החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כנגד כל הסיכויים

מאת:
מאנגלית: יורם שדה | הוצאה: | 2021 | 262 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

"אלה ששיחק להם מזלם והצליחו להציל את נפשם ולהמשיך לחיות חייבים גם הם להשמיע את קולם."

ג'ון הנס מאייר

 

ג’ון (הנס) מאייר החל את חייו הבוגרים כסטודנט לרפואה בברלין ב־1933. גזרות הנאצים גררו אותו להמשיך את לימודיו באיטליה ומשם התגלגל במסע מפרך לאקוודור כדי להמשיך ולממש את ייעודו המקצועי כרופא בעיירות שכוחות אל עד הגיעו לשיקגו, שם ניהל מרפאה קהילתית ומצא את ביתו הסופי.

מבעד מסלול החיים המרתק המתואר בספר: מסעות מפרכים, אנטישמיות, עוני, רעידות אדמה וניסיונות הפיכה, משתקפת התקופה הטרגית והמרתקת, אשר טלטלה את המחבר והסיטה את חייו מן המסלול השגרתי. עוד משתקף במסלול זה אופיו של ג'ון (הנס) מאייר, הרופא והאדם, מי שהצליח בכוח אישיותו, כישרונותיו ואהבת האדם שבו לפלס את הדרך ולגבור על המכשולים.

סיפור מסעם הסוער שלו ושל בני משפחתו הוא סיפורם של הפליטים שסירבו להיכנע לגורלם. שתי אחיותיו עלו ארצה. הבכורה, מרגוט, התנדבה לצבא הבריטי כנהגת אמבולנס ונישאה ליצחק שדה מפקד הפלמ"ח. את הספר הביא לדפוס בעברית אחיינו של מאייר המתרגם יורם שדה, בנם של מרגוט ויצחק שדה.

מקט: 4-249-50849
"אלה ששיחק להם מזלם והצליחו להציל את נפשם ולהמשיך לחיות חייבים גם הם להשמיע את קולם." ג'ון הנס מאייר   […]

הקדמה

ספר זה נכתב להשיב על השאלות הרבות ששאלו אותי אנשים רבים פעמים רבות. הדו־שיח התנהל בדרך כלל כך:

“מניין אתה”?

“משיקגו”.

“לא, אני מתכוון…”

“מדוע אתה שואל? בגלל המבטא שלי? כמעט לכל אדם בשיקגו יש מבטא”.

“אבל איפה נולדת?”

“בגדנסק”.

“אז אתה פולני! האם אתה מדבר פולנית”?

“אף לא מילה. כשנולדתי בשנת 1913, לפני מלחמת העולם הראשונה, גדַנסק נקראה דַנציג והייתה גרמנית. לאחר מלחמת העולם הראשונה היא נהפכה לחלק מפולין ומשפחתי עברה לברלין, שבה גדלתי”.

“האם אינך רופא? האם קיבלת את תואר הרפואה שלך מאוניברסיטת ברלין, אחד מבתי הספר לרפואה הטובים באירופה”?

“לא, קיבלתי את התואר מאוניברסיטת גנואה שבאיטליה”.

בו ברגע ידעתי שסקרנותו של בן שיחי הגיעה לנקודה שבה הייתי חייב לספר לו את כל האוטוביוגרפיה שלי.

“אבל מדוע לא למדת בברלין”?

“עזבתי את ברלין ב־1933. האם אתה יודע מה קרה בשנת 1933”?

“לא, מה קרה”?

“היטלר עלה לשלטון ב־1933”.

“אתה יהודי”?

“כן”.

“היית חכם, ידעת מה עומד לקרות”!

“אמרתי להיטלר שארצי קטנה מדי לשנינו ואחד מאיתנו יצטרך לעזוב אותה. הוא לא הקשיב לי, ואתה יודע מה קרה לו בסוף. אני עוד חי וקיים”!

“אז אתה דובר איטלקית. מתי עזבת את איטליה והגעת לארצות הברית”?

“לא, הם לא נתנו לי לעשות זאת באותם ימים. נאלצתי לנדוד לדרום אמריקה”.

“לאן? לארגנטינה”?

“לא, לאקוודור”.

“מה עשית שם”?

“עסקתי ברפואה”.

“איזה מין רופא אתה”?

“רופא טוב”.

“לא, אני מתכוון לשאול אם אתה מנתח או משהו כזה”?

“לא, אני עוסק ברפואה פנימית”.

“אז אתה גם דובר ספרדית”?

“כן”.

“מתי הגעת לארצות הברית”?

“אחרי המלחמה, ב־1949”.

“מעניין מאוד. אתה חייב לכתוב ספר”!

כך הסתיימו כל השיחות האלה. יום אחד אשתי ואני אכלנו ארוחת ערב עם ידידים. אחת מהם חיברה שלוש נובלות וסיפורים קצרים רבים שהתפרסמו בניו יורקר. היא מלמדת כתיבה במכללה דרומית ובעלה מלמד ספרות אנגלית. לאחר ששמעו את סיפורי, הם חזרו על אותה המלצה, “אתה חייב לכתוב זאת”! הפעם העצה נשמעה מפי מומחים ועוררה אותי לחשוב על הרעיון ביתר רצינות.

זמן מה אחרי אותה ארוחת ערב רואיינתי והוקלטתי בווידיאו על ידי שואה, קרן האוספת סיפורים של ניצולי שואה וקורבנות הרדיפות הנאציות על גבי סרטים, כדי לשמור אותם לצמיתות בארכיונים. בשעת הראיונות האלה לא היה די זמן לגולל את סיפורה המלא של משפחתי. חשתי שסיפורנו חייב להיכתב כדי שייזכר “לעולם וָעֶד”! הדור שלי הולך ונעלם ותוך שנים ספורות לא ייוותרו עדי ראייה. מה שנעשה לקורבנות המחנות הוא בל יתואר, אך גם אלה ששיחק להם מזלם ועלה בידם להציל את עצמם ולחיות, בגופם ובנפשם, אלה שלא נכנעו וניסו לבנות חיים נורמליים ככל האפשר, חייבים להשמיע את קולם. היו רדיפות רבות כל כך בקורותיו העגומים של המין האנושי, אך את רדיפות הנאצים יש לזכור תמיד מאחר שקורבנותיהם היו מבחינה חברתית ותרבותית אזרחי המדינות שבהן התגוררו. הם נרדפו בגלל דתם, אף שרבים מהם חדלו לקיים את הִלכותיה, בגלל “גזעם”, מושג בלתי מדעי ומעוּות שהומצא על ידי הנאצים ומבשריהם האידאולוגיים. הם נרדפו, נעקרו, גורשו, הושפלו, עונו, נטבחו והושמדו בעיקר מטעמי יעילות פוליטית. אלה שעלה בידם, למזלם, להציל את עצמם על ידי הגירה סבלו לעתים תכופות בגופם ובנפשם כשנקלטו במקומות החדשים. הדבר היה נכון במיוחד לגבי הדור המבוגר. הגירתם סיכנה את בריאותם ואת הישרדותם. אף על פי כן, כמה מהם תרמו רבות לארצותיהם החדשות. באופן אירוני הם עזרו שלא במתכוון למאמציו של היטלר להפיץ ברחבי העולם את התרבות הגרמנית.

אחרי שאמרנו כל זאת, הנה הסיפור שלי, המלווה בכמה ממסקנותיי והערותיי האישיות.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.