החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

שלום אורח התחברות

קדם

מאת:
הוצאה: | 2020 | 281 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

45.00

רכשו ספר זה:

אסתר יצאה אל המרפסת, לבושה בג’ינס הדוק וחולצה גברית לבנה. שערה היה אסוף והתנ”ך ומורה הנבוכים ההדוקים לחזה הסתירו את העדיים. ”אריסטו צדק…” לחשה, ”אהבת אמת פירושה נפש אחת בשני גופים.”

היא הניחה את ידה הענוגה על לחיי והביטה עמוק בעיניי, התמחתה והזמינה אותי להתקרב אל שפתיה הפסוקות, פיזרה סביב שפתיי רסיסים חמים של קסם, עצמה את עיניה ונשקה לאט וברוך את אהבתה.

סיפור אהבה שובה לב בין חיילת בת טובים מירושלים שהתנדבה להורות תנ”ך בכפר גלילי מרוחק לבין בן עניים מקומי. ראשיתה של העלילה בקיץ 1973, המשכה במלחמת לבנון הראשונה וסופה בחורף 1992 בקנדה הרחוקה.

בפרקי הרומן שזורה כחוט השני שאלת ההשגחה הפרטית לפי משנתו של הרמב”ם, ועל פי פרשנותו של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’.

מקט: 4-1272-492
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


נחלצתי ממונית השירות ומתחתי את איבריי. שישי בצהריים, והמושב נח משבוע מפרך. נשמתי עמוק את הריחות המוכרים ועצרתי תוהה מול שלט הכניסה. השם “מושב קדם” נמחק, ובמקומו נכתב בצבע שמן אדום “ארץ עוץ”. למה ארץ עוץ? מי המתחכם? אעבור דרך הצרכנייה, חשבתי, טוביה בטוח יֵדע.

כיכר המושב שממה. מחסני הביצים והתערובת היו מוגפים, ולהקת יונים ליקטה זירעונים בנחת. פתחתי את דלת הרשת ומצאתי את טוביה יושב מאחורי הדלפק, עורך חשבונות וסועד את ליבו. טוביה הרים את ראשו, הסיר את משקפיו ובחן אותי.

“מה שלומך, ‘דומנו’ טוביה?”

“די זעלבע דרעק [אותו חרא],” השיב כהרגלו.

“מי כתב ‘ארץ עוץ’ על שלט הכניסה?”

“לא ידוע…” נאנח בכבדות, “אנשים פה משתגעים מאז שהרבי מת.”

“רבי מסעוד נפטר?” שאלתי בתדהמה.

“אחד אחרי השני הם הולכים, לוויה ועוד לוויה.” הוא לעס פרוסת סלאמי ולגם לגימה רועשת מבקבוק בירה שחורה. “אתה אל תחזור לכאן אחרי הצבא,” הפציר בי בפה מלא, “מי שנשאר בחור הזה הוא יותר חמור מהחמורה של מנחם.”

מיהרתי הביתה. מצאתי את אימא מיוזעת בבגדיה השחורים, טורחת על קבלת השבת. היא נישקה וחיבקה אותי כמו חזרתי מארץ רחוקה.

“למה הרזון הזה?” שאלה בדאגה.

“עדיין בבגדים השחורים?” שאלתי וליטפתי את פניה המיוסרות.

“לכבוד השבת,” הבטיחה, “לכבוד השבת אלבש את שמלת ה’בלו מרין’ שהאחיות שלך קנו לי. אבא קיווה שתגיע אתמול. תציץ, תראה אם הוא ער.”

אבא ישב בכורסה שליד המיטה וקרא פרקי תהילים. הוא הניח את הספר על השידה וקם לקראתי, חיבק וטפח על שכמי בחום. “איך היה?” שאל.

“עברתי את המבדקים בהצלחה,” השבתי בהקלה, “אני מתגייס בנובמבר.”

“היה קשה?” הצביע על ידיי השרוטות.

“יותר משחשבתי. טוביה סיפר שרבי מסעוד נפטר,” אמרתי בצער.

“הוא נקרא לעולם שכולו טוב,” ניחם אותי, “אלבז ואני מצאנו אותו שוכב על גבו למרגלות ההיכל, גופו עדיין חם, ידיו פשוקות לשמים ופניו שלוות, מנוחתו עדן.”

“מי השחית את שלט הכניסה למושב?”

“יהיו מי שיהיו,” השיב נחרץ, “אפילו אם יודעי ספר הם, אין חוכמה בליבם, חכמים-חכמים, אבל טיפשים.”

הבטתי בו נבוך, התקשיתי להבין.

“אתה כמו חירש בחתונה,” הקניט אותי. הוא קם ממקומו, נטל תנ”ך מהשידה, פתח וקרא: “‘איש היה בארץ עוץ איוב שמו… והיה האיש ההוא… מבני-קדם.’ וכתבו המשחיתים ‘ארץ עוץ’, ללמדנו שאנו משולים לאיוב והשם נתן את המושב בידי השטן.”

“זה לא משונה בעיניך?” שאלתי בשקט, “מושב של חמישים משפחות קובר את בניו בזה אחר זה? הבן של טולדנו, אחי היקר, הבן של כהן, הבן של יפרח ועכשיו רבי מסעוד.”

“אחיך…” השיב אבא בקול חנוק, “היה תלמיד חכם ועשה בשנות חייו המועטות את הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם, אלא שנהג חוסר זהירות ונמחץ תחת טרקטור ארור. הבן של כהן,” המשיך והכאב בפניו, “לא למד לשחות, טבל בים סוער וטבע. טולדנו ויפרח הלכו למלחמה ולא שבו. כל הרעות – אנחנו סיבתן, הלוא נאמר: ‘מידכם הייתה זאת לכם.'”

היה בי דחף להקשות ושתקתי.

“עולם כמנהגו נוהג, יא וולדי,” ליטף אבא את ראשי ונאנח, “עולם כמנהגו הולך.”

האחים הגיעו מקרוב ומרחוק. לראשונה זה זמן התאספה המשפחה המורחבת כולה. האלמנה של אחי ובנותיו, החיילים, הסטודנטים, המאורסים והנשואים. הבית המה. אימא לבשה את שמלת הבלו מרין ואבא המיר את בגדי השבת בגלבייה צחורה. הצטופפנו סביב השולחן, היין הביתי נמזג והתבשילים הוגשו.

כולם הסכימו לפרשנותו של אבא על אודות ארץ עוץ והסכימו שיותר משהכותב התריס כלפי שמים, הוא התריס כלפי אלה מחברי המושב שדבקו בשם ושמרו את מצוותיו, אלא שהמעשה הגביר את חרדתם של אלה ושל אלה. קמעות הופיעו בכפר ועברו מבית לבית. מגרש השדים הדרוזי ערך טקסי “בכור” וטיהר את הבתים מרוחות רעות. מזוזות ותפילין נשלחו לבדיקה והוחלפו.

“מסכנים,” אמרה אחותי הצעירה, “דעתם יצאה מהם.”

אבא בירך על המזון ופרש לחדרו ועת דבר הרכיל הגיעה. “מה שלום המורה אסתר?” שאל אחי בני את אימא.

חיוך עלה על פני כולם.

“אסתר נסעה לרוש-רוש-לל-לים,” הקניטה אותו אחותנו והדגימה את השיתוק שאוחז בו כשהיא בסביבה.

“אסתר היא בת אנשים ויראת שמים,” אמרה אימא לבני, “אבל היא לא שלך, יא וולדי.”

“למה?” תהה נעלב.

“כי היא חכמה מדי ויפה מדי,” המשיכה אחותנו להקניט, “ואתה לעומתה: ‘רוש, רוש, רוש’.”

“מי היא אישה יפת תואר? דורש רש”י: ‘מגיד שהכול מודים ביופייה, כשם שהכול מודים בשחרותו של הכושי, ובגימטרייה כֻּשִׁית = יפת מראה.” הכול הודו ביופייה של המורה אסתר, חיילת בת טובים מירושלים שהתנדבה לשרת ולהורות תנ”ך ותורה שבעל-פה ביישובי הסְפָר. יודעי דבר סיפרו שהיא דור חמישי למשפחה ירושלמית מיוחסת, ספרדייה טהורה מצד האם והאב. יופייה וחוכמתה נודעו למרחוק. מעטים חיזרו אחריה בגלוי, האחרים חלמו אותה בליבם.

לימים התאהבה המורה אסתר בבנו בכורו של טולדנו והם נישאו. בני הזוג רכשו נחלה ובנו בה את ביתם החדש. בטרם נחנך הבית, נקרא טולדנו למילואים ונפל על גדות התעלה מפגיעת צלף מצרי. האלמנה הירושלמית הצעירה בחרה לדבוק בעבודת האדמה ולעגה לאלה שהימרו שבתום ימי האבל היא תתפוגג לחיים הנוחים בירושלים. היא רעתה את הצאן, חרשה את האדמה וטיפחה משק לתפארת, שילמה את שכר עובדיה ברוחב לב וראתה ברכה בעמלה. אף שהיה לנפטר אח נאה כמותו, לא הוזכרה במילה מצוות הייבום.

פגשתי בה לראשונה בחופשת שבועות, בהתכנסות לקראת חידון התנ”ך האזורי. דלת חדר המורים הייתה פתוחה והמורה אסתר ישבה על שולחן הישיבות ופניה בחלון. עמדתי הלום ובהיתי בה. היא הסבה את פניה, אספה את רגליה הארוכות וקמה לקראתי. יפה ובוטחת בג’ינס בהיר ובאפודה רכה, טובת פנים ומוארת, מום אין בה.

“נעים מאוד, אני אסתר,” סקרה אותי בעיניים טובות והושיטה יד.

איך אפשר שלא לקפוא ולגמגם? חשבתי לעצמי.

עמרם המנהל והמתמודדים האחרים פרצו לחדר ותפסו את מקומם סביב השולחן. דבר המנהל היה ארוך ומייגע. לי לא היה אכפת, היא ישבה בדיוק מולי. משסיים להרצות, הסבירה המורה אסתר את כללי החידון וענתה לשאלות הטרחניות בסבלנות ובנחת. המנהל אמר דברי סיכום ושחרר להסעה את החברים מהמושבים האחרים. אני השתהיתי בחדר המורים ככל שיכולתי.

“לא רשמת הרבה,” אמר המנהל והצביע על הדפים הריקים שלפניי.

“זה אותו חומר מהחידון של שנה שעברה,” השבתי וקמתי לצאת.

המורה אסתר קרבה והושיטה לי דף עם עיקרי הדברים. ראיתי את השפתיים המצוירות נעות, את החיוך בעיניים הטובות, והלב שלי הלם עד שנאטמו אוזניי.

בערבו של החידון, משתם הטקס, קמה אסתר משולחן השופטים ובאה להיפרד לשלום מהמשתתפים. היא עברה מהאחד לשני, לחצה יד ואמרה מילות עידוד. עמדתי בקצה השורה ועקבתי אחריה בעיניי, חורת בזיכרוני כל ניד וניע. הושטתי יד וכל מה שהצלחתי להגות בטיפשותי היה “תודה.” היא הניחה את ידה על לחיי, הביטה בעיניי ונשקה בחטף לשפתיי לעיני חבריי ההמומים. איזה רגע.

בלילה שאחרי הנשיקה ישנתי כמו סרדין על מחבת. עלתה במוחי המחשבה להִתחלות, לדחות את החזרה לפנימייה ולהישאר קרוב לאסתר. אולי אשאר לתמיד, חשבתי, אלמד בתיכון האזורי ואעזור בבית, אלא שאבא והשכל גברו וחזרתי לנהלל. בחופשות שבת וחג מהפנימייה רכבתי על אופניי הלוך וחזור בדרכים לביתה, קיוויתי לראות אותה ולו בחטף.

בערב ראש השנה האחרון פגשתי בה בבית הכנסת. הצצתי לעזרת הנשים, ולאושרי הרב הבחנתי במורה אסתר יושבת לצד אמו ואחותו של טולדנו המנוח. שׂערה אסוף בשביס לבן ופניה המאירות נתונות בסידור. לקראת סוף התפילה, כששיבחנו “לאדון הכול”, הבחנתי שכיסאה ריק. פשטתי את הטלית ומיהרתי לצאת. על השביל עמדו אסתר ואחותו של המנוח. נשמתי עמוק ובירכתי אותן לשנה החדשה. “גדלת,” אמרה לי אחותו של המנוח. “גם את,” פלטתי בטיפשותי. “לא יפה,” צחקה וחבטה על כתפי. “אני הולכת להביא את אימא,” אמרה לאסתר ונבלעה בעזרת הנשים.

“מה שלומך?” שאלה הנסיכה. “את מאוד יפה,” מלמלתי משום מקום. “תודה,” השיבה וסומק פשט בלחייה. “איך הבגרויות?” התעניינה. “לא משהו גדול,” הודיתי. “למה?” שאלה צוחקת. “ככה יצא,” מלמלתי.

אסתר חייכה ובהתה בפניי לדקה ארוכה. “אימא מסרה לך את דרישת השלום ששלחתי?” שאלה והפרה את המבוכה. הנדתי בראשי לשלילה. “תמסור לה נשיקות והיא תיזכר,” החליקה בחיבה את ידה על זרועי ופנתה ללכת. נשענתי על עץ הזית הזקן, הסדרתי נשימה ועקבתי אחרי האיילה המתרחקת עד שהגיעה לכביש. היא הסבה את פניה המאירות, נופפה קלות והלכה.

“למה אמרת לבני שהוא לא ראוי לאסתר?” שאלתי את אימא כשהמהומה שככה.

“אמרתי לבני שהיא לא שלו, שלא ‘ייתפס בה’ ויישבר לו הלב.”

“מאיפה הביטחון שהיא ‘לא שלו’?” הקשיתי.

“לך תעשה סיבוב בלול,” שילחה אותי.

חזרתי ומצאתי את אבא יושב במרפסת. אבא מזג לי כוס תה והזמין אותי להצטרף. “מה אתה מתכוון לעשות אחרי שתחזור מסיני?” שאל.

“עד הגיוס אעזור במשק ואעבוד אצל אליאס בתחנת הדלק ובמסעדה. בין לבין אנפוש ואטייל.”

“לכמה זמן אתה נוסע ועם מי?” הצטרפה אימא לשיחה.

“אני נוסע לבד, אני יוצא בשני בבוקר וחוזר בשני בעוד שבועיים.”

“צא וחזור בשלום ונדבר,” אמר אבא.

אימא נבלעה בבית וקראה לי לבוא אחריה. “מה התוכניות שלך למחר?” התעניינה.

“אני הולך בבוקר להראות לבן שושן את חלקת השזיף האירופי, אבא ביקש ממנו הצעה לדמאן [קניית הפרי בעודו על העץ].”

“רב חדש מגיע למושב מחר,” אמרה לי בשקט, “אולי תצטרף אל אבא לקבלת הפנים ולתפילת ערבית?”

“בחיי אימא, תניחי לי.”

“הנחתי לך,” נאנחה ונשקה על ראשי.

השכמתי והלכתי ברגל למטעים. עברתי בכרם של אבא דרך מטעי האפרסקים עד לחלקת השזיף האירופי. השזיפים היו יפים וגדולים מהרגיל, והענפים שלא נתמכו בעוד מועד, קרסו.

בן שושן הגיע נמרץ בטנדר הפג’ו האפור. הוא ניגש לחלקה, סקר את העצים במבע חמור סבר, צקצק ונאנח. “תסמן את הגבול בין החלקה שלכם לזו של אלבז,” ציווה והגיש לי דלי של צבע אדום ומברשת.

“הגבולות מסומנים,” הצבעתי והראיתי לו.

“תסמן אתה בידיים שלך,” התעקש. הוא חישב חישובים ורשם בפנקסו הקטן.

“יש לנו יבול יפה השנה,” הערתי והחזרתי לידיו את המברשת והדלי.

“ירחם השם, אני אדבר עם אבא שלך בתפילת ערבית,” נכנס לטנדר ונסע.

ישבתי על הסלע הגדול וצפיתי בקיר האבנים הרחוק, המקום שבו התהפך הטרקטור על אחי. מאז האסון לא הייתי שם. נשמתי עמוק והלכתי בין שורות העצים, עד למרגלות הטרסה הלבנה. חיפשתי לשווא בדופק מואץ סימנים לתאונה. העליתי אותו בזיכרוני. גבה קומה, רחב כתפיים, יפה בלורית ותואר, נח לעולמים בהרף עין והותיר את מולידיו מתים-מהלכים. חזרתי הביתה ומצאתי את אבא יושב לשולחן, סועד את ארוחת הצהריים.

“שב, תאכל,” הזמין אותי.

“איפה אימא?” שאלתי.

“אסתר טולדנו לקחה אותה לנהריה, להתאוורר קצת. איך היה עם בן שושן?” התעניין.

“הוא הגיע בשבע בדיוק, הראיתי לו את העצים, נאנח ועשה פרצופים והכריח אותי לסמן את הגבולות בצבע אדום. יש יבול יפה השנה, למה שלא נקטוף ונשווק בעצמנו?”

“מהשיווק לתנובה לא נשאר לנו הרבה,” הזכיר לי, “נחכה ונראה מה בן שושן יציע.”

אימא נכנסה בדלת. הסירה את מטפחת הראש השחורה, ישבה לשולחן, חלצה נעליים, שלפה ממחטה מהשרוול ומחתה את אגלי הזיעה. שורשי שערה נצבעו בשחור, ציפורני ידיה נמרחו בלק שקוף והיא נראתה כמו בתמונות ממֶקְנֶס, ליידי מטופחת. “אסתר לא הניחה לי,” אמרה כמתנצלת.

“אכפיל ואוסיף על כתובתך,” החמיא לה אבא בפנים טובות ונטל את הסידור לברך.

פיניתי את הכלים והצטרפתי אל אימא במטבח. “יפית היום אימא שלי,” חיבקתי אותה ונישקתי.

“מה יהיה עם המרוקאית שלך?” צחקה ותיקנה את השיבוש. “שב איתי קצת, אכין משהו שאבא ייקח לרב.”

“איך היה עם אסתר?”

“הילדה הזאת,” השיבה ונחת פשטה בפניה, “מוסיפה שנים לשנותיי. לקחה אותי לסדר את השיער, שתינו קפה על שפת הים וחזרנו.”

אבא הופיע במטבח במיטב מחלצותיו. “קצת מוגזם,” העירה אימא.

“קבלת פנים לרב בישראל,” השיב לה בסלחנות.

“הכנתי לו קצת דברים שתיקח,” אמרה והצביעה על סל המשלוחים. “ביצים, סוכר ושמן, לחם ביתי, קצת מטבוחה, כבדי עוף ותפוחי אדמה, פשטידה, בקבוק יין, נענע ועוגיות.”

“רבי דויד יסעד על שולחננו הערב,” השיב לה בביטחון, בירך אותה ואת אבותיה, הניח את ימינו על המזוזה ויצא.

“אתה ואני נאכל במטבח,” הודיעה לי וערכה את השולחן בכלים של חולין.

“רב בישראל,” הזכרתי לה.

“לא נעשה ‘תיאטרון’,” פטרה אותי.

יצאתי מהחדר, מצאתי אותה מטופחת ויפה, לבושה בשמלה שחורה ששמורה לאירועים מיוחדים. “מה?” שאלתי, “בכל זאת תיאטרון?”

“יצחקו עליך ילדיך,” נאנחה ופנתה אל הדלת לקבל את הבאים. לאחר שהגישה את הסעודה, נכנסה לחדר וישבה על המיטה לצידי.

“איך הוא?” שאלתי דרוך.

“חזר לאבא הצבע לפנים השבח לאל, הוא שמח ברב הזה מאוד.”

“איך הרב?”

“הרב הזה,” השיבה מהורהרת, “הוא ‘משהו אחר’. אסתר ואני ראינו אותו הבוקר פורק מיטלטלים בבית של רבי מסעוד, חשבנו שהוא אחד הסבלים.”

“איך לא אמרת מילה?”

“התחרשת או מה? אמרתי לך שלא עלה בדעתנו שזה הרב. קום,” האיצה בי, “תכניס להם את התה ותראה אותו בעצמך.”

מגש עמוס בידיי והכוסות נוגחות ברעש זו בזו, נכנסתי לחדר והנחתי את המגש לפני אבא.

“זה בן זקוניי ה’סברס’,” הציג אותי אבא.

רבי דויד קם לקראתי במאור פנים ולחץ את ידי בחום. אבא סימן לי לשבת, מזג תה וביקש מרבי דויד להמשיך. אלוהים ישמור, חשבתי, זה הרב? שניהם יפים ומותרים, גרים בסמיכות ואין גדר בין הבתים.

הרב שחש בעיניים הבוחנות הסב אליי את פניו וחייך. הוא המשיך ודרש על רמזים במקרא הקושרים את פרשת איוב לעקדת יצחק. “אברהם אבינו ואיוב לאחר מענה אלוהים מן הסערה,” סיכם, “הם מופת לאהבת השם לשמה.”

אבא רווה נחת, בירך ושיבח את הרב על הדרוש הנפלא. “נו,” פנה אליי, “עדיין כמו חירש בחתונה?”

“עדיין,” הודיתי בפניו, “חזרתי וקראתי בספר ובפירוש רש”י, הקשבתי לדרוש ואני לא מבין מה במענה השם פקח את עיניו של איוב.”

“דברי השם לאיוב הם בעיקר תזכורת לאפסותו של האדם נוכח נפלאות הבריאה,” הסביר הרב בנחת. “השפה בספר איוב מליצית וקשה מאוד לביאור,” הוסיף כמו לנחם אותי.

התעורר בי דחף לבדוק אם יביא דברים בשם אומרם. “כבוד הרב,” שאלתי בשקט, “החמצתי את תחילת הדרוש ולא שמעתי את שמו של זה שחידש אותו.”

“זכיתי ולמדתי אותו מפי פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’, ואיפה אתה שמעת את הדרוש?” שאל בביטחון והניח את ידו על כתפי.

“שמעתי אותו דורש ברדיו ולא הבנתי אם דרש מדעתו, או הביא מפי חכמים.”

“אתה מאזין לשיעורים של פרופ’ ליבוביץ’?” שאל מופתע.

“לגמרי במקרה, את ספר איוב אף פעם לא הבנתי, אז הקשבתי.”

אבא והרב החליפו מבט וחייכו. “הבחור נוסע לסיני לשבועיים ומתגייס בנובמבר,” העיר אבא.

“לאן בסיני?” שאל הרב, נלהב.

“אתחיל בנואיבה.”

“מקום מצוין להתחיל בו,” טפח על שכמי בחום, “חזור בשלום ונלמד את איוב בחברותא.”

אימא צודקת פעמיים, חשבתי לעצמי, לאבא חזר הצבע כי רבי דויד הוא “משהו אחר”.

 

נפשתי בסיני וחזרתי, והמחשבה על אסתר לא הרפתה לרגע. נחתי מהנסיעה המפרכת ומיהרתי לחפש את מנחם. אם משהו התרחש בהיעדרי בין “האלמנה של טולדנו” לבין הרב, מנחם יהיה הראשון לדעת.

מנחם הוא המוזר של הכפר. כבר בנערותו מצא את ייעודו והיה לשמָש של מזכיר המושב ולסַבָּל בעל שם. הוא גבה קומה, בריא גוף וחזק כמו פרד. הוא לא אוכל בשר ועוף, עיקר סעודותיו הם ירקות ופירות העונה, פלאפל של אבו תומא, בצל ושום, והרבה שום. בהפוגות שבין העמסה לפריקה הוא שוהה במערה במעלה הגבעה שבגב מחסני הביצים ומזון העופות. יושב בפתח המערה בצילו של עץ חרוב זקן, חמוש במשקפת שרכש מרוכל בשוק במעלות, מפצח שיני שום ואוסף מידע על אנשי הכפר. את הרכיל שליקט מספר בחפץ לב, ובלבד שיישאל. “תשאל, תשאל,” נוהג הוא להאיץ בנקרה בדרכו, “מנחם לא משקר.”

“מנחם במערה,” אמר לי המחסנאי.

טיפסתי במעלה הגבעה וענן השום ומצאתי אותו יושב בפתחה של המערה על כורסה מרופטת, משקפת תלויה על צווארו וחיוך של אוויל על פניו. הוא בירך אותי לשלום והציע לי את הסלע ממול, הצד הלא-נכון של הרוח.

“איך היה בסיני?” שאל ופער את עיני העגל, “תגיד את האמת, פגשת שוודיות? תגיד את האמת.”

“מי קשקש על שלט הכניסה למושב?” שאלתי ללא הקדמות.

“לא ראיתי ולא שמעתי, אפילו טוביה לא יודע, כנראה מישהו מבחוץ.”

“אתה הבלש של הכפר, עברו שבועות, איך אתה לא יודע?”

“האמת, אני ישר חשדתי שזה אתה והחבר המופרע שלך.”

“שרלוק הולמס אתה, שנינו לא היינו בכפר.”

“ככה אמרו במזכירות,” נזכר מנחם בצער.

“משהו מעניין על הרב החדש?” הצבעתי על המשקפת.

“משהו מעניין מאוד!” הוא ניעור לחיים, “ראיתי אותו ואת האלמנה של טולדנו. הם נפגשו במאגר המים, ירדו למעיין וחזרו למושב: רבי דויד דרך המטעים והיא בשביל.”

“כמה זמן היו שם?” שאלתי בשקט והתקשיתי לנשום.

“ירדו למעיין באחת-עשרה ועלו חזרה בשתים-עשרה ועשרים.”

“ו…?”

“מה ו…?” השיב בקוצר רוח, “תשאל שאלות. למה אתה הולך? תגיד את האמת, למה אתה הולך?”

“הריח שלך הורג אותי ואין לי סבלנות לשיחה איתך,” עניתי ופניתי ללכת.

“תגיד את האמת, הריח שלי הורג אותך או אסתר והרב? תגיד את האמת. אתה,” המשיך, “לא מעניין אותך השלט ולא מעניין אותך הרב, אתה מעניין אותך אסתר!” טפח על ברכיו וגעה בצחוק של אושר על ההארה.

התעלמתי ודילגתי אל קפל קרקע שמתחת, ומנחם המשיך: “יש שיר יפה ששמעתי ברדיו של המחסן, שרים אותו שלושה ליצנים עם גיטרות.” הוא לגם מהמים ברעש, כחכח בגרונו ושר: “‘כשתגדל אז אולי, כשתגדל אז אולי, כשתגדל אז אולי…’ תשאל עוד,” אמר בין פרצי הצחוק, “אתה לא יודע לשאול?” ירדתי בשביל התלול והוא המשיך לשיר ולקרוא אחריי בקול, “תלמד לשאול.”

מצאתי את אימא על מיטת המרפסת. היא בהתה בשמים וחשבה מחשבות. כשהבחינה בי נטתה על צידה ופינתה לי מקום.

“אתה זוכר?” אמרה בגעגוע, “כשהיית קטן היית בא אלינו למיטה הגדולה, הייתי עוטפת אותך ומחבקת אותך חזק. ‘מה?’ היית שואל אותי במרוקאית, ‘גופי בגופך?'”

“זוכר היטב,” השבתי וחייכתי לעצמי.

“מה רצה מנחם?” התעניינה, “שמעו את הצעקות שלו עד כאן.”

“שאלתי אותו על השלט, הוא אמר שהוא לא יודע, הסתלקתי והוא צעק אחריי שאני לא יודע לשאול.”

“שילך! כפרה על השכל שלך. תגיד,” טפחה על ראשי, “זה מה שמטריד אותך? שלט הכניסה לחור הזה? אין לך דאגות אחרות? אסתר הייתה פה אתמול,” הוסיפה, “שאלה עליך.”

“נו?” נדרכתי.

“היא אמרה שגם לה היה מתאים חופשה של שבועיים בסיני.”

“זהו?” התקשיתי להסתיר את האכזבה.

“מה נכנס בך?” שאלה בתמיהה. “תהיה טוב יא וולדי,” דחקה בי לקום, “תוריד כלים מהשולחן, תנקה את הפירורים שלא יבואו נמלים ותשאל את אבא אם הוא רוצה תה.”

“לך תגיד שלום לרבי דויד,” אמרה לי אימא כששבתי, “אפיתי לו לחם, שלא תיכנס בידיים ריקות.” היא הרעיפה דברי כיבושין והציעה לי את סל המשלוחים.

“ומה בשקית הזאת?”

“יש פה ריבות לאסתר. תהיה טוב יא וולדי,” נשקה לראשי, “זה בדרך.”

הנחתי את המשלוח בקרטון אפרסקים ריק, קשרתי לסבל האופניים ודיוושתי לבית הרב. חכמה אימא, חשבתי, לרבי דויד את הלחם, לאסתר – את הריבה.

רבי דויד פתח בפניי את הדלת במאור פנים. גבה קומה, כיפה שחורה גדולה לראשו המכסיף, עיניו ירוקות, חולצתו תכלת שמים, מכנסיו עשויים בד כותנה כהה, נעליו חומות, זקנו מטופח והוא שזוף ורענן. כמו שגברת הירש אמרה לאימא במבטא רומני כבד: “הוא לא נראה רב, הוא נראה ג’יגולו איטלקי.” הרב טפח על שכמי, נטל את הלחם ובירך את אימא במילים חמות.

“הריבות לאסתר,” הסברתי והנחתי את השקית על שרפרף העץ שבמבואה.

“אסתר ביקשה שתעבור דרכה להגיד שלום,” אמר כבדרך אגב, הזמין אותי לחדר האורחים ופנה למטבח.

התיישבתי על הספה וסקרתי את החדר. שולחן עבודה מעץ, מנורת שולחן מנחושת מבריקה, מכונת כתיבה שחורה, טייפ קטן ושלושה מדפים ארוכים עמוסים ספרים. שתי כורסאות רזות מעור, ספת רביצה וכריות צבעוניות. גם הבית, “משהו אחר”.

הרב חזר עם כיבודים, ולפני שישב הצביע על המגש ואמר, “החמאה של בראל, הריבות של שריקי, והלחם, שהוא הפשטות בתפארתה, של אמך הצדקת.”

לגמנו תה עם שיבה ואכלנו בנינוחות, כמו חזרתי מחופשה ואני חולק את קורותיי עם אחי הבכור. הוא הכיר היטב את סיני מהשירות הצבאי, תיאר חופים מבודדים “שאפשר לדוג בהם בידיים”, ולא דיברנו על איוב ולא על הרמב”ם.

נקישה נשמעה בדלת הכניסה, והרב קם לקבל את הבא. שמעתי צחקוק של מבוכה ואחריו את קול הפעמונים. אסתר נכנסה ונשמתי פרחה. היא לבשה גלבייה שחורה ארוכת שוליים, שערה היה לח, שפתיה משורטטות כחוט השני, צווארה כמגדל שן והיא יפה – למות. קמתי לקראתה, הלום.

“ברוך השב!” אמרה בקול ענוג וסקרה אותי בעיניים בוחנות, “עבר זמן מאז התראינו.”

“מאז ערב ראש השנה האחרון,” מלמלתי.

“אני זוכרת,” חייכה והנהנה בראשה. “איך היה לך בסיני?” תופפה באצבעותיה על הכר והזמינה אותי לשבת לצידה. “אימא סיפרה שהיה לך טוב, עד כדי כך ששקלת להאריך.”

“הייתה חופשה מהנה,” הצלחתי להגות.

“למה מיהרת לחזור?” שאלה וחיוך דק על שפתיה.

“היו לי סיבות,” אמרתי בשקט והשפלתי מבט. רבי דויד חזר עם קנקן תה טרי ופירות יבשים. הוא מזג תה לכולנו והתרווח בכורסה.

“הצעת לו?” שאלה אסתר את הרב.

“התכוונתי להציע לו ממש כשנכנסת,” השיב לה ופנה אליי: “התקבל אישור מהסוכנות להקמת חווה של צמחי מרפא בחלקה הסמוכה, אצטרך ידיים מיומנות בחודשים הקרובים, ולאסתר דרושה עזרה עם הפרדס. תעבוד לפי שעה וכל אחד יישא את חלקו בשכרך.”

הדרך שבה הביטו השניים זה בזה לא הותירה בי ספק. הם נראו יפים יותר, כמו יופיו של האחד מעצים את יופיו של האחר. איך נקלעתי לכאן? שאלתי את עצמי.

“הקרוואן,” הזכירה לו אסתר.

“מחר,” חייך אליה הרב בסלחנות והמשיך, “אמור להגיע קרוואן משיפוץ. הוא יוצב בקצה הגבוה של החלקה, צמוד לבוסתנה של השכנה,” הניד בראשו לעברה. “תוכל לגור בו תמורת דמי שכירות צנועים.”

“זה הקרוואן מסיני?” שאלתי.

“זה הקרוואן מדן ועד אבו טור,” השיב בנימה של געגוע, “תרתי בו את הארץ ולמדתי בו תורה.”

“אימא סיפרה שאתה מחפש עבודה ומתלונן שאין לך פרטיות,” אמרה אסתר בשקט והניחה לרגע את ידה על ידי, “לפחות עד הגיוס.”

“תחשוב בנחת וביישוב דעת,” חילץ אותי הרב.

הודיתי לו על ההצעה ועל האירוח וקמתי ללכת, נופפתי לה לשלום ומיהרתי לצאת. “חכה רגע,” קראה אחריי, יצאה אל המרפסת עם שקית הריבות בידה והוליכה אותי קורנת וסמוקה בשביל לביתה. “אני רוצה לשמוע הכול על החופשה בסיני,” אמרה משועשעת והידקה את כתפה לשלי.

“הכול?” התחכמתי.

“הכול!” השיבה נחרצת. “אם נהיה שכנים,” הוסיפה וחיוך משדל בעיניה, “נוכל להשלים פערים בניחותא.”

“איך בניחותא?” מלמלתי לעצמי.

אסתר חייכה והניחה את ידה על זרועי, קירבה את שפתיה ולחשה: “בבקשה תבוא.”

ניחוחה באפי, גופי חידודים-חידודים, גלשתי באופניי ממעלה הגבעה וחשבתי לעצמי כמו שאימא אומרת, “טוב לא יֵצא מזה.” מצאתי בבית את אלבז, השכן האהוב.

אלבז ואבא חברים כאחים מילדות, למדו תורה ב”מלח”, הרובע היהודי של מקנס. שניהם עלו לארץ הקודש והתיישבו זה מול זה במושב. ברית אחים נקשרה בין שתי המשפחות. זוהרה אשתו ואימא, כמו אלבז ואבא, קשורים בקשר מעורר השראה של אהבה וערבות הדדית. אלבז דיבר טובות ברבי דויד, שיבח את בקיאותו בהלכות איסור והיתר, הילל את שיעורי התורה השבועיים, את הדרך שבה התפלל בציבור ואת נועם הליכותיו. רווקותו וגילו הצעיר הם שעוררו את חשדו של אלבז. החשד גבר משנודע שהרב ויתר על שכרו ומבקש להוציא את לחמו מעבודת האדמה. הערב היתוספה לכל אלה השמועה שמהלכת בכפר על הקרבה המתרקמת בין הרב החדש לאלמנה של טולדנו.

“שב איתנו,” הזמין אותי אלבז, “שב איתנו מעט.” אבא חייך והניד בראשו לאישור. אלבז מזג לגימה מהערק של אימא והגיש לי. “תברך!” הזכיר לי בקול. כטוב ליבו באפריטיף המשיך אלבז: “מסכנים טולדנו, זה מה שהם צריכים? את הדיבורים האלה במושב? ואיך אלה בירושלים, שלחו לנו רב בן עשרים ותשע ושרוי ללא אישה? דבר איתו ודבר עם שכטר הכילי שיוציא כסף מהקופה ויקימו מחדש את הגדר בבית הרב.”

“דבר עם מי?” שאלה אימא את אלבז ברוח לוחמנית, “אולי תניחו לילדה הזאת.”

“מחילה אחותי, מחילה,” קרא אחריה.

“אפילו סלחתי לך,” השיבה לו בתוכחה, “השם יתברך יסלח? יש עוון גדול מלשון הרע?”

“סלחי לי יא אחותי שציערתי אותך,” אמר בתחנונים, עד שהניחה את דעתו והוא הלך.

לא הופתעתי למצוא שאבא היה שותף מלא להצעה שהונחה בפניי. “אם אתה שומע לעצתי,” אמר, “קבל את ההצעה בשמחה. רבי דויד הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה ותלמיד חכם של מורנו ורבנו הרמב”ם. תעבוד איתו את האדמה, תלמד מפיו תורה וזה יהיה שכרך, אלא אם עבודה אצל אליאס בתחנת הדלק ובמסעדה טובה בעיניך יותר.”

“יש מספיק עבודה במשק שלנו,” השבתי בשקט, “תורה אלמד מפיך, ואין רע בעבודה אצל אליאס.” ביקשתי את רשותו וחזרתי לחדרי.

אחרי דקות בא אבא אחריי, קירב את השרפרף למיטה וישב. “את העבודה במשק תשאיר לי ולאימא. כשנצטרך תבוא לעזור. רבי דויד הוא שליח שמידפק על דלתנו להוסיף בנו דעת, ואין לנו דרך לדבוק באמת אלא בהוספת דעת. תחשוב יא וולדי,” אמר אבא וליטף את ראשי, “תחשוב.”

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.