החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כנגד כל האויבים

מאת: ,
מאנגלית: רותי ונועם אור | הוצאה: | 2012 | 531 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

במשך שנים רבות פעל מקסוול מור, לוחם הקומנדו הימי, עבור מחלקת המבצעים המיוחדים של ה-CIA: יצר קשרים, עמל על הפקת מודיעין חיוני והתמודד באופן יומיומי עם אויביה של אמריקה. לאחר שארגון טרור בפקיסטן מחסל את כל צוות ה-CIA שלו, מור מקבל הוראה ממפעיליו לחלץ קולונל פקיסטאני משבי הטליבאן. אלא שאז הוא נתקל בכוחות שלא הוא ולא ה-CIA ידעו על קיומם ועל מטרותיהם. מור מתחיל במסע חיפושים אחר האמת, שבתוכה כרוכים יחד שני המאיימים הגדולים ביותר על ארצות־הברית: הטליבאן וקרטל סמים מקסיקני. איך מתקיים הקשר בין השניים? ומי הם אנשי המפתח שיש לנטרל? על מקס מור לעשות הכול כדי לסכל את המזימות של שני הארגונים האלה, גם אם המשמעות היא הצטרפות לכוחות הרשע. במותחן פעולה קצבי ואינטנסיבי חושף קלנסי סיפור הקרוב עד כדי אימה למציאות המתרחשת ממש בימינו אלה. טום קלנסי הוא מחברם של רבי־מכר רבים, ביניהם 'משחקים פטריוטיים', 'ללא חרטה', 'חי או מת' ו'ארנב אדום', שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-52627
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1
החלטות
מלון מריוט
איסלמבאד, פקיסטן
כעבור שלושה שבועות

הפתרון שמצא סגן מקסוד קאיאני כדי לִגמול למור על שהציל את חייו בא בדמות הזמנה לפגישת היכרות בין מור לבין דודו של קאיאני, קולונל סאדאת ח’ודאי מצבא פקיסטן. מייד כשהגיע לאיסלמבאד מצא מור את המסר המסקרן בתיבת הדואר האלקטרוני שלו. דודו של קאיאני, זה שאירגן את מסוק החילוץ שלהם, שיתף את אחיינו בקרב המתמשך שלו בדיכאון שנבע ממשבר מוסרי אישי. הדוא”ל לא חשף את מהותו המדויקת של המשבר, אבל קאיאני עמד על כך שפגישה כזאת יכולה להביא תועלת רבה הן למור, הן לדודו.

במהלך שבועות אחדים של פגישות והתנצחויות מילוליות החל מור לחשוב כי ח’ודאי יכול לזהות כמה אוהדי טליבאן חשובים בקרב שורות הצבא. הוא לגם ליטרים של תה בחברת הקולונל, וניסה לשכנעו לחשוף את הידוע לו בנוגע לחדירת הטליבאן לשורות הצבא ולשימוש לרעה שהם עושים בשטחי השבטים שבצפון־מערב המדינה; ליתר דיוק, באזור הידוע בשם וַזיריסטן. הקולונל מיאן להתחייב ולחצות את הקו. מור היה מתוסכל. זו היתה אבן נגף רצינית שהביאה אותו למבוי סתום.

הקולונל לא היה רק מודאג מן ההשלכות האפשריות על משפחתו המסועפת, אלא שכעת הוא מצא עצמו בעימות אישי עם האמונות העמוקות ביותר שלו, שפירושן לעולם לא לדבר סרה בחבריו לנשק ולא לבגוד בהם, גם אם הפרו את שבועת האמונים שנשבעו לפקיסטן ולצבאו האהוב. אבל השיחות שניהל עם מור הביאו אותו בסופו של דבר עד פי התהום. אם לא הוא, אז מי?

ואז ערב אחד התקשר הקולונל אל מור ואמר לו שהוא מוכן לדבר. מור אסף אותו מביתו והסיע אותו אל בית־המלון, שם היה אמור לשבת איתו ועם שניים מעמיתיו. הם נכנסו למגרש החניה לאורחים.

לח’ודאי בדיוק מלאו חמישים, ושערו הסמיך והקצר כבר היה שזור פסים אפורים. עיניו נראו תשושות וצרות, וסנטרו הבולט היה עטור זקנקן לבן כשלג באורך של חצי סנטימטר. הוא לבש בגדים אזרחיים, מכנסיים פשוטים וחולצה מכופתרת לבנה, אבל נעלי הצבא הסגירו את תפקידו. הבלקברי שלו היה תחוב בנרתיק עור שהוא סובב בעצבנות בין האגודל והאמה.

מור הושיט את ידו אל ידית הדלת אבל ח’ודאי עצר אותו. “חכה. אמרתי שאני מוכן, אבל יכול להיות שאני זקוק לעוד זמן.”

הקולונל למד אנגלית בתיכון ואחר כך באוניברסיטת פּונג’אב שבלאהור, שם הוא קיבל תואר ראשון בהנדסה. מבטאו היה כבד, אבל היה לו אוצר מילים גדול, וטון דיבורו היה מרשים ומצווה. מור הבין מדוע הוא התקדם מהר כל כך בסולם הדרגות. כשדיבר, לא יכולת להימנע מלנטות לעברו, כך שמור התרגע, הסיר את ידו מן הידית ואמר, “אתה כן מוכן לעשות את זה. ובסופו של דבר תסלח לעצמך.”

“אתה באמת מאמין בזה?”

מור סילק קווצות שיער תועות מעל עיניו, נאנח וענה, “אני רוצה להאמין.”

האיש חייך בלאות. “המשא שיש עליך הוא לפחות כמו שלי.”

“אתה מניח יותר מדי הנחות.”

“אני יודע לזהות אנשי צבא לשעבר. ולפי תפקידך הנוכחי, ברור שעברת הרבה.”

“אולי. השאלה שאני רוצה לשאול אותך היא זו: איזה משא כבד יותר? לעשות או לא לעשות?”

“אתה עדיין צעיר, אבל הייתי מעז לומר שהפיקחות שלך עולה על שנותיך.”

“אני יודע מאין אתה בא.”

הוא זקף את גביניו. “אתה מבטיח לי שהמשפחה שלי תהיה מוגנת?”

“אתה לא צריך לשאול שוב. מה שאתה עומד לעשות יציל חיים. אתה מבין את זה.”

“נכון. אבל אני מסכן לא רק את עצמי ואת הקריירה שלי. הטליבאן והעמיתים שלי הם אנשים אכזריים. חסרי רחמים. אני חושש שאפילו החברים שלך לא יוכלו לעזור לנו – על אף כל ההבטחות שלך.”

“אז אני לא אבטיח עוד. זאת ההחלטה שלך. שנינו יודעים מה יקרה אם לא תלך לשם. את זה, לפחות, אנחנו יכולים לִצפות מראש.”

“אתה צודק. אני כבר לא יכול לשבת מן הצד. אסור לתת להם להכתיב לנו איך לפעול. הם לא יכולים לקחת מאיתנו את הכבוד שלנו. לעולם.”

“טוב, תרשה לי להזכיר לך שההצעה להעביר את המשפחה שלך לארצות־הברית עדיין תקפה. שם נוכל להגן עליהם טוב יותר.”

הוא הניד את ראשו ושיפשף את זוויות עיניו. “אני לא יכול לשבש את החיים שלהם. הבנים שלי לומדים עכשיו בתיכון. אשתי בדיוק קיבלה קידום. היא עובדת ממש כאן, במרכז הטכנולוגי שבבניין הסמוך. פקיסטן היא הבית שלנו. לעולם לא נעזוב.”

“אז תעזור לנו לעשות אותה למקום טוב יותר. בטוח יותר.”

ח’ודאי הרים את עיניו והביט במור בעיניים פעורות. “מה היית עושה במקומי?”

“לא הייתי רוצה שהטרוריסטים ינצחו מפני שאני לא עושה דבר. זאת ההחלטה הקשה ביותר בחיים שלך. אני יודע. אני לא מתייחס לזה בקלות ראש. אין לך מושג עד כמה אני מכבד את מה שאתה עומד לעשות… את האומץ שדרוש לשם כך. אתה אדם שמבקש צדק. אז התשובה היא כן, אני במקומך הייתי פותח עכשיו את הדלת ועולה לפגוש את החברים שלי – וכך נחזיר את הכבוד לצבא פקיסטן.”

ח’ודאי עצם את עיניו ונשימותיו נעשו רדודות יותר. “אתה נשמע כמו פוליטיקאי, מר מור.”

“אולי, אבל ההבדל הוא שאני מאמין באמת ובתמים במה שאמרתי.”

ח’ודאי חייך חיוך קטן. “אני חושב שלפני שהתגייסת לצבא נהנית מחיים טובים.”

“לא.” מור הירהר לשנייה. “אתה מוכן, קולונל?”

הוא עצם את עיניו. “כן, אני מוכן.”

הם יצאו מן המכונית, חצו את מגרש החניה והלכו מתחת לסוכך הרחב לעבר הכניסה למלון. מור סרק בעיניו את הרחוב, את מגרש החניה, והתבונן אפילו בגגות הבניינים שמעבר לכביש, אבל הכול נראה שקט. הם חלפו על פני נהגי המוניות שנשענו על מכוניותיהם ועישנו בנחת. הם הינהנו בראשם לבחורים הצעירים האחראים על החניה, שעמדו באפס מעשה ליד דוכן קטן שמאחוריו ארגז ובו עשרות מפתחות. הם נכנסו, עברו על פני קיר המגן שזה מקרוב נבנה, והגיעו אל עמדת הבודק הביטחוני, שם הם נסרקו בקרני רנטגן בחיפוש אחר נשק וחומרי חבלה. הם פסעו על רצפה של אריחי שיש נוצצים בגוון שנהב, שהשתרעה עד לדלפק הקבלה המצועצע שמאחוריו ניצבו פקידי קבלה בחליפות כהות. גבר מזוקן בחליפת כותנה לבנה ניגן נעימה שקטה על פסנתר כנף קטן שניצב לשמאלם. אנשים אחדים עמדו ליד הדלפק; אנשי עסקים, חשב מור. לבד מזאת היה המלון שקט, רגוע, מזמין. הוא הינהן קצרות לעבר ח’ודאי ושניהם פנו אל המעליות.

“יש לך ילדים?” שאל ח’ודאי כשהמתינו למעלית.

“לא.”

“היית רוצה שיהיו לך?”

“זה נראה לי כמו חיים אחרים. אני נוסע הרבה. אני לא חושב שזה יהיה הוגן. למה אתה שואל?”

“מפני שכל מה שאנחנו עושים נועד להפוך את העולם למקום טוב יותר בשבילם.”

“אתה צודק. אולי פעם.”

ח’ודאי הניח את ידו על כתפו של מור. “אל תיתן להם הכול. זאת תהיה החלטה שתצטער עליה. אם תהיה אבא, העולם יהיה מקום אחר.”

מור הינהן. הוא הצטער על שאינו יכול לספר לח’ודאי על הנשים הרבות שאיתן בילה כל השנים, על היחסים שנפלו קורבן לקריירה שלו בצי ובסי־איי־איי. שיעור הגירושים הכללי השתנה מפעם לפעם, אבל יש אומרים שבקרב אנשי הקומנדו הימי האמריקני הרקיע שיעורם והגיע לכדי תשעים אחוזים. ככלות הכול, כמה נשים מוכנות להיות נשואות לגברים שהן בקושי רואות? נישואים נעשו לרומן חולף, לא יותר, ואחת מן החברות־לשעבר של מור טענה שזה בדיוק מה שיש ביניהם. היא רצתה להינשא לגבר כלשהו ובד בבד להמשיך את הקשר שלה איתו, רק מפני שהוא העניק לה הומור וריגושים גופניים שהגבר השני, שממנו קיבלה תמיכה כספית ורגשית, לא היה מסוגל לספקם. עם בעל בחזית ואיש קומנדו ימי מן הצד היא תיהנה מכל העולמות. לא, מור לא היה מוכן להשתתף במשחק. ולרוע מזלו הוא שכב עם יותר מדי נערות ליווי, חשפניות, שיכורות ומשוגעות, אם כי בשנים האחרונות הסתכמו חייו במיטה בחדר מלון ובכרית אחת יחידה. אמו עדיין הפצירה בו למצוא בחורה טובה ולהתיישב. הוא צחק ואמר לה שהחלק של “להתיישב” אינו אפשרי מבחינתו, מה שהופך גם את עניין מציאת הבחורה לבלתי אפשרי. היא שאלה אותו, “אתה לא חושב שאתה אנוכי?” הוא אמר לה שכן, הוא מבין שהיא רוצה נכדים, אבל עבודתו דורשת ממנו הרבה והוא חושש שלהיות אבא שלא נמצא בבית יהיה גרוע יותר מלא להיות אבא בכלל.

היא אמרה לו להתפטר. מור ענה שאחרי כל הכאב שהסב לה, הוא סוף־סוף מצא את מקומו בעולם. הוא לא מתכוון לעזוב. לא עכשיו. לעולם לא.

הוא רצה לחלוק את מחשבותיו אלה עם ח’ודאי – הם היו טיפוסים דומים – אבל הפעמון צילצל והמעלית הגיעה. הם נכנסו לתוכה וכשהדלתות נסגרו נראה שהקולונל מחוויר והולך.

הם עלו בשתיקה עד הקומה החמישית, הדלתות נפתחו ומור זיהה במהירות צללית של אדם בפתח המדרגות, מצידו השני של הפרוזדור – הוא היה סוכן של האַיי־אס־אַיי, הסוכנות האחראית לתיאום בין סוכנויות הביון הפקיסטניות. האוזנייה הצמודה לאוזנו של הסוכן הזכירה למור להכניס יד לכיס ולהוציא את הסמארטפון שלו, כדי להתקשר לעמיתיו ולהודיע להם שהם מתקרבים לדלת, אבל אז גילה שהשאיר את הטלפון שלו במכונית. לעזאזל.

הם הגיעו אל הדלת. מור הקיש עליה ואמר, “זה אני, חבר’ה.”

הדלת נפתחה ואחת מעמיתיו, רג’ינה האריס, הזמינה את ח’ודאי להיכנס. גם דאגלס סטון היה שם.

“השארתי את הטלפון שלי במכונית,” אמר מור. “אני כבר חוזר.”

מור החל לחזור על עקבותיו וכעת ראה סוכן שני עומד ליד המעליות. מהלך נבון – עכשיו שולטים אנשי האיי־אס־איי בתנועה הרגלית בכל הקומה החמישית. האיש שליד המעלית היה גבר נמוך קומה עם פנים מחוטטות ועיניים חומות גדולות, ששוחח בעצבנות בטלפון. הוא היה לבוש בחולצה מכופתרת כחולה, מכנסיים חומים ונעלי ספורט שחורות, ופניו דמו יותר לפני מכרסם מאשר לפני אדם.

כשראה את מור הנמיך האיש את הטלפון והחל ללכת לכיוון המדרגות, ולרגע קט התמיה המהלך הזה את מור. הוא פסע כמה פסיעות נוספות, ואז עצר במקומו ומיהר לעבר החדר.

הפיצוץ חצה את הפרוזדור בשאגה, כשהוא גורר אחריו להבות וערימות של שברים שהעיפו את מור מן המעליות והפילו אותו על ישבנו. כעת הגיעו גם ענני עשן שיצאו מן החדר וזרמו לאורך הפרוזדור. מור התהפך על ברכיו וכפות ידיו כשהוא נושם בכבדות ומקלל, שכן עיניו צרבו והאוויר התעבה מסירחון הפצצה. מחשבותיו דהרו והחזירו אותו אל כל ההסתייגויות שהעלה הקולונל, בשעה שכל הספקות הללו הגשימו את עצמם בפיצוץ. מור דמיין את ח’ודאי ואת עמיתיו נקרעים לגזרים, והמראה הזה המריץ אותו לקום על רגליו ולרוץ לעבר חדר המדרגות, שהיה עכשיו ריק –

בעקבות המנוול שנמלט.

המרדף לא הותיר בידו זמן לרגשי אשמה, ועל כך היה מור אסיר תודה. אילו עצר, ולו לשנייה אחת, כדי להרהר בכך שהוא זה ששיכנע את ח’ודאי “לעשות את הדבר הנכון”, ובזאת הביא למותו של האיש בגלל אבטחה לקויה, הוא היה עלול להישבר. וזו היתה, אולי, חולשתו העיקרית של מור. פעם, לאחר אחד המבצעים, דווח עליו כ”אדם נלהב ביותר שדואג מאוד לעמיתיו”, מה שהסביר מדוע פנים מסוימות מעברו בקומנדו הימי לא הפסיקו לרדוף אותו, ומותו הפתאומי של ח’ודאי רק הזכיר לו את הלילה ההוא.

מור זינק במהירות לחדר המדרגות וקלט את מראהו של האיש הדוהר למטה. מור רדף אחריו בחירוק שיניים, כשהוא נעזר במעקה כדי לדלג על שלוש או ארבע מדרגות בכל צעד, וקילל משום שאקדחו היה עדיין במכונית. הם הורשו להשתמש במלון כמקום מפגש, אבל קב”ט המלון והמשטרה המקומית היו נחרצים בדעתם בנוגע לכלי הנשק שלהם: אין להכניס שום כלי נשק לתוך הבניין. בנושא זה לא היה כל מקום למשא ומתן, ואף על פי שברשותם של מור ועמיתיו היו כלי נשק שמסוגלים לחמוק מכל בדיקה ביטחונית, הם בחרו לכבד את הבקשה, כדי לא לסכן את מערכת היחסים שבלאו הכי היתה מתוחה. כעת לא נותר למור אלא להניח כי אם האיש עבר את בדיקת הביטחון של האיי־אס־איי, סימן שהוא אינו חמוש. אבל מור גם הניח כי חדר המלון שלהם הוא מקום בטוח למפגש. הם בחרו אחד מארבעת החדרים הפנויים בקומה החמישית, מאלה שפנו לרחוב, כדי שיוכלו לראות את האורחים הבאים והולכים ולעקוב אחר דפוסי התנועה. כל שינוי פתאומי פירושו רמז מקדים למשהו שעומד לקרות, והם נהגו לכנות זאת מערכת אזעקה מוקדמת לחכמים. אף שלא עמד לרשותם כלב שאולף לגלות חומרי נפץ, הם סרקו את החדר בחיפוש אחר מתקנים אלקטרוניים, והשתמשו בו כמה שבועות ללא כל אירוע חריג. העובדה שהפושעים ההם הצליחו להחדיר פנימה חומרי נפץ הרתיחה את דמו ושברה את ליבו. ח’ודאי עבר את בדיקת הביטחון ללא בעיה, ומתוך כך הניח מור כי האיש לא נשא על גופו שום מתקן האזנה… אלא אם כן איש הביטחון בעמדת הבדיקה היה מתחזה, אדם שעבד למען הטליבאן…

האיש נמוך הקומה שמר על קצב נמרץ, הגיע לקומת הקרקע וזינק החוצה מבעד לדלת חדר המדרגות, כשמור מפגר אחריו בשש שניות.

אחרי כמה התנשמויות יצא גם מור דרך הדלת, כשהוא מפנה את ראשו שמאלה לעבר הלובי, וימינה לעבר מסדרון ארוך שהוביל אל הספא וחדר הכושר ואל החניה האחורית שהיתה חבויה בצל עצים.

בינתיים כבר היה כל המלון אחוז כאוס, סירנות ניסרו את האוויר, אנשי ביטחון צרחו, ואנשי צוות המלון התרוצצו אנה ואנה כשהעשן מן הפיצוץ החל לחדור למערכת המיזוג, מלווה בריח צורב של חומרי נפץ.

האיש הגניב מבט קצר מעבר לכתפו ודהר לעבר הדלת, בעוד מור שועט בעקבותיו ומושך את תשומת ליבם של שניים מאנשי משק הבית, שהצביעו עליהם וצעקו לעזרה. טוב.

מור צימצם את הפער אך האיש הרים את שתי ידיו, הטיח את עצמו בדלת שנפתחה ונעלם מאחוריה. שלוש, שתיים, אחת, וגם מור המתנשם התנגש בדלת ונעטף באוויר הלילה הצונן. הוא ראה את האיש רץ לעבר אותו מגרש חניה שבו השאיר מור את מכוניתו. זו היתה דרך המילוט הטובה ביותר מבחינתו, כשהעצים מאחוריו, אבל זה גם היה הכיוון אל המכונית של מור – ובתוכה האקדח.

זעמו של מור חדר סוף־סוף לתוך שריריו. האיש הזה לא יימלט. זו כבר לא היתה החלטה, או אפילו יעד, כי אם עובדה נחושה ומוצקה. מור כבר ראה בדמיונו איך הוא תופס אותו; הוא רק היה זקוק לזמן כדי לממש זאת. כצפוי, לטרף שלו לא היה אותו כושר גופני וסיבולת כמו שלו, והאיש החל להאט כשחומצת חלב החלה לתת את אותותיה בשריריו. אלא שלמור עדיין נותרה דרך ארוכה עד שיגיע אל ה… ועל כן הוא זינק על האיש כמו זאב ושילח את רגלו במלוא הכוח לבעוט ברגלו השמאלית, מהלך שהטיח אותו בצרחות ובפישוט איברים על המדשאה, ממש לפני ששניהם הגיעו אל האספלט.

ישנה אִמרה עתיקה וידועה לַכּול בנוגע לטקטיקות באמנות הלחימה באגרוף תאילנדי: “בעיטה מפסידה לאגרוף, אגרוף מפסיד לבִּרכּייה, ברכייה מפסידה למרפקייה, מרפקייה מפסידה לבעיטה.”

טוב, החרא הזה הפסיד הכול מן הבעיטה של מור, ומור תפס את מפרקי ידיו של האיש והתיישב עליו כדי לרתק אותו ארצה.

“אל תזוז. אתה גמור!” אמר מור באורדו, השפה המדוברת ביותר בעיר.

האיש הרים את ראשו ונאבק באחיזתו של מור, אבל אז הצטמצמו עיניו ופיו נפער ב… מה? אימה? הלם?

רעם התנפץ במקום כלשהו מאחוריהם. רעם מוכר. מוכר להחריד…

כמעט באותו זמן התנפץ ראשו של האיש והתיז דם על מור, וזה הרתיע אותו בלי משים, פעולה שכולה זיכרון של השרירים ללא מחשבה מוקדמת; מה שהניע אותו היה פשוט יצר ההישרדות שהביאו להתגלגל על צידו ולהתרחק מן האיש.

הוא התנשם והמשיך להתגלגל, עדיין בשליטה מלאה על גופו, שכן מעולם לא שכח את כל האימונים שעבר עד שנהיה איש קומנדו; הגוף זוכר, נענה, פועל.

הרובה נבח עוד פעמיים, הכדורים ננעצו באדמה לא יותר מחמישה־עשר סנטימטרים מחזהו של מור, שנעמד על ידיו וברכיו וזינק לעבר מכוניתו שעמדה ממש שם, כעשרה מטרים ממנו. זה היה רובה צלפים דרגונוב מתוצרת רוסיה. מור היה בטוח בזאת. הוא השתמש ברובה מסוג זה בעבר, ראה אנשים משתמשים בו, וגם לעברו נורו יריות מאנשים שהשתמשו בו. לנשק היה טווח של שמונה־מאות מטרים, והוא היה יכול גם לפגוע ממרחק של אלף ושלוש־מאות מטרים, אם היורה היה צלף מיומן שיודע להשתמש בכוונת הטלסקופית שלו. המחסנית בת עשרת הכדורים, שניתנת להחלפה, יכלה לשמש את היורה עוד זמן־מה.

כדור נוסף ניקב חור בדלת הנהג, שעה שמור הכניס את ידו לכיס ולחץ על השלט והמכונית השמיעה קול צפצוף. הוא נע סביב המכונית, אל מחוץ לקו הירי של הצלף, ופתח את דלת הנוסע.

השמשה הקדמית התנפצה כשכדור נוסף חדר בעדה. מתוך תא הכפפות הוצא אקדח הגלוק 30 של מור, 0.45, שהמילה “אוסטריה” מובלטת על צידו. הוא עבר אל מאחורי הדלת, סקר במבטו את קו העצים ואת המלון שמאחור, והנה הוא שם רוכן לפנים, על גגו של הבניין הדו־קומתי הסמוך, המרכז הטכנולוגי.

הצלף חבש כובע צמר שחור, אך פניו היו גלויות לגמרי. זקן כהה. עיניים גדולות. אף רחב. ומור הינהן בליבו למראה הדרגונוב של הצלף, עם הכוונת הטלסקופית והמחסנית הגדולה שהאיש הרים כעת גבוה יותר וייצב, כשמרפקו שעון על הכרכוב.

ברגע שמור זיהה אותו, קלט הצלף את מור וירה שלוש יריות מהירות שפגעו בדלת, אלא שמור כבר היה מאחורי המכונית, בדרכו לעבר צד הנהג.

אבל אז, בדיוק כאשר קול הירייה השלישית נמוג, ייצב מור את עצמו, חפן את האקדח בכף ידו השמאלית, והשיב אש כשכדוריו קודחים בבטון במרחק סנטימטרים מן המקום שבו שכב הצלף, כארבעים מטרים משם. זה היה מעבר לטווח הירי היעיל של אקדחו, אבל מור תיאר לעצמו שהצלף לא בדיוק הכין שיעורי בית בתחום הבליסטיקה באותו רגע, אלא פשוט השתופף כדי להימנע מכדור תועה.

ארבעה אנשי ביטחון מצוות המלון כבר הגיעו בריצה אל מגרש החניה, ומור הצביע וצעק לעברם, “הוא שם למעלה! תתכופפו!”

אחד מן הבחורים רץ אליו, והאחרים תפסו מחסה בין המכוניות החונות.

“אל תזוז!” הורה איש האבטחה – ואז קיפד הצלף את ראשו.

שומר אחר החל לנבוח לתוך מכשיר הקשר שלו.

מור השיב את עיניו אל הבניין, וראה את הצלף בצידו המזרחי המרוחק של הבניין, יורד בסולם התחזוקה אל מגרש החניה שלמטה, כשהוא גולש במהירות כעכביש העוזב את רשת קוריו.

מור רץ משם והשביל השתנה; הדשא היה לחצץ ואז שוב לשטח מרוצף. סמטה צרה, בין המרכז הטכנולוגי לשורת בנייני משרדים קטנים בני קומה אחת שמאחוריו, הובילה לכיוון צפון־מערב אל רחוב אגא ח’אן, לכביש הראשי שבחזית המלון. ניחוחו של תבשיל בשר חזיר ברוטב מתוק מילא את הסמטה, שכן הארובה של מטבח המלון היתה מופנית לשם, וקיבתו של מור המתה, אף שארוחה היתה הדבר האחרון שעלה כעת בדעתו.

בלי להאט הוא פנה שמאלה באקדח שלוף לפנים, ושם, לא יותר מעשרים מטרים לפנים, עמדה מכונית טויוטה הַיי־אֵייס שמנועה פועל ושני אנשים משרבבים את רוביהם מחוץ לחלונותיה האחוריים.

הצלף רץ לעבר המסחרית וזינק לתוך מושב הנוסע, בעת שהאנשים כיוונו את רוביהם אל מור, שהיו לו פחות משלוש שניות להשתופף אל תוך גומחה בקיר כשהלבנים שמעליו רעדו תחת ברד הכדורים שנורו מכלי נשק אוטומטיים. פעמיים הוא ניסה להציץ כדי לקלוט את מספרה של לוחית הרישוי, אבל התוצאה היתה אכזרית, וכשהם הפסיקו לירות, המכונית כבר עלתה על הכביש המהיר. נעלמה.

מור חזר במהירות למכוניתו, נטל את הטלפון הסלולרי שלו ובידיים רועדות ניסה להתקשר. אחר כך הוא חדל, נשען במושבו לאחור וצפה באנשי הביטחון המקיפים אותו כשמפקדם תובע תשובות.

הוא חייב לדווח על המכונית המסחרית. לבקש שכלי המעקב שבשמיים יתמקדו בכלי הרכב.

הוא חייב לספר להם מה קרה.

כולם מתים.

אבל הוא לא הצליח לעשות דבר, אלא רק לנשום.

הכפר סיידפור
איסלמבאד, פקיסטן
כעבור שלוש שעות

הכפר סיידפור, החבוי היטב בין גבעות מרג’אללה המשקיפות על איסלמבאד, מאפשר תצפית ציורית על העיר ומושך אליו זרם קבוע של תיירים המחפשים את מה שקרוי, בפיהם של כמה מדריכי טיולים, “הנשמה” של פקיסטן.

המדריכים אומרים שאפשר למצוא אותה בסיידפור.

עם זאת, אם לעיר יש נשמה, היא נעשתה כעת שחורה יותר. עמודי עשן עדיין היתמרו מעל מלון מריוט והבקיעו נתיבים בשמיים זרועי הכוכבים, ומור, שעמד במרפסת הבית הבטוח, קילל שוב. לא רק שהפיצוץ ריסק את החדר שלהם, הוא הרס גם את החדרים הצמודים משמאל ומימין לחדרם, ועוד לפני שמישהו היה יכול להתקרב לאזור, התמוטט גגו של חלק הבניין הזה.

בעזרת שלושה סוכנים אחרים שנשלחו לסייע בבידוד האזור, יחד עם צוות מטעם המחלקה לזיהוי פלילי ושני חוקרי פשע מומחים, הצליח מור לעבוד עם אנשי האבטחה של המלון, המשטרה המקומית וחמישה מאנשי האיי־אס־איי, בעודו מאכיל את כתבי סוכנויות הידיעות בזרם של מידע כוזב. כשהסיפור יצא החוצה והתפרסם ברשתות דוגמת הסי־אן־אן, נאמר כי מטען שהוטמן בידי אנשי הטליבאן התפוצץ במלון, וכי הטרוריסטים קיבלו על עצמם את האחריות למבצע שנועד להיות נקמה על רצח שבוצע בידי השיעים שהרגו קיצוני סוני, בעל בריתה של הקבוצה המכונה סיפָּה א־סהאבָּה. קולונל מצבא פקיסטן נלכד בשוגג בפיצוץ. חיבור שמות הקבוצות שקשה לזוכרן והנסיבות המעורפלות, הבטיח, לדעתו של מור, שהסיפור ימשיך לגדול ולהסתבך. עמיתיו שהיו בחדר לא נשאו עליהם מסמכים שיסגירו את זהותם כאמריקאים או כאנשי הסי־איי־איי.

תשומת ליבו של מור לא היתה נתונה עתה למרפסת ולסביבתה, כי אם לקול שהידהד בתוך ראשו: אני לא יכול לשבש את החיים שלהם. הבנים שלי לומדים עכשיו בתיכון. אשתי בדיוק קיבלה קידום. היא עובדת ממש כאן, במרכז הטכנולוגי שבבניין הסמוך. פקיסטן היא הבית שלנו. לעולם לא נעזוב.

מור נאחז במעקה האבן ורכן החוצה, נשימתו נעתקה והוא החל להקיא. הוא המשיך לעמוד שם כשמצחו מונח על זרועו וחיכה שזה יעבור, ניסה להשתחרר מזה, אלא שהפיצוץ החזיר למעשה את הכול להווה. הוא ניסה במשך שנים להדחיק את הזיכרונות, נאבק בהם באין־ספור לילות טרופי שינה, ונלחם בדחף לבחור בדרך הקלה ולשתות לשוכרה עד שהכאב יחלוף… ובשנים האחרונות רצה להאמין כי בקרב הזה הוא ניצח.

ועכשיו זה. רק כמה שבועות קודם לכן הוא פגש את עמיתיו הסוכנים ולא יצר עימם כל קשר מעבר למגע המקצועי. נכון, הוא חש כעת כאב נורא בשל מותם, אבל היה זה ח’ודאי, הקולונל בעל הלב החצוי, שמותו הכאיב לו ביותר… מור למד להכירו, ואובדנו היה משמעותי. איך יגיב אחיינו של ח’ודאי על מות הדוד? הסגן חשב שהוא מסייע לשניהם, ואף שידע כי ח’ודאי מסכן את עצמו כשהוא מדבר עם מור, הוא בוודאי התכחש לכל מחשבה על כך שדודו עלול להירצח.

מור התחייב להגן על ח’ודאי ועל בני משפחתו. הוא נכשל בזאת מכל הבחינות. רק לפני שעה, כשהמשטרה הגיעה אל ביתו של ח’ודאי, הם מצאו את אשתו של האיש ואת בניו דקורים למוות, והסוכן שהוצב להגן עליהם נעדר. הטליבאן היו מקושרים באורח נרחב כל כך, מרושתים עמוק כל כך בדופק החיים של העיר, עד כי למעשה לא היו מור ואנשיו מסוגלים לבצע עבודה ממשית. ברור שעכשיו הדיכאון שלו הוא זה שדיבר מגרונו, אבל לטליבאן היו צופים בכל מקום, ולא חשוב עד כמה התאמץ להתמזג – הוא גידל זקן, לבש מלבושים מקומיים, דיבר את השפה – הם ניחשו מי הוא ומה הוא מחפש.

הוא מחה את פיו, הזדקף והציץ לאחור לעבר העיר, בעשן המסרב לגווע, באורות המנצנצים באופק. הוא ליעלע, גייס מחדש את עוז רוחו ולחש, “אני מצטער.”

שעות אחדות אחר כך הוא ניהל שיחת וידיאו עם גרג או’הרה, סגן מנהל השירות החשאי של הסי־איי־איי. או’הרה היה אדם בריא גוף בשנות החמישים המאוחרות לחייו, בעל שיער אדום־אפרפר ומבט עז של עיניים כחולות שהועצמו בגלל משקפיו. היתה לו משיכה מיוחדת לעניבות בצבע זהב, ולבטח היו לו לפחות מאה כאלה. מור מסר לו דין וחשבון מקוצר על האירועים, ושניהם החליטו לדבר שוב בבוקר, אחרי שהצוותים האחרים ישלימו את חקירותיהם ויעבירו את דיווחיהם. הבוס הישיר של מור, מנהל החטיבה למבצעים מיוחדים, ישתתף אף הוא בשיחה.

אחד מאנשי הקשר המקומיים של מור, אִסראר ראנה, סוכן שהוא גייס בעצמו אחרי שהות של שנתיים באפגניסטן ובפקיסטן, הגיע אל הבית הבטוח. ראנה היה סטודנט חריף ופיקח, באמצע שנות העשרים לחייו, בעל פנים דמויות ציפור ותשוקה לקריקט. חוש ההומור והקסם הנערי שלו איפשרו לו לאסוף כמויות מרשימות של מידע למען הסוכנות. זה, יחד עם הייחוס שלו – במאה השנים האחרונות התפרסמו בני משפחתו כחיילים ואנשי עסקים ערמומיים – הפך אותו לסוכן הכמעט מושלם.

מור צנח בכבדות לתוך כורסה, וראנה נעמד ליד הספה. “תודה שבאת.”

“אין בעיה, כסף.”

זה היה כינויו של מור בפיו של ראנה – וזה נשמע הגיוני. ראנה זכה לתשלום הגון תמורת שירותיו.

“אני חייב לדעת איפה הדליפה. האם זה דלף כבר בשלב הראשון? האם זה הצבא, הטליבאן, או שניהם?”

ראנה הניד את ראשו והעווה את פניו. “אני אעשה הכול כדי למצוא משהו. אבל בינתיים, תן לי להביא לך משקה. משהו שיעזור לך לישון.”

מור דחה את הצעתו בהינף יד. “שום דבר לא יעזור לי לישון.”

ראנה הינהן. “אני אצלצל לכמה אנשים. אני יכול להשתמש במחשב?”

“זה שם.”

מור הלך לחדר השינה ובתוך שעה הבין שטעה. הוא שקע בשינה טרופה וצף באכזריות על גלים שחורים, עד שקצב ליבו, שהיה כמו פעימות מדחף של מסוק, גרם לו להתיישב כשהוא שטוף זיעה קרה. הוא הביט סביבו בחדר, נאנח והתמוטט בחזרה אל תוך הכרית שלו.

כעבור חצי שעה הוא היה במכונית בדרכו חזרה לזירה. הוא הביט בבניין ההרוס ואז במרכז הטכנולוגי הסמוך. הוא מצא אחד מאנשי האבטחה של המרכז הטכנולוגי, ונכנס לבניין יחד עם שני שוטרים מקומיים. הם עלו לגג שעליו היה מור כבר מוקדם יותר ואסף את תרמילי הכדורים של הצלף במטרה לחפש עליהם טביעות אצבעות.

הרעיון בא לו במעין התגלות אלוהית, שעלתה בדעתו שעה שמוחו היטלטל בין מודע לתת־מודע, מפני שהשאלה כיצד הצליחו יריביהם להחדיר את חומר הנפץ לתוך החדר המשיכה לצרוב במוחו, עד שנגלה לו הרעיון הפשוט והלא מתוחכם. כל שנותר לו זה רק למצוא ראיות לכך. הוא צעד לאורך קצה הגג והעביר את פנסו לאורך הררי הבטון והברזל המפוררים… עד שמצא.

חטיבת המבצעים המיוחדים, שפעלה במסגרת השירות החשאי של הסי־איי־איי, היתה מאוישת בידי סוכנים בעלי עבר צבאי שמאחוריהם מבצעים מוכחים על אדמה זרה. החטיבה כללה יחידות משנה קרקעיות, ימיות ואוויריות. מלכתחילה גויס מור, כמו שאר עמיתיו יוצאי הקומנדו הימי, לטובת היחידה הימית, אבל בהמשך הוא הושאל ליחידה הקרקעית ופעל שנים אחדות בעיראק ובאפגניסטן; הוא ניהל שם מספר מבצעי מודיעין מוצלחים במיוחד, שכללו שימוש בכלי טיס בלתי מאוישים מסוג פּרֶדיטוֹר, ששיגרו טילי הֶלְפַייר על מספר גדול של יעדי טליבאן. מור לא התנגד להיות מועבר ליחידה הקרקעית, משום שידע כי אם יהיה דרוש למשימה ימית מסוימת, ממילא הוא יישלח לבצעה. את הקו בין סוגי המשימות מתחו אנשי המטה, לא אנשי השטח.

החטיבה למבצעים מיוחדים כללה פחות ממאתיים אנשי שטח, טייסים ומומחים אחרים, שפוצלו לצוותים בני שישה אנשים או פחות. לעיתים קרובות הם ביצעו פעולת יחיד חשאית “שחורה”, בעזרתו של “מפעיל סוכנים” שבדרך כלל נשאר מחוץ לטווח הסכנה. אנשי השטח זכו לאימונים רציניים בתחומי החבלה, הלוחמה בטרור, שחרור חטופים ובני ערובה, הערכת נזקי פיגועים, חטיפה והשבת חטופים ורכוש.

החטיבה למבצעים מיוחדים חבה את קיומה למשרד לשירותים אסטרטגיים, סוכנות מימי מלחמת־העולם השנייה שהיתה כפופה ישירות למטות המשולבים ונהנתה מגישה ישירה לנשיא פרנקלין ד’ רוזוולט. בדרך כלל פעל המשרד לשירותים אסטרטגיים במנותק משליטה צבאית – רעיון שבאותו זמן גרר אחריו הרמת גבה וספקות עמוקים. מספרים שהגנרל מק’ארתור התנגד נחרצות להפעלת אנשיהם בזירת הפעולה שלו. כתוצאה מזאת, כאשר פורק המשרד לשירותים אסטרטגיים אחרי המלחמה, הוקמה סוכנות הביון המרכזית על פי חוק הביטחון הלאומי משנת 1947. משימות שאסור היה לקשור אותן לארצות־הברית הועברו לקבוצה המיומנת של הסי־איי־איי – החטיבה לתפקידים מיוחדים – צאצא ישיר של המשרד לשירותים מיוחדים.

מנהל החטיבה דייוויד סלייטר, אדם שחור בעל סנטר פלדה, מפקדהּ לשעבר של היחידה לאיסוף מודיעין של המרינס ובעל ותק של עשרים שנה בצבא, הצטרף לשיחת הווידיאו עם סגן המנהל או’הרה. פניהם של שני הגברים ניבטו אל מור מצג מחשב הלוח שלו בעודו יושב במטבח הבית הבטוח בכפר סיידפור.

“מצטער שלא יכולתי לדבר איתך אתמול. הייתי באוויר בדרך לארצות־הברית,” אמר סלייטר.

“זה בסדר, אדוני. תודה שהצטרפת אלינו.”

או’הרה בירך את מור בבוקר טוב.

“עם כל הכבוד, ממש אין שום דבר טוב בבוקר הזה.”

“אנחנו מבינים את מה שאתה מרגיש,” ענה או’הרה. “איבדנו כמה אנשים טובים ושנים רבות של מודיעין.”

מור עיווה את פניו ונשך את לשונו. “מה אנחנו כבר יודעים?”

“הגופות של האריס וסטון חולצו מתוך ההריסות. לפחות מה שנשאר מהן. גלגאר, שהיה בבית של ח’ודאי, עדיין בחזקת נעדר. הם בטח מחזיקים בו באיזה מרתף או מערה עמוקה, מפני שאין כל איתות ממכשיר העיקוב הצמוד אליו. הבחור שרדפת אחריו היה בוודאי מאומן היטב, אבל עדיין בדרגת חשיבות נמוכה.”

מור הניד את ראשו בתיעוב. “אתם חושבים שח’ודאי היה מחובר למכשיר האזנה כלשהו?”

“יכול להיות,” אמר סלייטר.

“גם אני חשבתי כך. נראה לי שעמדת הבידוק הביטחוני בלובי של המלון היתה מדומה ונשלטה על ידם. קרני הרנטגן לא היו מגלות שום דבר אפילו אם היה עליו משהו. אז ח’ודאי עבר בלי שהמערכת תתריע. אולי הם איימו עליו שאם הוא לא יפוצץ אותנו, הם יהרגו את בני משפחתו, ואת זה הם עשו ממילא.”

“זאת תיאוריה לא רעה בכלל,” אמר או’הרה.

מור פלט נחרה. “אבל לא זה מה שקרה.”

“מה אתה יודע?” שאל אותו סלייטר.

“האבטחה במלון בדרך כלל טובה. אני חושב שהם השתמשו בעובדי המשק, שהטמינו את הפצצות בחדרים הסמוכים לשלנו.”

“רגע, רגע,” אמר סלייטר. “איך הם הצליחו להחדיר את הפצצות למלון? הם לא הכניסו אותן דרך הכניסה הראשית.”

מור הניד את ראשו. “הם נכנסו לבניין הסמוך, המרכז הטכנולוגי, שהצלף עמד על הגג שלו. הבניין פחות מאובטח, וכנראה גם קל יותר לשחד את העובדים בו. הפצצות הועברו באמצעות כבל וגלגלת מגג לגג.”

“אתה בטח צוחק,” אמר או’הרה.

“אני לא. עליתי לגג של המרכז הטכנולוגי וראיתי לאן הם חיברו את הכבל. ואז חזרתי למריוט ומצאתי אותם סימנים גם על גג המלון. בעוד כמה דקות אשלח לכם תמונות שצילמתי.”

קולו של או’הרה היה שקט מרוב תסכול. “זה פשוט עד כדי גיחוך.”

“ואולי זאת היתה הבעיה שלנו: אנחנו מתרכזים בדברים המסובכים, בעוד שהאנשים האלה משתמשים במקלות ובאבנים. אם הם היו מעזים קצת יותר, הם היו יכולים לנסות להטיל את הפצצות פשוט משם…” מור רק הניד שוב את ראשו.

“אז החדרים הסמוכים לחדר שלך נרשמו על שמות אורחים שמעולם לא הגיעו,” סיכם או’הרה.

“בדיוק. מישהו מבפנים דאג שבמערכת הקבלה הם יהיו רשומים כתפוסים, כשבעצם הם נשארו ריקים. המשטרה המקומית תצליח ללכוד את הבן־זונה מדלפק הקבלה שעשה את זה. שלחתי את ראנה להשלים את המידע החסר.”

“נשמע טוב,” ענה או’הרה. “אבל בשלב זה היינו רוצים להוציא אותך משם.”

מור נשם עמוקות ועצם את עיניו. “תראו, אני יודע שאתם חושבים שאני חירבנתי את כל העניין… פרצה ביטחונית. אבל כל העסק היה נקי. בדקתי הכול. ואני מתכוון הכול. עכשיו… תנו לי לסיים את זה. בבקשה.” הוא רצה לומר להם שהוא חייב את זה לאנשים שמתו, ושהוא זקוק לזה למען עצמו, אבל המילים נתקעו בגרונו.

“אנחנו זקוקים לך כאן בבית.”

עיניו נפערו. “בבית? באמריקה?”

סלייטר התפרץ לשיחה. “אתמול אחר הצהריים צולמו כמה קצינים מהגדוד של ח’ודאי בחברת אדם שזיהינו כטיטו יאמאס, בכיר בקרטל הסמים חוארז. יחד איתם היו שני אנשים לא מזוהים, כנראה אנשי טליבאן. התמונות יגיעו אליך מייד.”

“אז אנחנו מדברים על קצינים מושחתים מצבא פקיסטן, שנפגשים עם מישהו מקרטל סמים מקסיקני ועם הטליבאן,” אמר מור. “זה שילוש לא קדוש.”

סלייטר הינהן. “מקס, אתה מכיר היטב את השחקנים במזרח התיכון. יש לך הניסיון הדרוש. אנחנו רוצים שתפקח בשטח על כוח משימה משולב שאנחנו מקימים.”

גבות עיניו של מור הזדעפו בתסכול. “זה משהו דומה לקידום – בעקבות מה שקרה? כלומר צ’יק צ’ק, בתוך שבועיים…”

“אנחנו מדברים על זה כבר לא מעט זמן, והשם שלך תמיד בראש הרשימה. זה לא השתנה,” ענה סלייטר.

אבל מור המשיך לטלטל את ראשו. “שני האנשים בפרוזדור… חשבתי שהם סוכנים של האיי־אס־איי שמאבטחים את הקומה החמישית. הם בעצם היו שם כדי לוודא שהפצצה מתפוצצת…”

“זה נכון,” אמר או’הרה.

או’הרה רכן קרוב יותר אל המצלמה. “אנחנו צריכים לדעת מהי רמת שיתוף הפעולה בין אנשי קרטל הסמים המקסיקני לבין המבריחים האפגנים והפקיסטנים. אם יש בזה משום נחמה, אתה תמשיך לעבוד על אותו תיק – רק מזווית שונה.”

מור נדרש לרגע כדי לעכל את כל זה. “אז איך המקסיקנים נכנסים לתמונה, חוץ מזה שהם מתווכים ולקוחות?”

או’הרה חזר להישען לאחור. “זו השאלה האמיתית, לא?”

סלייטר כיחכח בגרונו ועיין בדפי הנייר שלפניו. “המשימה העיקרית שלך תהיה לגלות אם הקשר הזה בין הטליבאן למקסיקנים נועד רק להרחיב את שוק האופיום, או שהוא נועד לקדם משהו הרבה יותר בעייתי, למשל שהטליבאן מגייס אנשים במקסיקו כדי להקים בסיס חדש לפעולות שלו, מה שיאפשר לו חדירה קלה יותר לארצות־הברית.”

“אמרת כוח משימה משולב. איזה עוד סוכנויות מעורבות?”

סלייטר חייך. “כל אותיות האלף־בית: סי־אַיי־אֵיי, אף־בי־אַיי, ועוד יותר מחצי תריסר סוכנויות גדולות וקטנות שיסייעו.”

מור נרעד מן המחשבה על הגודל העצום של מה שהם מבקשים ממנו. “רבותיי, אני מעריך את ההצעה.”

“זאת לא הצעה,” ציין או’הרה.

“אני מבין. תראו, תנו לי רק כמה ימים כדי להתקדם בעניין הרוצחים של ח’ודאי ולראות אם אני יכול לקבל מידע כלשהו על גלגאר. זה כל מה שאני מבקש.”

“צוות חדש כבר בדרך,” אמר סלייטר.

“זה בסדר. אבל תרשו לי עוד ניסיון אחד.”

או’הרה נשען לאחור. “כולנו נכשלנו. לא רק אתה.”

“הם הרגו את הקולונל ורצחו את משפחתו. הוא היה אדם טוב. הוא עשה את הדבר הנכון. אנחנו חייבים לו ולאחיינו לפחות את זה. אני לא יכול פשוט לקום ולהסתלק.”

או’הרה הירהר בדברים ואז זקף את גבותיו. “יומיים.”

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כנגד כל האויבים”