החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אשתתי

מאת:
הוצאה: | 2014-12 | 72 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

בספרה השני "אשתתי" ממשיכה דנה ג. פלג לתאר באמינות וברגישות יחסים ודמויות הנטועות בהוויה הלסבית בישראל. הפעם, כנרמז משם הספר, עוסקים הסיפורים בזהותן של נשים ביסקסואליות ולסביות בתוך זוגיות, במשפחה, בקהילה ובעולם המורכב של תחילת המאה ה-21.

דנה ג. פלג (פייביש), היא סופרת, מתרגמת ועיתונאית.

עוד מיצירותיה של דנה ג. פלג: "תאנים אהובתי" ו "קדושה".

מקט: 6-317-10
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


אִשתהּ

"אבא, הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה", היא אמרה לאבא שלה בסלולארי, אחרי שהעיר, "מה, אתם נשואות". הוא אמר "אתם" בטון שנדמה לה מודגש, במין התרסה לא לגמרי סמויה. השיחה החלה כשנזכרה בדרך לשדה התעופה שרצתה לשאול אותו משהו על מלחמת סיני, "מלחמת קדש", הוא תמיד היה אומר את זה באותו טון אירוני, היא הרהרה, שבו אמר עכשיו את ה"אתם". ואולי היא מדמיינת. בכל אופן, הוא שהיה במלחמה הזאת, שקיבל צו שמונה, שבגללו שירת שלוש שנים ולא שנתיים חצי כמו ששירתו אז, הוא בהחלט היה האדם לברר איתו, אותו פרט שלא הבינה. "למה המלחמה פרצה בכלל?" היא שאלה אותו. בבוקר דיברו ברדיו על כך וכך שנים למלחמה, הסבירה לו, מישהו הוציא ספר, משהו על גבולות הלחץ האמריקאי, ופתאום השאלה הזאת התחילה להטריד אותה, והיא היתה חייבת להבין, מה קרה שם, בעצם.

אבא שלה הרצה בפניה באריכות, כדרכו, כשהוא סוטה לכל כיוון אפשרי אליו הובילו אותו האסוציאציות שלו, ובסוף שאל: "מאיפה את מדברת"? –"משדה התעופה" היא ענתה כי האוטובוס בדיוק עבר את השער, נכנס ועצר בטרמינל. "בשביל זה לבזבז שיחות בפלאפון", הוא התפלא, והיא אמרה שזה פשוט מעניין אותה. "מה את עושה בשדה התעופה?" הקשה, כאילו לא ידע שאשתה שוהה בארה"ב, או ליתר דיוק, ששהתה שם בשלושת השבועות האחרונים. היא הזכירה לו. "נו, ולא לקחת מישהי אחרת?!", התגרה בה.

"כן, אנחנו נשואות", היא המשיכה בכעס אחרי ההערה ההיא שלו, "יש לנו חוזה חיים משותפים ודירה, מה עוד אתה צריך?" "טוב, טוב", הוא אמר בעוגמה, "אף אחד כבר לא מבין את הבדיחות שלי". האוטובוס הגיע סמוך לאולם מקבלי הפנים, והיא ירדה והמשיכה לדבר למרות שהאוזן שלה כבר התחממה. "אני מצטערת, אבא'לה", היא נסתה לגרום לו להרגיש קצת יותר טוב. "תודה על התשובה שלך. עכשיו אני חכמה יותר". "טוב, ביי", הוא אמר וניתק מיידית, משאיר אותה, כמו תמיד, קצת נעלבת, תוהה אם ההתנצלות הגיעה אליו בכלל.

היא סגרה את הסלולארי בנקישה והתבוננה בלוח הנחיתות. היום אשתה מגיעה בטיסה מסן פרנסיסקו דרך טורונטו ומשם, היישר לכאן. היא הקדימה בשעה וחצי, חשבה שהתנועה תיקח הרבה יותר זמן. 17:30, נכתב בירוק ליד "טורונטו", ו"סופי", הטיסה אפילו מקדימה, ועכשיו בקושי 16:00. היא מצאה לעצמה מושב פנוי ושיחקה כמה משחקים בסלולארי. בדקה הודעות, השאירה הודעות, קבעה פגישות, הלכה לשירותים כמה פעמים, כשבדרך חזרה מאחת מהן כמעט נתקלה בעובדת ניקיון ובמטאטא הגדול שלה תוך כדי שיחה, קמה מאותו מקום והתיישבה במקום אחר, והשעה היתה פתאום 17:00, והיא נהייתה קצרת רוח, הפסיקה לצותת לשיחות של אחרים, ואז נתקפה בגל ההתרגשות הזה, שאף פעם לא שוכח להגיע.

שלושה שבועות היא לא ראתה את חברתה, בת זוגה, אשתה. עשרים יום אם לדייק, אבל מי סופר. עשרים יום ועשרים לילה שבהם ישנה בצד שלה, בצד של אשתה, באמצע, וכל אלה בכיוון ההפוך. הלילות היו טרופים, וזוגתה חסרה לה מאוד מאוד. היא לא התחרטה שלא נסעה ולו לרגע, היא נהנתה מהרווקות המפתיעה הזאת, הימים היו מלאים לרוב, אבל עדיין, חסרונה של זוגתה הורגש היטב. לא שהחיים היו נטולי ריגושים בלעדיה, אבל העובדה שלא יכלה להיות שם איתה, שלא היתה יכולה להתגאות בה, למשל, בטקס שבו קיבלה מלגת מחקר יוקרתית. טקס קטן, אבל בכל זאת, בני זוג, זה התבקש, במיוחד לאור המחקר שלה בלימודי מגדר, קבלת פנים של החוג עם המרצים שחברתה טרם הכירה, ושהיו חשובים לה מאוד. רק שנה וחצי הן גרות יחד, ועוד לא היתה הזדמנות להציג אותה בפניהם, להכיר לה אותם, והנה ההזדמנות הראשונה הוחמצה.

שלוש טיסות הגיעו מניו יורק, כולן ב-16:59, כולן של אל על. טיסה אחת ממוסקבה, 16:52, כל אלה בכתום, ועוד שתי טיסות דלקו בירוק, עדיין ירוק בלי כוכבית מהבהבת, כלומר, טיסות שעוד לא נחתו. היא החליטה לעמוד סמוך למעקה, וברגע אחד הצליחה לתהות על מה ולמה הפאר הזה, שיש ומזרקות, לנסח תשובה מדויקת, שהתבססה על שתי תאוריות סוציולוגיות, אחת פוסט ציונית ורב תרבותית, וחשבה שזה נושא מצוין לקייס סטאדי, רק עוד לא היה ברור לה של מה.

היא חזרה למושב הפלסטיק לעוד חצי שעה, אין טעם לעמוד כבר מעכשיו, יהיה לה מספיק זמן לעמוד ליד המעקה הכסוף. די נעים כאן הרהרה, למרות כל הקיטש הזה. היתה אומרת שזה בטח בגלל המים. יש לה בבית מין מזרקה כזאת שתמיד עושה חשק לפיפי יותר ממה שיש, והיא טוענת שזה מנטרל אנרגיות שליליות או משהו כזה. אבל באמת, יש בזה משהו מרגיע, כמו פכפוך מי מעיין בהרים. או ניאגרה דולפת, חשבה בציניות, מספיק עם כל הממבו- ג'מבו הזה.

עיניה חלפו על פני היושבים מולה: גברים דתיים, זקָנים שחורים עם שיער שיבה, כיפות קטיפה שחורות, מדברים על לימוד תורה לעילוי נשמתו של מישהו, "בהזדמנות זו, שישמעו דבר תורה" אמר אחד מהם, מבוגר יותר, שזקנו היה יותר שיבה משחור, והשאר הנהנו בהסכמה. היא רשמה לעצמה רעיון למחקר, אולי פוסט דוקטורט על המגוון האנושי בשדה התעופה כמשקף נטיות חברתיות. היה לה ספר וטלפון סלולארי, והיא היתה יכולה לשוטט עוד קצת, אבל ההתרגשות כבר פשתה בה בכל הגוף, האיצה את זרם הדם, סחררה את צנטריפוגת המחשבות שבראש, והיא לא היתה מסוגלת להתרכז אפילו לא לרגע.

שלושה שבועות, עשרים יום. הגעגועים עלו בעיקר בשינה. איך שלא סִדרה את הכרית, אם סגרה את הכלבה בחדר העבודה, או נתנה לה לישון במיטה, בין אם השאירה חלון פתוח ובין אם לאו, שום דבר לא שינה את איכות השינה שלה, בוודאי לא שיפר אותה. ידידתה הרוחנית הציעה טיפול בהילינג, והיא סירבה. בימים שקדה על השיעורים הראשונים, לפני וקצת אחרי ששנת הלימודים החלה, שעות ארוכות בספריה, ולא מצאה דרך להימנע מאותם נמנומים חטופים שפקדו אותה, מתעוררת אחר חצי שעה- שעה, בהלם גמור, עדיין בתוך אותם חלומות, שחזרו בוריאציה כזו או אחרת על עצמם: אשתה חוזרת, הן מתחבקות, ואז היא הופכת למפלצת, לכלבה, לליצן יורק אש, זקן עבות צומח לה עד ברכיה, או שחברתה דוחה אותה מעליה וממשיכה הלאה. "פחד נטישה, תהיי בזה", אמרה לה הרוחנית והציעה שאם לא להילינג, לפחות תלך לפסיכולוגית, שתעזור לה להבין את זה קצת יותר טוב, אבל היא לא היתה הטיפוס, היא כבר ראתה איך פסיכולוגים מוציאים הון מהחברות שלה בלי שיגיעו לשום דבר רציני, כבר עדיף הילינג. או מסאז', אבל בכל אופן, אין לה כסף. הסיוטים האלה חזרו, בכל פעם שצנח ראשה על ספר, והמבהיל מכל היה שהם היו כל כך ממשיים, ובכל יקיצה לקח לה זמן להתעשת, להבין היכן היא נמצאת, להבדיל בין זמן החלום לזמן המציאות, ולעתים היה נדמה לה שצועדים מולה אנשים שחזרו מחו"ל עם עגלות עמוסות, ולא ספרניות הטרודות באיסוף ספרים מהשולחנות, שמתקילות אותה בשאלה "אפשר?" "כן", היתה משיבה, כאילו ביקש מישהו לעמוד לידה מאחורי המעקה, או לקחת עגלה, ורק כשנעלם הספר בין ספרים אחרים, אי שם בעגלת הספרים העמוסה, הבינה מה קרה והיכן היא נמצאת.

עכשיו היא היתה שם, בשדה התעופה, ולפניה אכן פסעו אנשים שזה עתה ירדו מטיסתם, עם עגלות עמוסות מטען. היא היתה עמוק בתוך המציאות, הסיוטים היו מאחוריה. היא עצמה את עיניה וניסתה לדמיין את אהובתה הנעדרת. גל ורוד כיסה את פניה וצווארה, תחושה מופלאה של אהבה ורוך, אבל היא לא הצליחה להעלות את דמותה הממשית מול עיניה. היא פקחה אותן. הטיסה מטורונטו, הודיע לוח הנחיתות שמעל, שהגיעה עכשיו ב-17:22, עברה לכתום עם כוכבית, והלב שלה החסיר פעימה. היא קמה, ממהרת לתפוס לעצמה מקום טוב ליד המעקה, כשלפתע שמעה קול יבבה נורא, "אבא" זעקה שם מישהי. היא הסתובבה, נזכרת לרגע בשיחה שניהלה לפני שעה וחצי עם אביה שלה. חצי מטר מאחוריה עמדו הגברים הדתיים במעגל, מסביב לאשה כבת 50, אולי יותר, במטפחת ראש שחורה, סוודר, חצאית עבה וגרבי ניילון כהים, שזעקה בקול מר: "אבא, אני רוצה את אבא שלי". דמעות עלו עכשיו בעיניה שלה, מאחורי המשקפיים הנתונים במסגרת פלסטיק אופנתית, והיא מיהרה לשפשף אותן, כאילו רק התעוררה, שלא יבחינו בה. "מה זה כל השטויות האלה", נזפה בעצמה, "על מה יש לך לבכות? מה, זה אבא שלך?!" "זה בטח כל הסיוטים האלה, והמתח, שמתחילים להשפיע", הסבירה לעצמה בטון בוגר ותכליתי. אבל כשהסירה את האצבעות מהעיניים, האשה ההיא עדיין עמדה שם, זועקת, ואשה אחרת הגיעה במרוצה ממקום אחר, לחבק ולנחם אותה, והיא התבוננה, בתמונה הכל כך אינטימית שהצטיירה שם, לעיני כל מי שרק חלף באיזור: הקשר העמוק שבין שתי הנשים, אחיות או קרובות, החיבוק שמעגל הגברים לא יכול היה לספק, והן עמדו שם בוכיות, ועכשיו כבר לא היה טעם להעמיד פנים, הדמעות זלגו מבעד למשקפיים, אל הלחיים, והיא נגבה אותן בטישו, ואז חזרה לעמדתה.

בסוף, אחרי נהר של חרדים בכובעים מעוצבים, ופאות עשויות היטב, אחרי המוני הורים שהתחבקו עם ילדיהם הקטנים והגדולים, אחרי קֶפּטנים ודיילות וטייסי משנה במדים מגוהצים ויפים, אחרי כל מיני אנשים שסירבו להתקטלג לתוך קטגוריה ברורה והתנהלו להם חסרי פשר מהמכס למסלול היציאה, היא הופיעה שם, אשתה, בשיער קצר יותר משום מה (נכון, היא נזכרה שסיפרה לה בטלפון שהסתפרה) בחולצה הכחולה הידועה והמוכרת, ובג'ינס חדשים כנראה, מאחורי עגלה עמוסה לעייפה, והיא רצה אליה, והן התחבקו ואפילו התנשקו קלות על השפתיים, למרות כל האנשים שמסביב, והלכו חבוקות, ולא היה אף לא שמץ קל שבקלים של דחיה, ואף לא צל צלה של מפלצת, אבל כן, היה שם משהו מוזר. משהו שחצץ ביניהן. לא זקן, ולא אש, רק מין תחושה מוזרה של זהות לא מוכרת.

הן עלו למונית, שהחליקה לה ישירות לביתן, חולפת על פני שדות ואוטוסטרדות ושלטי דרכים ופרסומות ענק ותמרורים ובתים כאילו היו פס רצוף אחד, וכשנכנסו הביתה, והכלבה קפצה עליה, והן החלו לפרוק את המזוודות, נשמע פתאום קול בראש שלה, ששאל: "מי זאת האשה הזאת, מה היא עושה פה", והיא נזכרה בשיחה שלה עם אבא שלה, ותהתה מה זאת התחושה הזאת, מה קורה פה. "כן", אמרה לה אהובתה הלא מוכרת כשהעזה לספר לה על התחושה החדשה. הן היו במיטה, היא החליטה להעלות את הנושא אחרי שליבְּנה בינה לבין עצמה את הסוגיות בעד ונגד, בזמן שהורידה את הכלבה, והחליטה שאין לה מה להפסיד, הן תמיד דיברו על הכל, ואין סיבה שזה לא יימשך ככה. ושוב בכתה בלי קול, כשעלתה במדרגות, רק למחשבה שאשתה תהיה שם, סוף סוף. "בוודאי שהשתניתי", היא שמחה להודות, "וגם את קצת אחרת. את אשתי, ואני בוחרת בך, ידעתי את זה כל הזמן, ועכשיו אני מרגישה את זה שוב". אבל המלים היו סתמיות כל כך לעומת מה שנאצר בגוף, והיא התקרבה אליה וחיבקה אותה, הן היו שתיהן ערומות, ואז מלמלה אשתה, כמעט מתוך שינה, הלומת ג'ט לג: "זה לא ייאמן. כשיצאתי מפה הייתי כל כך חרמנית. ועכשיו שאת פה, אני רוצה רק לישון", וצנחה חסרת אונים, ללא שליטה, אל גופה של אשתה, זו שמעולם לא סבלה את כובד משקלה, ותמיד היתה מנערת אותה מעליה, קצרת נשימה, זו שאליה התגעגעה כל כך באותם עשרים ימים, אהובתה נטולת הג'ט לג, שעכשיו לא היתה מסוגלת להירדם, אותה אהובה מפוכחת, אינטלקטואלית, אוהבת, מתוקה, שנמסה לה אט אט לתוך המגע החדש הזה שמעולם לא הכירה, של האשה שבה התאהבה שוב, בפעם האלף, במבט ראשון, באשה החדשה שנחה לה כאן בין שדיה, זרועותיה, ירכיה, וידעה שהיא כאן. היא חזרה. והחיים החדשים החלו. שוב. והיא נרדמה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אשתתי”