החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כאב תהומי ועונג עילאי

מאת:
הוצאה: | 2022 | 339 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

באפריל 1939 נפגשו בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית שני צעירים יפי תואר בני פחות מעשרים. הוא – צבר יליד ירושלים, סופר בראשית דרכו. היא – עולה חדשה מצ'רנוביץ ברומניה, מבריקה ושאפתנית. היכרותם הציתה סיפור אהבה שנפרס על פני עשרים וארבע שנים, עד לסיומו הטרגי. יהודה היה לסופר, מחזאי ועיתונאי, ופפיטה הייתה לפילוסופית בעלת שם בין־לאומי, ושניהם נודעו במעגלים התרבותיים והאינטלקטואליים במדינת ישראל הצעירה. זהו סיפור על הצלחות ועל החמצות, על המתח בין החיים בישראל לכמיהה אל העולם הגדול, על זוגיות תובענית ועל פשרות למען הצלחת האחר. זהו סיפור תקופתי על החיים בעידן הדרמטי של היישוב בארץ ישראל ובעשורים הראשונים של המדינה. אך בעיקר זהו סיפור על כוחה של אהבה כואבת ומענגת.

 

ד"ר אילן אזרחי, איש חינוך ומומחה בתחום יחסי ישראל ויהודי התפוצות, הוא אחיינו של יהודה האזרחי. בשנת 2019 נתגלו המכתבים ששלחו פפיטה ויהודה זה לזה במהלך השנים וכך נולד הרעיון לספר. ספרו הקודם: שפויה בחלומה – גאות ושפל ב־50 שנות איחוד ירושלים יצא לאור בהוצאת אלבטרוס, בשנת 2017.

מקט: 4-249-50949
באפריל 1939 נפגשו בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית שני צעירים יפי תואר בני פחות מעשרים. הוא – צבר יליד […]

פתיח

הצירוף ‘יהודה ופֶּפּיטה’, או נכון יותר, יהודה וְפֶַּפִּי, היה חלק מהלקסיקון המשפחתי שלנו. הוא התגלגל על הלשון בטבעיות כל שנות ילדותי. יהודה היה אחיו הגדול של אבי, איתן, מבוגר ממנו בחמש שנים. הוא לא היה סתם דוד. יהודה הסופר, המחזאי והעיתונאי, היה האח המפורסם בין הבנים של משפחת אזרחי־בְּריסקר, ‘ידוען’ בלשון בת זמננו. בשונה ממנו, פפיטה הייתה דמות חידתית שהסתלקה מחיינו בשלב מוקדם יותר.

יהודה ופפי התגוררו בדירה ענקית, מרובת חדרים, ברחוב רחל אימנו במושבה היוונית בירושלים. הדירה ששכנה בבית מידות נרכשה בשנות החמישים של המאה הקודמת מ’נכסי נפקדים’. הבית ניצב מול המקום שבו שכן מגרש הכדורגל המיתולוגי של ‘הפועל ירושלים’. זו הייתה דירה אפלולית ומסתורית שהתפרסה על פני כל הקומה השנייה של בית האבן הנאה, אשר בירושלים כונה ‘בית ערבי’ (במקרה זה היה הבית קודם לכן בבעלותו של נוצרי־יווני). הכניסה לדירה הייתה בראש מספר מדרגות אבן שהובילו ממפלס הרחוב אל דלת עץ עתיקה עם מפתח ברזל חלוד. הדלת נפתחה אל חדר מדרגות פרטי עשוי עץ חורק שהוביל לדירה. במעלה המדרגות נתלו ציורים ובהם דיוקנאות קודרים, כמו מתקופה אחרת, רובם פרי יצירתה של פפיטה. הדירה הייתה עמוסה לעייפה באלפי ספרים, ברהיטים אירופיים כבדים וביצירות של מיטב האמנים הישראלים לצד תמונות ופסלים מעשה ידיה של פפיטה. כל תכולת הדירה הזו הייתה שונה מן הסגנון המודרני, המואר והמאופק של שכונת רחביה שבה גדלנו. לא פקדנו את הדירה של יהודה ופפי לעתים תכופות. זה לא היה מקום ‘מתאים’ לילדים. המקום היה מרתיע, מלא בפריטים שאסור לגעת בהם, ללא צעצועים. אפילו סוזי, החתולה הסיאמית האפורה של פפיטה, הייתה זעופה ומרוחקת.

יהודה ופפי לא היו באים לבקר אותנו לעתים קרובות. בזיכרון העמום שנותר לי מן התקופה הזו, נדמה כי פפי לא התחברה להווי המשפחתי שלנו. בזיכרוננו נצרבה ההרגשה שכאשר באו לבקר, הם רק מילאו את ‘חובתם המשפחתית’ ופרשו לביתם מוקדם, ככל שיכלו. אני זוכר את פניה המאופרות של פפי, את הסיגריה שאחזה תמידית בין אצבעותיה, מחוברת לפומית עם פילטר, את הבגדים המחויטים שלבשה ואת זרועותיה המכוסות כפפות עד המרפק. אני לא מצליח להיזכר בטון דיבורה ובמבטא האירופי שלה העטוף בניחוח בריטי. היא לא שיחקה איתנו, הילדים, ואולי כלל לא התייחסה אלינו. אני זוכר שהיא הייתה תמיד אלגנטית, יפה, רזה ומרוחקת, לבושה בהידור וכמו שייכת למאה אחרת. זה לא היה הדימוי המקובל של ‘דודה’. לעומתה, יהודה התאים יותר לתואר ‘דוד’. הוא היה חביב, נדיב, חייכן, צבר. הוא היה מִשֶּׁלָּנוּ.

הנוכחות המצומצמת של פפיטה בחיי הגיעה לסיומה כאשר הייתי בן שמונה. פפיטה נפטרה בגיל צעיר ובנסיבות טרגיות שלא דובר עליהן עם הילדים. אני זוכר את הרגע ההוא בחודש מאי שנת 1963 שבו נקש יהודה בדלת ביתנו עם עלות השחר ובפיו הבשורה הקשה על פטירתה של פפי. אני הייתי זה שפתח לו את הדלת. אבי שהה בחוץ לארץ בשליחות מטעם הממשלה. אימי הייתה צריכה להתמודד לבדה עם המצב ולתמוך ביהודה ברגע הנורא ההוא. עם השנים נרמזו רמיזות עבות לכך שפפיטה שמה קץ לחייה, ואולם זה לא נאמר במפורש. ידענו, אנחנו הילדים, שיהודה היה עצוב מאוד. היה ברור לכולנו כי היה שם סיפור אהבה גדול.

בשלב הזה נותר רק הדוד יהודה וזה היה הרבה יותר נוח. יהודה ללא פפיטה היה לבבי יותר ומחובר מאוד למשפחה. הוא המשיך להתגורר בבית הגדול ברחוב רחל אימנו. מכאן ואילך גדלתי עם הדוד האלמן שהיה מפורסם, שונה ומיוחד: סופר, מחזאי, עיתונאי, מבקר אמנות, בוהמיין. הוא היה חשוך ילדים ואנחנו היינו ילדיו. ספרים מפרי עטו מילאו בגאווה את מדפי הספרים בביתנו. אני זוכר שפעם אחת, באמצע שנות השישים, הלכתי לבית העם בירושלים לצפות באחד המחזות מפרי עטו שהועלו על הבימה, ‘קוצים בבוקר’. לא הבנתי ממש את תוכן המחזה אבל אני זוכר שהקהל באולם המלא געה בצחוק והמעמד היה מרגש. בתום ההצגה לקח אותי יהודה אל מאחורי הקלעים לשוחח עם השחקנים. מדי פעם היינו מגיעים לדירתו במושבה היוונית, אם כי רוב המפגשים עם יהודה היו אצלנו ברחביה, סביב שולחן השבת ובאירועים משפחתיים.
***

מלחמת ששת הימים טלטלה את יהודה וכתוצאה ממנה השתנה סדר היום שלו מן היסוד. בעת המלחמה שימש יהודה ככתב צבאי באזור ירושלים והיה קרוב למוקדי הקרבות ולאתרים החשובים שסימלו את הניצחון. בתקופה הזו הייתי כבר נער בן שתים עשרה עם מודעות למה שהתרחש סביבי. יהודה של אחרי המלחמה היה אדם אחר. הוא פיתח להט חסר גבולות כלפי העיר ירושלים ונודע בציבור כ’איש ירושלים’. פעילותו באה לידי ביטוי הן במישור הספרותי והן כאקטיביסט שפועל לתכנון מושכל של העיר המתחדשת.

יהודה היה יליד ירושלים, בוגר הגימנסיה העברית ברחביה ומוסמך האוניברסיטה העברית. מגיל ארבע הוא גדל בשכונת רחביה, ממול הגימנסיה, והיה פעיל בשבט הצופים המקומי. כבר בגיל העשרה החל לבלוט ככותב מוכשר ובשנת 1940, כשהיה בן עשרים, פרסם את ספרו הראשון על מפתן החיים, לקט סיפורים קצרים על הווי בני הנוער ביישוב. מאז החלה הקריירה הספרותית והעיתונאית הענפה שלו, שאת רובה לא הכרתי.

בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים הזהות הירושלמית של יהודה לא בלטה במיוחד בפעילותו הספרותית והציבורית. נהפוך הוא, נדמה כי אף רצה לברוח מירושלים שבה התגורר כל חייו ולהיות יוצר אוניברסלי. עם סיום לימודיו באוניברסיטה דילג יהודה בין ירושלים לתל אביב, ובין ישראל לבריטניה (בתקופות שבהן התגוררה שם פפיטה). כתביו העידו על כך שביקר באירופה לעתים תכופות. ירושלים הופיעה בכתביו מעת לעת אך לא הייתה במרכז. נפילת החומות בין מערב ומזרח ירושלים בשנת 1967 הביאה גם להפלת המחיצות הפנימיות שלו, ומכאן ואילך ועד מותו בגיל צעיר יחסית הייתה ירושלים לפרויקט חייו.

בשבע השנים שבהן חי לאחר מלחמת ששת הימים הוא למד את העיר מחדש: כתב ספרים על ירושלים, היה שותף להפקת אלבומים ומיזמים ספרותיים על העיר וחיבר את הטקסט לחיזיון האור־קולי הראשון במוזיאון מגדל דוד. הוא אף היה ממקימי ‘בית הסופר’ ברובע היהודי המתחדש בעיר העתיקה. גולת הכותרת של פעילותו הייתה בתחום המאבק הציבורי סביב פיתוחה של ירושלים. יהודה היה בין הראשונים לזהות את הנטייה הישראלית לדורסנות ולחוסר רגישות תרבותית ששררה אחרי מלחמת ששת הימים. שכרון החושים שהתפתח אחרי המלחמה בא לידי ביטוי בירושלים בבנייה מגלומנית ובהרס המורשת התרבותית הייחודית של העיר. יהודה היה נסער וכעוס במיוחד מן הנטייה למלא את ירושלים במגדלים ולהרוס את קו הרקיע המאופק שאפיין את העיר. הוא יצא חוצץ נגד המגמה הזו, עזב את אזור הנוחות הספרותי שבו היה ממוקם והיה לפעיל חברתי חדור תשוקה.

מסוף שנות השישים היה יהודה היוזם והמנהיג של התנועה האזרחית למניעת הרס אתרי מורשת ולבנייה חסרת רסן בירושלים. זה היה נרטיב לא מוכר באותם הימים. הוא עשה זאת באמצעות הסניף הירושלמי של ‘המועצה לארץ ישראל יפה’ שאותו הקים ושבראשו עמד. למעשה, הוא הקדיש את עצמו באופן טוטלי למשימה זו. יהודה נקלע לעימותים קשים עם טדי קולק בשל הכיוון שהוא ייצג אשר שיקף את הרוח המגלומנית של התקופה. יהודה התפרנס באותה עת כעורך הידיעון של האוניברסיטה העברית, אך רוב זמנו הוא היה תנועה של איש אחד למען ירושלים: יזם מחאות, ארגן כנסים והביא מומחי שימור ותכנון מחוץ לארץ.

באותן שנים אני כבר נער, תלמיד בית ספר תיכון, פעיל בצופים, חדור תודעת ‘תיקון עולם’. מלחמת ששת הימים השפיעה גם עליי ועיצבה את שנות נערותי. בשנים האלה זכיתי לחוות את הפיכתה של ירושלים לעיר אחרת, מלהיבה, רב־תרבותית, מתחדשת. הקשר החדש של יהודה עם ירושלים סחף גם אותי וחיבר אותי לעיר ולמורכבותה. הנעורים שלי היו משולבים בגילוי העיר האחרת הזו. זכיתי להשתתף ברבות מן הפעילויות שארגן: טיולים בהדרכתו, אירועי ציבור על ירושלים, ובפעילות המחאה שיזם נגד בנייה מסיבית בעיר המתחדשת.

פפיטה כבר לא הייתה חלק מן התמונה. ליהודה ולפפיטה לא היו ילדים ומעולם לא דובר במשפחה על הסיבה לכך. בהיותו אלמן היה יהודה מחובר למשפחה. הוא נהג לפקוד את ביתנו לעתים קרובות ולהשתתף באירועים משפחתיים ובסעודות שבת. שולחן השבת שלנו היה תמיד מוקד לדיונים פוליטיים על המציאות שנוצרה אחרי המלחמה. יש לי זיכרון עמום כי באותן השנים היו ליהודה עמדות לאומיות־ימניות יותר, בשונה מן הקו הליברלי שאפיין את משפחתי. יהודה היה שרוי באווירה שהניעה לא מעט אנשי רוח שצמחו בתנועת העבודה לעבר התפעמות מן החיבור לחלקי המולדת שנכבשו ומשיכה לרעיון ארץ ישראל השלמה. יוצרים כגון חיים גורי, נתן אלתרמן, משה שמיר, נעמי שמר ואחרים היו חלק מן התופעה הזו. בשנים האחרונות לחייו הוא היה בזוגיות עם פרופסור שושנה בלום, בלשנית מהאוניברסיטה העברית, אישה מעניינת ונעימת שיחה. שוש הייתה גם היא לחלק מן המשפחה. בשלב הזה לא דיברו עוד על פפיטה.

בסוף כיתה י”ב יצאתי לשנת שירות בירוחם במסגרת גרעין של תנועת הצופים. זה היה בסתיו 1973, בדיוק כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים. במהלך המלחמה שימש יהודה, שוב, ככתב צבאי ברמת הגולן ובסיני. הפרויקט הירושלמי שלו נדחק הצידה באותם החודשים שבהם סיקר את המלחמה ותוצאותיה. המלחמה הזו השפיעה עליו עמוקות. בשונה מכתבים צבאיים אחרים אשר תיארו קרבות וסיפורי גבורה הוא התבונן על החיילים־האנשים במלחמה והביא את סיפוריהם. לאחר מותו כונסו הרשימות שלו מן המלחמה לספר בשם כאיש – גבורתו.[1] כמעט ולא ראיתי אותו באותה השנה.

בקיץ 1974 יהודה לא חש בטוב. הוא חש לחץ בחזה ונשלח לבדיקות בבית החולים ‘ביקור חולים’ בירושלים. במהלך הבדיקות הוא לקה בשני התקפי לב חריפים ונפח את נשמתו. יהודה היה בסך הכול בן 54 במותו. יש לשער שכיום היה ניתן לטפל בבעיה מן הסוג שהייתה לו, אך לא באותם הימים. הלם ועצב גדול ירדו על המשפחה. מותו בטרם עת הצטרף לסיפור העצוב על מותה של פפיטה ואל הזוגיות שלהם שנקטעה אחת עשרה שנים קודם לכן. אחי אמיר, הצעיר ממני בשלוש שנים, נסע באותו הקיץ במסגרת משלחת של תנועת הצופים למחנה קיץ בארצות הברית, וההודעה על מותו של יהודה הגיעה אליו למחנה. כתבתי לאמיר מכתב שנשלח למחנה הקיץ לאחר ההלוויה ממנה נעדר:

‘קצת קשה לי הפעם לכתוב את המכתב אחרי האסון הנוראי שפקד אותנו…למשפחה זה היה שוק נוראי בעיקר בגלל גורם ההפתעה… נמצאו הרבה דברים שיהודה עמד לסיימם: ספר על המלחמה, מאמרים, סיפורים שלא יצאו לאור ועוד. נמצא גם יומן שנתי ורשימות המראות את תכניותיו האישיות למשך שלושים השנים הבאות… הלוויה הייתה מאד עצובה, אם כי מאד מכובדת. הגיעה ללוויה חבורה מוזרה של עיתונאים, סופרים, ציירים מגודלי שיער, שוחרי ירושלים, אנשי העלייה השנייה (שעוד נותרו), ידידים שלנו, חברות לשעבר ועוד. אפילו אויבים מושבעים כטדי קולק הגיעו… קשה לתאר את האוצרות שיש בבית של יהודה. זה פשוט מוזיאון מרתק’.

ואכן, כל הנכסים החומריים והרוחניים של יהודה ושל פפיטה נותרו בידי המשפחה. אחרי מותה של פפיטה המשיך יהודה להתגורר בגפו בדירה המשותפת שלהם ברחוב רחל אימנו. הדירה הפכה למעין מוזיאון לזכרה. זו הייתה דירה ענקית, בקנה מידה של אותה התקופה, ובוודאי שלא הייתה מותאמת עבור דייר בודד. בדירה נותרו אלפי ספרים, שְלל רהיטים מסוגננים שהובאו מתקופת שהייתם בבריטניה ויצירות אמנות רבות. אוסף האמנות כלל יצירות של מיטב האמנים הישראלים. יהודה היה, בין יתר עיסוקיו, מבקר אמנות והוא קיבל תמונות מן הציירים עליהם כתב לאות הוקרה. בצוואה שהותיר הוא קבע הנחיות ברורות על אופן חלוקת הרכוש הפיזי והרוחני שהיה בבית. ככלל, הוא ייעד את הספרים והתמונות למטרות ציבוריות. את הרכוש והרהיטים הוא הוריש לבני המשפחה.

***

ביצוע הצוואה ארך שנים לא מעטות. העול נפל בעיקר על כתפי הוריי, איתן ועידית. הם אהבו מאוד את יהודה, חשו מחויבים למורשתו ושאפו להקפיד על מילוי הוראות הצוואה ככל שיכלו. אבי, איתן, השקיע מאמצים רבים בפרסום כתבי יד לא גמורים של יהודה והמשיך לקדם את הפרויקט הירושלמי שיהודה היה כה מזוהה איתו ואשר היה עדיין בחיתוליו. ונוספו על כך כל יתר הדברים שדורשים טיפול עם סיום חייו של אדם, לא כל שכן כאשר מדובר באדם שיצר רבות ושלא היו לו יורשים חוקיים. העומס הרגשי והביצועי היה גדול. בשנים הללו נאלצו ההורים להתמודד גם עם בעיות בריאות ושאר אתגרי החיים. ואנחנו, הילדים, היינו רק בתחילת דרכנו כבוגרים, מצויים במערכות חיים חדשות, מחוברים פחות לזיכרון ומחויבים פחות לפעולה.

בשש השנים הראשונות לאחר מותו של יהודה עמדה הדירה ברחוב רחל אימנו בשיממונה. האבק כיסה את החפצים ואת הזיכרונות. בשנת 1981 נכנס להתגורר בדירה אחי אמיר, שהיה אז משוחרר מצה”ל וסטודנט צעיר באוניברסיטה העברית. זה היה פתרון טוב לסטודנט דל אמצעים שהיה זקוק לדיור זול. נוכחותו בדירה סייעה לשמירתה עד לסיום הוצאת התכולה, פיזורה ומכירתה. למעשה, אמיר התגורר רק בחלק מן הדירה ותוך כדי כך התקדם תהליך הפינוי שלה. אמיר נזכר שהדירה הייתה במצב גרוע, בית רפאים מאובק במצב תחזוקתי ירוד. במשך הזמן הצטרפה אליו חברתו, אסנת, אשר לימים הייתה לרעייתו. אמיר ואסנת יצרו לעצמם מעין דירה בתוך הדירה. בדרך זו יכלו להתגורר במרחב תחום שאותו יכלו להחזיק נקי, מסודר ומחומם בחודשי החורף הקרים של ירושלים. בשנת 1983, תשע שנים לאחר מותו של יהודה, נמכרה הדירה והם יצאו ממנה.

בסופו של דבר הוצאה כל תכולת הדירה. הספרים הועברו לספריות ציבוריות. כך למשל, נתרם האוסף הגדול של ספרי ירושלים לספריית יד יצחק בן־צבי בשכונת רחביה. הרהיטים היפים וכלי הבית חולקו בין בני המשפחה. המאתגר ביותר היה הטיפול באוסף התמונות של מיטב הציירים הישראלים. הוריי התקשו במציאת מוסד תרבות שייאות לקבל את כל הציורים באופן שיאזכר את מי שתרם אותם. האוסף, מרשים ככל שהיה, חסר חוט שדרה שהצדיק זאת. בהיעדר פתרון הוחלט במשפחה על כיוון חלופי. בסוף שנות התשעים נמכרו הציורים במכירה פומבית של בית המכירות סות’ביס בתל אביב ואת ההכנסות הקדישה המשפחה לקרן שמיועדת לתמיכה בפרויקטים המנציחים את זכרם של פפיטה ויהודה. הציורים שלא הוצעו במכירה הפומבית חולקו בין בני המשפחה. ציורים ופסלונים מעשה ידיה של פפיטה מצאו אף הם את דרכם אל בתינו.

ברבות השנים קיבלתי על עצמי את האחריות לניהול הקרן לזכרם של פפיטה ויהודה. אהבתי את רעיון קיומה של קרן פילנתרופית הבנויה על מורשתם של בני הזוג. באמצעות כספי הקרן יכולתי להשפיע על תהליכים בירושלים, ברוחו של דודי. הקרן גם תרמה כספים לקידום נשים באקדמיה, פעולה שהתאימה לסיפור חייה של פפיטה. הרגשתי שאני ממשיך את הפרויקט של יהודה ובכך אני גם מכבד את זכרו וגם נהנה מן התשתית שהוא יצר. שנים לאחר מכן כתבתי ספר על ירושלים, שפויה בחלומה – גאות ושפל ב־50 שנות איחוד ירושלים, וראיתי בו מעין סגירת מעגל ומפעל הנצחה לפועלו של יהודה בירושלים. בספרי התייחסתי ליהודה במספר הזדמנויות והרגשתי שאני עושה צדק עם מורשתו. ועדיין נותרה החידה הגדולה בנוגע לתקופה שבה היה יהודה נשוי לפפיטה, התקופה שלא הכרתי. מי הייתה פפיטה ומה היה סיפור אהבתם?
***

ובחזרה לפינוי הבית ברחוב רחל אימנו. בתום התהליך המתיש של פינוי התכולה וחלוקתה נותרו בדירה שני ארונות מתכת בעלי מגירות עמוקות מלאים בקלסרים ובמסמכים. ידענו כי בארונות הללו יש חומרים בעלי חשיבות שיש לשמור, אך אף אחד מאיתנו לא חשב על אופן השימור של תכולתם ובאותה עת איש לא התנדב לגלות את התוכן החבוי בהם. שיערנו שמקומם של הארונות בארכיון כלשהו, או שעל תכולתם לשמש בסיס למחקר אקדמי. במילים פשוטות, לאף אחד מאיתנו לא היה עניין לעסוק בשלב האחרון של הפינוי. אמיר ואני העברנו את שני הארונות לביתי בשכונת רחביה ודחפנו אותם לחדר ההסקה במרתף הבניין ששימש גם כמחסן. ידענו שאין זה מקום מתאים לשימור מסמכים בעלי ערך ארכיוני, אך אמרנו לעצמנו כי יבוא יום שבו נעבור על החומר שנמצא שם ונחליט מה לעשות איתו. המשפט הזה נאמר מעת לעת, עד שגם הוא נשחק.

השנים נקפו, הורינו נפטרו וארונות המתכת העלו חלודה בחדר ההסקה של מרתף הבניין ברחביה. אפשר לומר כי שכחנו אותם, אם כי לא ממש שכחנו. מורשתו של יהודה האזרחי הייתה נוכחת במגוון רב של מופעים: הזיכרונות, הרהיטים והתמונות שמילאו את בתינו, הפעילות למען ירושלים, הקשר שהמשיך עם בת־זוגו שוש (אשר מאוחר יותר נישאה לאחר ובהמשך נפטרה). ותמיד היו ‘ותיקים’ שזכרו והוקירו את פפיטה ויהודה והתפעלו מכך שאני האחיין שלהם. פפיטה ויהודה היו נוכחים גם בביתנו בגלריית הספרים שחיברו וביצירות האמנות של פפיטה. מפעלו של יהודה על ירושלים היה בגדר זיכרון חי ומהדהד ונמשך על ידי מי שזכרו אותו. ואילו הקרן הפילנתרופית הקטנה שייסדנו קידמה יוזמות לזכרם והנציחה אותם באמצעות תרומות שהועברו לגופים שונים.
***

מדי פעם הייתי נזכר בארונות המתכת שבחדר ההסקה. עם השנים גבר אצלי החשש כי הם נשמרים בתנאים לא נאותים וכי אולי לא נוכל לדעת מה נמצא בהם בשל הנזק המצטבר שעלול להיגרם לניירת ולשאר הפריטים שהיו בהם. אך כל זה עדיין לא הספיק כדי להניע אותי לרדת לחדר ההסקה ולבדוק מה מצב החומר. היה לי ברור כי ביום מן הימים תתחייב עבודה רצינית להוציא את הכול מהמחסן ולעבור על תכולת הארונות. ובינתיים, החיים נמשכים ולמי יש כוח לכך?

בקיץ 2019 נפל דבר. החלטתי שהגיעה העת לפענח את הסיפור של פפיטה ויהודה, בעיקר בתקופה שבה לא הכרתי אותם, התקופה שבה הם היו יחד כזוג. קשה לי לשים את האצבע על הרגע המכונן שהביא אותי לכך. נוצרה בשלות שלא הייתה קודם ותחושה שהגיע הרגע. אחד התמריצים לכך היה חוויית כתיבת ספרי הקודם על ירושלים שבו הסתמכתי על זיכרונותיי כילד וכנער לפני ואחרי מלחמת ששת הימים. תוך כדי הכתיבה הבנתי כי הגורל זימן גם לי לחוות אירועים דרמטיים וכי אני אוצר נכסים שחשוב לשתף בהם את הציבור. כפי שחוויות אלה מצאו את ביטויין בספר על ירושלים, כך ציפה גם הסיפור של פפיטה ויהודה לחילוצו ולפרסומו.

סבי וסבתי שמואל ובלה אזרחי־בְּריסקר היו בין המשפחות הראשונות שהקימו את שכונת רחביה (השם ‘אזרחי’ נוסף עוד לפני המלחמה כמקובל בקרב עולי העלייה השנייה). יהודה גדל בשכונה וגם אני מתגורר בה, דור שלישי, באותו בית שבקרוב ימלאו לו מאה שנים. ופפיטה, דודתי, מהגרת מצ’רנוביץ שבבוקובינה, הייתה פילוסופית נודעת בעלת שם יוצא דופן וסיפור מסתורי ובלתי מפוענח. בשנים האחרונות אני מרבה להרהר בסיפור המשפחתי שלי ולעסוק בו, בגורמים שהביאו את סבא וסבתא לארץ בתקופת העלייה השנייה ובסיבות שבעטיין בחרו דווקא בירושלים, בהחלטתם להקים את ביתם על הר טרשים מחוץ לעיר (כך נראה אזור רחביה בראשית שנות העשרים), ועל המרחב התרבותי שבו עוצבה דמותו של אבי, איתן, הילד הראשון שנולד וגדל בשכונה, אשר עזב אותה כדי להקים קיבוץ, אך חזר אליה וחי בה כל חייו. אבי היה צעיר הבנים של שמואל ובלה בריסקר. הבן הבכור של שמואל ובלה, דודי חנניה, נולד עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בירושלים אחרת לגמרי וחווה את מוראות המלחמה כילד. ובאמצע היה הדוד יהודה, הסופר והעיתונאי יהודה האזרחי (הוא הוסיף את ה”א הידיעה לשם המשפחה עוד בנעוריו), סופר ילידי, שהשפה העברית הייתה שפתו העיקרית ואשר כתיבתו החלה בתקופת היישוב ונמשכה אל תוך חיי המדינה הצעירה. סיפורו של יהודה וסיפורה של אהובתו, פפיטה, משכו אותי.
***

באותם הימים בהם התחלתי את המסע שסופו בספר זה, יצא לי לפגוש את הסופר אלי עמיר, שאך זה פרסם את רומן הנעורים הנפלא שלו נער האופניים, אשר חלקים גדולים ממנו מתרחשים באזור ביתנו ברחביה. שאלתי אותו אם הוא מכיר את כתביו של יהודה האזרחי ואת מורשתו הספרותית. ניכר שעמיר היה במבוכה. ‘כן, כמובן’, הוא השיב, אך הרגשתי שהוא לא הכיר ממש את יצירתו. על פפיטה הוא שמע מעט מאוד. עם הזמן נתקלתי בעוד ועוד אנשי אקדמיה ותרבות מן השורה הראשונה שגם הם לא ידעו הרבה על אודות בני הזוג. העובדה שפפיטה ויהודה נשכחו מן התודעה הציבורית על אף שפע היצירה שלהם הטרידה אותי. מצד אחר, פגשתי מדי פעם ותיקים שהכירו את פפיטה ואת יהודה בצעירותם ושמחו לשתף אותי בזיכרונותיהם על הזוג הלא שגרתי הזה. ממד הזמן נראה קריטי ויצר תמריץ נוסף להתחיל במחקר.

בנקודה הזו החלטתי שהגיע הזמן לקרוא את ספריו של יהודה. יש להודות, למעט הספרים שהוא חיבר על ירושלים בשנים האחרונות לחייו, לא הכרתי את כתיבתו. ספריו אומנם ניצבו בסלון ביתנו, אך לא הזדמן לי לקרוא את מורשתו הספרותית הענפה. חשבתי גם כי מן הראוי שאקרא גם את ספריה של פפיטה, אולם כאן הייתה המוטיבציה גבוהה פחות, בשל היותם ספרי פילוסופיה מדעיים. היצבתי לעצמי יעד בקיץ 2019: לקרוא את כל ספריו של יהודה, ובמידת היכולת לעיין גם בספריה של פפיטה.

ריכזתי את הספרים שהיו פזורים במספר כונניות ברחבי הבית וניערתי מהם את האבק. היה עליי להיזהר מהתפוררות הדפים בספרים הראשונים שיצאו לאור לפני כשמונים שנים. התחלתי בקריאה לפי הסדר הכרונולוגי של הופעתם. הספר הראשון שפרסם יהודה היה קובץ סיפורים קצרים בשם על מפתן החיים, שיצא לאור בהוצאת אחיאסף בשנת 1940. יהודה היה אז בן עשרים. בסוף כל סיפור צוין התאריך שבו נכתב, ומרבית הסיפורים נכתבו משנת 1937 ואילך. כלומר, יהודה כתב אותם בהיותו בן שש עשרה ושבע עשרה, ממש בתקופת נעוריו. ואכן, הספר הראשון עוסק רובו ככולו בהווי בית הספר התיכון (הגימנסיה העברית, בה למד ובה למדתי גם אני עשרות שנים לאחר מכן) ובתנועת הצופים הירושלמית שבה היה פעיל. הסיפורים נכתבו על רקע המאורעות בשנים 1939-1936 והמתח שאפיין את התקופה. זה היה מרשים מאוד לקרוא פרסומים בעברית של נער צעיר, יליד הארץ, מתקופת היישוב. העברית של יהודה הייתה עשירה ונושאי הסיפורים היו קשורים לעולמו ולתקופתו. מצאתי כמה ביקורות שנכתבו על הספר לאחר הופעתו, חלקן הגדירו אותו כבוסרי, אך כל המבקרים ציינו את יהודה כסופר צעיר ומבטיח עם פוטנציאל ועתיד בתחום.

כבר מקריאת הספר הראשון נוכחתי כי יצירתו מעניינת לא רק מן הבחינה הספרותית אלא גם כעדות מרתקת על הווי החיים של צעירים ילידי הארץ בתקופת היישוב. ניגשתי מיד לקריאת ספרו השני, רומן בשם כצל עובר בהוצאת מסדה משנת 1946. חשוב לציין כי כתב היד הושלם בשנת 1942, כאשר יהודה היה בן 22 בלבד. היה ברור כי בין ספרו הראשון לספרו השני התבגר יהודה ועלה בכמה דרגות. ברומן כצל עובר מתואר מפגש של שש צעירות בבית נופש על שפת הים (כנראה באזור הרצליה), ובמהלך הבילוי המשותף חושפות את עולמן, מאווייהן, התלבטויותיהן על המשך דרכן, אהבותיהן ויחסיהן. ספר זה עשיר הרבה יותר מן הספר הראשון, מתוחכם ורווי ניואנסים. הספר גדוש תיאורים מהווי החיים הארץ־ישראלי בתל אביב, בירושלים ובהתיישבות העובדת ומתמקד בעולמן של הנשים. אחת הדמויות ברומן הייתה נירה, הסטודנטית לפילוסופיה, והיה נדמה לי שזו השתקפות של דמותה של פפיטה שעליה ידעתי מעט מאוד באותו השלב. ואכן, בין כתיבת הספר הראשון לשני פגש יהודה את פפיטה וסיפור האהבה הגדול שלהם נולד. וכך המשכתי לקרוא את הספרים הבאים על פי סדר הופעתם.

תוך כדי קריאת הספרים הראשונים נזכרתי שוב בארונות המתכת שבחדר ההסקה. שנים לא ירדתי לחדר האפלולי הזה, ואם ירדתי, זה היה בחודשי החורף כדי לבדוק את מצב התנור מבלי להביט כלל לעבר המקום שבו הוצבו הארונות. היה לי ברור שהגיעה העת ושאנו חייבים לפעול לפני שתאבד ההזדמנות. זימנתי את איש האחזקה שלנו. הבעתי את חששותיי כי נמצא את החומר פגום וניזוק, וקבענו מועד לפרויקט.

באחד מימי יולי 2019 ירדנו לחדר ההסקה והפעם לא פניתי לכיוון התנורים. ניגשנו לגומחה שבה הוצבו הארונות חמושים בפנסים, מצאנו אותם ואת כל החומר שנמצא בהם. לשמחתי הארונות היו אטומים ופגעי הזמן והמקום לא חדרו את דופן המתכת. פתחתי בהתרגשות את המגירות המלאות ונגלה לפניי אוצר שהיה ממש מתחת לאף. כבר לא עמדתי מול ארונות מתכת, מולי החלו להתגלות חיים שלמים. איש האחזקה הוציא את כל התכולה והעביר אותה לארגזי קרטון זמניים, העלה את הארונות הריקים לדירה, שיפץ את מנגנוני המגירות העמוקות והסיר מהן את החלודה. בזהירות רבה שאבנו את האבק שהצטבר על התיקים, על האלבומים ועל חבילות המכתבים והחזרנו את החומרים אל מעמקי המגרות. קשה לתאר את ההרגשה שהייתה לי בסופו של אותו היום.

המגירות היו גדושות בחומרים, רובם מסודרים בקלסרים. מבט חטוף גילה כי ברבים מן הקלסרים היו כתבים של יהודה, חלקם בכתב ידו וחלקם נכתבו במכונת כתיבה. בחלק מן המגירות היו אלבומי תמונות ובתיקים נוספים היו מאות גזירי עיתונים עם כתבות מפרי עטו של יהודה או כתבות עליו ועל פפיטה.

בין שמונה המגירות של הארונות, בלטה במיוחד מגירה אחת. בתוכה שכבו זו לצד זו חבילות־צרורות של מכתבים. כל חבילה כרוכה בחבל דק. במבט ראשוני נראה כי הן דו־כיווניות, כלומר מכתבים שיהודה כתב לפפיטה ומכתבים שהיא כתבה לו. על חלקן היו חותמות של הצבא הבריטי, חלקן נשלחו בארץ ישראל (פלשתינה, למעשה) וחלקן נשלחו מישראל ליעדים שונים באירופה, בעיקר לבריטניה, עם בולים של מדינת ישראל. על פי החותמות וסגנון המעטפות ואִגְרות האוויר ניכר כי המכתבים מכסים תקופה של למעלה מעשרים שנים, מסוף שנות השלושים עד תחילת שנות השישים של המאה הקודמת. זו הייתה התקופה שבה פפיטה ויהודה היו ביחד, מהן עשרים שנה בנישואין. לא היה ברור מדוע הייתה חליפת מכתבים רבה כל כך בין בני זוג נשוי. הבנתי שכאן נמצא קצה הפתרון לחידה המשפחתית שהייתה אצורה עד לאותו רגע בתוך המגירות. אולי אגלה מי היא פפיטה? אולי אגלה את סוד עוצמת האהבה שלהם? אולי אגלה דברים שלא ארצה דעת?

המעטפות היו מסודרות, ארוזות היטב, כרוכות בחבלים. בכל חבילה צרור מכתבים חד־כיווני, ממנו אליה או ממנה אליו. המכתבים נשלחו בתקופות הממושכות שבהן בני הזוג לא היו ביחד, נושא נוסף שחייב בירור. בהתרגשות רבה התחלתי לעכל את מה שהתגלה. שלפתי באקראי כמה מכתבים וראיתי שכולם כתובים עברית. מיד התקשרתי לידידי, הביוגרף מוטי זעירא, וסיפרתי לו על התגלית. ביקשתי ממנו עצות לתחילת הדרך והפצרתי בו לבוא ולראות את החומר במו עיניו. מוטי הגיע, הסתכל על החומר, ובמיוחד על מגירת המכתבים, והגיב כפי שיגיבו בהמשך כל הבאים אחריו: ‘יש כאן סיפור!’. ניסיתי לחשוב על יהודה ועל האופן שבו הוא סידר וארז את המעטפות, כמו את שאר החומרים. שאלתי את עצמי לאיזו מטרה ייעד אותן ומה רצה שייעשה בכל אלה. יהודה אומנם לא שיער שימות בגיל כה צעיר, אבל גם אם היה מאריך ימים, מה התכוון לעשות עם כל החומר, ובעיקר עם הדיאלוג האינטימי הזה שנאצר במכתבים? פירשתי את הגילוי כהזמנה. בעיני רוחי שמעתי אותו אומר לי: אילן, פתח את המעטפות וראה איזה סיפור מחכה לך. קיוויתי שפתיחת המעטפות וקריאת המכתבים עשרות שנים לאחר שנכתבו לא ייחשבו כפלישה לפרטיותם של פפיטה ויהודה. הנחתי כי יש במכתבים גם עדות לסיפורה של התקופה, לסיפורו של הדור, ובמיוחד עדות או פענוח לסופה הטרגי של פפיטה. שיתפתי בתחושותיי את ארבעת האחיינים הנוספים של יהודה, וכולם עודדו אותי להתקדם.
images.jpg

המעטפות, רבות ככל שהיו, אכלסו רק מגירה אחת בארונות. בשאר המגירות היה חומר רב: קלסרים, גזירי עיתונים ותמונות רבות. בילדותי היו בביתנו תמונות בודדות של פפיטה. ידעתי כי היא הייתה בעלת יופי מיוחד במינו ואינטלקט מזהיר, אבל לא ידעתי עד כמה היא הייתה מיוחדת. הארונות ניפקו עשרות, אולי מאות, תמונות מעוררות השתאות מתקופת נערותה, מן התקופה הסטודנטיאלית שלה, מסיוריהם של פפיטה ויהודה באירופה ומן התקופה שבה הייתה כוכב עולה בשמי הפילוסופיה. בתמונות רבות רואים אותם יחד, באהבתם. היו גם הרבה תמונות שבהן ניכר כי פפיטה אהבה להנציח את עצמה (כמו גם הדיוקנאות העצמיים שציירה). הבנתי מדוע נשבה יהודה בקסמיה. במידה מסוימת התאהבתי גם אני בדמותה ורציתי להבין יותר מי היא הייתה ומה היה הסיפור שלה. המסתורין גבר והלך. הצבתי תמונה שלה על שולחן העבודה שלי סמוך למסך המחשב, ופפיטה הייתה לדמות פעילה בתקופת כתיבת הספר.

התמונות עוררו את הסקרנות אף יותר. פפיטה אהבה להצטלם, הן בתמונות פורטרט והן על רקע מקומות ולצד בני אדם שהייתה קשורה אליהם. התמונות של שניהם יחד היו כמו מגנט שמשך את תשומת לבי יותר ויותר. ניכר שפפיטה הייתה מודעת ליופייה ואהבה להפגין אותו וגם יהודה היה גבר נאה ופוטוגני בכל קנה מידה.

ככל שהתבוננתי בתמונות ובפריטים אקראיים מתוך המגירות ניכרו בהם גם העצב וכך גברו הסקרנות והרצון לפענח את החידה. מי הייתה פפיטה? מה היה אופי המשיכה בין בני הזוג? כיצד נפגשו? כיצד נשבה יהודה בקסמה של הנערה הזרה והמוזרה הזו מצ’רנוביץ שהגיעה בגיל שבע עשרה לאוניברסיטה העברית? כיצד חיו כזוג? איך נראה עולמם המשותף והנפרד? מדוע לא היו להם ילדים? ומה היה הרקע למותה הטרגי? בתוך כך גיליתי חוברת דקה שיצאה לאור על ידי האוניברסיטה העברית בשנת 1963, במלאת שלושים יום למותה של פפיטה. עורך החוברת היה הסופר אהוד בן־עזר, תלמידה של פפיטה, והיא כללה תקציר של הדברים שנאמרו לזכרה על ידי הפרופסורים יהושע פראוור ונתן רוטנשטרייך וכן דבריו של בן־עזר עצמו. שני הראשונים כבר אינם בין החיים. בסוף החוברת היה תקציר של קורות חייה, הישגיה ופרסומיה העיקריים. גיליתי שעורך הפרסום, חי בתל אביב. מצאתי את כתובת הדואר האלקטרוני של בן־עזר ושיגרתי לו בקשה לשיחה. הוא דחה אותי בנימוס והפנה אותי אל החוברת בטענה ש’הכול נמצא שם’. הרתיעה הזו הדליקה אצלי נורה אדומה בכל הנוגע לרקע שהביא למותה של פפיטה. היה לי ברור שהחוברת אינה מספרת את כל הסיפור.

בנקודת הזמן הזו התחוור לי כי מעטים הם בני האדם שהכירו את פפיטה ועדיין בחיים ויכולים לשתף אותי בזיכרונותיהם. הבנתי שאני נמצא במרוץ נגד הזמן ושעליי לאתר ולראיין את אחרוני הזוכרים. ואכן נמצאו כאלה. אחת מהן הייתה פרופסור אליס שלוי, פרופסור אמריטה לספרות אנגלית, בת 92 בעת הריאיון, זכרה שפגשה את פפיטה בשנת 1950 כאשר באה לבקר באוניברסיטת קיימברידג’, שבה למדה כמה שנים קודם לכן. המנחה של שלוי מימי לימודיה רצתה להכיר לה את פפיטה, עמיתת המחקר המצטיינת מישראל. דווקא כאשר שתיהן לימדו באוניברסיטה העברית בגבעת רם, כמה שנים לאחר מכן, לא היה ביניהן קשר. שלוי הייתה מודעת לסיפורים על פפיטה, אך לא ידעה הרבה יותר מכך. הן לא הסתובבו באותם המעגלים, סיכמה שלוי בפגישתנו. הבנתי שיהיה לי קשה לאתר בני אדם חיים שזוכרים את פפיטה וכי עליי להזדרז.
***

הגיעה העת לפנות לבני המשפחה. הוריי כבר לא היו בין החיים והזיכרונות הראשוניים נמחקו. לשני אחיו של יהודה, חנניה ואיתן, נולדו חמישה ילדים, ואני המבוגר מכולם. שני ילדיו של האח הבכור, חנניה, גדלו מחוץ לירושלים ובשל הריחוק הפיזי, ראו וזכרו פחות. למעשה, רק לאחי אמיר, הצעיר ממני בשלוש שנים, ולי היו זיכרונות כלשהם מפפיטה. את יהודה, שחי אחת עשרה שנה אחרי פפיטה, זכרו כולם בדרגות שונות של בהירות. לאמיר, היה קשר מיוחד עם יהודה והוא גם התגורר בדירתו לאחר מותו. ההיכרות של אמיר עם הסיפור הייתה עמוקה יותר ואף היו לו השערות על הסודות שעתידים להתגלות. כולם שמחו על המהלך ושלחו לי צילומים של ציורים ופסלים שיצרה פפיטה ואשר היו ברשותם. התברר שהיו ציירים שציירו את פפיטה ואת יהודה, אולי לאות הוקרה על ביקורות שכתב עליהם יהודה, או סתם בגלל שהם היו זוג יפה. המשורר נתן זך אף כתב עליהם שיר. בני הדודים ראו בפרויקט הזה הזדמנות להיכרות מעמיקה יותר עם המורשת המשפחתית המשותפת. קיבלתי מהם את ברכת הדרך.

***

שלב מקדים נוסף היה פנייה לכמה חוקרים שיסייעו לי למקם את הסיפור על רקע התקופה והפעילות הנפרדת והמשותפת של שני בני הזוג. זו הייתה גם האפשרות לבחון את ערכו של המחקר ואת העניין הציבורי שעשוי להיות בו. גם כאן נכונו לי כמה רגעים מפתיעים. הראשונה אליה פניתי הייתה פרופסור תמר הס, ראשת החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. רציתי לעמוד באמצעותה על מקומו של יהודה בספרות העברית הישראלית. למעשה, רציתי לדעת מדוע הוא סופר נשכח ואינו חלק מן הקנון הספרותי הישראלי. פרופסור הס שמעה, כמובן, על יהודה, אך הודתה שלא הכירה את יצירתו לעומק (תשובה אופיינית מפי מרבית החוקרים שפגשתי). בהיותה חברת סגל באוניברסיטה העברית היא גם הביעה עניין בסיפורה של פפיטה, האישה היחידה שלימדה בחוג לפילוסופיה של האוניברסיטה העברית בשנות החמישים. פרופסור הס הציעה לי לפנות לד”ר גדעון טיקוצקי, הביוגרף של לאה גולדברג, עמית שלה בחוג לספרות. ‘גדעון עוסק יותר בתקופה הזו’, היא אמרה, ‘הוא בוודאי ידע יותר’. פניתי לגדעון והדלת נפתחה לרווחה, יותר מכפי ששיערתי. ‘אני כל כך שמח שפנית אלי’, אמר לי בשיחת הטלפון הראשונה והמשיך, ‘אני מבקש שתגיע בהקדם האפשרי למכון גנזים בתל אביב’.[2] מסתבר כי במכון קיים חומר רב על יהודה האזרחי ואולי גם על פפיטה. החומר אינו ממוין והוא זועק שמישהו יבוא ויעיין בו. ‘נפלת עלינו מהשמיים’, הוא אמר. ואולם, גם הוא הודה שאיננו מכיר לעומק את יצירתו של יהודה.

קבענו פגישה בארכיון גנזים וכאשר הגעתי לשם חיכו לי טיקוצקי והסופר יצחק בר־יוסף שעובד במכון. מנהלת המכון, אדיבה גפן, בירכה אותי על היוזמה והצוות כולו האיר לי פנים ואיחל הצלחה. ירדנו למרתפי המכון, שם שמורים הגנזים, והשניים ערכו לי סיור קצר בארכיון. היה מרגש ביותר לראות את הארכיונים ואת כתבי היד של אושיות הספרות הישראלית הממלאים את המדפים במכון. לאחר הסיור, המשכנו לעבר החומר הלא ממוין הנושא את שמו של יהודה. החומר רוכז בכ־24 קופסאות קרטון ובחזיתן נכתב: ‘יהודה האזרחי – לא ממוין’. גדעון ויצחק הציעו לערוך עבודת מיון וקטלוג יסודית. היה ברור שיש לעבור על תוכן הקופסאות ולהתרשם ממנו.

בדיקה נוספת שערכתי הייתה עם הפרופסור לספרות אבנר הולצמן. בתגובה לבקשתי למידע על מעמדו של יהודה בספרות העברית הוא הפנה אותי באדיבות אל הערך ‘יהודה האזרחי’ בלקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים שכתב בשנת 2014.

פריצת דרך נוספת אירעה כאשר פגשתי את עמיתי פרופסור עוזי רֶבְּהון, איש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. סיפרתי לו שאני נערך למחקר שכולל סיפור קשה על פפיטה ועל הקשיים שחוותה באוניברסיטה בשנות החמישים עד לסופו הטרגי. פרופסור רבהון סיפר שהוא עורך ספר חדש על תולדות האוניברסיטה העברית בשנים שאחרי קום המדינה והפנה אותי לדוקטורנט צעיר בשם טל גלעדי, אשר כותב את הפרק על אודות החוג לפילוסופיה. טל הגיב בהתלהבות ואמר לי שהוא מכיר את הסיפור של פפיטה באופן כללי ושהנושא מעניין אותו מאוד. בהנחייתו הגעתי לארכיון האוניברסיטה ושם התגלו בפניי ממצאים מפתיעים על מערכת היחסים הסבוכה של פפיטה עם האוניברסיטה ועל הנסיבות שהובילו למותה.

בשלב הזה הייתי מוכן לקפוץ למים. בקיץ 2019 פתחתי בחיל ורעדה את החבל שנכרך סביב חבילת המכתבים הראשונה. זה היה צרור מכתבים מיהודה לפפיטה מתוארכים מקיץ 1939. שמתי לב לכך שחלפו בדיוק 80 שנה מאז שנכתבו והרגשתי שאני מוכן להיכנס למרחב הפרטי שלהם. כך נולד הספר.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.