציל כמה מחפציהן האהובים ביותר. אוסף העטים הנובעים של האחיות, שהיה נתון לבטח בקופסת מתכת, נזרק אל החצר. הקופסה התנפצה על הקרקע הקפואה, וקסתות דיו התעופפו מתוכה כמו רימוני יד. הקסתות נשברו והתיזו לכל עבר מטחים עזים של דיו צבעונית — חבּורות אדומות, שחורות וכחולות שנספגו בשלג. עד מהרה התמלאה החצר ערמות גבוהות של קפיצי מיטה מעוקמים, מזרנים ספוגי מים, מכתבות שבורות וספרים שניזוקו מעשן.
בתוך דקות מרגע גילויה התפשטה הדלֵקה אל האגף הראשי של המנזר, נסחפה אל חדר התפירה ואיכּלה גלילים של בד מוסלין שחור וכותנה לבנה, משם נעה אל חדר הרקמה ושרפה שכבות־שכבות של בדים רקומים ותחרה אנגלית, שהאחיות שמרו כדי למכור בבזאר חג הפסחא, ולבסוף הגיעה לארונות היצירה שהיו מלאים ניירות משי ססגוניים שעוצבו למינים שונים של נרקיסים ולמאות ורדים בשלל צבעים. חדר הכביסה, סדנת־יזע עצומה שהכילה מתקני סחיטה בקנה מידה תעשייתי ומגהצי פחם עשויים ברזל, היה אפוף כליל בלהבות. צנצנות של חומר הלבנה התפוצצו, מה שגרם לאש להתעצם ולהפיץ עשן רעיל בכל רחבי הקומות התחתונות. חמישים מדי סרג’ שזה עתה כובסו התלקחו בן רגע. עד שדעכה האש לתימרות אביכות של עשן בשעות הצהריים המאוחרות, הפך מנזר סנט רוז לערמה של קורות עץ מפוחמות ויריעות פח רוחשות על הגג.
לבסוף מצאה אוונג’לין שלוש קופסאות עם התגית 1944. היא הבינה שידיעות על אודות השרֵפה ודאי המשיכו להתפרסם עד אמצע שנת 1944, ועל כן הורידה את כל השלוש, ערמה אותן זו על גבי זו והוציאה אותן מהארכיון, טורקת אחריה את הדלת במכת ירך קלה. היא חזרה אל משרדה הקר והקודר כדי לבחון את תכולתן.
על פי כתבה מפורטת שנלקחה מעיתון בפּוֹקיפּסי, פרצה האש בקומה הרביעית של המנזר, לא ברור היכן בדיוק, ומשם התפשטה למבנה כולו. בתצלום מגורען בשחור־לבן נראתה גווייתו של המנזר, כל כולו קורות תמיכה שרופות ומפוחמות. מתחת לתצלום נכתב, “מנזר מילטון נחרב בדלֵקת בוקר”. אוונג’לין המשיכה לקרוא וגילתה כי שש נשים מתו מחנק, כולל אמא אינוצ’נטה, אֵם המנזר, שאולי, ואולי לא, ניהלה חליפת מכתבים עם הגברת אביגיל רוקפלר.
אוונג’לין שאפה עמוקות, מצטמררת למראה ביתה האהוב אפוף להבות. היא פתחה קופסה אחרת ועילעלה בחבילה של קטעי עיתונים עטופים בניילון. בחמישה־עשר בפברואר עברו האחיות למרתף המנזר, ישנו על דרגשים, התרחצו ובישלו במטבח כדי שיוכלו לעזור בשיפוץ אגפי המגורים. הן המשיכו בשגרת התפילה בקפלת ההערצה שהשרֵפה לא הגיעה אליה, והתפללו מדי שעה כאילו דבר לא קרה. אוונג’לין עיינה בכתבה ועצרה לפתע במשפט שנכתב לקראת סופה. לתדהמתה היא קראה:
חרף ההרס המוחלט כמעט של המנזר עצמו, דוּוח שתרומה נדיבה מאת משפחת רוקפלר תאפשר לאחיות הפרנציסקניות של ההערצה הנצחית לשפץ את מנזר סנט רוז ואת כנסיית מריה של המלאכים ולהשיבם למצב המקורי.
אוונג’לין השיבה את הכתבות אל הקופסאות, הניחה אותן זו על גבי זו והחזירה אותן למקומן בארכיון. בירכתי החדר היא הבחינה בקופסה עם התגית חולף 1945-1940. אם אמא אינוצ’נטה התכתבה עם אדם מפורסם כמו אביגיל רוקפלר, המכתבים ודאי תויקו עם מסמכים מסוג זה. אוונג’לין הניחה את הקופסה על רצפת הלינוליאום הקרירה וכרעה לפניה. היא מצאה בה מסמכים מסוגים שונים — קבלות על בדים וסבון ונרות, תוכנייה של חגיגות חג המולד 1941 בסנט רוז, חליפת מכתבים קצרה בין אמא אינוצ’נטה לבישוף באשר להגעתן של פרחי נזוּרה. למרבה תסכולה, זה היה הכול.
אולי, חשבה אוונג’לין כשהחזירה את המסמכים לקופסה, מסמכיה האישיים של אינוצ’נטה תויקו במקום אחר בארכיון. יש לא מעט קופסאות שבהן היא עשויה למצוא אותם — הקופסאות תכתובות המיסיון ותרומות מחו”ל נראו לה מבטיחות במיוחד. היא בדיוק עמדה לעבור לקופסה אחרת, כשהבחינה במעטפה בהירה תחובה מתחת לערמת קבלות על ציוד לכנסייה. היא שלפה אותה וראתה שהיא ממוענת לאמא אינוצ’נטה. כתובת השולח נכתבה בקליגרפיה אלגנטית: “הגברת א’ רוקפלר, רחוב 54 מערב מס’ 10, ניו יורק, ניו יורק”. אוונג’לין חשה את לחייה מתלהטות. הנה הוכחה לכך שמר ורליין צדק: אכן התקיים קשר בין אמא אינוצ’נטה לאביגיל רוקפלר.
אוונג’לין בחנה היטב את המעטפה ואחר כך טפחה עליה. דף נייר דקיק נפל לידיה.
14 בדצמבר 1943
אמא אינוצ’נטה היקרה,
בשורות טובות בפי בכל הנוגע לענייננו המשותף בהרי רודופּי, שם מאמצינו עלו יפה מכל בחינה שהיא. הנחיותייך סייעו מאוד להתקדמות המשלחת, ואעז לומר שתרומתי שלי היתה יעילה גם היא. סֶלֶסטין קלוֹשֶט תגיע לניו יורק בתחילת פברואר. ידיעות נוספות יגיעו אלייך בקרוב. עד אז, שלך מעומק הלב,
א”א רוקפלר
אוונג’לין בהתה בנייר שבידיה. היא לא הצליחה לרדת לפשרו. מדוע אישה כמו אביגיל רוקפלר כותבת לאמא אינוצ’נטה? מה פירוש “ענייננו המשותף בהרי רודופי?” ומדוע משפחת רוקפלר מימנה את שיקומו של מנזר סנט רוז אחרי השרֵפה? לא היה בכך כל היגיון. משפחת רוקפלר, למיטב ידיעתה של אוונג’לין, לא היתה קתולית ולא היה לה כל קשר לבישופות. שלא כמו משפחות אמידות אחרות שעשו את הונן ב”עידן המוזהב” — משפחת ואנדֶרבּילט עלתה בראשה מיד — לא היו לה נכסים רבים באזור זה. עם זאת, מוכרח להיות הסבר כלשהו למתנה כה נדיבה.
אוונג’לין קיפלה את מכתבה של הגברת רוקפלר ותחבה אותו לכיסהּ. כשיצאה מהארכיון אל הספרייה, חשה מיד בהבדלי הטמפרטורה — האש חיממה את החדר יתר על המידה. היא שלפה את המכתב שכתבה למר ורליין מערמת הדואר היוצא וניגשה אל האח. בזמן שהלהבות ליחכו את קצה המעטפה, צובעות את נייר הכותנה הוורוד בפסים שחורים דקים, עלתה בדמיונה דמותה של רוז הקדושה המעונה מוויטרבו — דמותה המרעידה של ילדה תמירה עולה באש אך אינה נשרפת — ואחר כך נגוזה כמו נישאה הלאה במערבולת של עשן.
אין עדיין תגובות