החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ק.

מאת:
מפורטוגזית: מיכל שליו | הוצאה: | 2014-08 | 150 עמ'
זמינות:

32.00

רכשו ספר זה:

דיקטטורה צבאית, 1974. זוג צעיר נעלם מבלי להשאיר עקבות. היא כימאית, מרצה באוניברסיטת סאו פאולו, הוא פיזיקאי העובד במפעל. בהלת המשפחה והחברים, חיפושים בלתי פוסקים, כל שביב מידע מלבה מחדש את התקווה, סבל בל יתואר ומועקת האי-וודאות. מאוחר יותר מתבררת המציאות הטרגית, הוודאית: השניים היו חברי מחתרת שנחטפו, עונו ונרצחו. אולי ב"בית המוות" בפטרופוליס? דבר לא אושר, והם נכללים עד היום ברשימת ה"נעלמים".

נעלמים, אך לא נשכחים. הספר הזה נכתב לא כדי לתעד את משטר הטרור של המדינה, אלא כדי להציב אותנו בתוך הכאב והזיכרון. ק., גיבור הספר, מתייסר מתוך אהבת אב ורגשות אשם: איך יכול היה שלא לשים לב למתרחש אצל בתו, הוא, שהיה בעצמו חבר מחתרת יהודי בפולין מולדתו? במהלך הקריאה אנו עוקבים אחר צעדיה המיוסרים של המשפחה, הפונה לבקש עזרה בתוך ברזיל ומחוצה לה, ונאלצת להתמודד עם סוכני הדיכוי, עם מלשינים, עם סחטנים, עם השקר, הלעג, ההשפלה, הפחדנות, האכזריות.

ספר זה ימלא חלל חשוב ביותר בביבליוגרפיה שלנו, חלל שרבים אינם מודעים אליו או מסתירים אותו.

מריה ויקטוריה דה מסקיטה בנווידס, פרופסור במכון לחינוך, אוניברסיטת סאו פאולו

"אני זוכר רק ספרים מעטים שהרשימו אותי כל כך בכוח הטרגי שבעזרתו מצליחה הספרות לארוג תמונות כתובות, ובזעזוע שהיא מעוררת בקורא אל מול אכזריות המעשים שהולידו אותה… ק. מצליח להפוך סיפור אמתי, על אב העושה הכול כדי להתחקות על עקבות בתו, שנפלה קרבן לאכזריותה של הדיקטטורה הברזילאית, למטפורה ולכתב אישום נגד חוסר האנושיות והשפלות של משטר הדיכוי, של מנגנון הדיכוי שהזין את בתי הכלא שלו ושל האינטרסים שהעניקו לו תמיכה חסרת בושה או באו על סיפוקם בזכותו. מהשורות המרכיבות אותו בוקעת בצלילוּת מקפיאה זעקת כאב – ייסוריהן של רוחות הרפאים החיות של הזיכרון, שהוא מזַמן."

ז. גינסבורג, אינטלקטואל, סופר ומו"ל, סאו פאולו

"הסופר הצליח להאניש את דמויותיו בעזרת ניואנסים שאין בהם שמץ מן הסטראוטיפ… החברה, על רבדיה השונים, והמשטר מתגלים ביצירה הזו בהיבטים שונים של אלימות, אדישות, אכזריות ותחכום. ק. מתואר ביד אמן, על מחשבותיו ועל כאבו… הסיפר של ברנרדו קוצ'ינסקי משקף את הרוע, האדישות, שיתוף הפעולה, האופורטוניזם ופשיטת הרגל המוסרית המתרחשים באווירה נעימה ושלווה לכאורה בחברה תחת דיקטטורה צבאית… מכלול התכונות האלה הופך את ספרו לספר אוניברסלי, שאת ממדיו האנושיים אפשר לזהות בכל תרבות."

אברהם מילגרם, היסטוריון, ירושלים

מקט: 4-249-50262
מסת"ב: 9789655404722
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מכתבים לנמענת שאינה קיימת

מפעם לפעם מגיע בדואר לכתובתי הישנה מכתב מהבנק הממוען אליה; תמיד הצעה מפתה של מוצר או שירות בנקאי. המכתב האחרון הציג כרטיס אשראי חדש המכובד בעולם כולו, מושלם להזמנת בתי מלון וטיסות; כל מה שהייתה זכאית לו היום, אילולא נקטעו חייה. רק לחתום ולשלוח בחזרה, המעטפה כבר משולמת מראש, כך נכתב.

אני נסער בכל פעם למראה שמה על המעטפה. ואני תוהה: איך אפשר להמשיך ולשלוח מכתבים למי שאינה קיימת כבר למעלה משלושה עשורים? אין כאן כוונת זדון, אני יודע. הדואר והבנק אינם יודעים שהנמענת חדלה מלהתקיים; השולח אינו מסתתר, להפך, הוא מצהיר על עצמו בגאווה בלוגו בולט. הוא התגלמותה של המערכת, של הבנק, של היציבות היצוקה בשיש; הבנק שאין לו עניין עם פרצופים ואנשים, אלא עם רשימות שנפלטו ממחשב.

הנמענת לעולם לא תקבל את ההצעה, למרות היעדרם של דמי חבר שנתיים, למרות הזכות לצבור נקודות ולהשתמש בטרקלין האח"מים בשדות תעופה, כל מה שיכול היה להיות לה אבל לא יהיה, כל מה שכמעט לא היה קיים כשהייתה קיימת ועכשיו מוצע לה, כשאיננה עוד; דוחַ הפסדים של חיים שאבדו.

כאילו הייתה להם למכתבים כוונה נסתרת למנוע את דהיית זיכרונה בזיכרוננו; כאילו לא רק את הרפואה שבאבל מנעו מאיתנו, כשהעלימו את גופה המת, אלא כביכול היה הדוור מעין דיבוק, נשמתה המיוסרת, התולה בנו אשמות ומחדלים. כאילו לא היה להם די במוות הבלתי הכרחי הזה ורצו לחנוק גם את החיים ההכרחיים, אלה שאינם עוצרים ושתובעים מאיתנו ילדים ונכדים.

ומדוע כתובתי הישנה? דמיינתי לעצמי שבאחד מאותם רגעי חרדה של הימלטויות והסתתרויות, של נתיבים שהוחלפו בחופזה, נתנה לבנק את כתובתי כדי שלא תצטרך לתת אחרות, אמתיות אך אסורות; דמיינתי באיזה רגע בטרגדיה ההולכת ונרקמת זה קרה, איזו כתובת אחרת הייתה לה אז, או כתובות אחרות, כי כפי שגיליתי מאוחר יותר, היו רבות, באמונה שכך יעלה בידה להתל בגורל.

בעצם לא היו אלה בתים, מקומות לגדל בהם ילדים ולארח חברים; אלה היו לֹא-בָּתִּים, מערות קבר להיקבר בהן במשך חודשים, כמו הנוצרים ברומא, או רק שבועות או ימים, עד שמישהו נלכד ושוב היה צורך לברוח, לחפש נואשות מקום מחבוא חדש.

לכן לא את כתובת הקבר של אותו רגע סיפקה, אלא את כתובת הבית שאני, אשתי וילדינו חיינו בו במשך שלושים ושלוש שנה; הבית שהיום גרים בו בני הבכור ונכדי, שבו נמצא חדר העבודה שלי, שבו יש לאשתי גינת ירקות וסטודיו ולנכדי שני כלבים וצעצועים.

רק כעת אני תופס שאילו מכרתי את הבית הזה, כפי שחשבתי לעשות פעמים כה רבות, הייתי מאבד את ההקשר של מחצית מחיי. רק כעת אני מבין את בני הבכור שאומר לא, הבית הזה לא למכירה. בשבילו, הבית הזה הוא מקום זיכרונותיו כולם.

אבל לא זה מה שקרה. את הבית הזה היא לא הכירה כלל. חישבתי את הזמנים וגיליתי שכבר חלפו שש שנים מאז היעלמותה כאשר קנינו את הבית הישן ממהגרים פורטוגלים זקנים. לא, היא מעולם לא הכירה את הבית שלנו. מעולם לא עלתה במדרגות התלולות בגן שבחזית. מעולם לא הכירה את ילדיי. מעולם לא זכתה להיות דודה לאחייניה. על כך התאבלתי תמיד, יותר מאשר על כל מה שקרה.

אם לא הייתה לה הכתובת הזו, מי סיפק אותה למערכת? תעלומה. איך נדבק שמה לכתובת שלי, בענן הזה של האינטרנט, שדבר אינו נמחק בו? קרוב לודאי שאני עצמי צירפתי את השם לכתובת; אולי כאשר הגשתי את ההצהרה על היעדרותה? אולי כאשר הוריתי לעורך הדין לתבוע את עיזבונה? אולי כאשר דרשתי מהאוניברסיטה שתחזור בה מן המעשה השפל של סילוקה ממשרתה עקב היעדרות? לעולם לא אדע מתי זה קרה. אני יודע רק שהמכתבים לנמענת הלא-קיימת ימשיכו להגיע.

הדוור לעולם לא יֵדע שהנמענת אינה קיימת; שנאסרה, עונתה ונרצחה בידי הדיקטטורה הצבאית. כפי שלא ידעו זאת, לפניו, ממיין המכתבים וכל אלה שסביבו. השם על המעטפה החתומה והמבוילת, כמו הוכחה למהימנותה, יהיה עדות טיפוגרפית לא של השמטה או של טעות מחשב, אלא של אלצהיימר לאומי. כן, הישארותו של שמה ברשימת החיים תהיה, באופן פרדוקסלי, תוצאה של השִכחה הקולקטיבית של רשימת המתים.

סאו פאולו, 31 בדצמבר, 2010.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ק.”