כאדם קדמאה

החורבן

גַּם הַחֻרְבָּן הָיָה שָׁם
וְנִסִּינוּ לִלְמֹד אֶת דְּרָכָיו.
לָרֹב שָׁתַק, רַק לְעִתִּים פִּטְפֵּט, אוֹ הִתְבַּדֵּחַ.
מֵאָז שֶׁהַבַּיִת חָרַב, הִוָּה הַחֻרְבָּן לָנוּ בַּיִת
וְאַף שֶׁקִּירוֹת לֹא הָיוּ לוֹ
הוּא הָיָה לָנוּ דֶּלֶת פּוֹתֵחַ.
הַאִם הַדֶּרֶךְ הִיא רַק עֲגָלָה, כָּךְ, לִפְרָקִים, שְׁאַלְנוּהוּ, אוֹ שֶׁהִיא גַּם סוּסִים?
מָה מַעֲשָׂיו שֶׁל הַיָּם, שְׁאַלְנוּהוּ, כְּשֶׁהַמַּיִם אוֹתוֹ לֹא מְכַסִּים?
הַאִם יֵשׁ סוֹף, שְׁאַלְנוּהוּ, שֶׁאֵינוֹ הַתְחָלָה?
הַחֻרְבָּן בִּגְרוֹנוֹ הָיָה מְכַחְכֵּחַ
מַנִיחֵנוּ לַמּוֹץ עָשָׁן מִמִּקְטַרְתּוֹ הַגְּדוֹלָה.

בספרה החדש ממשיכה יצירתה של רבקה מרים לנוע בין המוחש למופשט ובין דברי הימים לָאַל־זמן. כְּאָדָם קַדְמָאָה ארוג משירים ומקטעי פרוזה קצרים.

מקט: 4-249-50621

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

החורבן גַּם הַחֻרְבָּן הָיָה שָׁם וְנִסִּינוּ לִלְמֹד אֶת דְּרָכָיו. לָרֹב שָׁתַק, רַק לְעִתִּים פִּטְפֵּט, אוֹ הִתְבַּדֵּחַ. מֵאָז שֶׁהַבַּיִת חָרַב, הִוָּה […]

---

תמונה

על הכיסא שלצד השולחן יושב איש. על הכיסא הסמוך לאיש יושבת, ליד אותו שולחן עצמו, כשידה בידו, אישה. ייתכן שהאישה היא אישתו של האיש, אבל ייתכן גם שהיא אמו, או בתו. על הכיסא השלישי, לצידם, מֵסֵב לו הערפל המיטיב, שֶׁשּׁותה עימם קפה ואוכל עוגיות.

הצלם שנכנס אל החדר קולט בעדשת המצלמה אך ורק את האיש. ברי לו שהאיש שישוב שם ליד אותו שולחן עם קפה וצלוחית עוגיות, מצוי לבד. הצלם השני, שנכנס לחדר בד בבד עימו ומצלם אף הוא את המתרחש בו, קולט שהאישה היא שיושבת בודדה ליד השולחן. בצלמו אותה ישובה לה שם לבדה, הוא מתמקד בזווית הנכונה שבה מן הראוי שיצלם אותה, הוא בוחן את דרך נפילת האור עליה – כמו גם על החדר כולו – וכשהוא לוחץ, לבסוף, על לחצן המצלמה, אין הוא תוהה כלל אם היא אישתו, אמו או בתו, של מאן דהו.

בתמונה שמצלם הצלם השלישי באותו רגע עצמו, נראה שהערפל הוא שישוב לו בבדידותו ליד השולחן שעליו הקפה וצלוחית העוגיות.