נתליתי על צווארו כשאני תלוי ולופת בידיי וברגליי את צוואר החמור. החמור ממשיך לרוץ, ואני בכל עוצמת קולי צועק, "עצווור, […]
נעלי הבית של אבו דאוד
חנות החמוצים והגבינות של אבו דאוד הייתה מחלוצות חנויות החמוצים והגבינות של שוק מחנה יהודה. החנות ממוקמת ברחוב עץ חיים, מול רחוב התפוח, המחבר את עץ חיים לרחוב מחנה יהודה.
הימים הם ימי תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, שנות השישים של המאה העשרים. בעלי החנויות דאז לא היו מביאים את ארוחת הצהריים איתם לעבודה, ילדיהם שחזרו מבית הספר היו לוקחים את שהכינה אמא מבעוד מועד, בכלי תלת־קומתי מאלומיניום עם ידית אחיזה, שאת שמו בעברית אינני זוכר. אימי הייתה קוראת לו “ספרטַאס”, אך בערבית הוא נקרא “סַטְלְ’אַכֵּל”, בתרגום מילולי “דלי האוכל”. וכך אנחנו הילדים נהגנו לרוץ ולהביא את האוכל לאבא. לפעמים האישה עצמה דאגה להביא לבעלה את האוכל.
גם אבו דאוד היה מקבל את האוכל, כמו כולם, בין השעות אחת לשתיים בצהריים.
וכאשר סיים לאכול, היה מסיר את נעלי הבית ומניח את רגליו על ארגז שלפניו כדי לחטוף תנומה קלה.
פעם אחת, בעודו תופס תנומה, התגנב בנו של הירקן השכן, להלן ה”קונדסון”, וגנב את נעלי הבית. הוא היה נער שובב. הוא לקח אותן לירידה של רחמו, בערך חמישים מטרים משם.
בירידה של רחמו, לאורך כל המדרכה, היה באותה תקופה מעין שוק פשפשים כזה. רוכלים מכרו שם בגדים ישנים, נעליים, כלי עבודה, פרימוסים, פתיליות וכו’. שם הקונדסון מכר את נעלי הבית בלירה לרוכל הראשון בשורה. חוזר הנער לחנות הירקות שלו, ואבו דאוד בדיוק מתחיל להתעורר. מסתכל למטה תוך כדי פיהוק ארוך, אין נעליים. מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, אחורה, קדימה, מתחת לדוכן – אין נעליים. מה עושים? הוא רוצה לעבוד. טוב, החליט ללכת לירידה של רחמו, כחמישים מטר משם, כאמור, לקנות נעליים. הוא יוצא מאחורי הדוכן ומתחיל ללכת. קונדסון כמובן יוצא אחריו, שומר מרחק של כעשרה מטרים ממנו.
מיד כשהוא מגיע לשם, מזהה אבו דאוד את נעלי הבית שלו אצל הרוכל הראשון. “גננננב,” הוא זועק ומתכופף לקחת את נעליו. הרוכל מקדים אותו ואוחז בכוח בנעליים, עתה יש לנו “שניים אוחזין”. “זה שלי,” זועק הרוכל, “קניתי אותן עכשיו בלירה.” “איזה לירה,” משיב אבו דאוד, “זה שלי.” “לא מעניין אותי,” אומר הרוכל, “אני קניתי בלירה. אתה רוצה, תשלם לי לירה ועשרים ותקבל אותן.” וקונדסון עומד כמטחווי שמיעה וראייה ומתפוצץ מצחוק. אבו דאוד מבין שלא יקבל את הנעליים, והוא בלאו הכי בא לקנות, הוציא מכיסו לירה ועשרים וקנה את הנעליים שלפני עשר דקות היו שלו.
וקונדסון? הוא לא חזר לחנות באותו יום.
אז הינה, עוד פן אחד של אנשי השוק שכה אהבתי.
כאשר פרסמתי סיפור זה בפייסבוק, אחת התגובות הייתה של מאיר מיכה, הבעלים של מסעדת פינתי המיתולוגית, וזו תגובתו.
“סיפור אמיתי רק התבלבלת בדמויות. לקונדסון קוראים חיים ביאזי, מהמצבות של גבעת שאול.
והסיפור היה על אבא שלי, שלמה מיכה של הבננות, שזה היה במורד הרחוב של אבו דאוד, ברחוב האפרסק מול אבו נג׳ח.
ודרך אגב, אבו דאוד זה הדוד של אבא שלי, אח של אימא שלו.”
תשובתי הייתה, רק תזכור דבר אחד: מספר סיפורים איננו היסטוריון, וסיפור טוב לא חייב להיות מדויק. בכל זאת, תודה על התיקון. אגב, קונדסון אצלי הוא יואב, אח של ציון הקטן.
אין עדיין תגובות