ישראל — סיפור הצלחה יפריך כמה מהדעות הקדומות שהתקבעו ביחס למדינת ישראל ותושביה: ⋅ החרם התרבותי על ישראל מצליח? לא, […]
מבוא
המאבק שישראל מנהלת מול אתגריה — והיכולות שהיא מפתחת עקב מאבקים אלה — באים לידי ביטוי בכל תחום שנסקר בספר זה. מדינת ישראל נאבקת ומנצחת. אפילו השם — “ישראל” — הוענק ליעקב התנ”כי אחרי שנלחם במלאך האלוהים וניצח אותו.1
מדינת ישראל, לאורך כל שנותיה ואף טרם הקמתה, נלחמת ומתגברת על אתגרים בלתי אפשריים בזה אחר זה. אתגרי טבע קשים, כמו מחסור במים ותהליך המדבור העולמי, אתגרי אנוש כמו קליטת מהגרים מ־70 עמים, שפות ותרבויות, אתגרים צבאיים, טכנולוגיים ופוליטיים — כל המאבקים האלה מעצבים ומחשלים אותה.
בכל אשר פנינו במהלך איסוף החומר לספר זה, שמענו את אותם משפטים: “בגלל האתגרים — הגענו”, “מפני שלא היתה בררה — היינו חייבים למצוא פתרון”, “היינו חייבים לנצח”. ספר זה בא לתאר איך הגיעה מדינת ישראל להישגים יוצאי דופן בתחומים רבים של החיים ולספק תובנות לגבי היתרונות הנוספים שיש לה, שיבואו לידי ביטוי בעתיד.
מאט רידלי, בספרו “האופטימיסט הרציונלי”,2 מגדיר את האופטימיסט ככזה שעמדותיו נגזרות לא מתוך תחושות בטן, אלא מתוך התבוננות בראיות. גם אנחנו, כותבי ספר זה, שרגלינו נטועות זה שנים רבות בעולם הכלכלי והעסקי, לא הגענו לעמדותינו האופטימיות על סמך תחושות, אלא מתוך התבוננות בראיות הכלכליות והאחרות הקיימות במחקרים, בסטטיסטיקות, בספרים ובראיונות שקיימנו עם קרוב למאה מנהלים בכירים, יזמים ומומחים, המרואיינים ומצוטטים בספר זה.3 כמו כן, ציטטנו כ־90 מומחים נוספים.
הנתונים והנושאים המוצגים נבדקו ונבחנו מבחינה סטטיסטית באופן מוקפד, כולל על ידי גורמים רשמיים של מדינת ישראל. הנתונים מצביעים על כך שישראל עומדת על קרקע יציבה, ויהיו לה הכוחות להתמודד עם כל האתגרים הקיימים והחזויים.
לספר אין כל נגיעה פוליטית, הוא לא מתבסס על עמדה כזו או אחרת. הספר סוקר את העובדות כפי שהן — לא לימין ולא לשמאל — ללא שיפוט וללא משוא פנים. נתנו ביטוי למברכים כמו גם למבקרים. ספר זה הוא סך כל הדעות ששמענו.
את ההצלחות המוצגות בספר זה לא ניתן לייחס לשום מפלגה או אישיות פוליטיות. חלק גדול מההצלחה אפשר לייחס לאופיו של העם הזה כפי שהתפתח לאורך הדורות, ולצורה שבה הוא הוטמע בישראליות המודרנית. חלק אחר, וחשוב, של ההצלחה נובע מפועלו של המגזר העסקי. החלק השלישי, לא פחות חשוב משני קודמיו, הוא יוזמותיו של השלטון לדורותיו.
היו ראשי ממשלה ושרים שקיבלו החלטות קרדינליות שהשפיעו לטובה. בזמנו של אהוד אולמרט הוקמה הרשות הממשלתית למים ולביוב, והוחלט על הקמתם של מתקני ההתפלה — שני מהלכים שהביאו לפתרון בעיית המים של ישראל. בנימין נתניהו, בזמן כהונתו כשר אוצר בממשלתו של שרון, הוציא את החרדים לעבודה. הוא עשה זאת באמצעות קיצוץ בקצבאות הילדים. עמיר פרץ, שר ביטחון מטעם מפלגת העבודה, הביא לפיתוחה של כיפת ברזל ושינה בכך את המערך האסטרטגי־ביטחוני. מנחם בגין ויצחק רבין פתחו את האפשרות ליחסים דיפלומטיים עם מדינות מוסלמיות, שקצתם מתקיימים עד היום. שמעון פרס הקים את הכור, בגין הפנה את ישראל לחלל.
הספר בוחן מגמות, לא התרחשויות יום־יומיות, הוא מתייחס לתהליכים ומשתדל לראות את התמונה במלואה. השאלה אם בשנה מסוימת או אפילו בחומש מסוים היו עלייה או ירידה בנושא זה או אחר, איננה מענייננו. אנו מנסים לחשוף מגמות ארוכות טווח, את המציאות שמעבר לתנודתיות.
אין בכוונתנו לסקור באופן שווה ודידקטי את כל הישגיה של מדינת ישראל. קטנים אנו מכדי לעשות עבודה זו. עם זאת, הספר משקף את ההוויה הישראלית באספקלריה של שני אנשים החיים אותה, על הצלחותיה ואתגריה.
ומה למדנו? למדנו שישראל חוזרת וממציאה את עצמה מחדש כל הזמן. על אף החיכוכים הרבים, חוסר ההסכמות והמתחים, יש באנשיה האומץ להמציא את העתיד ולבנות אותו במו ידיהם, ובעיקר בתבונת שכלם. ישראל זוכרת את ערכיה היסודיים כבית לעם היהודי, וסביב רעיון זה מלוכדים זה שנים רוב אזרחיה. מדינת ישראל היא אי של הצלחה כלכלית, חברתית, תרבותית וסביבתית. גם עכשווית וגם עתידית.
ההיסטוריה של ישראל מלמדת אותנו שהיכולת לנבא איזשהו עתיד ספציפי על סמך העבר — איננה עובדת. אופן החשיבה המרדני והמהפכני של העם הזה יוצר את מדינת ישראל בדמותו — יצור חי שאינו שוקט לרגע. העתיד מוגדר מחדש באופן שוטף על ידי עם שאין בו טיפה של קיבעון מחשבתי או התנהגותי. עם תוסס.
במובנים רבים ישראל היא “אי”, ובתחושה זו חיים תושביה. אמנם גיאוגרפית היא אינה אי, אך בפועל, לאורך שנים, היא מבודדת מסביבתה העוינת וחיה כ”מדינה מוקפת אויבים”. אי של יציבות. אי של שפיות. הדמוקרטיה המערבית היחידה במזרח התיכון, שעוצמתה הכלכלית, החברתית והתרבותית מפרידה אותה משכנותיה וממקמת אותה בין המדינות ההישגיות בעולם.
בסרט “האדם השלישי” אורסון ולס, בדמותו המפורסמת של הנוכל הארי ליים, אומר שאיטליה — במשך 30 שנות מלחמה, טרור ורצח בשלטון הבורג’ס — הביאה לעולם את מיכלאנג’לו, ליאונרדו דה וינצ’י ואת הרנסנס; לשווייץ, לעומת זאת, היו 500 שנים של שלום ודמוקרטיה, אומר הארי ליים, שבמהלכן הביאו לעולם את שעון הקוקייה. ליים לא דייק — שעון הקוקייה הומצא בגרמניה ושווייץ ניטרלית רק 200 שנה, אבל האמירה הזאת יפה להסביר את הישראלים שחיים בסביבה עוינת ועל אף זאת — ממציאים, מחדשים ומצליחים.
ככל שהעמקנו בחומר, כך נדהמנו מהפער בין תפיסת המציאות כשלילית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקשורת, לבין התוצאות בפועל כמו גם רמת שביעות הרצון הגבוהה של הישראלים. יש כאן משהו לא קוהרנטי. מצד אחד, ריטונים אינסופיים ותחזיות קודרות שלא מתממשות, ומצד שני, עובדות חיוביות בשטח. מצד אחד, התקשורת והרשתות החברתיות מתריעות ומזהירות — ומהצד האחר, הישראלים מבסוטים מהחיים והתוצאות העובדתיות מצוינות.
אך גם אם נסכים שהמצב כרגע טוב, עדיין נשאלת השאלה אם ישראל נמצאת בהידרדרות ובנסיגה או בשיפור מתמיד. מחקרנו מורה כי ברובם המכריע של הנושאים נמצאת ישראל בשיפור לעומת תוצאותיה בעבר, ובמיעוט הנושאים קיימת סטגנציה. לא מצאנו כל הוכחות לנסיגה או להידרדרות.
“אנו מקטרים ומשפילים את עצמנו בהתלהבות מלאת יצרים ויצירתיות. אנחנו חושבים שהשפלה עצמית היא צניעות? היא לא! זו אובססיה עצמית,” אומרת הקומיקאית היהודייה שרה סילברמן בנושא אחר, אך המתאים לחלוטין לעניינו כאן. אנו מצאנו שישראל אופטימית, ובזה כוחה.
מאה השנים הראשונות לכינונה של מדינה הן שנות הגיבוש הראשוני. ישראל נמצאת כרגע במהלכן. מאה השנים הבאות יהיו שנות הביסוס וההתייצבות. אי אפשר לזרז תהליכי בנייה של מדינה, עם וחברה, ממש כשם שאי אפשר לזרז צמיחתו של עץ. יש זמן ביולוגי־פסיכולוגי־חברתי שהתהליך הזה מצריך, ובעניין זה לא תעזור גם ההיפראקטיביות של היהודים הישראלים.
פרק שלם ומורחב מוקדש להדגשת האתגרים, הספקות והסיכונים שבפניהם ניצבת מדינת ישראל. זה נוסף על אלו המצוינים לאורך הספר כולו. אנו אף מציעים פתרונות מסוימים שלדעתנו מן הראוי לשקול אותם.
ספר זה נכתב לאחר הפצתן של מצגות הנוגעות לפרקיו השונים: המצגת הכלכלית, המציגה את עיקרי הסטטיסטיקות והגרפים הרלוונטיים בעברית ובאנגלית, והמצגת על הבסיס החברתי־תרבותי של ישראל, המסבירה את מנוע ההצלחה של המדינה הצעירה. המצגות הפכו לוויראליות ברשת וזכו להתעניינות רבה ביותר, הן מצד מנהלים בכירים בחברות, הן מצד אזרחים מהשורה, מומחים מהאקדמיה וגופי־על, כמו בנק ישראל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. קיבלנו התייחסות מגורמים שונים בחו”ל, יהודיים וזרים. הצגנו את המצגות והנתונים בפני מקורות שונים וקיבלנו פידבקים, הערות ותובנות ששילבנו בספר.
אין ספק שהתעוזה לומר כי ישראל היא מדינה מצליחה, והתחזית כי תצליח אף יותר, עוררה רבים לדיוני עומק בנושא. אנו רואים חשיבות יתרה בחשיבה רציונלית דווקא בעולם אמוציונלי, בחשיבה מעמיקה בעולם פופוליסטי ובחשיבה חריגה בעולם מקארתיסטי.
הספר מיועד לדרבן את הישראלים, כמו גם את אלו המתעניינים בישראל, להיות “אופטימיסטים רציונליים”, להכיר את העובדות ולהסיק את המסקנות התואמות. למרות הפיתוי להתלונן, למרות העונג שבהאשמת האחרים, למרות הפחד מהעתיד, אנו מציעים לקוראינו להתרווח בכיסאם ולהצטרף למסע המהפכני אל העובדות. זה מסע מטלטל שסופו מהפכה חשיבתית. זה מסע ששווה לצאת אליו.
אין עדיין תגובות