החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

איש הזאבים

מאת:
מגרמנית: ערן רולניק | הוצאה: | 1999 | 159 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

בפברואר 1910 התדפק על דלתו של פרויד בווינה צעיר רוסי עשיר, וביקש את עזרתו. במשך יותר מארבע שנים, שישה ימים בשבוע, טיפל פרויד בסרגיי פנקייב, אך הקשר ביניהם נשמר עוד שנים ארוכות.

חלום הזאבים של פנקייב הופך בסיפורו של פרויד לתיאור מפורט של משגל, שביצעו הוריו של המטופל בילדותו. באמצעות אותו חלום, שהפך לחלום המפורסם ביותר בתולדות הפסיכואנליזה, משתף פרויד את קוראיו במה שקורה מאחורי הקלעים של העבודה הפסיכואנליטית.

בשבעים השנים שחלפו מאז שפגש את פרויד נמשכו קשריו של 'איש הזאבים' עם ממשיכי דרכו של פרויד. סיפורו של סרגי פנקייב הוא יחיד במינו בתולדות הטיפול הנפשי, וניתן לעקוב באמצעותו אחר מהלך חייו, הנפשי וגם היומיומי, כמעט מיום היוולדו ועד ליום מותו.

כישוריו הספרותיים של פרויד הפכו את תיאורי-המקרים שלו ליצירות מופת ספרותיות, שפרצו אל מחוץ לגבולותיה המקצועיים של הפסיכואנליזה. עד היום מרתקים תיאורי-המקרים המעטים שכתב קוראים רבים, הנשבים בקסמיהם.

'איש הזאבים' הוא תיאור-המקרה הארוך והמפורט ביותר שכתב פרויד, והוא מופיע כאן לראשונה בתרגומו העברי.

ד"ר דרור גרין, שערך את תיאורי-המקרים של פרויד בעברית, הוסיף מבוא מקיף המציג את הרקע למפגש המיוחד שבין פרויד לבין סרגי פנקייב, ואת יחסיהם המיוחדים.

ספרים נוספים בסדרת 'הספריה לפסיכותרפיה': זיגמונד פרויד / הנס הקטן, זיגמונד פרויד / איש העכברושים, זיגמונד פרויד ויוזף ברויאר / מחקרים בהיסטריה, זיגמונד פרויד / שרבר, ד"ר דרור גרין / פסיכותרפיה ממבט אחר, ד"ר דרור גרין / תיאורי-המקרים של פרויד.

מקט: 4-386-0004
בפברואר 1910 התדפק על דלתו של פרויד בווינה צעיר רוסי עשיר, וביקש את עזרתו. במשך יותר מארבע שנים, שישה ימים […]

ד”ר דרור גרין

מבוא

בשמונה בפברואר, 1910, כתב פרויד לתלמידו וידידו פרנצי: “כתוצאה מהפצרתך המרשימה, שארשה לעצמי לנוח מעט, לקחתי על עצמי את הטיפול בחולה חדש מאודסה. זהו רוסי עשיר עם רגשות כפייתיים, ואני מרגיש כשיר להישגים יותר משהייתי אי־פעם” (Freud/Freanczi, 1993: 133).

כך החל הקשר רב־השנים בין פרויד לבין סרגיי פּנקייב, קשר שטבע את חותמו בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, ובמהלך חייו של המטופל.

חמישה ימים אחר־כך המשיך פרויד לדווח לפרנצי על מהלך הטיפול: “בסך הכל אני רק מכונה לעשיית כסף, והרביתי להזיע בשבועות האחרונים. צעיר רוסי עשיר, שקיבלתי לטיפול בשל נטיות כפייתיות, הודה בהעברות הבאות כלפי לאחר הפגישה הראשונה: רמאי יהודי, הוא היה רוצה לבוא עלי מאחור ולחרבן על ראשי” (שם).

אבל פרויד לא היה רק מכונה לעשיית כסף. מאוחר יותר, כאשר מטופלו ירד מנכסיו ונאלץ לעזוב את ארצו, היה זה פרויד שתמך בו בשעותיו הקשות, זמן רב לאחר תום הטיפול. נטיותיו המוזרות של המטופל החדש גירו את סקרנותו של פרויד והציבו בפניו אתגר חדש, שאותו פרש בפני קוראי תיאור־המקרה שלפנינו.

סרגיי פּנקייב מצא בפרויד יותר מאשר מטפל. עוד בטרם נפגשו, כאשר היה בטיפול אצל ד”ר דרוֹסנֶס באודסה, שמע על פרויד והתעניין בתיאוריה הפסיכואנליטית החדשה. שנה אחר־כך, בפברואר 1910, התקבל לטיפול אצל פרויד, טיפול שנמשך ארבע וחצי שנים, עד ליולי 1914. ב־1919, כשנה לאחר פירסומו של תיאור־המקרה, חזר פּנקייב אל פרויד לאנליזה קצרה. פרויד קיבל את מטופלו החוזר ללא היסוס, כדי לשוב ולבחון את ההעברה שלא התבררה די צרכה. הוא לא ביקש תשלום בעבור הטיפול, וכדי לפנות לעצמו זמן הפסיק את הטיפול בהלנה דויטש, תלמידתו וממשיכת דרכו. גם לאחר סיום הטיפול התקיימו לעתים קשרי מכתבים בין פרויד לבין מטופלו לשעבר. לאחר מותו של פרויד המשיך ארכיון פרויד בניו־יורק לשלוח לפּנקייב כספים שישלימו את הפנסיה הצנועה שקיבל באוסטריה.

בזכרונותיו של ד”ר סרגיי פּנקייב, הידוע בשם ‘איש הזאבים’, כתב מטופלו המפורסם של פרויד: “באנליזה שלי עם פרויד לא ראיתי בעצמי מטופל, אלא חשתי כשותף לעשיה, כחברו הצעיר של חוקר מנוסה היוצא לחקור יבשת חדשה שהתגלתה זה עתה (Gardiner, 1989: 140).

ניתן לשער שפרויד לא היה סומך את ידיו על הצהרה זו של מטופלו לשעבר, ומקריאת זכרונותיו של פּנקייב אפשר להיווכח, שבמקרים רבים הוא ביטל את פירושיו של פרויד כלאחר יד. עם זאת, ההערכה ההדדית ששררה ביניהם נותרה בעינה במשך עשרות שנים.

סרגיי פּנקייב מת בווינה בשנת 1979, בהיותו בן תשעים ושתיים. עד סוף ימיו התגאה בעובדת היותו המטופל המפורסם ביותר של פרויד. זה יכול להסביר את העובדה שנהג להציג את עצמו בשם ‘איש הזאבים’, לא רק בכותרת הספר הכולל את זכרונותיו, אלא גם כאשר התקשר לקארין אובּהולצר, אשר ראיינה אותו בשנים האחרונות לחייו, והציג את עצמו במלים: “מדבר איש הזאבים” (Obholzer, 1982).

תיאור־המקרה של ‘איש הזאבים’ הוא, כדברי פּנקייב, מסע אל יבשת חדשה. אותה יבשת חדשה, שהתגלתה זה עתה, היא התיאוריה הפסיכואנליטית, המבקשת למפות את נפש האדם. בתיאורי־המקרים שלו ניסה פרויד לחקור פיסות קטנות מתוך אותה יבשת, ובאמצעותן להאיר את התמונה כולה.

בתיאור־המקרה של ‘איש הזאבים’ כיוון פרויד את פעמיו אל אחד המחוזות הקדומים של הנפש, שעליו הצהיר בכותרת שנתן לתיאור־המקרה: ‘מתולדותיה של נוירוזת ילדות’. אבל ‘איש הזאבים’, מטופלו של פרויד, לא היה ילד, אלא איש צעיר בן עשרים ושלוש. מתוך סיפורו של סרגי פּנקייב בחר פרויד לתאר את נוירוזת הילדות שלו, ולא את מהלך הטיפול. בתיאור־המקרה התמקד פרויד בזאבים שראה סרגיי פּנקייב בחלום שחלם כשהיה בן ארבע, ואפיין באמצעותו את נוירוזת הילדות שלו. זוהי, אם כן, אנליזה של נוירוזת ילדות, שנעשתה חמש־עשרה שנים לאחר התהוותה, כפי שהעיד פרויד.

במשך ארבע וחצי שנים טיפל פרויד בסרגיי פּנקייב, שישה ימים בשבוע. תיאור־המקרה, מהארוכים והמורכבים ביותר שכתב פרויד, אינו מתאר את מהלך הטיפול, את השינוי שחל במטופל או את הטכניקה הפסיכואנליטית. במקום זאת הצביע פרויד, בהרחבה יתרה, על המקורות המוקדמים ביותר להפרעה נפשית בהיסטוריה של המטופל שלו. בהחלטה להימנע מתיאור המחלה, הטיפול בה והשינוי שחל במטופל, ויתר פרויד גם על “האפשרות להצביע על הקשר שבין מחלתו בתקופת הילדות לבין המחלה המוגדרת, שממנה סבל מאוחר יותר” (פרויד, 1999: 18).

בחירתו של פרויד לתאר דווקא את נוירוזת הילדות של המטופל שלו אינה מקרית. כפי שהרחבתי במקום אחר (ר’ גרין, 1998), שימשו תיאורי־המקרים הספורים שפירסם פרויד להצגת סוגיות מרכזיות בתיאוריה הפסיכואנליטית. נוירוזת הילדות של סרגיי פּנקייב שימשה כאן לא רק כהדגמה ליכולתה של הטכניקה הפסיכואנליטית לחדור אל מעמקי הארכיאולוגיה של הנפש האנושית, אלא גם כמטאפורה לתורה הפסיכואנליטית כולה, החושפת את רבדיו הקדומים ביותר של הלא־מודע.

תיאור־המקרה של ‘איש הזאבים’ נמנה עם שלושת תיאורי־המקרים החשובים ביותר שפרסם פרויד, הכוללים גם את ‘דורה’ ואת ‘איש העכברושים’. מקרים אלו מציגים סוגיות מרכזיות בתיאוריה הפסיכואנליטית, כפי שהם משתקפים בפרקטיקה הטיפולית. בשלושת המקרים מדובר במטופלים בהם טיפל פרויד לאורך זמן, שישה ימים בשבוע, לעומת ‘שרבר’ ו’הנס הקטן’, שאת תיאורי־המקרים שלהם כתב פרויד מבלי שפגש אותם ומבלי שטיפל בהם.

גיבורו של ‘איש הזאבים’ אינו סרגיי פּנקייב, שהיה מטופלו של פרויד, אלא ילד קטן שפרויד לא פגש מעולם. את סיפורו של אותו ילד, סרגיי הצעיר שחלם את חלום הזאבים, שמע פרויד מפיו של סרגיי בן העשרים ושלוש, כפי שאת סיפורו של ‘שרבר’ קרא בספרו האוטוביוגרפי של השופט שרבר. זו הסיבה שפרויד תבע ממטופלו “לבקר בקפדנות את זיכרונותיו” (פרויד, 1999: 22), עליהם ביסס את תיאור־המקרה. סרגיי פּנקייב אכן היה מטופלו של פרויד, אך הוא אינו גיבורו של תיאור־המקרה, ומהלך טיפולו אינו מתואר שם. סיפורו של סרגיי פּנקייב, שאותו שילבה ההיסטוריה של הפסיכואנליזה בסיפורו של פרויד, אינו הסיפור המתואר ב’איש הזאבים’. מבחינה זאת, צודק סרגי פּנקייב, כאשר הוא רואה בעצמו “שותף לעשיה, כחברו הצעיר של חוקר מנוסה היוצא לחקור יבשת חדשה שהתגלתה זה עתה.”

תיאורי־המקרים של פרויד עשויים לשמש כחלונות הצצה אל חדר הטיפולים שלו, אך למעשה אינם משקפים את עבודתו הטיפולית. פרויד נמנע במכוון מתיאור הטכניקה הפסיכואנליטית, והציג את מטופליו באמצעות נושאים מרכזיים מתוך התיאוריה הפסיכואנליטית. לכאורה, שימשו תיאורי־המקרים לחיזוק התיאוריה הפסיכואנליטית. למעשה, הם משמשים כגשר בין התיאוריה לבין הפרקטיקה, וכמודל לדורות של פסיכואנליטיקנים.

כתביו התיאורטיים של פרויד כוללים עשרות כרכים, אליהם נוספים כרכים רבים של חילופי מכתבים. לעומת זאת, פירסם פרויד כעשרה תיאורי־מקרים בלבד. ארבעה מהם פורסמו ב’מחקרים בהיסטריה’ שכללו את המקרה של אמי פוֹן נ’, המקרה של מיס לוּסי ר’, המקרה של קתרינה, המקרה של אליזבת פוֹן ר’ וגם את תיאור־המקרה המפורסם של אנה או, שנכתב בידי ברוייר.

רק מאוחר יותר, כאשר פירסם את תיאור המקרה של ‘דורה’ (קטע מתוך אנליזה של היסטריה), גיבש פרויד את סגנונו המיוחד, הז’אנר של תיאור־המקרה. אחר־כך פירסם את תיאור־המקרה של איש העכברושים (הערות על מקרה של נוירוזה כפייתית), את תיאור־המקרה של איש הזאבים (מתולדותיה של נוירוזת ילדוּת) ואת תיאור־המקרה של אשה הומוסקסואלית.

כמו־כן פירסם פרויד גם שני מקרים שגיבוריהם לא היו מטופליו: הַנְס הקטן (אנליזה של פוביה בילד בן חמש) ושְׁרֶבֶּר (רשימות פסיכואנליטיות על דו”ח אוטוביוגרפי של מקרה של פרנויה). שלוש עבודות ספרותיות למחצה יכולות גם הן להיחשב למעין תיאורי־מקרים, למרות שאינן מבוססות על נסיונו האישי של פרויד: ‘משה של מיכאל־אנג’לו’, שהוא אנליזה של פסל; ‘זכרון ילדות של ליאונרדו דה וינצ’י’, שהוא אנליזה של גיבור היסטורי; ו’השגיונות והחלומות בסיפור ‘גראדיווה’ של ו’ יֶנְסֶן’, שהוא אנליזה של דמות ספרותית.

תיאורי־המקרים של פרויד עשויים אמנם לשמש כחלונות הצצה אל חדר הטיפולים שלו, אך למעשה אינם משקפים את עבודתו הטיפולית. פרויד נמנע במכוון מתיאור הטכניקה הפסיכואנליטית, והציג את מטופליו באמצעות נושאים מרכזיים מתוך התיאוריה הפסיכואנליטית. לכאורה, משמשים תיאורי־המקרים לחיזוק התיאוריה הפסיכואנליטית. למעשה, הם משמשים כגשר בין התיאוריה לבין הפרקטיקה, וכמודל לדורות של פסיכואנליטיקנים.

כישוריו הספרותיים המיוחדים במינם של פרויד הפכו את תיאורי־המקרים שלו ליצירות מופת, שפרצו אל מחוץ לגבולותיה המקצועיים של הפסיכואנליזה. עד היום מרתקים תיאורי־המקרים קוראים רבים שאינם פסיכואנליטיקנים או פסיכותרפיסטים, כמו חוקרים, היסטוריונים ואנשי ספרות.

גם כיום, כמאה שנים לאחר הולדת הפסיכואנליזה, ממשיכים תיאורי־המקרים של פרויד לעורר את עניינם של ממשיכי דרכו, וגם של מבקריו, ולהעלות לדיון את השאלות הנוקבות ביותר של הפסיכותרפיה, כאילו נכתבו זה עתה.

באחד מתיאורי־המקרים המוקדמים שלו, הסיפור של אליזבת פון ר’, כתב פרויד: “ולי עצמי זה נראה מוזר, שסיפורי־המקרים שאני כותב נקראים כסיפורים קצרים, ושניתן לומר שחסר בהם חותמו הרציני של המדע”. ואכן, לא מעט נכתב על השילוב המיוחד בין כתיבתו הספרותית של פרויד לבין כתיבתו המדעית. בתיאור־המקרה של ‘דורה’ האשים פרויד את מבקריו בבלבול בין תיאורי־המקרים שלו לבין בידור ספרותי: “אני יודע שמצויים, למרבה שאט הנפש, רופאים רבים – לפחות בעיר הזאת – שלא יראו בהרצאת סיפור המקרה שלהלן תרומה לפסיכופתולוגיה של הנוירוזה, אלא רומן מפתח שנועד לבדר אותם”. ובאמת, יותר מאשר בכתביו התיאורטיים, קשה להפריד בין איכויותיהם הספרותיות של תיאורי־המקרים שכתב פרויד, לבין חשיבותם התיאורטית.

בהקדמה לתרגום האנגלי של ‘איש הזאבים’ כתב העורך, ג’יימס סטרייצ’י: “זה אולי לגיטימי להסב את תשומת הלב לכישורים הספרותיים יוצאי־הדופן שבאמצעותם הציג פרויד את המקרה” (Sigmund Freud, Case Histories II, Penguin Books, 1991, עמ’ 230). שלא כהרגלו, נמנע פרויד מלהתייחס לאיכויותיה הספרותיות של כתיבתו במקרה זה. עם זאת, דווקא במקרה הזה עשה פרויד שימוש בכלים ספרותיים, כאמצעי לגיטימי לעבודת הפירוש הפסיכואנליטית.

בפרק הרביעי הציג פרויד את החלום שחלם סרגיי פּנקייב בילדותו, ששימש כנקודת מוצא להבנת המקרה, וכמקור השם ‘איש הזאבים’. כבר בפתיחת הפרק הפנה פרויד את הקורא למאמר שפרסם חמש שנים קודם לכן, בשנת 1913, בשם ‘מוטיבים של אגדות בחלומות’ ( Sigmund Freud, The Occurrence in Dreams of Materials from Fairy Tales, The Standard Edition, volume XII, The Hogarth Press, 1986), ובו הציג את חלום הזאבים של סרגיי פּנקייב. באותו מאמר טען פרויד ש”לעתים קרובות ניתן למצוא בחלומות יסודות ומצבים שמקורם באגדות” )שם). וכך, על סמך הנחה זאת, הוביל פרויד את מטופלו מן החלום אל האגדה ששמע בילדותו, וממנה לאגדות נוספות, ופירש באמצעותן את החלום.

ההקבלה שבין החלום לבין חומרי האגדה, והשימוש שעשה פרויד בהקבלה זאת, הפכו את תיאור־המקרה התיאורטי המפותל והעמוס הזה ל”יצירה, שלא רק מצליחה להימנע מבלבול ואי־בהירות, אלא שהיא לוכדת את הקורא בחבלי קסם מן העמוד הראשון ועד האחרון,” כפי שכתב סטרייצ’י.

בדרך־כלל נותרה זהותם של גיבורי תיאורי־המקרים של פרויד נסתרת מעיני הקוראים שנים רבות לאחר הפירסום. שמם האמיתי של ‘קתרינה’, ‘דורה’, ‘הַנְס הקטן’ ואחרים הוסווה על־ידי פרויד באמצעות שמות פיקטיביים, ומאותה סיבה השמיט מתיאוריו גם פרטים העשויים לגלות את זהותם. רק שמו של השופט שרבר, בתיאור־המקרה המבוסס על הביוגרפיה שכתב השופט, מופיע שם במלואו, שכן פורסם ברבים עוד בטרם כתב פרויד את סיפורו. רק שנים רבות לאחר הפירסום הצליחו החוקרים לעלות על עקבותיהם של מטופליו של פרויד, ולחשוף את פרטי זהותם. חלקם אף האשימו את פרויד על שטמן בכתביו רמזים שהובילו לחשיפת מטופליו. פרויד עצמו התלבט רבות בשאלה האתית הנוגעת לפירסומם של תיאורי־מקרים, ואף עשה זאת בהרחבה בהקדמה לתיאור־המקרה של ‘דורה’, המוכרת לנו היום בשמה האמיתי, אידה באואר.

לעומת זאת, שזר סרגיי פּנקייב מרצונו את סיפור חייו בתולדות הפסיכואנליזה, איתה ניהל דיאלוג בלתי פוסק עד יומו האחרון. למרות שהסיפור על ‘איש הזאבים’ מתייחס רק לקטע מתוך ילדותו של פּנקייב, הפך סיפור חייו לחלק בלתי־נפרד מן ההיסטוריה של הפסיכואנליזה.

פטריק מאהוני, בספרו על איש הזאבים (Patrick J. Mahony, Cries of the Wolf Man,International Univerwities Press, Inc. 1984), הבחין בדמיון שבין כותרות ספרה של מוּריאל גארדינר (Muriel Gardiner, The Wolf-Man and Sigmund Freud, Karnac Books, 1989) לבין הכותרות העולות על מסך הקולנוע, בזו אחר זו:

איש הזאבים

מאת איש הזאבים

עם

תיאור־המקרה של איש הזאבים

מאת זיגמונד פרויד

ותוספת

מאת רות מק ברונסוויק

הקדמה מאת אנה פרויד

עריכה, הערות, הקדמה ומאמר

מאת מוריאל גארדינר

ואכן, ספרה של מוריאל גארדינר מציג את הקשר היחיד במינו, שנטווה בין סרגיי פּנקייב לבין מהלך התפתחותה וביסוסה של הפסיכואנליזה במאה־העשרים. זהו קשר יחיד במינו, משום שניתן לעקוב באמצעותו אחר מהלך חייו, הנפשי וגם היומיומי, של אדם אחד, כמעט מיום היוולדו ועד ליום מותו.

אבל סיפורו של סרגיי פּנקייב אינו מקביל דווקא לסיפורו של פרויד על נוירוזת הילדות של איש הזאבים. זהו סיפור אחר, המתחיל בפרויד ונמשך בממשיכי דרכו, כמסע משותף לגילוי יבשת חדשה, כפי שהגדיר זאת פּנקייב עצמו. מורכבותו של הדיאלוג רב השנים שערך פּנקייב עם הפסיכואנליזה מוצאת את ביטויה בקשריו עם הפסיכואנליטיקנית מוריאל גארדינר, שעודדה אותו לשוב לטיפול, דחפה אותו לכתוב ולפרסם את סיפורו, ניהלה איתו שיחות נפש ארוכות, למדה אצלו רוסית ואף השתמשה בשירותיו כסוכן ביטוח.

לא פחות מן ההצגה הוירטואוזית של נוירוזת הילדות בסיפור על ‘איש הזאבים’, מתגלה קסמו של תיאור־המקרה דווקא במה שאין בו: באישיותו ובתולדות חייו של סרגיי פּנקייב, ובקשר המיוחד במינו שנטווה בינו לבין אבי הפסיכואנליזה וממשיכיו.

זיכרונותיו של סרגיי פּנקייב, דיווחיהם של מטפליו המאוחרים והספרים והמאמרים הרבים שנכתבו על המקרה של ‘איש הזאבים’ מעניקים לקריאה המחודשת בתיאור־המקרה זווית ראייה רחבה ועשירה יותר. הקורא בן־זמננו אינו קורא בתיאור־המקרה רק את סיפור ילדותו של סרגיי פּנקייב. הוא, הקורא של תחילת המאה העשרים־ואחת, יודע הרבה יותר ממה שידע פרויד בעת כתיבתו של תיאור־המקרה. הוא מכיר את סיפור תולדותיה המאוחרים של הפסיכואנליזה, את סופו של סיפורו של סרגיי פנקייב, וגם את סיפורו של פרויד עצמו.

ואכן, קריאה חוזרת ב’איש הזאבים’ מזמנת לקורא את האפשרות לזהות בתיאור־המקרה סיפורים שלא היו גלויים לקורא של תחילת המאה־העשרים. הוא עשוי להבחין בין סיפור ילדותו של המטופל, כפי שסופר על־ידי פרויד, לבין אותו סיפור, המשתקף בזכרונותיו של פּנקייב. הוא עשוי לקרוא בין השורות את סיפורו של פרויד, המתלהב נוכח תגליותיו החדשות, וכן גם את סיפורה של הפסיכואנליזה כגישה טיפולית חדישה. הוא אינו יכול להתעלם מסיפור הקשר המיוחד שניטווה בין פרויד לבין מטופלו, ובתוך כך לקרוא גם את סיפור חייו של המטופל בתקופה שבה היה בטיפולו של פרויד. בהערותיו המאוחרות של פרויד לתיאור־המקרה ניתן ללמוד גם על סיפורו של המטופל בתקופה שלאחר סיום הטיפול. הסיפורים הרבים, המשתלבים באופן סמוי בסיפור הגלוי שאותו מספר פרויד, מעניקים לתיאור־המקרה את מורכבותו המיוחדת, שהעסיקה דורות רבים של קוראים ומבקרים.

במרכזו של תיאור־המקרה עומד סיפור ילדותו של סרגיי פּנקייב, ובאופן מפורט סצינה אחת מתוך חלום שחלם, המשמש כנדבך המרכזי לפירושו של פרויד. סיפור זה נמסר לנו מיד שניה, באמצעות תיאורו של פרויד, ולא בציטוט דברי המטופל, כפי שעשה פרויד במקרים אחרים. רק את חלום הזאבים ציטט פרויד כלשונו.

מתוך סיפורו של פרויד אנו יכולים רק לנחש את סיפורו של המטופל, כאשר “עלינו להביא בחשבון את כל אותם עיוותים ונזקים, שעברו של האדם נתון להם במבט הנעשה מנקודת זמן מאוחרת יותר”. אם כך, סיפורו של המטופל, אותו אנו יכולים רק לשער בדמיוננו מתוך מה שאינו נאמר בסיפורו של פרויד, גם הוא אינו סיפור של עובדות היסטוריות, אלא סיפור שכבר עוות על־יד נזקי הזיכרון. את הסקרנות שמעורר סיפורו הלא מסופר של המטופל ניתן לספק בקריאת זכרונותיו, שפורסמו שנים רבות לאחר סיום הטיפול.

ב’הערות המבוא’ הצהיר פרויד, שחיבורו מתמקד בתיאור נוירוזת הילדות של המטופל, ולא בסיפור המלא של מהלך הטיפול. בבחירתו להתמקד בפוביית־החיות של סרגיי פּנקייב הפך פרויד את תיאור־המקרה לסיפורו שלו, ולסיפורה של הפסיכואנליזה. זהו סיפור של מסע אל מעמקי הנפש, שפרויד הוא גיבורו הראשי. בסיפור זה סיפורו של סרגיי פּנקייב משמש כחומר גלם לפירוש, המעניק לו משמעות חדשה, ומסביר את מקורותיו.

סיפור נוסף, שיש לו מקום מרכזי בכל תהליך של טיפול נפשי, הוא סיפור הקשר שבין פרויד לבין סרגיי פּנקייב. כאמור, היה זה קשר יחיד במינו בתולדות הפסיכואנליזה, גם משום שנמשך אל מעבר לתחומי הטיפול עצמו, וגם משום שהמטופל טיפח את סיפור הקשר שלו עם פרויד, שהפך למוטיב מרכזי בחייו, וליווה אותו עד ליום מותו. אבל דווקא סיפור זה, שלא כמו בתיאורי־מקרים אחרים של פרויד, כמעט שאינו בא לידי ביטוי בתיאור־המקרה של ‘איש הזאבים’. בהערות המבוא רומז פרויד על הקשר המיוחד שנקשר בינו לבין מטופלו, כאשר התייחס לדרישתו של המטופל לפרסם את סיפור מחלתו במלואו. באותו מקום התייחס פרויד לחשיבותו של הקשר הטיפולי כגורם מרכזי בהצלחת הטיפול. פרויד הקדיש תשומת־לב רבה להתפתחותו של הקשר הטיפולי, והחלטתו להימנע מתיאורו במקרה זה אינה מקרית. הימנעותו של פרויד מתיאור הקשר הטיפולי נובעת מהעובדה, שלא הטיפול בסרגיי פּנקייב הוא נושא החיבור, אלא סיפור ילדותו.

הסגנון המיוחד, שיצר פרויד בכתיבת תיאורי־המקרים שלו (ר’ דרור גרין, ‘פרויד נגד דורה’, ‘מודן, הוצאה לאור’, 1998), כבש את לב קוראיו, שהיו צמאים לדוגמאות חיות מחדר הטיפולים, ומאוחר יותר גם הסעיר את לב מבקריו. אלו גם אלו נשבו ב’אמת’ החדשה שנשבה מניתוחיו של פרויד. אמת זו היא האקסיומה הפסיכואנליטית, אותה הניח פרויד כבסיס לעבודתו הטיפולית, ואשר הפליאה לפרש את סיפוריהם של מטופליו גם כאשר הטיפול עצמו נכשל.

ככל שהתחזקה המחלוקת בין נאמניו של פרויד למתנגדיו בנוגע לתוצאות הטיפול הפסיכואנליטי, כפי שהן משתקפות בתיאורי־המקרים שלו, התחזקה ההנחה הסמויה בדבר אמיתותן של הנחות היסוד. פרויד עצמו טען, שלא יהיה זה אפשרי מבחינתו “לקיים דיון עם חוקרים מתחום הפסיכולוגיה או הנוירוזות, שאינם מכירים בהנחותיה של הפסיכואנליזה”. כשרונו הספרותי של פרויד, הסוחף את הקורא ומנווט אותו בוירטואוזיות בנבכי העלילה הסבוכים, כמעט שאינו מאפשר התבוננות ביקורתית באמת יסודית זו.

סיפורו המיוחד של סרגיי פּנקייב, הנמשך אל מעבר לתיאור־המקרה עצמו, מאפשר לנו להבחין בין האמת הסיפורית, המאחדת ונופחת חיים בעלילה שטווה פרויד, לבין האמת ההיסטורית, המשתקפת לעתים רחוקות בתגובותיו של ‘איש הזאבים’, כפי שנרשמו על־ידי פרויד, ובאופן ברור יותר בזכרונות שכתב שנים רבות אחר־כך. ההבדל בין האמת ההיסטורית לבין האמת הסיפורית מתבטא בפרטים רבים, המשמשים אבני־יסוד לפירושו של פרויד, אך לא זה המקום לפרטם. כדוגמה מייצגת אפשר להביא את הנושא המרכזי המתואר בתיאור־המקרה, את פוביית הזאבים, שגם העניקה לסיפור את שמו. פרויד סיפר שסרגיי הקטן פחד מציור של זאב העומד זקוף, שראה בספר שהיה בבית, ושאנה אחותו חזרה והפחידה אותו כשגרמה לו להתבונן שוב באותו ציור. זו, אם כן, היתה תחילתה של פוביית הזאבים. אבל בזכרונותיו תיאר פּנקייב סצינה שונה: “פעם היא הבטיחה להראות לי תמונה יפה של ילדה קטנה וחמודה. הייתי להוט לראות את התמונה, אבל אנה כיסתה אותה בפיסת נייר. כאשר לבסוף היא הסירה את הנייר, ראיתי, במקום ילדה קטנה חמודה, זאב עומד על רגליו האחוריות כשמלתעותיו פעורות, והוא עומד לבלוע את כיפה אדומה. התחלתי לצרוח ונתקפתי בהתפרצות של זעם. קרוב לוודאי שהסיבה להתפרצות הזעם שלי לא נבעה כל־כך מן הפחד שלי מפני הזאב כמו מן האכזבה והכעס על שאנה התגרתה בי כך” (Gardiner, 1989: 7). לאמת ההיסטורית, אם כן, ניתנים כאן שני פירושים. פירושו של פרויד מניח את היסוד לסיפור על פוביית־החיות של ‘איש הזאבים’, בשעה שפירושו של פּנקייב שולל הנחה זו. גם הסיפור על חלום הזאבים אינו תופס מקום נכבד בזכרונותיו של פּנקייב מן הטיפול של פרויד, ופירוש החלום נראה לו מופרך מעיקרו. במקום אחר מספר פּנקייב שבילדותו לא נהגו ילדים לישון בחדר הוריהם, אלא בחדרה של המטפלת, ולכן לא ייתכן שצפה בהוריו בשעת משגל. עובדה זו משמיטה את הקרקע מתחת לפירושיו של פרויד לחלום הזאבים.

פרטים אלו אינם גורעים, כמובן, מחשיבותו של תיאור־המקרה ומערכו התיאורטי והספרותי. עם זאת, קריאה מפוקחת, המבחינה בין האמת ההיסטורית, גם כאשר זו אינה ידועה לאשורה, לבין האמת הסיפורית, מאפשרת לקורא להימנע מליפול בפחים שהטמין לו פרויד לאורכו של הסיפור.

ואכן, לכל אורכו של תיאור־המקרה ניהל פרויד דו־שיח ישיר עם קוראיו. לעתים זהו מעין דיאלוג אפולוגטי, המבקש להקדים את הביקורת הצפויה, ולעתים זוהי הדרכה סמויה, המבקשת לכוון את הקורא בנפתולי העלילה. אם נזכור, שבאמצעות תיאורי־המקרים רצה פרויד לחזק את הנחותיו התיאורטיות, נוכל לראות בדיאלוג חד־צדדי זה אמצעי ספרותי, שסייע לו לשכנע את קוראיו בצדקת דרכו.

בהערות המבוא הבטיח פרויד לקוראיו לדווח להם רק על מה שהתנסה בו, מבלי שיהיה מושפע מציפיותיו המוקדמות. הצהרה זו באה לרכך במקצת את מה שנאמר שורות ספורות לפני־כן: “באופן כללי הממצאים שעלו ממנה חפפו בצורה מספקת את שידענו קודם לכן”. מאוחר יותר, כאשר הוא שוב חשש מאי־אמונם של קוראיו בנוגע לצפייתו של הילד במשגל של הוריו, ריכך אותם פרויד במלים: “אני יכול לתאר לעצמי, שעכשיו חשפתי את עצמי לחשדות כבדים מצד קוראיו של סיפור המקרה הזה”. כדי להסביר את המבנה המורכב והמפותל של תיאור־המקרה, פנה פרויד לקוראיו: “ולכן אני נאלץ להסתפק בכך שאפרוש בפני הקורא את המקטעים, שמהם יוכל להרכיב תמונה שלמה וחיה”. לעתים החמיא פרויד לקוראיו: “אינני יודע אם כבר עלה בידם של הקוראים לנחש מדוע סיפרתי עד כדי כך בפירוט על האפיזודה הזו”. ולעתים הוא ביקש מהם שלא לשפוט אותו לחומרה:

“אינני יודע אם עלה בידו של קורא הסקירה הזו ליצור לעצמו תמונה ברורה של התהוות והתפתחות מחלתו של המטופל שלי”.

שבעים שנה חלפו מאז מותו של פרויד, ורוב כתביו לא תורגמו עדיין לעברית. תיאורי־המקרים, שהפכו אולי לפופולריים ולמתורגמים יותר מכתבים אחרים, לא תורגמו כלל לעברית, ורק לפני שנים אחדות יצא לאור המקרה המפורסם ביותר, תיאור־המקרה של ‘דורה’ (זיגמונד פרויד, ‘קטע מתוך אנליזה של היסטריה’, מתוך ‘פרויד ודורה’, הוצאת עם עובד, 1993).

תיאור־המקרה של ‘איש הזאבים’, המופיע כאן לראשונה בעברית, הוא הראשון בסדרת תיאורי־המקרים של פרויד, שיצאו לאור ב’ספריה לפסיכותרפיה’. מי שקרא את תיאורי־המקרים של פרויד באנגלית, יוכל להבחין בשוני בינם לבין התרגום העברי, אן בתחום המינוח המקצועי, והן בסגנון הלשוני. רבות נכתב על המטמורפוזה שנכפתה על כתבי פרויד בלבושם האנגלי. בספר שלפנינו, שתורגם, כמובן, מן המקור הרגמני, בחרנו ללכת בעקבות רוח המקור, הפרועה לעתים, גם אם במקומות רבים אינה תואמת את התרגום האנגלי הסטנדרטי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “איש הזאבים”