"כתף להניח עליה ראש" הוא סיפורה האישי הבלתי יאומן של ד"ר עמליה תבורי, אישה־סופה עם פתיל קצר, מהנדסת מומחית לרכבות הרים ואמא ל־ 3, שבגיל 47 נאלצת להתגייס למוסד הישראלי כדי להציל את בעלה ואת משפחתה מקריסה כלכלית, אבל גם כדי לממש את תאוותה שלא יודעת שובע להרפתקאות. עולמה מתהפך בין לילה: מחיי שגרה שלווים של מהנדסת שכירה בחצי משרה ואימא במשרה מלאה שמתנהלים בין רמת גן לתל אביב, היא הופכת כמעט שלא מרצונה למרגלת נועזת בטהרן, עם כרטיס אשראי ללא תחתית ותאווה שאינה יודעת שובע למסעי קניות בחנויות מותגים ברחבי העולם. הספר חושף באופן אינטימי את סודות שליחותה של סוכנת המוסד בטהרן, שבה כל יום עלול להיות היום האחרון בחייה. זהו סיפורה של אישה יצרית, שמצד אחד משאירה מאחוריה שלושה ילדים ובעל ונוהגת בסגנון מתריס של "אני — ושימות העולם" ומצד שני מסכנת את חייה כדי להציל את אויביה "ולעזאזל המחיר". "כתף להניח עליה ראש" מגדיר מחדש את המושגים נאמנות, בגידה, אויב וחמלה, ומתוך כל אלה עולה דמותה של אישה רגילה שהחיים הפכו אותה ל"גדולה מהחיים", אשר מוכנה להקריב את חייה למען מדינתה, אבל אינה מוכנה להקריב אותם למען חיים ללא אהבה.
על יצחק לץ
יצחק לץ, עורך בכיר ומנחה של סדנאות כתיבה פופולאריות. ספרו הראשון "אין אישה בלי אש" הופיע בהוצאת "כתר" וזכה להצלחה. בקרוב יופיע ספרו השלישי, "לא בגדתי", גם הוא בהוצאת "פרדס". ... עוד >>
קטגוריות: מבצעי החודש, סיפורת עברית
28.00 ₪
משחקת באש
אני מפחדת. אין יום שלא.
האם אפשר לקבוע שסכנת חיים על בסיס יומיומי היא מתכון מנצח לעור פנים חלק ולגזרה אטרקטיבית? אני בת 53, נראית בת 43, מרגישה בת 33, חיה כמו בת 23.
מכל עבר נשלחים לעברי מבטים חומדים. אי־אפשר לטעות במה שהם אומרים: “את אישה יפה. את סקסית. בשמחה היינו נכנסים לך לתחתונים.” החרמנות שלהם משעשעת אותי. “למענם” אני מעבירה יד אטית על אחוריי.
אלא שלא אותי הם חומדים, אלא “אותה”. “היא” אחד מאלף הפרצופים שלי, שאני מחליפה כמו בגדים. מתאימים, לא מתאימים. פעם אני זו ופעם אני אחרת. זה מה שמאלצים אותי לעשות החיים החדשים שלי. חיים שתמיד חלמתי לחיות.
בגדים של ארמני, בשמים של סיסלי, תכשיטים של ברברי, מעילים של גוצ’י, תיקים של לואי ויטון, ארנקים של פנדי, נעליים רק של המעצב האיטלקי אלברטו פרמני. אני נכנסת ויוצאת מחנויות מותגים פטורות ממכס בנמלי תעופה באבו דאבי, פריז, קטאר ואיסטנבול, הרבה יותר משביקרתי אי־פעם בעזריאלי או בדיזנגוף סנטר. אין לי שובע ולכרטיס האשראי שלי אין תחתית. מסעות הרכש מעסים את גופי מבפנים ומאפשרים לי לצלוח את החיים הכפולים שבראתי לעצמי.
אין לי אשליות. מי כמוני יודעת שחיי החדשים תלויים על חוט השערה. עוד רגע, עוד שניים, וכל זה עלול להתפוגג. אני מתוחה עד הקצה. בכל אדם אני רואה אויב, בכל מכונית אני מגלה מעקב, מאחורי כל קיר מסתתר מיקרופון, כל מצלמת אבטחה מכוונת אליי, כל שוטר מחפש אותי, כל רחש הוא הרחש שלפני ההסתערות עליי.
אז פלא שאני מרגישה מה שאני מרגישה?
פחחחחד מווות.
פעם הייתי שונה.
אבא אוהב לספר שבתור ילדה אהבתי לצחוק לסכנה בפרצוף. טיפסתי כמו חתול אל ראשיהם של מתקני שעשועים ועמדתי שם זקופה וצוהלת; נהניתי להתעמת עם בנים שהיו גבוהים ממני בשלושה ראשים; אספתי בידיים ריקות זוחלים ארסיים ונהניתי לראות אותם מתרוצצים מבוהלים על בטני החשופה. ככל שהוזהרתי מפני הסכנות, כך גברה תאוותי להתגרות בהן. מתחתי את הגבולות עד הקצה. שאבתי הנאה חולנית ממש מלהוכיח את אומץ לבי. הנשמה יצאה לאבא מרוב דאגה. “איזו מין ילדה היא,” קונן.
מאז חלפו שנים. כולם בטוחים שאני עדיין הילדה ההיא. אבל אני מזמן לא.
הירגעי, אני אומרת לעצמי. המצב שלך אינו גרוע כל כך. את עדיין חופשייה. חופשייה! בכל רגע את יכולה להפר את החוזה באופן חד־צדדי ולהפסיק את הסיוט המתמשך הזה.
מדוע אינני עושה זאת? אין לי תשובה טובה ואין לי תשובה אחת. אולי זה הכסף. אולי זה האגו. ואולי — ובעיקר — זו תאווה ישנה נושנה שבוערת בי היום בדיוק כמו אז, כשהייתי ילדה. והיא חזקה ממני. תמיד הייתה חזקה ממני. לשחק באש.
***
טהרן, אמצע חודש מאי. המטוס של חברת טורקיש החל להנמיך. עוד רגע ננחת. יש לי ילדים בכפר שמריהו. מה אני עושה פה?
זו הטיסה התשיעית שלי לכאן בשלוש וחצי השנים האחרונות. הקודמות עברו בשלום. אין סיבה שזו תסתיים אחרת. אבל לעולם אין לדעת. אני ישראלית בתחפושת. אם זהותי תיחשף, מוות בתלייה, כמקובל בנסיבות אלה, יהיה אחת האפשרויות הפחות מכאיבות.
בטיסות לטהרן, גם במחלקת עסקים אין מגישים אלכוהול. אני נאלצת להתגבר על פחדיי בשיטה שכבר הוכיחה את עצמה.
מתחברת לאוזניות הפרטיות שלי ומתמסרת לקולו של הזמר האהוב עליי, Tewodros Tadesse. אני לא מבינה אף מילה משיריו של הזמר האתיופי הזה, אבל לו ולסקסופון שמלווה אותו יש בדרך כלל השפעה מופלאה עליי.
לא הפעם.
אני מגניבה מבטים לצדדים. לוכדת את מבטה של הדיילת הטורקייה. היא בוהה בי. כשעינינו מצטלבות היא ממהרת אליי. הבעת פניה נוטפת חנופה. מנפלאותיה של מחלקת העסקים. “האם חסר לך משהו, גברת?” היא שואלת בנימה של שפחה חרופה. ומה אם הייתי עונה לה: “כן, אני רוצה את החיים הקודמים שלי בחזרה”?
במקום זה אני מחייכת אליה ונדה בראשי בתקיפות בשלילה באופן שאפשר לפרש בדרך אחת בלבד: עופי לי מהעיניים, את הדבר האחרון שאני צריכה על הראש שלי עכשיו. נשים אנורקסיות תמיד מעוררות בי כעס. גם נשים יפות מדי, אגב. למרבה הפלא היא עדיין ניצבת מעליי. אני מרימה אליה עיניים בחשדנות. האם הבחינה בזרמים של רעד בלתי נשלט שחולפים בגופי?
לא. עיניה המאופרות באופן זוועתי, כמו קריקטורה של ליצן בקרקס, בוחנות האם אני חגורה כהלכה. מהזווית הזו אני מבחינה לראשונה שהלחי השמאלית שלה מחוטטת. היא מחוררת בכתמים מכוערים שנותרו ממחלת עור או מפצעי בגרות שגורדו עד זוב דם. אפילו המייקאפ הכבד אינו מצליח לטשטש אותם.
המראה של הדיילת המצולקת ממלא אותי שמחה. הנה, גם יפהפייה מצועצעת כמוה, שבעוד שעה או שעה וחצי תמריא מטהרן לשוב לארצה חופשייה ומאושרת בעוד אני נשארת כאן, אינה נקייה מפגמים. ואני נרגעת. אבל לא לאורך זמן.
כשהיא סוף־סוף מסתלקת, אני חוזרת לייסר את עצמי במשחק הניחושים: האם התקף החרדה כבר כאן, או שמה שחוויתי לפני רגע אינו יותר מאשר איתות ראשון בלבד, והגרוע מכול עוד לפניי, בתור לביקורת הדרכונים?
***
זהו התקף שני בתוך יומיים. הראשון פקד אותי שלשום בלילה בארץ. הייתי בביתנו שבכפר שמריהו. המזוודות כבר היו ארוזות. ארוחת הערב עברה בשתיקה. סער ומעיין אכלו משהו במבטים מושפלים ומיהרו להסתלק. ברק שלח מסרון פרידה סתמי מהצבא. אילני, בעלי, פינה את השולחן ואמר דברים של מה בכך. לא שמעתי מה אמר. לא הגבתי על מה שאמר. לא הייתי שם. נשכבתי במיטתנו ובהיתי בתקרה כמו זומבי.
בעלי נבהל. לא הגבתי להפצרותיו להתארגן ליציאה לנמל התעופה בן גוריון וסירבתי לשנות את תנוחתי. הזמן חלף. המונית הגיעה וצפרה. מעולם לא קרה לי כדבר הזה. הוא הזעיק את שמעון. שמעון הגיע מהר. הוא לא בא לבדו. ראש המוסד הצטרף אליו. הדבר העיד יותר מכול על החשיבות שהם מייחסים לי ולשליחותי. הסכמתי לצאת אתם לגינת הבית. שתינו תה לימונים. בעלי וילדיי הקיפו אותנו בסקרנות. כשהם התרחקו מטווח שמיעה, שמעון אחז בידי. מעולם לא אחז בידי. אין זה סגנונו. הוא דיבר על לבי. בסיום חזר על הבטחה שכבר השמיע באוזניי בבוקר ההוא, וראש המוסד הנהן ראשו בהסכמה: זו נסיעתי האחרונה לאיראן, או לכל היותר אחת לפני אחרונה. אחריה אשוב לארץ לצמיתות ואקבל את מלוא הסכום שעליו התחייבו בחוזה שנחתם אתי.
“אל תשכחי, את הולכת להיות אישה מאוד עשירה,” סיכם בנימה שיכלה להתפרש כעידוד, ובאותה מידה גם לא הייתה משוללת גוון ציני. את המשפט הזה ראש המוסד לא אהב. כסף?! הוא החמיץ פנים. טיפוס כמוהו מעדיף שאסכן את חיי בשם הפטריוטיות הצרופה בלבד. עד אז הוא ישב ללא נוע. נתן לשמעון להפעיל עליי את קסמיו. שמעון הצטיין בזה. הסביר לי בקול רך, כדרך שמסבירים לילדה קטנה, שאני חייבת לצאת לטהרן להשלים את המשימה “הסופר רגישה” שלשמה נשלחתי, כי אין מי שיעשה אותה טוב כמוני. “תסיימי, תחזרי ושלום על ישראל,” אמר.
הוא ראה שאני מלאת חרדה. מי לא יהיה מלא חרדה במקומי? אלא שהוא לא ידע ולא היה יכול לדעת ממה באמת אני חרדה כל כך.
בוקר היום ההוא.
הם עושים לי הצגת תכלית. לוקחים אותי לבסיס אימונים של צה”ל ומדגימים לי את דרך הפעולה. מסתבר שכמה מה”צעצועים” שלי, מהסוג שכבר הברחתי בעבר לטהרן ועתה הם מוסתרים היטב בפינות שונות שלה, מתחברים זה לזה והופכים למזל”ט שגודלו כגודל ספר בפורמט אלבומי. המזל”ט מצויד במדחף מסוג רוטור כמו של מסוק, במצלמה, בקנה זעיר בעל קליע קטלני אחד ובמערכת להשמדה עצמית. לזה יש להוסיף מערכת שליטה עם אנטנה בגודל של שלט־צעצוע. התבקשתי לנסות.
כבר בניסיון הראשון הצלחתי להטיס אותו לשמיים, אבל רק בניסיון השלישי הצלחתי לכוון אותו לעבר מטרת דמה ולהפעיל את מערכת הירי. מטרת הדמה התפוצצה והפכה לכדור אש. שמעון והמדריכים שלי מחאו לי כפיים. “אל תשמחו, אני לא מתכוונת להפעיל את זה,” הטחתי בהם.
“ברור,” אמר. “מצד שני, בג’וב כמו שלך, לעולם אין לדעת.”
מאוחר יותר, בפגישת תדרוך אחרונה במטה המוסד, התבשרתי שלראשונה יהיה עליי להטמין כמה מה”צעצועים” האחרים שברשותי גם בביתו של אדם שאני מכירה מקרוב. סירבתי. זה בדיוק מה שאמרתי להם. שאני מסרבת. זה לא מקובל לסרב להם. איש אינו מסרב להם. הסירוב מנוגד לערכיו של הארגון.
“למה?” שאלו בפליאה.
“הוא הבוס שלי,” עניתי בכנות.
שניהם צחקו יחד. הם לא מרבים לצחוק. אין זה סגנונם.
“בוס?! הוא איראני מטונף!”
“ובכל זאת,” אמרתי, כאילו כולנו פעילים בתנועת נוער.
שמעון התגבר יפה על סערת רוחו. “את לא הולכת לירות בו. בסך הכול עלייך להניח את אחד ה”צעצועים” שלך במקום שנורה לך. עבודה נקייה ופשוטה שלא שונה בהרבה ממה שעשית עד היום.”
“את לא הולכת לירות בו” — הניסוח שהיה אמור להרגיע אותי עשה את ההפך הגמור. מכאן המרחק להתקף החרדה היה קצר. קצר מאוד.
***
מוחסן הוא הבוס שלי. אין זו הפעם הראשונה שמקנן בי חשד שנבחרתי לשליחותי כדי לשמש תליינית של רבים מחבריי החדשים. מוחסן הוא גם בעלה של נדיה, חברתי הטובה ביותר, ואביהם של חמישה ילדים: ארבע בנות צעירות ובן פעוט, חולה לב שימיו ספורים, עלי הקטן, ילד מתוק עם גומת חן וחיוך מקסים שאותו אני אוהבת יותר מכל דבר אחר בעולם ההפוך שלי.
“לא, לא, לא,” הנדתי את ראשי לעבר שמעון בבוקר ההוא בתדרוך במטה המוסד כששמעתי מה נדרש ממני הפעם.
“לא, לא, לא,” אמרתי לשמעון ולראש המוסד והנדתי את ראשי בלילה ההוא בגינת ביתי.
זו הפעם הראשונה שנדרשתי לפעול בטהרן נגד מטרה מוחשית. אדם בשר ודם עם זהות ופנים. עד כה משימותיי היו פשוטות ולא דרשו ממני מעורבות רגשית, למעט הקפדה על זהירות אישית: להטמין את ה”צעצועים” שקיבלתי משמעון, שלא ממש ידעתי מה טיבם, במקומות ציבוריים בלבד, כמו מרכזי קניות, משרדי ממשלה, משרדי נסיעות, אולמות כניסה של בתי מלון מרכזיים, מסעדות ובתי קפה ותחנות של רכבת תחתית.
“למה?!” תמה שמעון. בקושי השתלט על הכעס שלו. “לך אני צריך לספר למה?! מיהו מוחסן אבאדי ‘שלך’ ואיזה בנזונה הוא?”
שתקתי. שלוש שנים וחצי אני עובדת עם מוחסן, ואין יום שאינני מהרהרת בפער הבלתי נתפס בין האיש ששמעון מספר לי עליו לבין האיש שאני מכירה מקרוב. כאילו אין מדובר באותו אדם. “מוחסן של שמעון” אחראי להברחת אמצעי חבלה המכוונים נגד עמי וארצי, ובראשם חגורות נפץ קטלניות המשמשות מחבלים מתאבדים. הם מפוצצים את עצמם במרכזי הערים תל אביב, ירושלים וחיפה, והופכים את הרחובות לנהרות של דם. בפיגועים מקפחים את חייהם אזרחים חפים מפשע, בכלל זה ילדים רבים בגילם של ילדיו שלו. ידיעות בעלות תוכן דומה מתפרסמות בקביעות בתקשורת העולמית. נטען בהן שספינותיו מבריחות נשק ותחמושת למוקדי טרור בעולם, כמו עזה, הגדה המערבית, תימן וסומליה. מוחסן הודף בקביעות את ההאשמות נגדו. בהופעותיו בתחנות טלוויזיה ערביות הוא טוען בלהט שגם אם הוברחו אמצעי חבלה בספינותיו, הדבר נעשה שלא בידיעתו ולא ביוזמתו. אני מאמינה לו.
“מוחסן שלי” שונה בתכלית. הוא איש עסקים איראני, אמיד ונעים הליכות הרוכש לי כבוד רב, נוהג בי בהגינות ומשלם לי יותר משחלמתי אי־פעם. הוא אחראי על ניהול צי ענק של מכליות דלק ואוניות סוחר, צי השייך למשפחתו המיוחסת ועתירת הממון וההשפעה, שהונה נאמד במיליארדי דולרים ובבעלותה בארות נפט וגז טבעי.
“השורה התחתונה,” חתם שמעון את התדריך האחרון שקיבלתי, “ידיו של האיש הזה מגואלות בדם של יהודים. במזל גדול תפסנו מול חופי סודן ספינה שלו, שהמטען שלה היה מיועד להגיע בסוף הדרך לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון. המטען כלל טילים בשם ‘פתח’ לטווח של 300 קילומטרים, מצוידים בראש קרבי במשקל 500 קילוגרמים, המסוגלים לנוע במהירות של 1.5 קילומטרים בשנייה — שהם 4,500 קילומטרים בשעה — ומסוגלים לפגוע במדויק בכל מקום בישראל, כולל בכור הגרעיני בנגב ובמרכז תל אביב. הבנת איזה נזק גורם לנו האיש השפל הזה?”
רציתי לענות “לא.” אחז בי רעד. הוא לא פסק כל היום עד שבערב התמוטטתי.
בגינת ביתי האריך שמעון בנימוקים. שוב ושוב הסביר מדוע אני חייבת להתאושש ולצאת מהר לטהרן. ישבתי מולו והקשבתי בלי להגיב, עד שקטעתי אותו. בפי הייתה בקשה נדירה. חצופה. ביקשתי שיאפשר לי להשתחרר מהחוזה. התחננתי שישלחו במקומי לטהרן סוכן אחר. אני את שלי עשיתי. “אני מפחדת,” שיקרתי בקול סדוק, “יש לי הרגשה חזקה שכבר נחשפתי ושהאיראנים רק מחכים לעיתוי המתאים כדי לשים עליי יד.”
“שטויות,” ביטל שמעון בצדק את חששותיי. “מוחסן הוא הפטרון שלך. הוא חולה על התחת שלך. בזכותך הוא היום השם החם ביותר בשלטון שם. כל עוד הוא בצד שלך אף אחד לא יעז לגעת בך.”
לא נראיתי משוכנעת. עובדה: ראש המוסד התערב לראשונה בשיחה. “קרה משהו שאנחנו צריכים לדעת?” שאל בשום שכל.
כתשובה עטיתי את מסכת פני התם.
“מה הסוד שלך?” שאל בשלווה.
“לעמליה אין סודות,” הזדרז שמעון לענות במקומי.
“ומה את אומרת?” התעקש ראש המוסד.
“אני אומר לך, צ’יפ. אין לה סודות,” המשיך שמעון להתערב.
“איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?” שאל אותו ראש המוסד בלי להסיר ממני את עיניו.
“אני מכיר אותה!” אמר שמעון בלהט.
“הוא מכיר אותך?” שאל אותי ראש המוסד.
שניהם המתינו לתשובה. זו הייתה צריכה להיות תשובה קלה. בנסיבות אחרות הייתי יורה אותה בלי להניד עפעף. לא הפעם.
“העיניים שלה,” אמר ראש המוסד בשקט, עיניו נעוצות בפניי כאילו היה רופא.
“העיניים שלה?” השתומם שמעון.
“הן ירוקות.”
“אז…”
“הן מדברות,” אמר לו ראש המוסד.
הרעד בידי השמאלית התגבר והיא התחילה “לרקוד”. אחזתי בה עם ידי הימנית. נדמה לי שגם מצמצתי. ידעתי — הרגע נוסף לי אויב חדש.
***
“עקרב שחור”. זה שם הקוד שהדביק לי המטה בתל אביב.
לו היו שואלים לדעתי, הייתי מציעה כינוי מתאים הרבה יותר. “ארנבת מבוהלת”, למשל. או אפילו “תרנגולת פחדנית”. בכל ביקור מולדת אני מייללת. שמעון מנחם אותי בדרכו המיוחדת: “תפסיקי ליילל, פרנואידית.”
“אני לא פרנואידית,” אני מתקוממת. “האויבים שלי אמיתיים.”
כשאני אומרת לו שאני בטוחה שזהותי נחשפה, הוא מעודד אותי: “מה אתך, האיראנים הם כלבים בני כלבים. לכלבים אין סיכוי לתפוס אחת כמוך. את חתול עם חושים של חתול רחוב.”
וכשאוחז בי התקף חרדה, הוא שולח לי מסר מרגיע: “אני לא מבין מה הבעיה שלך. את לא רואה שאת חכמה מהם?”
הוא אינו מבין. לא מהם אני פוחדת, אלא מעצמי. ממילה אחת קטנה, מיותרת, שתיפלט מפי בהיסח הדעת. היא תחשוף את זהותי ותביא למותי. אני לא רוצה למות.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כתף להניח עליה ראש”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות