1

ג’ק ריצ’ר ומישל צ’נג העבירו שלושה ימים במילווקי. בבוקר הרביעי היא נעלמה. ריצ’ר חזר לחדר עם קפה ומצא פתק על הכרית. הוא כבר ראה פתקים מהסוג הזה. המסר בכולם היה זהה, ונוסח ישירות או בעקיפין. הפתק של צ’נג היה עקיף. ויותר אלגנטי מהכלל. לא מבחינה אסתטית. זה היה שרבוט בעט כדורי, על נייר מכתבים של המוטל, שהפך גלי מהלחות. אבל אלגנטי מבחינת הבעה. היא השתמשה בדימוי כדי להסביר ולהחמיא ולהתנצל בעת ובעונה אחת. היא כתבה, ‘אתה כמו העיר ניו יורק. אני אוהבת לקפוץ לביקור, אבל בחיים לא הייתי מסוגלת לגור שם’.

הוא עשה מה שתמיד עשה. הניח לה ללכת. הוא הבין. לא היה מקום להתנצלות. הוא עצמו אינו מסוגל לחיות במקום כלשהו. כל חייו היו ביקור. מי תוכל לסבול את זה? הוא שתה את הקפה שלו, אחר כך את שלה, לקח את מברשת השיניים שלו מהכוס במקלחת ויצא דרך סבך הרחובות, שמאלה וימינה, לעבר תחנת האוטובוס. הוא ניחש שהיא לקחה מונית. לשדה התעופה. יש לה כרטיס אשראי זהב וטלפון נייד.

בתחנה עשה מה שתמיד עשה. קנה כרטיס לאוטובוס הראשון שיצא משם, לא משנה לאיזה יעד. הפעם יצא שזאת היתה עיר מרוחקת בסוף הקו, צפונה ומזרחה משם, לחופי ימת סוּפּיריֶר. עקרונית, הכיוון הלא נכון. קר יותר בִּמקום חם יותר. אבל כללים הם כללים, אז הוא עלה לאוטובוס. הוא ישב והביט החוצה מהחלון. ויסקונסין חלפה ביעף, שדות החציר שלה זיפניים וצרורים, כרי המרעה שלה כָּלים, עציה כהים וכבדים. זה היה סוף הקיץ.

זה היה סופם של כמה וכמה דברים. היא שאלה את השאלות הרגילות. שלמעשה היו הצהרות במסווה. שנה היא יכלה להבין. ברור. ילד שגדל בבסיסים בחו’ל ואז מוצב בבסיסים בחו’ל, כשבין לבין אין דבר מלבד ארבע שנים בווסט פוינט, שאינו ידוע כמוסד עם דגש מיוחד על פינוק ופנאי, מובן מאליו שמישהו כזה ייקח לעצמו שנה לטייל ולראות מראות לפני שיתיישב. אולי שנתיים. אבל לא יותר מזה. ולא תמידית. הבה נכיר בעובדות. מחוג מד הפתולוגיה מפזז.

כל זה נאמר מתוך דאגה וללא שיפוטיות. לא סיפור גדול. שיחה של דקתיים בלבד. אבל המסר היה ברור. ברור ככל שמסר מהסוג הזה יכול להיות. משהו בנוגע להכחשה. הוא שאל, הכחשה של מה? בינו לבין עצמו, הוא לא חשב שחייו מהווים בעיה.

מה שרק מוכיח את זה, היא אמרה.

אז הוא עלה על האוטובוס לעיר הרחוקה, והוא היה נשאר עליו עד הסוף מפני שכללים הם כללים, אלא שבעצירת ההתרעננות השנייה הוא יצא לשיטוט קצר וראה טבעת בחלון ראווה של בית עבוט.

עצירת ההתרעננות השנייה נעשתה בשלב מאוחר ביום, בצד העצוב של עיירה צנועה. כנראה מקום מושבה של רשות מקומית. או איזה חלק מינורי ממנה. אולי מטה משטרת המחוז מוקם שם. היה בית כלא בעיירה. זה היה ברור. ריצ’ר ראה משרדי משחררים בערבות, ובית עבוט. שירות מלא, ממש שם, אחד ליד השני, ברחוב מוזנח מאחורי השירותים הציבוריים.

הוא היה צפוד מישיבה. הוא סקר את הרחוב מעבר לשירותים הציבוריים. הוא התחיל ללכת לעברו. ללא סיבה ממשית. סתם שיטוט. סתם חילוץ עצמות. כשהתקרב, ספר את הגיטרות בחלון הראווה של המשכונאי. שבע. כל אחת מהן סיפור עצוב. כמו שירים בתחנת מוזיקת קאנטרי. חלומות שלא מומשו. נמוך יותר בחלון הראווה היו מדפי זכוכית עמוסים פריטים קטנים יותר. תכשיטים מסוגים שונים. כולל טבעות. כולל טבעות בוגרי מוסדות. תיכונים מכל הסוגים. אלא שאחת מהן לא. אחת מהן היתה מווסט פוינט, 2005.

זאת היתה טבעת נאה. צורתה היתה שגרתית, סגנונה היה שגרתי, עם עיטור זהב מורכב ואבן שחורה, אולי יקרה למחצה אולי זכוכית, מוקפת בחישוק אליפטי שסביב חלקו העליון היה כתוב וסט פוינט, ו־2005 מסביב לזה התחתון. אותיות בסגנון מיושן. גישה קלאסית. או כבוד לימי עבר או היעדר דמיון. בוגרי וסט פוינט עיצבו לעצמם את הטבעות. איך שרק רצו. מסורת נושנה. ואולי זכות נושנה, מפני שטבעות בוגרים של וסט פוינט היו טבעות הבוגרים הראשונות.

זאת היתה טבעת קטנה מאוד.

ריצ’ר לא היה מצליח להשחיל אותה על אף אחת מאצבעותיו. אפילו לא על הזרת השמאלית שלו, אפילו לא מעבר לציפורן. בטח שלא מעבר למפרק הראשון. היא היתה זעירה. טבעת של אישה. אולי רפליקה עבור חבֵרה או ארוסה. זה קרה. כמו מחווה או מזכרת.

אבל אולי לא.

ריצ’ר פתח את דלת בית העבוט. נכנס. הבחור שעמד מאחורי הקופה הרים את מבטו. הוא היה גבר גדול ודובי, מוזנח ופרוע. אולי באמצע שנות השלושים לחייו, כהה, עם הרבה שומן על מבנה גוף גדול ממילא. ערמומיות כלשהי בעיניו. ללא ספק הולמת את תגובתו לאורח פתע בגובה מטר תשעים וחמישה ובמשקל מאה וחמישה־עשר קילוגרם, שהונעה על ידי אינסטינקט טהור. הבחור לא פחד. הוא החזיק אקדח טעון מתחת לדלפק. אלא אם כן היה אידיוט. והוא לא נראה כזה. עם זאת, הבחור לא רצה להסתכן ולהישמע אגרסיבי. אבל גם לא כנוע. עניין של גאווה.

אז הוא שאל, ‘מה המצב?’

לא מזהיר, חשב ריצ’ר. אם להיות כן. צ’נג כבר חזרה לסיאטל בשלב הזה. חזרה לחייה.

אבל הוא אמר, ‘אין תלונות.’

‘אפשר לעזור במשהו?’

‘תראה לי את טבעות הבוגרים שלך.’

הבחור משך את המגש אחורה מהמדף. הוא הניח אותו על הדלפק. טבעת הווסט פוינט התגלגלה כמו כדור גולף זעיר. ריצ’ר לקח אותה. בצד הפנימי היתה חריטה. מה שאמר שלא מדובר ברפליקה. לא לארוסה או לחברה. על רפליקות אף פעם אין חריטות. מסורת עתיקה. איש לא יודע את הסיבה.

לא מחווה, לא מזכרת. זה היה הדבר האמיתי. טבעת של צוערת, שנדרשו ארבע שנים קשות לזכות בה. נענדה בגאווה. כמובן. אם לא התגאית במקום, לא קנית טבעת. זאת לא היתה חובה.

הכיתוב היה ס.ר.ס. 2005.

האוטובוס ציפצף שלוש פעמים. הוא עמד לצאת, אבל חסר לו נוסע אחד. ריצ’ר הניח את הטבעת, אמר ‘תודה’ ויצא מהחנות. הוא עבר בזריזות את מבנה השירותים הציבוריים, נטה לתוך דלת האוטובוס ואמר לנהג, ‘אני נשאר פה.’

‘אין החזרים.’

‘לא מחפש החזרים.’

‘יש לך תיק בתא המטען?’

‘אין תיק.’

‘יום נעים.’

הבחור משך ידית והדלת נסגרה בצליל יניקה בפניו של ריצ’ר. המנוע שאג והאוטובוס יצא בלעדיו. הוא הפנה את גבו לעשן הדיזל והלך בחזרה לכיוון בית העבוט.