החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כמים אנחנו

מאת:
מאנגלית: כנרת היגינס דוידי | הוצאה: | 2015-11 | 580 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אנני אוֹ – רעיה, אם ואמנית בגיל העמידה – מחוללת טלטלה אדירה בקרב בני משפחתה. אחרי עשרים ושבע שנות נישואים, עם שלושה ילדים, מתאהבת אנני בוִויוֶוקָה. אהובתה העשירה, התרבותית והבוטחת היא סוחרת אמנות ממנהטן, שהובילה אותה אל ההצלחה המקצועית.
ויווקה ואנני מתכננות להינשא זו לזו בעיר הולדתה של משפחת אוֹ בקונטיקט, שם הוּתרו נישואים חד-מיניים זה לא כבר. אבל החתונה הממשמשת ובאה מעוררת רגשות מעורבים ופותחת תיבת פנדורה של סודות ארסיים שתססו עד כה מתחת לפני השטח.
כמים אנחנו הוא דיוקן סבוך ורב-רבדים של נישואים, משפחה והצורך העקשני בהבנה ובקשר, שמסופר לסירוגין על ידי בני משפחת או השונים – אנני הנון-קונפורמיסטית. אוריון, בעלה לשעבר הפסיכולוג. אריאן, בתה מתקנת העולם ואנדרו המרדן, אחיה התאום, ואחרונה חביבה, מריסה – בת הזקונים בעלת הנפש החופשייה.
באמצעות הומור וחמלה מכמירת לב, מפליא וולי לאמב לתאר את מהות החוויה האנושית ומשרטט גיבורים מלאי חיים ובלתי נשכחים, שנאבקים כדי למצוא נחמה וגאולה בעיי החורבות של אובדן וטראומה. כמים אנחנו הוא יצירת מופת מרתקת, רחבת יריעה ומרוממת רוח, המעמיקה לחקור את המורכבויות של הלב האנושי ואת הדרכים שבהן אנו מבקשים למצוא אהבה ומשמעות בחיינו.

וולי לאמב חיבר ספרים רבים שהיו לרבי-מכר, שניים מהם שומר אחי והזדמנות נוספת ראו אור בהוצאת מטר.
הוא חי בקונטיקט עם רעייתו כריסטין. לבני הזוג לאמב שלושה בנים.

מקט: 4-99-2002
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


גוּאלטיֶירו אניֶילו
אוגוסט 2009

"אני מבינה שהחלטתו של הפתולוג בנוגע למותו של ג'וזפוס ג'ונס היתה שנויה במחלוקת. מה דעתך, מר אניילו? האם הוא מת בתאונה או שהוא נרצח?"

"נרצח? אני לא יכול לומר בוודאות, מיס ארנופסקי, אבל יש לי חשדות. הקהילה השחורה היתה משוכנעת שזה מה שקרה. שני אחים כושים גרים בבית הזה עם אישה לבנה? זה היה בלתי נסבל מבחינת חלק מהאנשים אז."

"אנשים לבנים, אתה מתכוון."

"כן, בדיוק. כשהתחלתי לעבוד כמנהל מוזיאון סטטלר ועברתי עם משפחתי לתְרי ריבֶרז, אני זוכר שהופתעתי מהשמועות שיש כאן תא פעיל של הקו־קלוקס־קלאן. ותמיד נראה לי תמוה שג'ו ג'ונס מעד ונפל עם הראש למטה לבאר צרה שהוא ידע היטב על קיומה. הרי זאת באר שממנה הוא נהג לשאוב מים. אבל אם אכן היה פשע, הוא מעולם לא נחקר ככזה. אז מי יודע? הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שג'ו ג'ונס היה צייר מוכשר ביותר. לצערי, אני הייתי היחיד שראה את זה בזמנו. ברור שעכשיו, הרבה אחרי מותו, עולם האמנות למד להכיר בגאונות שלו ויצירותיו מבוקשות מאוד. זה עצוב — טרגי, אפילו. אין לדעת לאילו הישגים היה מגיע אילו היה חי עד לגיל ארבעים או חמישים. אבל הגורל רצה אחרת."

אני למעלה בסטודיו שלי, משוחח עם פטריס ארנופסקי, הבחורה המתולתלת בעלת פני האגס. כשהתקשרה בשבוע שעבר אמרה שהיא עובדת על סדרת כתבות פרופיל על האמנים הבולטים במדינה עבור כתב העת "קונטיקט". שהם כבר פרסמו כתבות על סול לוויט, פול קדמוס והמאייר ונדל מיינור. עכשיו הטילו עליה לכתוב כתבת פרופיל על חייו ומותו של ג'וזפוס ג'ונס לקראת תערוכה שעומדת להיפתח במוזיאון אמריקן פולק ארט. "אני מבינה שאתה היית האוצר היחיד שאִפשר לו להציג את עבודותיו עוד בחייו," היא אמרה. אמרתי לה שזה נכון. הסכמתי לדבר איתה על זיכרונותי מג'ו. וכך, כעבור שבוע, הנה אנחנו כאן.

מיס ארנופסקי בודקת את מכשיר ההקלטה הקטן שהביאה לריאיון ושואלת אותי כיצד הכרתי את ג'וזפוס ג'ונס.

"ראיתי את ג'ו בפעם הראשונה באביב 1957, כשהוא הגיע לפתיחת התערוכה 'נופי ים בניו אינגלנד מהמאה התשע־עשרה'. זו היתה כותרת יומרנית לעניין שכולו שביעות רצון עצמית — תערוכה שמאחוריה עמד מקומי עשיר, אספן של יצירות אמנות בנושאי ים, שסבא שלו עשה מיליונים בסחר ימי. הוא שילם למוזיאון בעין יפה בתמורה לעבודת האוצרות שלי, אבל השתעממתי עד בכי כשתליתי את התערוכה: כל הציורים האלה של ספינות קרב ואוניות מפרשים וספינות קיטור בים, כל ההערצה הזו למלחמה ולכסף.

"ביום הפתיחה, בשעות אחר הצהריים, הייתי שקוע בשיחת חולין עם מרייטה קולסון, נשיאת אגודת ידידי סטטלר, כשהיא השתתקה פתאום והביטה במשהו מאחורי. פניה הרצינו. 'מה יש לנו פה?' היא אמרה. 'בעיות?' עקבתי אחר מבטה לקצה הגלריה וראיתי את ג'ונס. בין כל הלקוחות האמידים וכסופי השיער שהגיעו לפתיחה, הוא בלט בגוון המהגוני של עורו ובאפו השטוח, במבנה גופו החסון, גוף של עובד כפיים ובסרבל של עובד כפיים.

"מרייטה ואני עקבנו אחריו במבטינו בשעה שעבר מציור לציור. הוא החזיק ארגז קרטון גדול, ואולי בגלל זה הוא הזכיר לי את המלך האתיופי נושא המנחה שהונצח בציור 'הערצת חכמי קדם' — לא הציור המפורסם של ג'נטילה דה פבריאנו אלא ציור מאוחר יותר של אלברכט דירר, ששילב את העקרונות הקלאסיים של הרנסנס האיטלקי באמנות הצפון אירופית שלו בצורה נפלאה. את מכירה עבודות שלו?"

"אני מכירה את דירר, אבל לא את הציור המסוים הזה. אבל תמשיך."

"אז כל השיחות בגלריה השתתקו וכל הראשים הופנו אל ג'וזפוס. 'אני מקווה שאין שום דבר מסוכן בארגז שלו,' אמרה מרייטה. 'אתה חושב שאנחנו צריכים להודיע למשטרה?' הנדתי את ראשי לשלילה והלכתי לקראתו.

"הוא עמד מול ציור השמן 'לה אמיסטד' של קולקינס, האונייה שהובילה עבדים אפריקנים לקובה. הציור מתאר את מרד העבדים נגד שוביהם. 'ברוך הבא,' אמרתי. 'יש לך עין טובה. זה הציור הטוב ביותר בתערוכה.'

"הוא אמר לי שהוא אוהב ציורים שמספרים סיפור. 'כן, כן, ציורים נרטיביים,' אמרתי. 'גם אני נמשך אליהם.' שערו המקורזל וגבותיו העבותות היו אפורים מאבק מלט, והסרבל שלבש היה מלוכלך ומוכתם בצבע. הוא התקשה ליצור קשר עין. מדוע בא?

"'גם אני מצייר תמונות,' הוא אמר. 'זה חזק ממני.' הבנתי למה הוא מתכוון, כמובן. האם בעצמי לא ציירתי לעתים מתוך הכרח יותר מאשר רצון כבר עשרות שנים? 'אני גואלטיירו אניילו, מנהל המוזיאון,' אמרתי והושטתי את ידי. 'ואתה?'

"הוא אמר לי את שמו. הניח את הארגז על הרצפה ולחץ את ידי. גודלה של כף ידו היה כפול משלי ועורו היה מחוספס כמו נייר זכוכית. 'אתה זה שאמרו לי לדבר איתו,' הוא אמר. הוא לא פירט מי אמר לו ואני לא שאלתי. הוא הרים את הארגז והחזיק אותו בזרועות פשוטות קדימה בציפייה שאקח אותו מידיו. 'יש פה כמה ציורים שלי. רוצה לראות אותם?'

"אמרתי לו שעכשיו זה לא הזמן המתאים. אולי הוא יכול לחזור ביום אחר בשבוע הקרוב? הוא הניד את ראשו. הוא עובד, אמר. אבל הוא יכול להשאיר אותם כאן. היססתי, בהנחה שאין בו יותר כישרון מכפי שאפשר למצוא אצל שאר ציירי סוף השבוע שהיו פונים אלי לעתים קרובות — אלמנות עשירות וחובבנים, בדרך כלל, שנעלבו כאשר לא הענקתי אישור לגאונות האמנותית שהם הניחו שהפגינו. לא רציתי להיות זה שיבשר לו את הבשורה המרה. ובכל זאת ראיתי שבואו לכאן לא היה עניין של מה בכך עבורו, וגם לא רציתי לאכזב אותו. 'אתה יודע מה,' אמרתי לו, 'רואה את השולחן שם, עם הקערה של הפונץ'? תשים את הארגז מתחת לשולחן. אני אבדוק את העבודות שלך כשאני אוכל ואחזור אליך. יש לך טלפון?'

"הוא הניד את ראשו. 'אבל אתה יכול להתקשר אל הבוס שלי כשתהיה מוכן לדבר, והוא יודיע לי. אני לא יודע מה המספר שלו, אבל הוא מופיע בספר טלפונים. מר אנגוס סְקְלוּט.'

"'הקבלן?' שאלתי, והוא הנהן. מר וגברת סקלוט תרמו בנדיבות למוזיאון, וגברת סקלוט היתה חברה באגודת הידידים שלו. 'אז בסדר, אני אהיה בקשר.' הוא הודה לי על זמני. הזמנתי אותו להתכבד בפונץ' ובעוגיות, אבל כשהביט לעבר השולחן עם הכיבוד וראה כמה אורחים נועצים בו מבטים, הוא סירב בניד ראש.

"הוא נשאר עוד זמן מה. האנשים התרחקו מכל מקום שאליו הלך כאילו היה משה לפני ים סוף, אבל הוא לא הצליח לעמוד בקסם היצירות שמולן עצר ושאותן בחן בעניין רב. כשראיתי אותו הולך לבסוף לכיוון היציאה, מרייטה ניגשה אלי. 'אני מתה מסקרנות, גואלטיירו,' היא אמרה, פיה מעוות בחצי חיוך לעגני. 'מי החבר הצבעוני החדש שלך?'

"הבטתי בה בלי לענות וחיכיתי שהבוז יימחק מפניה. כשזה קרה, אמרתי לה, 'הוא אמן. האם לא בשביל זה בדיוק קיימת אגודת ידידי סטטלר? כדי לתמוך באמני הקהילה?' היא הנהנה בנימוס קר, הסתובבה והלכה.

"אירוע הפתיחה בגלריה הסתיים בחמש אחר הצהריים. ליוויתי את אחרוני האורחים אל הדלת. המסעידים ארזו את קערת הפונץ' ואת מגשי העוגיות, קיפלו את המפה והחזירו את השולחן למקומו הקבוע בכניסה לאולם. השרתים אספו את הכיסאות לערמות והתחילו לטאטא את הרצפה. והנה הוא, לבדו באמצע הרצפה: הארגז של ג'ונס. לקחתי אותו למעלה למשרדי. אחר כך לבשתי מעיל, ירדתי למטה ונעלתי את הבניין בדרכי החוצה. במהלך סוף השבוע שכחתי לחלוטין מג'וזפוס ג'ונס.

"אבל ביום שני בבוקר, שוב הארגז הזה. פתחתי אותו, הוצאתי כעשרים ציורים קטנים של ג'ונס ופרשתי אותם לפני על משטח העבודה שלי. הוא השתמש במה שנראה כמו צבעי אמייל לקירות, והריח בהתאם. שתיים מן העבודות צוירו על עץ לבוד, אחת על דיקט. כל השאר על קרטון. הדמעות בעיני טשטשו את המראה של מה שהונח לפני."

"ומה היה לנגד עיניך?" שואלת מיס ארנופסקי. "אתה יכול לתאר את מה שראית?"

"לא היתה לו שום הבנה של עקרונות הפרספקטיבה; זה קפץ לעין מיד. הרבה מהדמויות שהופיעו בציורים שלו היו חסרות פרופורציה. הוא לא הבין כלום בטכניקת אור וצל; לא היה שום משחק של צל ואור באף אחד מהציורים. אבל היה לו חוש עיצובי אינטואיטיבי ורגישות נפלאה לצבע חי. הנושאים שלו — בוקרים ואינדיאנים, להטוטנים וחיות ג'ונגל, מפלים גועשים, נשים עירומות או כמעט ללא בגדים — הפגינו את כל המאפיינים של האמנות הנאיבית המודרנית. אבל כל ציור היה עדות לחזון ייחודי. וג'וזפוס ג'ונס היה בהחלט צייר נרטיבי; תמונותיו פרשו סיפורים שהיללו את חיי הכפר המחוספסים, אבל הזהירו מפני כוחות מאיימים שארבו בשיחים ומאחורי עצים.

"התקשרתי לאנגוס סקלוט והוא אמר לי היכן עובד ג'ונס באותו יום. סחבתי את הארגז למכונית שלי ונסעתי לאתר הבנייה. ג'ו הכיר לי את אחיו, רופוס. השניים עסקו בבניית אח אבן ענקית בתוך הבית הבלתי גמור. הצעתי שנדבר בחוץ כדי שאוכל לבשר לו את החדשות הטובות על כישרונו האמנותי."

"הוא בטח התרגש מאוד לשמוע את זה," אומרת האורחת שלי.

"לא, דווקא להפך. הוא לא הופתע, לא חייך; כאילו ידע כבר מה אני עומד לומר. שאלתי אותו כמה זמן הוא מצייר. בערך שלוש שנים, הוא אמר. סיפר שהתחיל ביום שבו התעורר מחלום על אישה עירומה יפהפייה שרוכבת על אריה. הוא לקח עיפרון נגרים וחתיכת עץ, כך אמר, כדי שיוכל לצייר את החלום לפני שיתפוגג כמו ערפל. הוא רצה לזכור אותו, אבל לא היה בטוח למה. כל אותו יום, אמר, הוא חשב על האישה על גבו של האריה. וכך, בסוף יום העבודה, הוא קיבל רשות ממר סקלוט לקחת ממחסן הצבע כמה פחים שכבר היו כמעט ריקים. הוא הלך הביתה וצייר את מה שרשם על העץ אחרי שראה אותו בחלום. הוא אמר שמאז לא הפסיק לצייר. החזרתי לו את ארגז הציורים שלו והוא הניח אותו על האדמה בינינו. 'ספר לי על עצמך,' אמרתי. הוא נראה חשדן, אני זוכר. שאל אותי מה אני רוצה לדעת. 'מה שאתה רוצה לספר לי,' אמרתי."

"ומה הוא רצה לספר לך?" שואלת מיס ארנופסקי. "אני מבינה שזה היה לפני הרבה שנים, אבל יעזור לי מאוד אם תוכל להיזכר בדברים בצורה מדויקת ככל האפשר."

מה שקורה אחר כך מוזר מאוד. כשציור שאני עובד עליו הופך למוקד העניין הבלעדי שלי — כשאני "נכנס לזה", כפי ששמעתי אנשים קוראים לזה — קורה לפעמים שאני נכנס למצב של מעין טראנס. ועכשיו זה קורה לא עם האמנות שלי, אלא עם הזיכרונות שלי. מיס ארנופסקי, שיושבת מולי, מתפוגגת והעבר נעשה מוחשי וחי יותר מההווה…

ג'ו בוטש בנעל העבודה שלו באדמה וחושב על כך באריכות. "סבא שלי מצד אבא שלי היה עבד בחווה של טבק וירג'יניה, וסבתא שלי היתה אישה חופשייה." אחרי השחרור הם עברו צפונה לשיקגו, וסבו התקבל לעבודה במכלאת בקר. משפחתה של אמו כבר שלושה דורות בשיקגו, הוא אומר. "במשך השבוע מאמא חפפה ראשים של נשים עשירות במספרה יוקרתית במלון במרכז העיר, ובסופי שבוע הטיפה בכנסיית השחורים. אבא שלי התחיל לעבוד במכלאה, כמו אבא שלו. אבל הוא היה צריך להרביץ לפרות בין העיניים עם פטיש כדי להכין אותן לשחיטה וזה היה עושה לו סיוטים, אז הוא התפטר. הוא מצא עבודה במפעל ללבנים ולמד להיות בנאי — והיה מצוין בזה. כשאני ורופוס היינו בני שלוש־עשרה וארבע־עשרה, אבא התחיל לקחת אותנו איתו לעבודה, וככה למדנו בעצמנו לעבוד עם אבן וטיח." אביו היה בנאי טוב ממנו, ג'ו אומר, אבל רופוס טוב משניהם. "הוא אמן שמשתמש בשפכטל ומלט במקום במכחול, זה מה שמר סקלוט אמר לו," ג'ו אומר ומחייך מאוזן לאוזן. "וזה נכון."

אני שואל אותו כמה זמן הוא גר בתרי ריברז. מאז 1953, הוא אומר, וכשאני אומר לו שזו השנה שבה גם אני עברתי לכאן עם משפחתי, עיניו מתרחבות ולאט לאט מתקבעות על עיני. הוא מהנהן בידענות, כאילו העובדה שהגענו לכאן באותה תקופה קשורה יותר לגורל מאשר לצירוף מקרים.

שני הוריו כבר נפטרו אז, הוא מספר לי, ורופוס בדיוק השתחרר מחיל הים. הוא דחק בג'ו שיעבור למזרח כי היתה לו תוכנית. הם ימצאו עבודות טובות במספנה בגרוטון, וישתתפו בבניית הצוללת הגרעינית הראשונה של אמריקה, הנאוטילוס. אבל אנשי המספנה נרתעו משכירת צבעונים לעבודה, מחשש להשלכות ולהטרדות גזעניות מצד העובדים הלבנים. "אז לקחנו כל עבודה שיכולנו למצוא. עבדנו בטבק בהרטפורד, עבדנו במנסרה, חפרנו קברים. עבדנו בבנייה בכל פעם שמצאנו משהו, שהיה כמעט אף פעם. המזל הכי גדול שלנו היה ביום שבו מר סקלוט בא לבקר את המצבה של אחותו בבית הקברות בוויליאמנטיק," הוא אומר. "רופוס ואני חפרנו קבר בהמשך השורה, והוא בא אלינו ושלושתנו התחלנו לדבר. מר סקלוט שמח מאוד לשמוע שנכון שעכשיו אנחנו חופרים קברים אבל שבדרך כלל אנחנו בנאים. הוא אמר שהוא בדיוק פיטר את הבנאי שלו בגלל שהיה שיכור בזמן העבודה. ואדוני, עוד לפני שהוא חזר לאולדסמוביל השחורה והגדולה שלו ונסע משם, כבר היתה לנו עבודה בחברת הבנייה של מר סקלוט. זה היה אמור להיות רק לתקופת ניסיון של חודש, כדי שמר סקלוט יוכל לראות איך אנחנו עובדים, אם אנחנו חרוצים ואפשר לסמוך עלינו, ואם אנחנו לא שיכורים. אבל אחרי השבוע הראשון נהיינו קבועים כי מר סקלוט אהב את מה שעשינו — יותר את העבודה של רופוס, אבל גם את שלי."

מר סקלוט הוא הבוס הטוב ביותר שהיה לו אי פעם, ג'ו אומר. כשאני שואל אותו למה, הוא אומר, "כי הוא משלם טוב והוא איש טוב. נותן לנו לגור בשטח שלו, ואפילו לא אכפת לו שרופוס מצא לעצמו אישה לבנה. רוף התחתן עם החברה שלו כשהוא שירת באירופה והביא אותה לפה אחרי שמצאנו עבודה קבועה. היא הולנדית." ג'ו נוגע בקצה נעלו בארגז הקרטון שעל הרצפה. "יש לי עוד ציורים בבית. מלא. אם אתה אוהב את אלה, אולי תרצה לראות גם אותם." אני אומר לו שאני רוצה, ואנחנו קובעים להיפגש בביתו בשעה שש באותו ערב.

הבית הוא מבנה קטן בקצה אדמתו של סקלוט. אני נוסע בהתאם להנחיותיו של ג'ו על כביש הגישה של בית משפחת סקלוט, ואחר כך לאט על דרך עפר מלאת מהמורות עד שאני מגיע לפלג קטן. אני חונה ויוצא מהמכונית, וחוצה את הפלג על שתי קורות עץ שהונחו מעליו. אישה לבנה ורזה — אשתו ההולנדית של אחיו של ג'ו, אני מבין — עומדת בחוץ ותולה בגדים כשלגופה כותונת דקה בלבד. כשאני שואל אותה אם ג'וזפוס בבית, היא מצביעה באגודלה לכיוון הדלת. לפני שאני מספיק לדפוק על הדלת היא נפתחת בתנופה וג'ונס מזמין אותי להיכנס.

הבית מטונף. הוא מצחין מריחות בישול ישנים ומשתן חתולים, ויש בלגן בכל מקום. חתול מנומר ישן על השולחן במטבח בינות לכלים מלוכלכים, עיתונים ישנים ומאפרה שעולה על גדותיה מרוב בדלי סיגריות מעוכים. אני מרגיש שהרצפה מתחת לנעלי מלוכלכת. הציורים של ג'וזפוס נמצאים בכל מקום: שעונים זה על זה על הקירות ועל אדני החלונות, על המקרר שדלתו סגורה בעזרת סרט הדבקה. ציורים נוספים פזורים על המזרן שעל הרצפה ועל המיטה המתקפלת. "איך קוראים לזה?" אני שואל את ג'ו ומצביע על דמות נשית בבגד ים שני חלקים העומדת בשדה של חבלבלים כחולים, תוכי על ראשה וזרועותיה פשוטות לצדדים. "זה ששם? זה 'נערת התוכי'." כשאני לוקח אותו לידי להביט בו מקרוב, המקקים שהסתתרו מתחתיו נמלטים לכל עבר.

אבל ניהול משק הבית אינו קשור לעניין. אני בוחן בעיון כל עבודה שהוא מראה לי, נדהם גם מההספק המרשים וגם מהכישרון הגולמי הטמון בו. אני נשאר שם שעות. אחדים מציוריו מוצלחים יותר מאחרים, כמובן, אבל אפילו אלה שהושקעו בהם פחות מאמצים הציגו קסם אקזוטי וטבעי ואת השימוש הנועז הזה בצבעים. לפני שאני הולך לדרכי, אני מציע לו תערוכה בסטטלר. הוא מסכים. כשאני מגיע הביתה אני אומר לאשתי שייתכן שזה עתה גיליתי כישרון חדש וענקי.

אבל התערוכה "ג'וזפוס ג'ונס: אמריקאי מקורי" נוחלת כישלון חרוץ. העיתון המקומי, שתומך בדרך כלל בתערוכות שהמוזיאון שלנו מציג, מסרב לפרסם ביקורת או כתבה. לאירוע הפתיחה מגיעים פחות מעשרים אנשים, במקום המאתיים הרגילים. אפילו אנגוס ואתל סקלוט לא הגיעו; הם נופשים בפלורידה. כואב לי לראות את האחים ג'ונס בוטשים בנעליהם המבריקות ברצפת העץ של הגלריה ונושאים מבט אל הכניסה בתקווה הולכת ודועכת. שניהם רכשו חליפות רשמיות ויקרות לרגל האירוע המיוחד, וכפי הנראה גם אשתו ההולנדית של רופוס קנתה בגדים חדשים: שמלת קוקטייל נוצצת עם מחשוף נדיב, שמתאימה יותר למועדון אופנתי בניו יורק מאשר לפתיחת תערוכה ביום ראשון אחר הצהריים בתרי ריברז שבקונטיקט. ואם זה לא מספיק גרוע, היא שכחה להסיר את תווית המחיר משמלתה, ואני נאלץ לשלוח את המזכירה שלי, מיס שפלוט, למעלה להביא מספריים מהשולחן שלה, ללוות בצנעה את גברת ג'ונס הצעירה אל חדר צדדי ולגזור את התווית. מאוחר יותר מיס שפלוט אומרת לי שהיא הכניסה את התווית לתוך השמלה ולא גזרה אותה. גברת ג'ונס התוודתה בפניה שאין ביכולתה לשלם על השמלה ושהיא מתכוונת להחזיר אותה לחנות "לה־פראנס" ביום שני.

בימים הבאים אנחנו מקבלים תלונות על ריבוי העירום הנשי בתערוכה. שלושה מחברי אגודת הידידים ביטלו את חברותם במחאה. בששת השבועות שהתערוכה מציגה, מספר המבקרים נמוך עד ייאוש — שפל חסר תקדים. כתבתי מכתבים אישיים לכמה מסוחרי האמנות והמבקרים המשפיעים בניו יורק, והזמנתי אותם לגלות את ג'ונס. "הוא צייר של אירועים שגרתיים ואקזוטיים השופעים בתחושת חרדה מרומזת," כתבתי. "הקומפוזיציות שלו עתירות הפתעות, חלקן עליזות וחלקן מאיימות. לדעתי הוא עומד בשורה אחת עם ציירים אחרים מהזרם האמריקני הנאיבי, מגרנדמה מוזס והכושים ג'ייקוב לורנס והוראס פיפין, ועד לאמנים פורצי הדרך של הרנסנס של הארלם." אבל איש מכל הניו יורקים העסוקים שכתבתי אליהם לא טרח אפילו לענות לי, ובטח שלא השקיע שלוש שעות בנסיעה למוזיאון הקטן שלנו כדי לחזות בעבודתו של ג'וזפוס במו עיניהם.

התערוכה מגיעה לסיומה. אנחנו שומרים על קשר מפעם לפעם, ג'ו ואני. אני מעודד אותו, מבקר את העבודות שהוא מביא אלי פה ושם. אני נעצב כשג'ו מספר לי שאשתו של אחיו רופוס עזבה אותו, ושרופוס לקח את זה קשה — התחיל להתרועע עם אנשים שליליים ולהזריק הרואין. "מר סקלוט פיטר אותו אחרי שהוא גילה שהוא לוקח את הסם של השטן," אומר ג'ו. "העיף אותו גם מהבית. אני חוסך כסף כדי לשלוח את רוף לאחד מהבתי הבראה האלה שהוא יתנקה, אבל זה יותר כסף ממה שיש לי. אם אני יוכל למכור כמה ציורים פה ושם יהיה לי, אבל אף אחד לא אוהב אותם מספיק בשביל לקנות אותם." אני מנסה עוד כמה פעמים לעניין את הקשרים שיש לי בניו יורק ביצירתו של ג'ו — אך לשווא. בסופו של דבר הוא מפסיק להגיע למוזיאון, והקשר בינינו מתנתק.

אבל בקיץ 1959, בזמן חגיגות השלוש מאות להיווסדה של תרי ריברז, אני מתבקש לשפוט בתערוכת אמנות ביום האחרון של החגיגות. זאת תערוכה גדולה; למעלה משלוש מאות אמנים, מקצועיים וחובבנים כאחד, הציגו יצירות שלהם. רובם בחרו נושאים "יפים": גשרים מקורים רומנטיים, דיוקנאות של ילדים ורודי לחיים וציורי הטבע דומם הבלתי נמנעים של פרחים ופירות. בעודי משוטט בשטח התצוגה, מחפש משהו שעליו אוכל לתלות את סרט "היצירה הטובה ביותר" ועדיין להיות מסוגל לישון בלילה, אני נתקל בעבודה של ג'וזפוס בקצה הדרומי של שטח הפסטיבל. שבע רצון ושמח, אני מתבונן בהקלה בציורים שכבר התפעלתי מהם בעבר: "נערה עם תוכי", ו"ג'סי ג'יימס ואשתו", ציורים של נערות לוח שנה, דייגים בעבודתם, נגני יוקללי ודמויות קרקס מוזרות. נדמה שנושא אחד שולט ביצירתו של ג'ונס: טורפים — אריות ונמרים, חתולי בר וטיגריסים — שתוקפים או עומדים לתקוף את טרפם. ואז, בין הציורים המוכרים, אני רואה ציור אחד חדש ומרהיב — גדול כפליים ושאפתני כפליים מכל השאר. במרכז הקומפוזיציה עומד עץ הדעת, שופע ומניב. מתחתיו, חיוורים ועירומים, אדם וחוה. היא הזכירה לי גרסה של חוה הילדותית בתחריטים של ואן ליידן, האמן ההולנדי מהמאה השש־עשרה. אדם, אף שגון עורו אפור יותר מאשר חום או שחור, נושא את פניו של ג'וזפוס ג'ונס עצמו. נציגי ממלכת החיות הנעימים למראה מקיפים את שתי הדמויות האנושיות, ונדמה שהם כמעט מחייכים. אבל האיום אורב בדמותו של נחש בוגדני התלוי מהעץ. ג'ו תיאר רגע בזמן. אדם מושיט את ידו אל הפרי האסור שחוה עומדת לקטוף. זה יהיה המעשה הגורלי והעיקש שיגרש אותם מגן העדן. תום הלב יספוג תבוסה, ועלינו בני האדם ייגזר, מאותו רגע ולנצח, להיות נגועים בחטא הקדמון של אבותינו. ב"אדם וחוה" ג'ונס שוב חוקר את נושא הטורף והטרף, אבל עושה זאת באופן עדין ומרומז יותר, ובמומחיות רבה יותר. "אדם וחוה" הוא זינוק קדימה — הישג מזהיר, ואני תולה לידו בשמחה רבה את הסרט הכחול עם הכיתוב "היצירה הטובה ביותר". השערים נפתחים לציבור בשעה תשע בבוקר. בדרכי החוצה הם חולפים על פני במהירות נלהבת, לא כל כך מתוך להיטות לחזות ביצירות האמנות, אני משער, אלא יותר מתוך רצון למלא את בטניהם בפנקייקים שטוגנו והוגשו בתוך האוהל הגדול בידי אישה שחורה שהולבשה כמו האישה על אריזות המוצרים של "הדודה ג'מיימה". אני מתפעל מפיקחותם של המארגנים. אם אתה רוצה שאנשים ינהרו אל האמנות, פתה אותם בפנקייקים.

מאוחר יותר מודיעים לי שוועדת הפסטיבל אינה מרוצה מבחירתי, ולמחרת אני קורא בעיתון שאורח נזעם התנפל על "אדם וחוה" של ג'ונס במטרה להשחית אותו, ושאיזה אחד שמחזיק מעצמו מבקר אמנות התכתש עם האמן. הידיעה משמחת אותי! האם אין זו בדיוק מטרתה של האמנות, אחרי הכול? לעורר, ואם צריך גם להטריד, את מחשבתו של המתבונן? לבלבל את היוצרות ולאתגר את הסטטוס קוו? האם זה לא מה שמיכלאנג'לו עשה בשכבו על גבו לצייר סאטירה פוליטית על תקרת הקפלה הסיסטינית? האם אמנים, מגאוני המאה השש־עשרה הגדולים ועד למאנֶה ולריוורה, לא הסעירו את הציבור ואילצו אותו לחשוב? עכשיו, משאמנותו הותקפה, הצטרף ג'וזפוס לשורותיה של אחווה ידועה.

שבועות אחדים לאחר מכן, בעודי במשרדי במוזיאון, עובד על התקציב לשנה הבאה ומקשיב בחצי אוזן לרדיו, שיר חדש מושמע — שיר שמילותיו לועגות ל"בעיות" בין האירים לבריטים.

לא תחשוב לשלב, אבל הם זיווג טעים

קדרה אירית ומאפינס אנגליים

המילים מצחיקות אותי ואני חושב לעצמי שאם ציורים יכולים להצהיר הצהרות פוליטיות, למה ששירים עליזים וטיפשיים לא יעשו זאת? אבל אני קופא במקומי כשהמוזיקה משתתקת והחדשות מתחילות. הקריין אומר שג'וזפוס ג'ונס, בן שלושים ותשע, פועל בניין מקומי, מצא את מותו בתאונה — שהוא מעד ונפל לבאר מאחורי ביתו וטבע. אני יושב שם, המום ואחוז קבס. אמן מבטיח שחייו נגדעו באחת על ידי הגורל, בדיוק כשהחל לצעוד את צעדיו הבטוחים הראשונים. אני לא מסוגל להמשיך לעבוד ולובש את מעילי, יוצא מהמשרד ונוסע הביתה.

אני הולך לטקס הלוויה שלו בכנסיית הצבעונים. הקהילה הכושית הגיעה במספרים מרשימים לשיר ולקונן ולצעוק את אבלם בעקבות מותו בטרם עת של ג'ו ג'ונס, אבל אני אחד מארבעה לבנים בלבד שבאו לחלוק לו כבוד אחרון; האחרים הם אנגוס ואתל סקלוט וצעירה נסערת שנראית לי מוכרת אף שבהתחלה איני מצליח להיזכר מאיפה. אבל בערך באמצע הטקס אני קולט פתאום מי היא: חוה בציור של ג'וזפוס, חוה השולחת את ידה אל הפרי האסור שתלוי ממש מתחת לנחש חורש המזימות. אחיו של ג'ו, רופוס, הוא אחד מנושאי הארון, אבל הוא נראה מוזנח ומבטו זגוגי, נרקומן, בדיוק מה שג'ו אמר עליו. הנחש, אני רואה, הכיש גם אותו.

איש מנושאי הדברים בטקס, או מאוחר יותר ברכילות סביב הכיבוד למטה במרתף, אחרי שהתכנסנו בכנסייה, לא מזכיר את מערכת יחסיו של ג'וזפוס ג'ונס עם האמנות. אבל אני שומע, שוב ושוב, דחייה גורפת של קביעתו של חוקר מקרי המוות מקי לפיה ג'ו מת כתוצאה מתאונה. "שבר בגולגולת וחתך באורך חמישה־עשר סנטימטרים על המצח?" ספקנית אחת קמה ואומרת. היא אישה כועסת בעלת קול חזק, שחובשת כובע מצועצע ונראה שהיא שוקלת בין מאה ועשרה למאה וארבעים קילוגרם, וכשהיא מדברת אני רואה שזו אותה אישה שגילמה את הדודה ג'מיימה בארוחת הפנקייקים. "גבר בגובה מטר שמונים פשוט נופל יום אחד עם הראש קדימה לבאר בעומק שני מטרים וברוחב חצי מטר? אם זו תאונה, אני אוכלת את הכובע הזה שאני חובשת עכשיו, עם הנוצות והכול," היא מכריזה. "בגלל זה אנחנו חייבים להמשיך במאבק הטוב בשם ישו הנוצרי הכול יכול! להביא צדק לאח ג'וזפוס, לתקן את העוולות בעולם האומלל הזה ובעיר האומללה הזאת!" ממקומות שונים בחדר נשמעות קריאות הסכמה. "מממ־ממ, בדיוק!"

"כל מילה בסלע, ברטה!"

"אמן, אחותי!"

מצדו האחר של החדר אני שומע גבר מתייפח מרה. לבי נשבר בקרבי כשאני רואה שזה אחיו האומלל של ג'ו, רופוס…

"זה כל כך עצוב," אומרת מיס ארנופסקי, ומחזירה אותי אל ההווה, מהמרתף בכנסייה הכושית אל הסטודיו שלי.

"כן. כן, זה היה עצוב. רופוס המסכן נהרג זמן לא רב לאחר מכן, בשיטפון."

"בשיטפון?"

אני מהנהן. "סכר נפרץ מצפון לעיר, והמים זרמו בנתיב שהיתה בו פחות התנגדות. הם געשו במהירות לכיוון מרכז העיר ורמסו כל דבר שהיה בדרך. נהרגו כמה אנשים, ורופוס ג'ונס ביניהם. בעיתון היה כתוב שהוא גר במכונית נטושה ליד הנהר."

"מתי זה היה?"

"אלף תשע מאות שישים ושתיים? שישים ושלוש, אולי?"

"וגם כל כך עצוב שג'וזפוס אף פעם לא ידע איזו הצלחה צפויה לו. אבל לפחות הוא נהנה מהתמיכה שלך בימי חייו."

"כן, את המעט הזה לפחות יכולתי לתת לו. אבל זה עבד בשני הכיוונים. ג'ו נתן גם לי משהו."

"למה אתה מתכוון?"

אני משתהה בתשובתי, וחושב איך לנסח את זה. "מיס ארנופסקי, שנים רבות חלפו מאז תליתי את הסרט הכחול ההוא ליד 'אדם וחוה' של ג'ו. שפטתי בתערוכות רבות, גדולות וקטנות, ותמיד שאלתי את עצמי, מהי בכלל מטרתה של האמנות? מהו ערכה? האם זה רק עניין של צורה ושל קומפוזיציה? חזון מיוחד במינו? מערכת היחסים בין הצייר לציור? בין הציור ובין המתבונן? לפעמים אני מעניק את הפרס לפורמליסט, לפעמים לאקספרסיוניסט או לאמן מהזרם האבסטרקטי. לעתים נדירות יותר, אבל מדי פעם, אני בוחר אמן שעבודתו היא תיאוּרית. אבל בכל פעם שזה התאפשר חגגתי את האמנות שמנערת את שביעות הרצון העצמית בכתפיים וצועקת, 'תתעוררו!' לא תמיד, בהחלט לא, אבל לעתים קרובות למדי זו היתה יצירה של אאוטסיידרים, ולאו דווקא של אמנים שבאמתחתם הכשרה אקדמית באמנות — אמנים שבניגוד אלי, לא רכשו השכלה בדקויות הטכניקה אבל למרות זאת יוצרים עבודות מטלטלות." האורחת שלי מהנהנת בהסכמה ואני צוחק. "ועכשיו, אם תסלחי לי," אני אומר לה, "אני צריך לרדת מארגז הנאומים המאולתר שלי וללכת לשירותים."

"בטח," היא אומרת. אני קם ועומד, למרות מחאתן של ברכי בנות התשעים וארבע. מיס ארנופסקי שואלת אם היא יכולה להתבונן בסטודיו שלי בזמן שהיא מחכה, ואני אומר לה שהיא מוזמנת לעשות זאת.

כשאני חוזר כעבור דקות אחדות, היא עומדת מול המדף שליד החלון ומסתכלת על קולאז' תלת־ממדי בקופסת תצוגה שאמנית צעירה אחת נתנה לי פעם. "זה נקרא 'המספריים המרקדים'," אני אומר לה. "האמנית היא מישהי שהענקתי לה את הפרס הראשון באיזו תערוכה לפני המון שנים, והיא נתנה לי אותו במתנה. היום היא הרבה יותר מפורסמת."

"אני מזהה את הסגנון," היא אומרת. "זה של אנני אוֹ, לא?"

"כן, נכון. את מכירה עבודות שלה?"

היא מהנהנת. "עשיתי עליה כתבת פרופיל במגזין שלנו כשהיא רק התחילה. כותרת הכתבה היתה 'האמנות הכועסת של אנני או'. היא היתה מאוד ביישנית, כמעט מתנצלת בקשר לעבודה שלה. אבל מה שהכי הרשים אותי היה הסתירה הבולטת בין ההתנהלות שלה ובין הזעם באמנות שלה."

"כן, אני משער שזה מה שמשך גם אותי אליה: זעקה שקטה של אישה הכבולה לתפקידים הקונבנציונליים של אם ורעיה, ומשתוקקת להשתחרר מכבליה. צפיתי אז דברים גדולים לאנני, ואני מאושר לראות שהם אכן קרו. שמרנו על קשר, היא ואני. למעשה, היא מתחתנת שוב בחודש הבא, ואני הולך לחתונה שלה."

"אה, איזה יופי. אם תזכור, בבקשה תמסור לה ד"ש ממני, ואיחולים לה ולבעלה החדש."

"בהחלט, בהחלט. אבל אני אצטרך לשנות את האיחולים שלך לאנני ולרעייתה. היא מתחתנת עם בעלת הגלריה שמציגה את עבודותיה."

"אהה," אומרת מיס ארנופסקי. "עכשיו תספר לי על שאר הציורים בסטודיו שלך. הכול עבודות שלך?" אני מהנהן.

היא מסתובבת בסטודיו ובוחנת את הציורים השעונים בערמות על הקירות, אלה שחזרו מתערוכות שונות ואלה שמעולם לא יצאו מחדר העבודה שלי. היא עומדת מול כן הציור שלי ומחייכת אל ציור גמור למחצה של ילדה קופצת בחבל. "אני מאוד מתפעלת מהעובדה שאתה עדיין מצייר כל יום," היא אומרת. "אני רואה שזה נושא שחוזר הרבה אצלך."

"כן, נכון. פאני הקטנה והחבל שלה. ציירתי אותה מאות פעמים." אני מסביר לאורחת שלי שגורלי שפר עלי וזכיתי לקבל מלגה למכון לאמנות בשיקגו כשהייתי בן שש־עשרה, ואיך ההכשרה שקיבלתי שם עזרה לעצב את החזון האמנותי שלי. "בהתחלה רק חיקיתי את הסגנונות של הציירים שהכי הערצתי. האימפרסיוניסטים והאקספרסיוניסטים, הפוינטליסטים. אבל בהדרגה התחלתי לפתח סגנון משלי, שאחד מהמורים תיאר בשיחת משוב אחת כ'נועז ומודרני עם רעננות של חזון'. אני לא רוצה להתרברב אבל הפכתי להיות אחד משלושת התלמידים המבטיחים ביותר בבית הספר. השניים האחרים היו חברי אנטוניו אורסיני, שהגיע מהברונקס ואהב את הניו יורק ינקיז יותר מהחיים עצמם, ונורמה קשוּבָּה, טקסנית חביבה שנעלה מגפי בוקרים, עישנה סיגרים וקיללה כמו גבר."

"אישה שהקדימה את זמנה," מעירה מיס ארנופסקי. "אבל תספר לי על הילדה הקופצת בחבל."

"ראיתי אותה יום אחד אחר הצהריים כשנורמה, אנטוניו ואני אכלנו ארוחת צהריים בפארק. היא היתה סתם ילדה כושית עלומת שם בשמלה אפורה ונטולת צורה, שקפצה בחבל ושרה לעצמה בשמחה. שערה המקורזל היה קלוע לצמות. פניה היו מופנות אל השמש בתמימות עליזה. אני זוכר שהחברים שלי ואני היינו שקועים בוויכוח בשאלה אם רוזוולט, שבדיוק נבחר לנשיא, יתגלה כמושיע או כנוכל. קולותיהם של חברי דעכו באוזני ושלפתי עיפרון מכיסי והחלתי לרשום את הילדה על הנייר השמנוני שעטף את כריך הסלמי שלי. כשחזרנו לבית הספר עשיתי עוד ועוד רישומים של הילדה, ובימים הבאים התחלתי לצייר אותה בצבעי גואש ובצבעי שמן, בצבעי יסוד ובצבעי פסטל ובצללים מונוכרומטיים של ירוק ואפור. זה היה כאילו הילדה התמימה הזו כישפה אותי! הענקתי לה שם, פאני, והתחלתי לחשוב עליה כעל המוזה שלי. בפרויקט הגמר שלי הצגתי שש־עשרה עבודות, מאוחדות תחת הכותרת 'ילדה קופצת בחבל'. ביום האחרון ללימודים עצרתי את נשימתי כשמכובדי בית הספר, עם גלימות ומגבעות, הכריזו, 'והפרס הראשון לשנה זו מוענק ל… גואלטיירו אניילו!' זה היה ריגוש של פעם בחיים. וכמו שאת רואה, לצייר את פאני הפך לאובססיה ארוכת שנים."

"מרתק," האורחת שלי אומרת. "אתה יודע, קראתי עליך בגוגל לפני שבאתי לכאן היום. הצגת בכמה מוזיאונים גדולים, לא?"

"כן, בהחלט. במומה, בקורקורן, בוויטני. אחד מהציורים שלי נרכש עבור תצוגת הקבע בסמיתסוניאן די מזמן — הם חוקרים שם את המלאכית הקופצת שלי."

"בוויקיפדיה כתוב שנולדת באיטליה."

"כן, זה נכון. בעיר סיינה."

"אחח… טוסקנה! זה בהחלט מזל. כל כך הרבה אמנים גדולים הגיעו מהאזור הזה. ממי היית אומר שספגת השפעות מוקדמות?"

"ההורים שלי ואני עברנו לאמריקה כשהייתי ממש צעיר, לכן זה לא היה מישהו מהגדולים. הייתי אומר שאבא שלי הוא שמשך אותי אל האמנות."

"הוא היה אמן?"

"לא במקצועו, לא. הוא היה חייט. אני זוכר שישבתי על הברכיים שלו ליד שולחן בפיאצה דל קאמפּוֹ והתבוננתי בעיניים פעורות איך העיפרון של פאפא ממלא את הנייר הריק בציורי חיות שובבים למעני. זה אחד הזיכרונות המוקדמים והאהובים עלי ביותר. היכולת שלו לעשות את זה היתה קסומה בעיניו של הילד הקטן שהייתי אז. אבל לצערי הורי נקלעו לקשיי פרנסה אחרי שהחנות שלו נשרפה עד היסוד בידיו תאבות הנקם של בעלה של המאהבת שלו. אחיו של פאפא, הדוד נוּנְציוֹ, נחלץ לעזרתנו. הוא הבטיח לאבי שבמנהטן יש אלפי אנשי עסקים ושכולם צריכים חליפות. הוא גם שלח כסף — מספיק דולרים אמריקאיים שאחרי שהומרו ללירטות אִפשרו לפאפא לרכוש שלושה כרטיסים לאונייה לניו יורק. וכך עזבנו את סיינה, עלינו על אונייה בנמל ליבורנו וחצינו את האוקיינוס. אני עדיין זוכר כמה פחדתי במשך ההפלגה הארוכה."

"פחדת? למה?"

"כי חשבתי שלעולם לא נעזוב את המים האפורים והאינסופיים האלה — שנגזר עלינו לשוט בים לנצח. אבל שנים־עשר יום אחרי שעזבנו את ליבורנו, עברנו את לה סטטואה דה־לה ליברטה והגענו לאדמת אמריקה."

"ובן כמה היית?"

"שמונה. ברור שבגיל הזה הבנתי רק חלקים בודדים מהסיבות לעקירתנו. אבל כעבור כמה שנים, אחרי שתשוקותי המיניות החלו להתעורר, פאפא התוודה בפני שהוא לא רצה לבגוד באמי, אבל שלאינָמוֹרָטָה שלו, ולנטינה, היה גוף של בוטיצ'לי ושיער אדום של להבה, כאילו יצאה מציור של טיציאן. את מבינה, פאפא עסק בבדים לפרנסתו, אבל תשוקתו היתה נתונה לאמנות. הוא היה כמו ג'וזפוס ג'ונס במובן הזה. לא היתה לו שום השכלה רשמית, אבל היו לו כישרון טבעי ודחף בלתי ניתן לעצירה לצייר. רק לעתים רחוקות לא היו ברשותו העיפרון ובלוק הניירות הדקים שלו. 'מתנה מאלוהים', כך אמי כינתה פעם את כישרונו האמנותי של בעלה, אם כי מאוחר יותר קראה לו 'קללת ג'וספה שלי'."

"למה?"

"כי זה סובב אותו. שיגע אותו. זה קורה הרבה, כמובן — שיצירה ושיגעון יוצאים לריקוד משותף."

"כמו ואן גוך."

"כן, ואן גוך ורבים אחרים. ציירים, סופרים, מוזיקאים."

היא מהנהנת. נאנחת. "אז המשפחה שלך השתקעה בניו יורק?"

"בדרום מנהטן, כן. גרנו מעל המינימרקט של דוד נונציו בבית משותף בן ארבע קומות ברחוב ספרינג. נונציו הכיר מישהו שהכיר מישהו, ואחרי לא הרבה זמן אבא שלי התחיל לתקן חליפות גברים בחנות הכולבו מייסי'ס בהראלד סקוור. ובזמן שפאפא היה מודד, תופר כריות כתפיים ומרחיב מכנסיים של אנשי עסקים עבי כרס, אני למדתי אנגלית טובה בכיתות של 'האחיות הקתוליות של מסדר סנט קלייר' ואנגלית רצוצה במינימרקט של הדוד נונציו, ששם עבדתי אחרי הלימודים ובימי שבת. בימים חמים התפקיד שלי היה למכור בוטנים קלויים מחבית שהוצבה בחוץ על המדרכה. בחודשי החורף הוכנסתי פנימה כדי לשרת את הלקוחות." אני צוחק כשאני נזכר בכל הנוֹנוֹת עם המטפחות על הראש, שבאו כל יום לקנות מצרכים לארוחת הערב המשפחתית ונהגו להתמקח על מחירי הפירות והירקות. בעיקר סיציליאניות שהיו קודם פוצעות את הפירות שבחרו, ואחר כך דורשות הנחה כי הפרי פצוע. "המורה שלי בבית הספר, האחות אגתה, אהבה אותי, ובגלל שהיא חשבה שאוכל להיות כומר טוב, עודדה אותי לשאוף להתקדם בסולם הדת. אבל אני הייתי הבן של אבא שלי משתי בחינות: הראשונה, כשהייתי בכיתה ח' נפרדתי מבתולי בעזרתה של 'אישה בוגרת' בת שש־עשרה, שהיתה עגלגלה ואהבה בוטנים קלויים. והשנייה, אהבתי לצייר. הייתי יושב על שרפרף ליד חבית הבוטנים שלי ומצייר את מכוניות הפקארד ואת שאר כלי הרכב שחנו ברחוב ספרינג, את עוברי האורח העשירים והעניים ואת הבגדים המתנפנפים ברוח על חבלי הכביסה, את הציפורים שעפו בשמים ואת היונים שהתקבצו על המדרכה ללקט פירורים. הייתי ממלא בלוק אחרי בלוק ברישומים, ומחכה בקוצר רוח להראות לפאפא את הציורים החדשים עם שובו מעבודתו כחייט מדי ערב. אבי לא חייך הרבה בתקופה ההיא, אבל זרח מאושר כשהתבונן בציורי."

"התפוח לא נפל רחוק מהעץ."

"כן ולא. לפאפא לא היתה השכלה אמנותית, כמו שאמרתי. אבל כשהייתי בן חמש־עשרה, ציור שלי זכה בפרס: שיעורי אמנות. ובכל יום שבת בבוקר שוחררתי מעבודתי אצל הדוד נונציו ורכבתי על אופני אל מוזיאון מטרופוליטן לאמנות, שם זכיתי להדרכה מצייר גרמני בשם ויקטוריוס פון שליפֶּה. כמו הדוד נונציו, מר פון שליפה הכיר אנשים שהכירו אנשים, ואחרי שנה, כשהייתי בן שש־עשרה, קיבלתי מלגה למכון לאמנות."

"ההורים שלך בטח היו נורא גאים בך," אומרת מיס ארנופסקי.

"אבא שלי, כן. אבל מאמא התנגדה. היא התחננה שאשאר בניו יורק — שאמצא לי מישהי נחמדה מהמולדת להתחתן איתה ולהביא נכדים. פאפא, לעומתה, עודד אותי לנסוע וללמוד את כל מה שיש לשיקגו להציע לי. אני זוכר את הדמעות בעיניו ביום שבו נפרד ממני בתחנת גרנד סנטרל, במיוחד אחרי שהוצאתי את הנייר המקופל שהגנבתי לכיסי כשארזתי בערב הקודם. 'תראה מה לקחתי איתי, פאפא,' אמרתי. הוא עמד והחזיק בידיו הרועדות את אחת מהקריקטורות המצחיקות שהוא צייר לי שנים קודם לכן. הוא החזיר לי את הנייר, קינח את אפו ואמר לי שכדאי שאעלה על הרכבת לפני שהיא תיסע בלעדי. וכך עשיתי, ולא העזתי להביט לאחור.

"וכמה אהבתי את עיר הרוחות! את מזג האוויר הסתווי והצונן שלה, את תושביה החמים ומסבירי הפנים. אהבתי גם את לימודי, וספגתי בשקיקה כל מה שמורי יכלו ללמד אותי. בימי ראשון אחר הצהריים נהגתי לכתוב להורי מכתבים ארוכים על חיי החדשים והמלהיבים. אבל כאשר הסתיו הפך לחורף, מכתביה של מאמא החלו לתאר את האובססיה המוזרה שאחזה באבי. פאפא טען שהקדושה קתרין מסיינה, הפטרונית של איטליה, הופיעה בפניו בחזיון וציוותה עליו, למען חיזוק רוחם של קתולים איטלקים בכל קצוות תבל, לצייר את סיפור חייה: את הסעד שהעניקה לחולים בזמן המגפה השחורה; את מאבקה להשיב את האפיפיורות מאביניון לרומא; את האירוע שבו קיבלה את הסטיגמטה שלה. זה נורא לראות את זה, כתבה מאמא: ההידרדרות המוזרה של בעלך אל השיגעון.

"בחג המולד באותה שנה, נסיעה לניו יורק היתה מעבר לתקציב שלי, ולכן נשארתי בשיקגו ושלחתי להורי חבילת שי עם פירות מסוכרים, אגוזים מסוכרים וממתקי דבש. גם אני קיבלתי מתנות. מאמא שלחה לי שלושה זוגות גרביים ואספקה לשבוע של תחתוני צמר. מתנתו של פאפא הגיעה בגליל קרטון ארוך, וכשפתחתי אותו ושלפתי את הנייר הדק ראיתי את ביצוע הפחם שלו לנישואי קתרינה הקדושה לישו הנוצרי. קווי הרישום היו מוטרפים וסוערים כמו משיכות המכחול של ואן גוך הגדול, והיו כמה קרעים במקומות שבהם הוא לחץ חזק מדי עם העיפרון. תליתי את מתנתו של פאפא על הקיר מעל מיטתי, ליד הציור עתיר הדמיון שהוא צייר לי כשהייתי קטן, העברתי את מבטי בין שני הציורים וספדתי לאבי. אילו היה הגורל מאיר לו פנים, חשבתי, אולי היה עוזב את ניו יורק, מהגר מערבה לקליפורניה ומוצא עבודה באולפנים של וולט דיסני הגדול במקום לעבוד בחדר אחורי נטול חלונות במחלקת הלבשת גברים של מייסי'ס. אבל כמו שאנשים במולדת אומרים, איל דֶסְטינוֹ מיסְקִיָה לֶה קַארְטֶה, מָה סיאַמוֹ נוֹי אג'וקָרֶה לה פָּרְטיטָה. הגורל מערבב את הקלפים, אבל אנחנו נאלצים לשחק את המשחק."

"זה בקלות היה יכול להיות פתגם ביידיש," אומרת מיס ארנופסקי. "אבל הגורל בהחלט האיר לך פנים יותר מאשר לאבא שלך. צייר מצליח, מנהל מוזיאון."

אני מהנהן. מחייך אל האורחת שלי. "ניהלתי את אוסף סטטלר ותליתי תערוכות באולם הגלריה שלו כדי לשלם חשבונות. אבל ציור היה מאז ומתמיד הייעוד העיקרי שלי."

"ויש לזה הרבה מאוד הוכחות," היא אומרת וסורקת במבטה את החדר. היא שואלת אם יש לי ילדים. בן אחד, אני אומר לה. ג'וּסֶפֶּה, ג'וזף. "והוא הולך בעקבותיך?"

"כאמן? במובן מסוים, אולי. הוא עובד בטלוויזיה בהוליווד. במאי של אופרות סבון יומיות. וגם בזה יש ממד של סגנון אמנותי, כמובן. טלוויזיה עוסקת בעיקר בוויזואלי."

"אתם נפגשים לעתים קרובות?"

"לא קרובות כמו שהייתי רוצה. אבל אני אראה אותו בסוף השבוע הבא. הוא צריך להיות בניו יורק בענייני עבודה, לכן הוא מגיע לסוף שבוע. הוא לוקח אותי לחתונה של אנני או."

"נחמד. ואתה אלמן?"

"כן. אניה שלי נפטרה ב־1989. אי ספיקת לב. יום אחד היא היתה פה, ולמחרת כבר לא."

"ומאז? היו נשים אחרות בחייך?"

"לא, לא. אפשר לומר שלעת זקנה היצירה הפכה לאשתי. או שאולי זה תמיד היה ככה."

"אם כך, זכית להיות נשוי באושר פעמיים," אומרת מיס ארנופסקי.

אני מהנהן. "שנים ארוכות, מאושרות ומסתוריות משהו." האורחת שלי מטה את ראשה בשאלה ומחכה שאסביר. "האישה שלך, האמנות שלך: אתה אף פעם לא יכול להכיר אף אחת מהן עד הסוף. אחרי שאניה נפטרה, קראתי את היומנים שלה ולמדתי דברים שלא ידעתי. שהיא חרזה — שירים קטנים ומקסימים על הכפר שלה בפולין. ושפעם היא אהבה נער בשם סטניסלב, מהכפר."

"והציורים שלך? גם הם שומרים סודות?"

"במובן מסוים כן. לפעמים אני עובד שבועות שלמים על קומפוזיציה — אפילו חודשים — בלי לדעת מה אני מחפש. וכשאני מסיים אותה, אני לפעמים לא יודע מה החלטתי. אחרי כל השנים, אני עדיין לא מבין לגמרי את התהליך. איך למשל, כשאתה שקוע בקומפוזיציה, כל שאר החדר נעלם ברקע — הכול חוץ מהדבר המונח לפניך ואשר מזמן את עצמו אל הקיום. כאילו ליצירה על הבד יש רצון משלה. כשזה קורה, זה יכול להיות ממש מלהיב. אבל זה גם מטריד שכצייר אין לך שליטה על הציור שלך."

"אני מבקשת סליחה, ואני לא מתכוונת לפגוע, אבל מהצורה שבה אתה מתאר את זה נשמע כמעט כאילו שאתה בעצמך חווה מעין אי שפיות זמנית."

"אי שפיות? אולי. מי יודע?"

מיס ארנופסקי מצביעה על "המספריים המרקדים" ואומרת שהיא זוכרת שגם אנני או אמרה לה משהו דומה — שהיא התחילה ליצור את הקולאז'ים ואת האסמבלאז'ים שלה בלי ממש לדעת למה או איך היא עושה את זה.

"גם אצל ג'ו ג'ונס זה היה ככה," אני אומר לה. "כמו שכבר אמרתי, הוא אמר לי שהוא התחיל לצייר כי הוא היה חייב. שמשהו הכריח אותו. אני רק יודע שברגעים אינטנסיביים כאלה של יצירתיות אני מרגיש כאילו העבודה לא ממש באה ממני אלא יותר דרכי. מאיזה מקור? אינני יודע. המוזה, אולי? רוחו של אבי? או מי יודע? ייתכן אפילו שידו של אלוהים מנחה את ידי."

"אם כך, יכול להיות שהכישרון שלך הוא מתת אל? זה מה שאתה אומר?"

"טוב, אני חושש שזה נשמע קצת גרנדיוזי."

"בדיוק להפך," היא אומרת. "אני נדהמת מהענווה שלך נוכח כל ההישגים שהגעת אליהם." אנחנו מביטים זה בזה בדממה שניות אחדות. לבסוף היא מחייכת, סוגרת את הפנקס שלה, מנתקת את מכשיר ההקלטה. "טוב, מר אניילו, לא אגזול עוד מזמנך. אין לי מילים להודות לך. זה היה נפלא."

"אני רק שמח לראות ששתי האוזניים שלך עדיין במקום. חששתי שאולי הן נפלו לך מרוב הדיבורים שלי." היא צוחקת ואומרת שהיתה יכולה להמשיך להקשיב לי שעות. "אל תחשבי על זה אפילו," אני אומר. היא קמה מהכיסא, מכשיר ההקלטה בידה, ואני אומר שאלווה אותה אל הדלת.

"לא, לא. אני אסתדר. תחזור לעבודה שלך."

אני מהנהן. אנחנו מודים זה לזה ולוחצים ידיים. מפתח הסטודיו אני צופה בה נעלמת במורד המדרגות.

אבל אני לא חוזר לעבודתי כפי שתכננתי.

השמש והשיחה בשעה האחרונה עייפו אותי. כשאני עוצם את עיני מופיעות בראשי התמונות ששלפתי מזיכרוני למען האורחת שלי: רופוס ג'ונס, שבור לב בלווייתו של אחיו… הציורים המצחיקים של פאפא מתעוררים לחיים לנגד עיני בפיאצה. מימיה של המזרקה על שם גאיה מפכים בסמוך ונשפכים מפיו של זאב האבן אל הבריכה התכולה. הקולאז'ים המוזרים של אנני או ביום שבו נתקלתי בהם לראשונה. אני נזכר פתאום במשהו אחר מאותו יום — משהו שלגמרי שכחתי ממנו עד לפני רגע. התלבטתי אם להעניק את הפרס לאנני או לאמן אבסטרקט אקספרסיוניסטי שגם עבודתו היתה מרשימה למדי. אבל כשעמדתי שם, מהסס, כושי אפור שיער הופיע פתאום לצדי — אדם שנראה דומה במידה מפחידה לגרסה מבוגרת של ג'וזפוס ג'ונס. זה לא היה ג'ו, כמובן; הוא מת שנים לפני כן. "את זה," אמר האיש והחווה בראשו אל עבודתה של אנני. כאילו קרא את מחשבותי וחש בהתלבטותי. וזה מה שקבע בסוף. היא זכתה בפרס "היצירה הטובה ביותר"…

"מר אניילו… מר אניילו?"

כשאני פוקח את עיני, מנהלת משק הבית שלי עומדת מולי. היא אומרת שארוחת הצהריים שלי מוכנה. האם אני רוצה שהיא תביא מגש?

"לא, לא, הילדה. אני ארד בעוד רגע." היא מהנהנת. יוצאת.

הלום שינה אני מביט סביבי ועיני נעצרות על הציור שעל הכן. הוא מבלבל אותי. למה לפאני יש כנפי מלאך? מתי ציירתי אותן? אני קם וניגש אליה, ומקרוב אני רואה שה"כנפיים" שלה אינם אלא העננים מאחוריה… ובכל זאת, עם כנפיים או בלעדיהן, היא אכן המלאכית שלי. כשבעים שנה עברו מאז היום ההוא שבו ראיתי אותה בשיקגו, אבל ברוחי, ועל בד הציור, היא ממשיכה לקפץ בחבל, מרימה את פניה הכהות ומלאות התקווה אל השמים, חפה מעומקה של אכזריות הבריות כלפי "האחר" — מי שמסיבה זו או אחרת שוחים נגד הזרם במקום לאפשר לו לשאת אותם…

טוב. אלה כבר יותר מדי מחשבות עמוקות למוח הזקן הזה. ארוחת הצהריים שלי מוכנה ואני רעב. אני קם, מייצב את גופי. בדרכי אל הדלת אני מסתובב ומביט בכן הציור. "אני עייף מכדי להמשיך לעשות עמך צדק להיום, קטנה שלי," אני אומר לפאני. "אבל אני אחזור מחר בבוקר. להתראות."

במדרגות אני נזכר שאני עדיין צריך לשלוח את האישור להזמנה. להודיע לאנני שג'ו ואני נבוא לחתונתה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כמים אנחנו”