אהבה ישראלית

במעבדה ישראלית משובטת הממותה הראשונה בעידן המודרני, אולם היחסים בינה לבין המדען האחראי עליה חורגים מהמתוכנן. סמי, שגופו משותק לחלוטין, מתכונן לקראת ניתוח מהפכני – השתלת ראשו בגוף חדש. היינריך, בן הרייכספיהרר של האס אס, מגיע ארצה לביקור שנוי במחלוקת ב'יד ושם'. אמילי, השוהה בגפה בסן פרנסיסקו, מגלה לפתע כי היא בעלת יכולות מסתוריות.

 

כל אלה ועוד, הם גיבורי קובץ סיפורים ישראליים, אנושיים ומלאי דמיון, המתכתבים עם עולם המדע הבדיוני והפנטזיה, ונוגעים בסוגיות הבוערות בחברה הישראלית.

מקט: 4-698-826

במעבדה ישראלית משובטת הממותה הראשונה בעידן המודרני, אולם היחסים בינה לבין המדען האחראי עליה חורגים מהמתוכנן. סמי, שגופו משותק לחלוטין, […]

---

אהבה ישראלית

כולם ידעו עד כמה שאפתן יונתן. זאת הסיבה שמכיתה י’א כינו אותו ‘סנוב’. עם הכינוי הזה הוא סיים את בית הספר והתגייס לצבא.

יונתן נולד בשכונת רמת אביב גימל, למשפחה ברמה סוציו־אקונומית גבוהה מאוד. אביו היה אלוף בתקופת הרמטכ’ל אשכנזי ואימו הייתה חברה במפלגת השלטון ובעלת קשרים מרובים, גם עם ראש הממשלה.

ללא ספק, הסביבה השפיעה על התפתחותו של יונתן, על שאיפותיו וגם על ה’סנוביות שלו’.

לאחר סיום בית הספר אמר להוריו: ‘בבקשה, אל תעזרו לי עם הקשרים שלכם. אני רוצה להשיג הכול לבד’.

בצבא שירת יונתן ביחידת 8200. הוא היה כישרוני באופן יוצא מן הכלל. בתקופה שבה מלאו לו שמונה עשרה, ידע כבר ארבע שפות: שפת אימו – עברית, ובנוסף, אנגלית, ערבית וספרדית, כולן ברמה גבוהה מאוד.

פעם ביקשו ממנו חבריו לקרוא דף בערבית מהקוראן ולתרגם אותו לעברית. כשבדקו את התרגום גילו, להפתעתם, שהבחור הצעיר הוא בעל זיכרון וידע פנומנליים.

בכיתה י’ב הייתה ליונתן חברה בשם נועה, בת להורים פרופסורים מרמת אביב. אימו של יונתן תמכה ביחסיהם וחזרה כל הזמן: ‘אתם כמו זוג יונים, אלוהים חיבר אתכם’. ואכן, נועה ויונתן היו בלתי־נפרדים. אבל דניאל, אביו של יונתן, אמר בחיוך סקפטי: ‘לו יהיו עוד המון בחורות, כמו למלך שלמה’.

הניסיון המיני הראשון של יונתן היה עם נועה.

‘אני רציתי אותה מהיום הראשון שבו הכרנו, אבל באותו ערב, ריח שיערה הארוך והרך שנחפף זה עתה שיגע אותי לגמרי. השעה הייתה שבע בערב. בחוץ כבר ירדה החשכה. שנינו ישבנו על הספה, ליד חדר העבודה של אביה הפרופסור. רמזתי לה שעדיף שנעבור לחדר שלה, אבל נועה ענתה שהוריה יחזרו מאוחר והורידה ממני את החולצה. נזכרתי במשפט שזרקה: ‘רק שאני לא בתולה…’ וגם בקעקוע הקטנטן, של הירוגליף סיני, על כתפה הימנית. אני זוכר איך התגלגלנו על ספת העור השחורה וכל אותו הזמן ראיתי דרך הדלת הפתוחה של חדר הפרופסור לוח עם נוסחאות מתמטיות. הזיכרון החזותי שלי המשיך לפעול גם בדקות אלה. אני זוכר את הנוסחאות עד היום…’

בשנה השנייה לשירותו הצבאי של יונתן, באחד מסופי השבוע, התכוננו הוא ונועה ללכת לחתונת חברים. הם התלבשו ונועה התאפרה מול המראה. היא שאלה אותו כל רגע: ‘איך הליפסטיק? איך העגילים? איך המסקרה?’ ויונתן ענה מבלי לחשוב: ‘כן, כן, טוב מאוד, יפה!’ בסוף היא נעלה את הנעליים ושאלה: ‘מוצאות חן בעיניך?’

‘לא’, הוא ענה, ‘את יודעת שאני אוהב עקבים גבוהים וזה גם מתאים יותר לשמלה’.

‘אבל, יקירי, יש לי כאבי רגליים. אני אלך היום עם עקב נמוך’.

‘את שאלת, אני עניתי. למה שאלת?’

‘היום אתה סנוב אמיתי ועקשן לא רגיל’.

יונתן אמר בכעס: ‘סנוב? אז סנוב! לכי לחתונה לבד’.

‘מה קרה לך היום, קטני שלי?’ שאלה נועה וקרבה לנשקו.

‘לא רוצה, אני סנוב’.

היא התרחקה ממנו מייד, גמגמה משהו, לקחה את מפתחות הרכב וטרקה את הדלת. כך הם נפרדו.

ביום המוחרת הייתה לנועה תובנה בנוגע לרגשותיה כלפי יונתן. ‘ביום שאחרי המקרה ההזוי עם הנעליים הבנתי שאני אוהבת אותו באמת, אבל הכבוד העצמי שלי מנע ממני מלהתקשר אליו. ובכל זאת, בסוף השבוע התקשרתי, אך הוא לא ענה. שבוע מאוחר יותר אימו, יעל, צלצלה אליי והזמינה אותי לשבת איתה בבית קפה. ודאי שהסכמתי. יעל הזמינה בשבילי עוגת תפוחים עם קינמון. פעם סיפרתי לה שאני מאוד אוהבת את עוגת התפוחים של סבתי ומאז היא אפתה או קנתה כזו. ישבנו ושתינו קפה, ויעל אמרה משפט שאזכור כל חיי: ‘יקירתי, הדברים הכי חשובים קורים בגלל סיבות טיפשיות. עכשיו זה עקבים של נעליים, בפעם הבאה זה יהיה משהו אחר. יש לי ניסיון, אספר לך בהזדמנות. יותר חשוב זה איך אתם תצאו מהסיטואציה הזאת’. אך יונתן ואני לא מצאנו פתרון ויעל מעולם לא סיפרה לי את סיפורה’.

כעבור מספר שנים קיבל יונתן הזמנה לחתונה של נועה.

* * *

הקריירה המוצלחת של ה’סנוב’ החלה כמה חודשים אחרי החתונה של נועה. יונתן קיבל תפקיד בכיר: מנהל המחלקה לקשרי חוץ בחברת היי־טק. הוא היה בן עשרים ושבע וכבר ניהל משא ומתן עם נציגים של חברות בעולם, ואף נסע לחו’ל, לפגישות ולתערוכות עסקיות.

יום אחד, בזמן חג הסוכות, התקשרו מסינגפור והזמינו לפגישה את מנכ’ל החברה, את המנהל הפיננסי ואת יונתן, שהיה בסינגפור כבר פעמיים. הוא בישל את העסקה, וידע שבפגישה הזאת יחתמו על ההסכם ויסגרו אותה. אף־על־פי שרוב חברי ההנהלה של החברה התנגדו להסכם, ה’סנוב’ התמודד חזק, והצליח.

הפגישה התקיימה במגדל הסינגפורי, לחוף האוקיינוס. בחוץ היה חם ולח. המשתתפים בפגישה, לבושים חליפות ועניבות לפי אותו קוד בין־לאומי, מיהרו לקפוץ ממזגני הרכב למזגני לובי המגדל. כבר בבואם הוגשו מעדנים מזרחיים ומערביים, אלכוהול וקוקטיילים ללא הגבלה. הם ישבו על הספות, ליד שולחן נמוך ומפואר: בצד אחד הישראלים, ובצד השני נציגי החברה הסינגפורית. בעיני הישראלים, הפנים האסיאתיות שלהם היו דומות.

הנציגים הישראלים ישבו יחד עם הסינגפורים, החליפו כרטיסי ביקור וניהלו שיחת חולין. למעשה, הייתה זו הפעם השלישית שיונתן פגש אותם, והכול כבר היה ברור ובדוק. לפני כחודש דיווח לבוס שלו על עקרונות העסקה, וזה הוסיף מספר שאלות קצרות ואמר שמבחינתו הכול מוכן לחתימה, אלא שבחברה נשמעו קולות נגד ההסכם עם הסינגפורים. חלק מעמיתיו של יונתן חשבו שהוא צעיר מדי, ושאין לו מספיק ניסיון כדי לקבל החלטות גורליות. הוא הרגיש מאוכזב מאוד, כי היה נאיבי להאמין שרובם מעריכים ומכבדים אותו…

התה הוגש בקומקומי פורצלן עם דמויות של דרקונים צבעוניים, ולצידם הוגשו גם שתי חבילות מסמכים לחתימה. יונתן חשב שהוא יודע כבר את כל פרטי ההסכם, אולם בסעיף העוסק בדירקטוריון קרא פתאום: ‘תפקיד הדירקטור ליחסי חוץ ניתן ליונתן פריד. יש להכניס אותו לדירקטוריון עם זכות קול מלאה…’ הבוס טפח על כתפו, והושיט לו יד ללחיצה.

כך חזר ה’סנוב’ הביתה בתפקיד דירקטור.

בשנים אלה הסיט יונתן הצידה את חייו הפרטיים. את כל מרצו וכוחותיו השקיע בקריירה. באותו הזמן, התחוללו שינויים משמעותיים בחברה – הבוס ועוד מספר דירקטורים התפטרו, ובמקומם הגיעו שני גברים אסיאתיים מהחברה בסינגפור. הם דיברו רק אנגלית וסינית. החברה עברה לצפון, לאזור הגליל. הבוס החדש, חיים שמו, הזמין את יונתן לשיחה. חיים, גבר בשנות השישים לחייו, שמנמן, בחולצה לבנה, קצת מקומטת, ישב בכיסא מנכ’לים. הוא עישן סיגר והזכיר ליונתן, במראהו, את צ’רצ’יל. מבטן הישיר של עיניו הכחולות משך את יונתן.

‘רוצה סיגר?’ שאל ופתח קופסה מעץ עם הכיתוב ‘הוואנה’.

יונתן סירב.

‘אז ויסקי סקוטי טוב מאוד?’ ומבלי להמתין לתשובתו של יונתן, מזג לשתי כוסות, שצורתן חבית, ויסקי בצבע ענבר.

‘שירתי בלבנון עם אביך. היינו צעירים. הוא היה צעיר ממני, אבל כבר היה המפקד שלי. יום אחד, כבר בסוף המלחמה, האש הייתה כבדה, אבל אנחנו יצאנו בחיים ואפילו לא נפצענו. חברים רבים שלנו לא חזרו משם. מעולם לא חשבתי שבנו יעבוד בחברה שלי. טוב, לחיים’, הרים את כוסו.

‘לחיים’, ענה יונתן. הוא הרגיש אי נוחות מסוימת מהמצב – אביו יכול היה להפעיל עבורו פרוטקציה דרך חיים.

הבוס המשיך: ‘אתה יודע שלסינגפורים יש כוח בחברה. הם לחצו להעברת החברה לגליל, כי שם המיסים נמוכים יותר, וכך גם כל ההוצאות’.

‘אבל זה רחוק מאוד, נסיעה של יותר ממאתיים קילומטרים בכל יום’, ניסה יונתן להתווכח.

‘תקשיב, החברה תרוויח עשרות מיליוני שקלים. מי שיישאר איתנו ייהנה מעלייה של עשרים אחוז במשכורת. אתה בכלל לא אמור לדאוג, אתה רווק, אתה יכול לשכור דירה זולה בגליל. לחיים’.

והם שתו עוד לגימה של ויסקי.

ה’סנוב’ יונתן חזר הביתה אחרי שבע בערב. החושך ירד. הפקקים בכבישים הפריעו לתנועה, אבל אפשרו לו זמן לחשוב. ליד הכניסה לתל אביב עמד יותר מחצי שעה. הוא הגיע למסקנה שהמעבר לצפון יהיה אתגר בחייו.