איך הפכה מצדה לאתר עלייה לרגל? למה לא נקבעו גבולות ישראל? למה לובשים החרדים שחור? למה לא הפציצו את אושוויץ? […]
יום 1
יום שבת
הגעה ותצפית על ירושלים
אני שותה כוס קפה בשדה התעופה, ממתין לטיסת אייר קנדה מטורונטו שעומדת לנחות בעוד כמה דקות. אני עובר על תוכנית הטיול, על כותרות העיתונים באינטרנט ומחכה לטלפון שיודיע לי שהחבר’ה אספו את הכבודה ושהם מוכנים לצאת לאולם קבלת הפנים.
ברשימת המטיילים מופיעים בחור בשם כארים ובחורה בשם סונאם, שמותיהם מסקרנים אותי. ברור לי שעם שמות כאלו הם יעוכבו בביטחון, בתקווה שהבדיקה הביטחונית לא תהיה חוויה טראומטית מדי עבורם.
בקבוצה שמונה אנשי תקשורת צעירים, עיתונאים ובלוגרים ממקומות שונים בעולם ובחור קנדי בשם דילן המוביל אותם.
התרגשות קלה עדיין אוחזת בי בכל פעם שאני עומד ללמד, להרצות או להדריך קבוצת אנשים.
הקבוצה יוצאת לאולם קבלת הנוסעים. שני הגרמנים שהגיעו בטיסה נפרדת מצטרפים. דילן, שאיתו עבדתי פעמים רבות בעבר, זוכה לחיבוק. אני מברך את החבורה ומציע להם לקנות כוס קפה, להחליף כספים ולחזור בעוד כעשרים דקות כשהמעוכבים בידי מחלקת הביטחון של שדה התעופה יחברו אלינו. בחורה ישראלית בשם מיקי מציגה את עצמה בפניי. מיקי גדלה במושב באזור השרון, כעת היא מתגוררת בסן פרנסיסקו לשם הגיעה לפני כמה חודשים בעקבות בן הזוג שלה. מיקי מנחה סדנאות ומרצה בנושא אומנות הסיפור. היא הספיקה ליצור כמה סרטי תדמית ולכתוב כמה תסריטים. היא התבקשה ללוות השבוע את הקבוצה על־ידי אחד התורמים של הטיול.
אחרי כעשרים דקות החבורה מתאספת ואליהם מצטרפים גם סונאם וכארים. הבדיקה הביטחונית הנוספת שעברו כארים הלבנוני וסונאם המוסלמית המחישה במעט את מורכבות המקום.
אני מציג את עצמי, מחלק תוכניות, מפות ומטענים עם סמל סוכן הנסיעות. הכבישים ריקים כראוי ליום שבת, הנסיעה לירושלים תיארך כארבעים וחמש דקות. בפתיחת טיול עליי להיות: כללי, מקיף, מקצועי, לא מאיים, קליל, מהנה, מסקרן… במה לעזאזל אפתח.
אני מציג את סמיר הנהג ומציג את עצמי: שמי מיכאל באואר, יש לי חמישה ילדים ואני גר בקיבוץ בית גוברין. אני עוסק בהוראת דרך ובחינוך מזה כעשרים ושלוש שנים. בין השאר, אני מלמד היסטוריה של המזרח התיכון בכמה מוסדות וארגונים ומרצה ברחבי הארץ ובצפון אמריקה.
אני משתף את הקבוצה בדילמת הפתיחה: מהי העובדה והתובנה המשמעותית שבה ארצה לפתוח?
העובדה המשמעותית ביותר להבנת המציאות הישראלית, היא תפיסת גודל המדינה ומיקומה באזור. הבנה אמיתית של המרחב המצומצם שעומד לרשותנו מהווה בסיס להבנה פוליטית, חברתית וגאוגרפית של ישראל.
נהוג להתייחס למרחב כ”מזרח התיכון”. מושג ה”מזרח התיכון” מורכב, הרי זהו מושג שהוגדר על־ידי הבריטים בימים שבהם היו אימפריה. הם ראו עצמם כמרכז העולם שבו יש מזרח רחוק ומזרח תיכון. מאחר שבריטניה כבר לא מרכז העולם, ייתכן שיש להגדיר את המרחב כמרחב הים התיכון.
בעוד אנחנו נמצאים למעשה ביבשת אסיה, לא תמצאו ישראלי שיגדיר עצמו כאסייתי. עם זאת, אנחנו לא נמצאים באירופה ולא מגדירים את עצמנו כאירופאים ואנחנו בטח לא באפריקה. אז איפה אנחנו בעצם נמצאים? לא ברור. ברוכים הבאים לישראל. ישראל לא שייכת חברתית לאף יבשת, אינה חלק אינטגרלי ממיקומה ואף מוגדרת בידי שכנותיה כנטע זר במרחב המזרח תיכוני.
מאחר שהמפתח להבנה פוליטית, חברתית, כלכלית ותרבותית של ישראל היא הפנמה של מורכבות גודל הארץ ומיקומה, אתאר את מיקומנו: אם ניסע כעשרים דקות מערבה, נגיע לים התיכון. נסיעה של פחות משעתיים צפונה, תביא אותנו לגבול הלבנוני. מרחק כשעתיים צפון־מזרחה ונגיע לגבול הסורי. בנסיעה של שעה דרום־מערבה, נעמוד מול רצועת עזה ובחמש דקות נסיעה מזרחה, נמצא עצמנו בגדה המערבית.
לאזור הגדה המערבית כינויים רבים תלויי נרטיב: הגדה המערבית, יהודה ושומרון, פלסטין, שטחים או שטחים כבושים ובאנגלית: “Palestinian territories”. המושג טריטוריות מזכיר לקנדים רבים את הטריטוריות הצפוניות בקנדה שעל גבול הקוטב הצפוני. אזורים פראיים, הרחוקים כמה שעות טיסה מחיי היום־יום. והינה כאן, אלה הגבעות משמאל לכביש שהן כחמישה־עשר קילומטרים מחופי תל אביב.
אורך מדינת ישראל הוא כארבע מאות ושמונים קילומטרים. תלוי במקום שבו מותחים את קו המדידה. הרוחב תלוי מודד. האם עליי להכליל את הגדה המערבית או לא? כל תשובה שאתן לגבי רוחב מדינת ישראל תתפרש כעמדה פוליטית. הרוחב של מדינת ישראל, ללא הגדה המערבית, הוא כארבעה־עשר קילומטרים.
“הגודל כן קובע” והוא משפיע על המדיניות, על תפיסת העולם הפוליטית, הוא מלבה סכסוכים ואף משפיע על תפיסת המרחב האישי של האדם הבודד.
הנושא הבא שבו אני בוחר לעסוק בשלב כה מוקדם בטיול הוא, דפוסי התנהגות ישראליים.
בעיר, תיחשף הקבוצה לחברה אשר בהשוואה לחברות אחרות, היא אגרסיבית, רועשת וישירה. כבכל מפגש בין־תרבותי, יש לבחון את פערי התרבות ולנסות להכירם. למרות הסיכון שבעיסוק בהכללות, אצביע על כמה מאפיינים בולטים בסגנון הישראלי: הישירות, אי־התקינות הפוליטית (פוליטיקל קורקט), והחשיבה שמחוץ לקופסה. הסגנון הישיר משתקף היטב דרך השפה העברית. לכל שפה יש אינטונציה משלה, הישראלי הממוצע מדבר אנגלית סבירה שאותה הוא למד בבית הספר. אך לעיתים תכופות, מדברים הישראלים באנגלית על־פי האינטונציה העברית שהיא חדה וחותכת ועלולה להתפרש כגסת רוח ותוקפנית. באנגלית, ישנן מילים המשמשות לעידון, כדוגמת Could – Would.
אם באנגלית נאמר Could I have the water, בעברית נאמר תביא את המים. שיחות על נושאים שאליהם יגיע הקנדי הממוצע בדייט השלישי הם משפט הפתיחה של הישראלי. אי־התקינות הפוליטית מאפשרת לישראלי לשאול את האחר למוצאו, לאמונותיו, לתפיסתו הפוליטית ואף שאלות והערות לגבי המראה הפיזי, צבע העור ועוד נושאים שלא עולים בשיחה ראשונית בחברות צפון אמריקאיות. המבקרים בישראל לרוב מופתעים מן השאלות החודרות שמעידות למעשה על סקרנות, חום אנושי ורצון להכיר. ולעיתים, יש להודות, זוהי גם חדירה גסה לפרטיות של האחר.
לגבי המחשבה שמחוץ לקופסה, הרי שבארץ נדמה שהקופסה עצמה חסרה.
פער בין־תרבותי נוסף, הוא היחס ל”personal space”, המרחב האישי. בהשוואה לאדם הקנדי, הישראלים לא מקפידים על מרחב אישי. אפשר לראות זאת בשווקים, בכבישים, במעליות, בתור לפלאפל או לכספומט. בצפון אמריקה, נהוג להתארגן בטור, אחד אחרי השני, כשעומדים בתור. ואילו כאן, נהוג לרוב להתגודד בשיטת “אחרון שמגיע אחרון מקבל”. מדי פעם, דיון קולני מתנהל על מנת להבהיר את סדר האנשים. אם נוצר תור, יעמדו אנשים בצמוד זה לזה, בשונה מצפון אמריקה, שם נהוג להשאיר כחצי מטר בין אדם לאדם. אם נותיר בתור הירושלמי חצי מטר בינינו לאדם שלפני, יש להניח שנשמע: “הלו, אדוני, תתקדם בבקשה,” במקרה הטוב או שמישהו פשוט ימלא את החלל הפנוי ויעקוף את התור. לישראלים נוח גם ללא מרחב אישי. בשוק, כשעובר אורח עמוס בסלים ובשקיות בטעות יתנגש בנו, הוא ימשיך בדרכו ולאו דווקא יבקש סליחה. אותו אדם עלול להיות הראשון שיושיט עזרה לאדם זר במקרה הצורך, אבל סליחה הוא לא יבקש. חשוב להכיר את סממני התרבות לפני שממהרים להסיק מסקנות אישיות כלפי אדם זה או אחר. מיקי, המשתתפת הישראלית, אומרת שזה לא תמיד ככה ושאני מגזים. היא צודקת, אני קצת מגזים. אבל במקרים רבים כך זה עובד.
אנחנו חולפים על פני עמק איילון. העמק שמחבר בין הרי ירושלים, השומרון, אזור השפלה והחוף. העמק, תמיד היווה אזור אסטרטגי לצורכי מסחר ומלחמה. קרבות רבים התחוללו בעמק, כשהמפורסם שבהם היה בין יהושע למלכי הכנענים ככתוב בספר יהושע: “שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון…” (יהושע י, יב). יהושע מבקש להאריך את יום הלחימה על מנת שלא לאבד מומנטום. קרב זה של בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון, ממשיכו ומחליפו של משה, על ארץ ישראל עם חזרתם ממצרים, הוא מן הקרבות החשובים במקרא. כשרואים את מיקומו הגאוגרפי־אסטרטגי של המקום, ברור למה.
אנחנו ממשיכים בנסיעה ומגיעים לפאתי הרי ירושלים. מימיננו, גבעה קטנה, בראשה מצודה מהתקופה הבריטית כשלידה מגדל ולראשו טנק. למקום קוראים לטרון. לאחר כמה דקות נוספות של נסיעה, אנחנו מוצאים עצמנו נוסעים בגיא המוביל אותנו אל תוך הרי ירושלים. לאורך הדרך, נוכל לראות משוריינים ששימשו את היישוב היהודי בעת המצור הערבי על ירושלים עם קום המדינה. עליי לספר בעשר דקות על המלחמה ואירועי 1948 שהם מן האירועים המכוננים של המזרח התיכון. בדקות המעטות שעומדות לרשותי עליי להיות נאמן למורכבות ההיסטורית, להשלכות הפוליטיות ולנרטיבים השונים. מצופה ממני להיות אובייקטיבי, ואיך אהיה כזה כשאני יהודי שגר כעשרים דקות מכאן? מלחמה זו היא שקיימה ואפשרה את החלום הציוני. ואיך אהיה אובייקטיבי, כשיער הקדושים, עם ששת מיליון העצים שבו, המתחיל כמה דקות מאיתנו ניטע בידי אבא שלי שהיה אחד ממנהלי העבודה?
אבא הגיע לארץ בשנת 1948 כשהוא בן שבע־עשרה וחצי על מנת להילחם במלחמה, אספר עליו בהמשך. אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי, אשתדל להיות הוגן.
“מה שמה של המלחמה שהתנהלה בשנת 1948?” אני שואל. “מלחמת העצמאות,” עונים שניים, “נכבה,” אומרת אחת המשתתפות בקול מהוסס. גם וגם.
סביב מאורעות 1948, שני נרטיבים. לנו, היהודים, זוהי מלחמת העצמאות. אך כמו מטבע, למאורע שני צדדים. ולעולם הערבי החי סביבנו ובתוכנו, המלחמה נקראת “הנכבה”, שפירושה בערבית “האסון”. הסכסוך שבינינו אינו רק סכסוך בין אנשים ומנהיגיהם אלא בין נרטיבים. חלק מחברי הקבוצה מהנהנים בשביעות רצון. עצם העובדה שאני מזכיר את שני הנרטיבים חשובה. אני מודע לכך שהם חושדים בי, בצדק, שאהיה מוטה לנרטיב היהודי ואתעלם או אהיה עוין לנרטיב הפלסטיני. אשתדל לספר את הסיפור הישראלי תוך כדי מודעות, אמפתיה והבנה של הנרטיב הפלסטיני הערבי.
בתאריך 29 בנובמבר 1947, האו”ם אישר את הקמת המדינה היהודית לצד מדינה ערבית, כשירושלים יועדה להפוך לעיר בין-לאומית. החלוקה לא הייתה מקובלת על ההנהגה הערבית המקומית ועל העולם הערבי שמסביב. מלחמה פרצה בין הארגונים המחתרתיים היהודיים לבין הציבור הערבי. המדינות הערביות שגם הן זה עתה הוקמו, לא היו מעוניינות להילחם כל עוד השטח נשלט בידי בריטניה. אופי הלחימה בתקופה זו היה בין כפרים ושכונות והלחימה התנהלה על צמתים ודרכים בכל רחבי הארץ. את הדרך המחברת בין ירושלים למרכז הארץ, זו שבה אנחנו נוסעים, אפשר היה לחסום בקלות על־ידי שורה של אבנים, דבר שחייב את הנהג לצאת מהרכב, לפנות את הכביש ולחשוף עצמו לצלפים. ירושלים, מהחשובות ומהמרשימות בערי העולם, אם לא המרשימה שבהן, בעלת יכולת הגנה מוגבלת. למעשה, רוחב החזית כרוחב הכביש העולה אליה.1 השכונות היהודיות של ירושלים היו במצור. בין הנצורים, ילדה בת תשע בשם מרים משכונת הכורדים בירושלים. כדור תועה של צלף ערבי שפשף את צווארה ובאורח נס השאיר בה רק צלקת, זו היא חמותי.
רכבים משוריינים המכונים “סנדוויץ'”, אשר היו אמורים לפרוץ את המצור, נראים כיום לצידי הכביש כשהם משמשים אזכור לאותה מלחמה. הכביש נפתח על־ידי חטיבת הראל בפיקודו של יצחק רבין, כשלוחמיה כובשים ומפנים את תושבי הכפרים המעורבים במצור. כמובן שאותם מהלכים של חטיבת הראל מתוארים מנקודת המבט של היהודים כפתיחת הדרך וכשחרורה, ואילו מנקודת המבט של הפלסטינים הם מתוארים ככיבוש, כשתושבי אותם כפרים ערביים הפכו לפליטים. ב־14 במאי, עם סיום המנדט הבריטי, הלגיון הירדני חצה את נהר הירדן וכבש את הגדה המערבית של הירדן. אני משתמש במילה כבש. אפשר לומר ירדן כבשה, חצתה, איחדה, שחררה, כל אחד והנרטיב שלו. ירדן הגיעה בין היתר עד ללטרון, היא המצודה שעברנו לפני כמה דקות. למרות המאמצים הרבים של כיבוש מחדש של לטרון, המקום נשאר בידי הירדנים עד שנת 1967. דרך עוקפת נסללה על מנת לפרוץ את המצור. הדרך נקראה דרך בורמה על שם דרך האספקה שבין בורמה לבין סין במלחמת יפן השנייה. מלחמת ששת הימים עיצבה ועדיין מעצבת את חיי היום־יום, את החברה והפוליטיקה הישראלית. לטרון, וכל הדרכים המובילות אל ירושלים, עברו לידי מדינת ישראל.
אנחנו עוברים על פני הכפר אבו גוש. דילן, ראש הקבוצה, מבקש שאציין שזהו כפר ערבי. אני עדיין לא מעוניין להיכנס לעוד נושא מורכב בשלב זה. אחד הסטודנטים מציין שהחומוס באבו גוש ידוע. אכן, אבו גוש הוא אתר עלייה לרגל לקהל הישראלי הנוהר אל מסעדות החומוס המשובחות הפתוחות בשבת. בקיאות בסצנת החומוס המקומית מסגירה את זהותו של הסטודנט: זאק פרידלנד, יהודי שבילה סמסטר באוניברסיטה העברית בירושלים.
אנחנו חולפים על פני מבשרת ציון, שם גרים הוריה של אשתי אלה, ואפשר כבר לראות את פאתי ירושלים.
אני עובר לטון חגיגי בכוונה ליצור התרגשות.
ירושלים יותר מכל עיר אחרת בעולם, עיצבה, השפיעה ועדיין משפיעה על מגוון ציוויליזציות קרובות כמרוחקות סביב העולם. בין אם זו החברה המערבית שעוצבה על־פי התרבות הנוצרית או בין אם זו החברה במזרח התיכון ובארצות האסלאם. בין אם אתם יהודים, נוצרים או מוסלמים, ירושלים היא חלק מכם.
אין עוד עיר כמו ירושלים שלסיפוריה ולאגדותיה משמעות בין-לאומית נצחית.
מה מקור שמה של ירושלים? מאחר שלשמות מקומות ואנשים בארץ משמעות ולעיתים משמעות כפולה, נכון לשאול בבואנו למקום חדש, מה מקור שמו.
ירושלים מוזכרת במקרא 667 פעמים. בפעם הראשונה, מוזכרת ירושלים כשמלכיצדק מלך שלם מקבל את אברהם עם לחם ויין. השורש ש.ל.מ הוא בסיס השם, ממנו נגזרות מילים כמו “שלם” ו”שלום”. בהמשך, העיר מוזכרת בשמה ירושלם. ייתכן שהתוספת של “ירו” לפני שלם מלשון אור בארמית, ביקשה להעניק את המשמעות של עיר שלמה. בהמשך, לירושלם נוספה האות י והיא הפכה לירושלים. בעברית, כשמוסיפים את האותיות י ם בסוף מילה, הדבר יוצר הכפלה. לדוגמה, גרב אחד – שני גרביים, נעל אחת – שתי נעליים. ירושלים אחת – שתי ירושלים. על־פי המסורת, מדובר בשתי ערים: האחת גשמית, ובה, כבישים, אנשים, סלעים, גשרים וכיוצא באלה. והשנייה, רוחנית. ירושלים של מעלה אל מול ירושלים של מטה. אלה המשתייכים לאחת הדתות המונותאיסטיות, נמצאים בין שתי ה־ירושלים. יש את הרוחניים יותר והקרובים יותר אל ירושלים של מעלה ויש את הקרובים לירושלים של מטה. אך כולם נמצאים בתווך.
חשוב להכיר את השפה העברית מאחר שלשמות רבים משמעות כפולה. לדוגמה, ישו, ששמו היה ישוע מלשון ישועה או יוחנן מלשון יהוה חנן ודוגמאות רבות נוספות. לכן הקוראים בתנ”ך ובברית החדשה בשפות זרות לעברית, עלולים לאבד ממורכבות הסיפור.
החבר’ה נדרכים בציפייה ומצלמים את העיר, למרות שהשכונות שדרכן אנחנו נוסעים לא מרשימות ולא ייחודיות בשלב זה. ירושלים היא עיר הבירה של ישראל, אך אין להסיק ממנה על הנעשה בשאר הארץ. ההבדלים בין תל אביב לירושלים, בין המרכז לפריפריה, בין העיר לכפר ובין שכונות ויישובים ערביים לאלה היהודיים משמעותיים ביותר. בעוד שתל אביב היא המרכז התרבותי־כלכלי, ירושלים היא הבירה הפוליטית. למרות שכל תל אביבי ממוצע מאמין שתל אביב היא מרכז העולם, הרי שהעיר הגדולה בישראל היא ירושלים עם מעל 900 אלף תושבים.2
אנחנו מגיעים לתצפית טיילת ארמון הנציב. אם הייתי צריך לבחור באתר אחד בלבד וממנו להציג את ישראל בפני מבקר, לכאן הייתי מגיע. טיילת ארמון הנציב, נקראת גם טיילת האז, על שם דני האז, עולה מקליבלנד שנפל במלחמת שלום הגליל. מן התצפית, אפשר לראות את ירושלים ולסקור כמעט כל נושא. מסיפורי התנ”ך והברית החדשה, היסטוריה, גאוגרפיה ופוליטיקה עכשווית.
אני מביט בחברי הקבוצה כשהם יורדים מהאוטובוס, קבוצת אינדיבידואלים. הם אינם יודעים שבעוד כמה ימים יהפכו לקבוצת חברים מגובשת.
הבחור שעוכב על־ידי הביטחון בשדה התעופה מסקרן אותי, אני הולך לידו ופותח בשיחה. כארים נולד בקנדה. הוריו מעיירה בשם מרג’עיוּן שבלבנון, ממנה היגרו לקנדה בשנות ה־70. במרג’עיון “ביקרתי” במסגרת שירותי הצבאי בצנחנים בתחילת שנות ה־90. בקיץ 2006, כשכארים ביקר את משפחתו שנותרה בלבנון, נפתחה מלחמת לבנון השנייה. הוא חווה את הפגזות חיל האוויר הישראלי, ואני חוויתי את הפגזות טילי חיזבאללה. אני מזהה פוטנציאל לשיח מרתק.
אחרי כמה דקות של צילומי סלפי למיניהם, אנחנו מתחילים בתצפית:
כיפת הזהב במרכז. לפניה: החומה הדרומית של העיר, עיר דוד ונחל קידרון. ברקע, רכס הר הזיתים כששלושת המגדלים זקורים מעל שאר בנייני העיר: כנסיית העלייה, אוגוסטה ויקטוריה ובניין האוניברסיטה העברית. משמאל לכיפה המוזהבת, אני מציין את הר ציון, ומימין לכיפה את בית הקברות היהודי שעל הר הזיתים.
המבנה הפוליטי המורכב של העיר ברור מנקודה זו: מימין לעיר העתיקה – ירושלים המזרחית ומשמאלה מערב העיר. מהו הגבול, האם יש גבול, האם קו שביתת הנשק הוא גבול.3 עצם ציון העובדה שקיימת חלוקה, יכולה להיתפס כעמדה פוליטית, כפי שהתעלמות מחלוקה זו גם היא מבטאת עמדה פוליטית.
כמה אנשים גרים בירושלים, האם אנחנו סופרים אזרחים, תושבים, אני מתעלה על עצמי ונמנע מלהציף את השאלות הפוליטיות העולות במוחי. אפילו שאלה פשוטה כמו כמה אנשים גרים בעיר, דורשת הבנה מעמיקה של הפסיפס האנושי הכמעט בלתי אפשרי של ירושלים. אני מתחמק באלגנטיות משאלות בנושא, “ניגע בזאת בהמשך,” אני מבטיח. אי אפשר להבין את ההווה ללא הכרת העבר.
תצפית נוף זו, היא מהמרגשות בעולם. ירושלים גרמה לאנשים להתאהב, לעשות, לבכות, לכתוב, להאמין, לכבוש, להרוג ולמות עבורה, יש והיא מעוררת תשוקה קיצונית. זהו יופייה וזוהי צרתה.
אני מבטיח סיפור שיארך כשתים־עשרה דקות, אבל אני יודע שייקח בידי לא פחות מעשרים דקות.
סיפורה של ירושלים מורכב ומרביתו מבוסס מדעית. עם זאת, הסיפורים המשמעותיים והמשפיעים ביותר תלויי אמונה. בקבוצה רב־תרבותית, רב־דתית ומגוונת, חלק מהשומעים יבינו קטעים מסוימים כאגדה אורבנית, בעוד אחרים יראו באותם חלקי סיפור עובדה היסטורית ואף אירוע מכונן. בקבוצות מן הסוג הזה, המשתתפים רואים עצמם כאינטלקטואלים פוסט־דתיים. מחר, באתרי העיר העתיקה, אדע אם אכן הם כאלה.
הסיפור שלנו מתחיל לפני כ־3,700 שנים.
על־פי המסורת המקראית, הגיע אברהם להר המוריה הנמצא במקום שבו ניצבת כיום כיפת הזהב. על־פי אותה מסורת, זהו גם מקומה של אבן השתייה המהווה את תשתית העולם. במקום, התקיים הסיפור הידוע של עקדת יצחק. “…קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה…” (בראשית, כב ב). למוסלמים שבינינו, הסיפור דומה אך שונה. אכן, הייתה עקדה אך לא של יצחק אלא של ישמעאל. לא בהר המוריה אלא בג’בל ערפאת שבמכה.
המקרא ממשיך ומספר על אברהם ושרה שהולידו את יצחק, יצחק ורבקה הולידו את יעקב.
יעקב ובניו מגיעים למצרים בעקבות בצורת ומוצאים עצמם על משפחותיהם כעבדים. עם חלוף השנים, משה, בעזרתו של אלוהים או ההפך, הובילו את בני ישראל במשך ארבעים שנים חזרה לארצם.
בני ישראל יכלו לבחור בנתיב הקצר אשר היה מעלה אותם דרך מערב סיני לאורך הים התיכון, דרך אזור הידוע כיום כרצועת עזה. דרך זו, הייתה מובילה את בני ישראל הנמלטים ממצרים להתנגשות עם שבטי הפלישתים. ברור היה למשה, שדור העבדים לא יכול היה להתמודד עם אותם פלישתים בעלי אמצעים ועדיף היה “לבלות” את ארבעים השנים הבאות במדבר, בטיפוח דור חדש ללא תפיסת העולם העבדותית. בסופו של דבר, הם חצו את הירדן, כבשו את יריחו והתנחלו ברחבי הארץ.
בני ישראל חיו במבנה שבטי, כמקובל באותה תקופה ובמובן מסוים מקובל עדיין במזרח התיכון. המבנה השבטי הוא אחד האתגרים המרכזיים העומדים היום בפני מבנה המדינה המודרנית. הם הונהגו על־ידי נביאים ושופטים וניהלו מערכת יחסים מורכבת עם שכניהם עובדי האלילים, אם היו אלה המואבים, האדומים, הכנענים, המדיינים, הפלישתים ואחרים.
אחד מאותם נביאים היה שמואל. העם ביקש ממנו שימליך עליהם מלך כנהוג בקרב העמים השכנים “ויאמר אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים” (שמואל א ח, ה).
שמואל, הביע אי־נחת מהעובדה שהעם העדיף מלך על פניו ואולי אף על פני אלוהים. הלחץ הציבורי גבר, ושאול הומלך והיה למלך הראשון.
על שאול היה לאחד את הממלכה ולבנות כוח צבאי שיוכל להתמודד עם השכנים הפלישתים. שאול ובניו נפלו בקרב כנגד הפלישתים בהר הגלבוע והממלכה המאוחדת לא הוקמה. שאול הוחלף בדוד, למרות היות דוד משבט יהודה, בעוד ששאול היה משבט בנימין. סיפור עלייתו של דוד למלוכה, הוא אחד הסיפורים המרתקים במקרא.
דוד איחד את הממלכה, הביס את הפלישתים והפך לאחת הדמויות המרכזיות והמשמעותיות במקרא אם לא המשמעותי שבהן. כשהגיע דוד לגבעה הפרושה בינינו לכיפת הזהב, הוא כבש אותה משבט היבוסי והגדיר אותה כעיר דוד.
ירושלים צמחה למרות מיקומה ולא בזכותה.
ירושלים נשלטת מההרים הסובבים אותה, סובלת ממקור מים מוגבל ואינה ממוקמת לאורך ציר מסחר משמעותי. בניגוד לערים מרכזיות אחרות, מפתיעה התפתחותה של העיר לאור מיקומה הלא מבטיח. ההרים מצפון נראים לעין ומאפשרים כיבוש צבאי. ואכן, הכובשים־משחררים השונים לאורך הדורות תמיד תקפו את ירושלים מצפון, ככתוב: “…מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ…” (ירמיהו א’, יד). מקור המים הזמין היחיד הוא מעיין הגיחון הממוקם במורדות הגבעה, מחוץ לעיר. על מיקומה המרוחק של ירושלים מציר תנועה, אנחנו למדים מספר שופטים. “…והיום רד מאוד ויאמר הנער אל אדוניו לכה נא ונסורה אל עיר היבוסי הזאת ונלין בה” (שופטים יט, יא). אפשר להניח שיש לסור אל העיר כי היא לא על אם הדרך.
אם כך, למה ירושלים?
דוד בנה והגדיר את ירושלים כמרכז מדיני, רוחני וצבאי ועל כן מן הראוי שמקדש שיכיל את התורה שניתנה בהר סיני ייבנה בה. דוד לא זכה לבנות את המקדש, אך בנו שלמה הקים את בית המקדש במקום שבו זיהו את סיפור העקדה. זהו בית המקדש הראשון.
עם מותו של שלמה, צאצאיו לא יכלו לשמר את הממלכה אשר ירשו, והעם התפלג בין מלכי ישראל ומלכי יהודה. “…כה אמר יהוה אלוהי ישראל הנני קורע את הממלכה מיד שלמה…” (מלכים א יא, לא). השנים חלפו, ובמאה השמינית לפנה”ס ממלכת אשור פלשה מצפון, השמידה את ממלכת ישראל וכילתה את מרבית שטח ממלכת יהודה. חזקיהו מלך יהודה הכין את ירושלים לבואו של סנחריב והצליח למנוע מהאשורים לחדור לירושלים. איך? נגלה זאת בהמשך כשנסייר בעיר העתיקה. היו אלה הבבלים, אשר בשנת 586 לפנה”ס, כבשו את ירושלים והחריבו את העיר ואת בית המקדש. היהודים הוגלו לבבל.
כמובן שלא כל האוכלוסייה הוגלתה. בין הגולים נמנו העילית החברתית והכלכלית, מעמד הביניים ומספרי וכותבי הסיפורים שבלעדיהם אין היסטוריה.
וכך: “על נהרות בבל שם ישבנו, גם בכינו, בזכרנו את ציון” (תהילים קלז, א). תודות ללהקת בוני אם שיצאו עם סינגל בשם By the rivers of Babylon בשנת 1978, הטקסט ידוע גם בקרב אלה שלא בקיאים בכתוב בספר תהילים.
ממלכת בבל נפלה גם היא כדרכן של אימפריות ואת מקומה תפסה ממלכת פרס. היה זה המלך כורש אשר יצא בהצהרה לפיה התיר ליהודים לשוב אל בתיהם ולבנות מחדש את בית המקדש: “… כה אמר כורש מלך פרס. כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים…” (עזרא א, ב). ליהודים יש נטייה לחלק את העולם בין אוהבי העם היהודי לבין שונאיו, מעין חלוקה לשחור ולבן. ואכן ההיסטוריה היהודית, תשפוט את כורש מלך פרס לחיוב. יש לזכור, יחסים בין-לאומיים מורכבים לאו דווקא מיחסי אהבה ושנאה אלא מאינטרסים אישיים ולאומיים. כורש היה זקוק לאוכלוסייה תומכת ויעילה בקצה האימפריה, היהודים ידועים היו בנטייתם ליצירה ולפיתוח עסקי, בהנחה שמאפשרים להם חופש כלכלי וחופש רוחני. ואכן כך היה. עם שובם לארצם, נבנה בית המקדש השני.
ארון הברית אבד עוד לפני חורבן הבית הראשון, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו. לא אחת, תהיתי איך ארון ברית הולך לאיבוד? בבית המקדש השני הוצבה מנורה עם שבעה קנים ששימשה כסמל מרכזי.
ושוב, נפילתה של אימפריה. בשנת 333 לפנה”ס, האימפריה הפרסית קרסה ועלתה במקומה האימפריה היוונית. לממשק בין התרבות היוונית עם התרבות המזרחית המקומית קוראים הלניזם. אימפריה זו הייתה שונה מקודמותיה בכך ששלטה והשפיעה על כל תחומי החיים: ארכיטקטורה, פנאי, ספורט, תיאטרון, ספרות, שפה, שמות ואפילו אמונות המבוססות על המיתולוגיה היוונית ואליליה. בזהירות, אפשר להקביל את ההשפעה היוונית “לאמריקניזם” המשפיע עלינו תרבותית וסובב אותנו מכל עבר. בזווית העין, אני מבחין בבחורה בשם סטפני המהנהנת למשמע המושג “אמירקניזם”. אני מנסה להבין את פשר ההנהון. האם היא מקבילה את האמריקניזם לקולוניאליזם, ואולי היא מניחה שישראל היא בעצם קולוניה אירופית או אמריקאית, מה הן עמדותיה כלפי ישראל, אני תוהה. ואולי סתם הנהנה בראשה כשנזכרה במאמר שקראה או כתבה בנושא. סטפני, בימאית ומפיקת סרטים דוקומנטריים, גרה בקליפורניה, ואכן במהלך הטיול היא תהיה ביקורתית מאוד כלפי ישראל ומדיניות ארצות הברית במזרח התיכון.
אני לא יודע מה צופן העתיד לאמריקניזם, אך את ההלניזם אפשר עדיין להרגיש דרך תרבות הספורט, התיאטראות, הדמוקרטיה, והוגי הדעות כסוקרטס ואפלטון הנלמדים בימינו.
ההלניזם השפיע על התרבות היהודית במגוון דרכים. בנוגע לאלים היווניים, ליהודים כבר הייתה אמונה מבוססת והם לא היו מעוניינים באלים החדשים שהיו ליוונים להציע, די היה ליהודים באל אחד. דחיית האלים המקובלים על האימפריה היא מתכונת לאתגרים עתידיים.
לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון, הארץ מצאה עצמה בין ממלכת בית תלמי לבין בית סלווקוס, שהיו שתי ממלכות הלניסטיות שנהוג לכנות את שתיהן “יוונים”.
העם היהודי, המקופח מבחינה מדינית ודתית, פתח במרד. את המרד הובילו החשמונאים הידועים גם בכינוי ה”מכבים”. העיתוי הפוליטי היה נכון. המרד התבצע בריק השלטוני שבין נפילת האימפריה ההלניסטית לבין עליית האימפריה הרומית. המשטר הישן היה חלש מכדי להתמודד עם כמה מוקדי מרידות ברחבי האימפריה, ואילו האימפריה הרומית המתחזקת, תמכה בעמים ובמורדים שסייעו לה בהחלשת ההלניסטים. כך, קמה לה ממלכה יהודית עצמאית בהנהגת השושלת החשמונאית שהאריכה כמאה שנים. מחד גיסא, ואקום שלטוני מהווה חלון הזדמנויות, כדוגמת חלון ההזדמנויות שזיהה בן־גוריון כאלפיים שנים מאוחר יותר, ומאידך גיסא ואקום שלטוני הוא מבסיסי אי־היציבות במזרח התיכון.
התקופה החשמונאית הסתיימה עם המלכתו של הורדוס. הורדוס היה דמות רב־גונית וחשובה שעוד נעסוק בה רבות. בין היתר, הוא בנה את קיסריה כעיר רומית מרשימה, שיפץ את מצדה כמעוז מקלט וכמובן הגיע לירושלים והגדיר מחדש מקדש מהו. הורדוס שיפץ את בית המקדש בממדים ובפאר באופן שלא נבנה כמותו מעולם.
עם מותו של הורדוס, הרומאים החלו לשלוט במרחב בעזרת נציבים כדוגמת פונטיוס פילאטוס, אשר הרשיע את ישו ודן אותו לצליבה. כארים מהנהן בראשו כשהוא שומע את השם פונטיוס פילאטוס. ואני, תוך כדי דיבור, מבין שכארים הלבנוני הוא ככל הנראה נוצרי.
בשנות ה־60 של המאה הראשונה לספירה, היהודים אשר היו מסוכסכים עם שכניהם ובינם לבין עצמם, מצאו את עצמם נגררים למרד חסר סיכוי נגד הרומאים, אשר הוביל לחורבן ירושלים ולחורבן המקדש בשנת 70 לספירה. המקדש שעמד כמעט ברציפות כאלף שנים, למעט תקופת גלות בבל, והיווה את עמוד התווך הרוחני של עם ישראל, חרב. במידה מסוימת, היהדות הרבנית כפי שהיא כיום, היא תגובה לחורבן. אלפיים שנים מאוחר יותר, עדיין קיים יום שבו יהודים שומרי מצוות צמים בו לזכר חורבן המקדש הראשון והשני, זהו ט’ באב. בכל חתונה יהודית אנחנו נוהגים לשבור כוס על מנת שחלילה לא נשמח ללא זיכרון אותו חורבן. ניתן ללמוד מכך על מקומו של חורבן בית המקדש בהוויה היהודית וזיכרון יהודי מהו.
עוד אני מדבר על חורבן, וברקע נשמעים קולות ירי מאזור שכונת סילוואן ממזרח לעיר העתיקה. אלה הם זיקוקים, אני מסביר, צעירים נוהגים לשעשע את עצמם בזיקוקים בעונת החתונות, בחגים ועם סיום הלימודים. קול הזיקוקים מתווסף לפסקול העירוני.
בעודי משרה ביטחון, אני מהרהר ותוהה: ייתכן שזהו עוד אירוע בטחוני קל שמתרחש לעיתים במזרח העיר ושלא יגיע לכותרות? מאחר שלמשתתפים אין את הידע ואת הכלים להתמודד עם נושאים פוליטיים שבהם אגע בהמשך, אשמח להתקדם ולהתעלם, אך מחובתי להסביר את מקור הרעש. אני בוחר להסביר: “סביר שאלה קולות נפץ של צעירים משועממים, אבל ייתכן שאלה הם קולות של מהומה במזרח העיר. בימים הקרובים, נכיר את הסוגיות הפוליטיות הסבוכות שלירושלים יש להציע. צלילים אלה מזכירים לנו שבעודנו עוסקים בהיסטוריה, ירושלים העכשווית רוחשת פעילות. על מנת להבין את אירועי ההווה נכיר תחילה את מורכבות העבר. “הקבוצה סומכת על שפת הגוף הנינוחה שלי, שניים מחברי הקבוצה נעמדים בהקשבה דרוכה בשל מקור הרעש שנדם בינתיים.
אני מתגבר על הסחת הדעת וממשיך מחורבן אחד למשנהו.
שישים ושתיים שנים אחרי חורבן בית המקדש, התקיים מרד נוסף. מרד בר כוכבא שכלל שלוש שנות לחימה וגרר בעקבותיו חורבן. החג ל”ג בעומר מציין את ניצחונותיו של המנהיג היהודי בר כוכבא ומתעלם מסוף הסיפור: חורבן ערים וכפרים יהודיים, מות אלפים, איסור סמיכה, הפיכת ירושלים לעיר אלילית בשם איליה קפיטולינה ואובדן השמות ישראל ויהודה לטובת השם “סוריה פלשתינה”, מושג המלווה אותנו במאבק העכשווי בתיאורי השטח כארץ ישראל אל מול פלשתין.
בעוד אני עוסק במאה השנייה לספירה, עליי לחזור לאירוע מכונן שקרה בתחילתה של המאה הראשונה. מדובר כמובן בהולדתו של ישו. קובץ האנשים שהאמין בישו כשילוב של משיח בן האלוהים והאל עצמו, הלך וגדל. היה זה קונסטנטינוס קיסר רומא, שבמאה הרביעית לספירה, הגדיר את הנצרות כדתה של האימפריה הרומית ועל־פי המסורת שלח את אימו הלנה לארץ הקודש על מנת לזהות את המקומות הקדושים. הלנה זיהתה את מקום הצליבה, ונבנתה כנסיית הקבר שנמצאת כמה מאות מטרים משמאל למתחם הר הבית. הלנה זיהתה, בין השאר, את נקודת עלייתו לשמיים מהר הזיתים, אותה אפשר לראות מהנקודה שבה אנחנו עומדים. כך נבנו הכנסיות הראשונות ומאחר שמרכז השלטון עבר מרומא לביזנטיון, התקופה מכונה התקופה הביזנטית. המאות הרביעית, החמישית, השישית והשביעית חלפו.
בתחילת המאה השביעית, היה זה הנביא מוחמד שחשף את האסלאם בפני העולם. עם מותו, פתחו המוסלמים במלחמת דת, “ג’יהאד”, וכבשו את מרחב המזרח התיכון ועוד. למעשה, אז נוצר העולם המוסלמי כפי שאנו מכירים אותו כיום. עם התפשטות האסלאם, מתרחבת איתו התרבות הערבית, והעולם הערבי מתעצב.
האסלאם קידש את ירושלים: “השבח לזה אשר הסיע את עבדו עם ליל ממסגד אל חראם אל ‘מסגד אל־אקצה’ אשר בירכנו סביבו כדי להראותו מאותותינו הרי הוא הכול שומע והכול רואה” (סורת אל אסרא מתוך הקוראן). המוסלמים בהנהגת החליף השני עומאר בן אל ח’טאב, זיהו את אל אקצה באותו מקום שבו עמד בית המקדש השני ושבו עמד המקדש הראשון אשר הנוצרים והיהודים מזהים בו את הר המוריה. מסורת מאוחרת יותר מספרת, שכשהגיע מוחמד לאל אקצה, הוא הגיע רכוב על אל בוראק (סוס מכונף), קשר את אל בוראק בפינת הכותל המערבי הקדוש ליהודים, לכן הוא קרוי בפי המוסלמים “קיר אל בוראק”, עלה לרקיע השביעי מלווה במלאך גבריאל ושם קיבל את מצוות התפילה.
ובכן, לפנינו: המקום הקדוש ליהודים, הקדוש לנוצרים והקדוש למוסלמים.
בקיץ 1099, בעקבות מציאות חברתית כלכלית ופוליטית ברחבי יבשת אירופה, היו אלה הצלבנים שצרו על העיר וכבשו אותה.
המקום המזוהה עם אבן השתייה ועקדת יצחק, שעליו נבנה בית המקדש הראשון ושעליו נבנה בית המקדש השני, שנהיה לעיי חורבות לפני שזוהה כאל אקצה, המקום ממנו עלה מוחמד השמיימה, הפך לכנסייה ולמרכז השלטון הנוצרי הטמפלרי.
ב־1187 היה זה צלאח א-דין, גדול מנהיגי העולם הערבי־מוסלמי בכל הזמנים, אם כי הוא עצמו היה כורדי, שכבש את ירושלים, גירש את הצלבנים והחזיר את אל אקצה לידי האסלאם. יחסית למנהיגי העבר ולחלק ממנהיגי ההווה, צלאח א-דין היה סבלן ומתון. עם זאת, אסור היה ליהודים להתפלל במתחם אל אקצה והם נאלצו לחפש אתרי תפילה חליפיים במקטעים חשופים של קירות התמך הסובבים את מתחם ההר. בכללם, חלק קטן וחשוף של הקיר המערבי של מתחם בית המקדש החרב. הם החלו להתפלל, ללמוד ולבכות על מר גורלם במקום שמוכר לנו ככותל המערבי.
הצלבנים שחזרו למרחב, אם כי לא לירושלים, גורשו סופית על־ידי הממלוכים.
לשמע המושג “ממלוכים”, פניו של זאק מקבלות עיוות קל ומבטו שואל ללא מילים, מי הם לעזאזל הממלוכים? הממלוכים היו חיילים עבדים, שנאלצו לקבל על עצמם את דת האסלאם. הם הובאו מצפון מערב אסיה, ביניהם טורקים, צ’רקסים, מונגולים כורדים, גאורגים ואחרים. חליפות בית עבאס שמרכזה היה בבגדד ניצלה את ניתוקם ממשפחתם בגיל צעיר. הניתוק יצר תלות ונאמנות לשליט, בניגוד לנאמנות המשפחתית שבטית שהייתה מקובלת. עם התפוררות בית עבאס, ניצלו הממלוכים את כוחם הצבאי והפכו בעצמם לאימפריה. הסולטנות הממלוכית שמרכזה במצרים שלטה במרחב.
אני מתעלם מהפרסים, מהמונגולים, מהסלג’וקים… שומר על פשטות ומנסה להיצמד לעיקר. דילן צוחק: “פשטות כבר לא תהיה בטיול הזה.”
במאה ה־16, כבשו את המרחב הטורקים שעמדו בראש האימפריה העות’מאנית. מרבית המבנים שנראה בעיר העתיקה הם למעשה מתקופה זו לרבות חומות העיר העתיקה. האימפריה העות’מאנית קרסה במלחמת העולם הראשונה, ובמקומה הגיעו הבריטים.
הנציב הבריטי ישב כמה מאות מטרים ממזרח למקום שבו אנחנו עומדים. על כן הטיילת שבה אנחנו יישובים נקראת טיילת ארמון הנציב, בנוסף לשמה טיילת האז. הבריטים, בעזרת הצרפתים, עיצבו את המזרח התיכון כפי שאנחנו מכירים אותו כיום.
ב־1948, הוקמה מדינת ישראל. כתוצאה מהמלחמה, מערב העיר הפך לשטח מדינת ישראל והיה לבירתה. ואילו על מזרח העיר השתלטה מדינת ירדן. בשנת 1967, עם מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל השתלטה על מזרח ירושלים. העיר שוחררה ואוחדה על־פי הנרטיב היהודי ישראלי, ונכבשה על־פי הנרטיב הערבי פלסטיני.
השליטה אינה באמת מלאה וישנן שכונות שלמות שמדינת ישראל שולטת בהן באופן תאורטי בלבד, אך אני לא נכנס לעומק הדברים בשלב הזה.
אלה היו 3,700 שנות היסטוריה בעשרים וחמש דקות.
את השקיעה אי אפשר לראות מנקודת התצפית, אך היא צובעת את מזרח העיר בגוון ייחודי. החברה מצטלמים וחוזרים לאוטובוס.
בנסיעה הקצרה למלון, דילן מספר על עצמו ועל הארגון שבו הוא עובד ואשר מימן את הטיול. מדובר בארגון יהודי הרואה לנכון לחשוף את פניה של ישראל בפני מעצבי דעת קהל בין-לאומיים. התורמים לארגון הם כמה קרנות משפחתיות המעורבות בעשייה חברתית בישראל. אין ספק, שהתורמים אוהבים את ישראל ורוצים ליצור קשר פרודוקטיבי בין ישראל לבין המשתתפים. הארגון מאמין שישראל היא מקום מורכב ולכן אמפתיה לישראל ולמרחב לא סותרת ביקורת נוקבת כלפי הנהגה ומדיניות זו או אחרת, והיא לא באה על חשבון הבנה וקשר עם העם הפלסטיני. בקונפליקט הקיים בין העמים, אין שום כוונה לבחור בין השניים. בדילמה שנוצרה בקרב הקהילה הבין-לאומית שבה יש לבחור בין “פרו־ישראל” ל”פרו־פלסטין”, אפשר להיות “פרו” שניהם, מסביר דילן. סטפני מציינת שהתוכנית לא מאוזנת מאחר שנבלה צוהריים אחד בלבד ברמאללה ובבית לחם. ״התוכנית אינה מאוזנת״ אישר דילן, זוהי לא תוכנית המוגדרת כ”מסע ישראלי פלסטיני”, אלא מסע ישראלי. עם זאת, ברור שאי אפשר להבין את החברה ואת הפוליטיקה הישראלית בלי הבנה מסוימת של הקונפליקט והמציאות הפלסטינית, ולכן נעסוק בה לא מעט. “אני מזכיר,” ממשיך דילן, “שזוהי לא תוכנית על הקונפליקט, אלא על ישראל.”
הקבוצה מגיעה למלון שבמרכז העיר. בערב, יאכלו עם דילן במסעדה סמוכה. חלקם לא ישנו בשלושים ושש השעות האחרונות.
מחר, יתחיל הטיול באמת.
1 “בכל ההיסטוריה הצבאית לא נוצרה עוד יחידה צבאית שרוחב חזית לחיצתה לא היה אפילו רוחב של כביש, ומידת רוחב זו קבעה את גורל המדינה.” בני מרשק, קצין התרבות החטיבתי, על הגדוד החמישי, חטיבת הראל
2 על־פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכון ל־2017 – 901,302 תושבים
3 קו שביתת הנשק בין ישראל והירדנים בין השנים 1949 – 1967, מכונה גם הקו הירוק
