החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כך על פני האדמה

מאת:
מאיטלקית: מונה גודאר | הוצאה: | 2017-05 | 348 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

42.00

רכשו ספר זה:

דאווידו בן התשע עולה לזירת האִגרוּף לראשונה בחייו. הוא גדל בלי אביו, איל פָּלאדינו, מתאגרף מהולל שמת זמן קצר לפני שהוא בא לעולם. בפאלרמו המטונפת והאלימה, תחת חסותם של הדוד הענק אומברטינו והסב המסתורי רוזאריו, הוא מגולל בפנינו חמישים שנות היסטוריה – מהפצצות שנפלו במלחמת העולם השנייה ועד למאפְיה הסיציליאנית בעיר ב־1992 — לצד שלל דמויות בלתי נשכחות: חברו למשחק ג'רוזו, המורה לאִגרוּף פרנקו, הקצין ד'ארפָּה, הסבתא החכמה פּרובידֶנצה, נינה בעלת 'פֶּה־התות' ועוד רבים אחרים.

סיפורי חייהם נשזרים אלה באלה ומשרטטים בחינניות ובאכזריות את דיוקנם של משפחה, של עיר ושל עולם ששרוי בקרב בלתי פוסק.

דווידה אֶניָה (יליד פאלרמו, 1974), חי ומבשל ברומא. הוא כתב, ביים וגילם טקסטים לתיאטרון ולרדיו. זהו רומן הביכורים שלו שתורגם עד כה ל־18 שפות.

"רומן חווייתי שהקורא נסחף לחיות אותו על כל מה שבו – מלחמה, אִגרוּף, אהבה, חושניות, הומור, חברוּת, מוות."     אֶל, איטליה

"רומן עוצמתי… כישרון פראי גדוש אמת ופשטות… הסיפורים בו רודפים זה את זה כמו מערכות בהצגת תיאטרון."    וניטי פייר, איטליה

מקט: 15100755
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הם שניים בזירה.

האחד שוקל חמישים ושבעה קילוגרם, גובהו מטר שישים וחמש. הוא בן עשרים ושש.

השני? איש לא יודע מה המשקל שלו, ולא משנה מה גובהו, הוא עוד יגדל.

מפרקי הידיים שלו לא חבושים, הידיים נתונות בכפפות, הוא מקפץ על בהונותיו בזירה.

הוא בן תשע.

בקצה האולם עומד גבר שמעשן ומדבר בטלפון.

'זינה, אל תדאגי, הוא איתי, הוא בסדר, מקסימום חצי שעה ואנחנו חוזרים הביתה, צ'או.'

הוא מנתק את השיחה, מרים את העיתון מהשולחן, בודק את נתוני הסוסים כדי להמר על שלָשָה שתוכל לסדר לו את החיים לפחות לכמה חודשים.

בשולי הזירה, שעון על החבלים, צורח גבר שלראשו כובע ברט: 'בספירה שלי עד שלוש.'

המתאגרפים האחרים עוצרים את שכיבות הסמיכה ומתרחקים משק האִגרוף.

'אחת, שתיים, שלוש.'

הילד תופס מרחק נוח מהיריב. הוא מפגין זריזות רגליים מרהיבה: קצות האצבעות מתנתקים ונוחתים שוב בסנכרון מושלם.

בקצה האולם האיש המעשן מטיח את גב כף ידו בעיתון.

'איזה שלשה מזורגגת — אָסַנסוֹל, רֶגוֹלוֹ, מאסטינוֹ השלישי — אני הולך להמר עליהם מיד.'

הוא תולש את הדף, תוחב אותו לכיס ופוסע לעבר הזירה.

המתאגרף בן העשרים ושש שמו קרלו. הוא מרוכז: דרוך על המשמר, רגליים כפופות, העיניים נעוצות היישר בעיני היריב.

הילד חומק ימינה ואז מבצע קפיצה מפתיעה שמאלה. הוא אפילו לא מודע לתנועות שלו, הוא פשוט מבצע אותן וזהו. קרלו שומר על עמדת הגנה. הוא מוגף, כמו דלת הכנסייה בשעת לילה. ברגע שהוא נוחת על הרצפה, הילד מניף שוב את יד שמאל. קרלו עוצר את האגרוף במרפק ימין. הגבר עם הברט בשולי הזירה עומד לצרוח משהו, אבל ההוראה נתקעת בגרונו: פתאום, בלי שום התראה, הילד שולח דאבּל פּאנץ'.

הכפפה השמאלית שלו רק מחככת את פניו של קרלו.

הוא ניסה.

הוא נכשל.

הגבר המעשן פוקד בלי כל רגש: 'תשכיב אותו.'

דלת הכנסייה נפתחת לרווחה.

קרלו משחרר מכה ישירה שפוגעת בלחי של הילד וזורקת אותו לרצפה.

אחרי כמה שניות הילד מתרומם, מתנודד ומאבד את שיווי המשקל.

הוא חושק שיניים במאמץ לא ליפול שוב.

הגבר עם הברט שואל אותו: 'אתה יודע לקפוץ בחבל?'

'הראש שלי מסתובב.'

'זה לא מה ששאלו אותך,' מבהיר הגבר השני בקול שלֵו ונושף את עשן הסיגריה מבעד לשפתיו.

לגבר עם הברט יש מבט של צייד לפני הירי.

'אני לא יודע לקפוץ בחבל.'

'אז תלמד.'

הילד מוריד את הכפפות, יורד מהזירה, לוקח חבל ומנסה לקפוץ. הוא נכשל שוב ושוב.

'נו,' אומר האיש שמעשן לאיש עם הברט.

'ראית בעצמך, הוא נתן דאבל פאנץ'.'

'וגם יש לו עבודת רגליים.'

'ברור.'

'הגיע הזמן.'

'רואים שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ.'

'להתראות מחר, פרנקו.'

האיש עם הסיגריה לוקח את החבל מידיו של הילד אחרי סדרה של ניסיונות קפיצה כושלים שלו.

'גם את זה עוד תלמד, עם הזמן. נלך הביתה עכשיו. תקשיב לי טוב עכשיו, אתה יכול לספר לאמא שלך כל מה שקרה חוץ מזה שהבאתי אותך לכאן. תישבע לי.'

הילד נשבע.

'אבל לסבא שלך תספר הכול.'

'אני יכול?'

'אתה חייב.'

הם יוצאים ברגע שהגבר בשם פרנקו מוריד את הכובע מהראש וצורח על המתאגרף בשם קרלו לזוז שמאלה ולהצליב מכה ימנית נמוכה, שוב, עוד פעם, לכל הרוחות, עוד פעם.

האוויר בחוץ עומד בגלל החום, סירנות של ניידות מייללות. ערב רב של אנשים עומדים באפלולית ומצביעים על נקודה רחוקה. מישהו מספר גרסה של ההתרחשות שהוא שמע, מישהו שואל שאלות, מישהו אחר מסתכן בתשובה, וכולם מצטלבים עם אמירת המילה מַאפְיה.

האיש המעשן פוסע כשידיו תחובות בכיסים.

הוא לא מתייחס לשום דבר ולאף אחד.

הוא לא מסתובב אף פעם.

קוראים לו אוּמבֶּרטינוֹ.

הוא דוד שלי.

והילד בן התשע הוא אני.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כך על פני האדמה”