החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אשה בורחת מבשורה

מאת:
הוצאה: , | 2008 | 633 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

109.00

רכשו ספר זה:

אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; כסרבנית-בשורה אולי בכלל תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה.

בדרכה אל הגליל היא כמעט חוטפת את אברם, אהוב נעוריה, ובמשך ימים ולילות היא נודדת אתו על-פני הארץ, ברגל, ועושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו.

'אשה בורחת מבשורה' הוא סיפור על שני גברים ואשה ושני בניה, על אהבה ואהבה נכזבת, על חברוּת ורגש ונדיבוּת בין גברים, על הוֹרוּת ונתינה, ובעיקר על 'עבודת-המשפחה', המאמץ הכמעט הרואי לקיים את רקמתה העדינה של משפחה בלב האלימות והאימה והחד-פעמיוּת של המציאות הישראלית. זהו סיפור שמתלכדות בו השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי כולו עם אלה של תא משפחתי אחד.

הרומאן נפתח במלחמת ששת הימים, ועובר דרך מלחמות ודרך ההפוגות שביניהן. החיים הפרטיים של חמש הדמויות שבו הם ניסיון מתמיד להדוף את גלי ההדף של כל המלחמות. בתוך כך מחזיר אותנו הספר אל יפי נופיה של הארץ, ואל יופיה של העברית, שכבר שכחנו – עברית גמישה ורעננה, שמטלטלת את המילון.

"אין מלים בפי לתאר את השפעתו של הספר עלי. הרומאן המיישיר-מבט הזה הוא אחד היותר-משמעותיים – והמופלאים – שנכתבו בשנות המדינה. יש בו אנושיות ומלאוּת-חיים נדירות, ובעיקר יכולת להעיר בהתמדה, למלוא אורך 630 עמודיו, את הרגשות הכי אנושיים והכי עזים של הקוראים. אני חש שלאחר הקריאה בו יהיה כל אחד מאיתנו אדם קצת אחר". (מנחם פרי)

ב-2010 זכה גרוסמן ב"פרס השלום" של יריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט. חבר הנאמנים שהעניק לו את הפרס כתב בנימוקיו כי "בספרו הגדול, 'אשה בורחת מבשורה', תיאר גרוסמן אשה הנאבקת לשמר את העדינות והאינטימיות של משפחתה בתוך הסיטואציה הברוטאלית של הסכסוך. הספר ממחיש עד כמה חשובה ומרכזית היא השפה ביצירת זהות. מול מציאות ששולטים בה שרירות וניכור, מראה לנו גרוסמן דרכי היחלצות ומפלט".

מקט: 4-31-4792
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע; […]

ויום אחד, לפני שנה בערך, היא ביקשה מהמזכירה בקליניקה שבה עבדה, שתבטל את התור של הפציינט הבא, היה לה יום קשה, כמעט כל הלילה לא עצמה עין – אז כבר התחילו העניינים בבית, היא ממלמלת ואברם מקשיב לה, נדרך מעט, משהו בקולה – והיא חשבה לקפוץ לקנות משהו בעמק רפאים, צעיף או משקפי-שמש להצהיל את רוחה. היא הלכה ברחוב יפו, בדרכה לחניון שבו היא מחנה יום-יום את המכונית, והרחוב היה שלא כהרגלו, דומייה משונה שררה בו, והשקט גרם לה אי-שקט, וכבר רצתה להסתובב ולחזור לקליניקה, אבל המשיכה ללכת, והבחינה שהאנשים ברחוב פוסעים במהירות וכמעט אינם מביטים זה בעיני זה, וכעבור רגע גם היא-עצמה הלכה כך, הצטדדה בפנים מושפלות והשתמטה מעיני אלה שבאים מולה, ואף-על-פי-כן הבזיקה לעברם בחשאי מבטים מהירים, סורקים וממיינים, ובעיקר בדקה אם הם נושאים משהו בידיהם, חבילה או תיק גדול, או אם הם עצבניים באופן חשוד, וכמעט כולם נראו לה חשודים באופן כלשהו, וחשבה שאולי גם היא נראית להם כך, ואולי היא צריכה לאותת להם שבה אין שום סכנה, שבנוגע אליה הם יכולים להיות רגועים ולחסוך לעצמם כמה דפיקות לב, ומצד שני, אולי מוטב שלא להסגיר כאן בקלות-דעת מידע כזה.

 

והיא מתחה את כתפיה ואילצה את עצמה להזדקף, להישיר מבט אל הבאים מולה. כשהתבוננה בהם כך, ראתה שכמעט בכל אחד מהם יש תו כלשהו הרומז על איזו אפשרות עמומה שצפוּנה בו, האפשרות להיות רוצח או קורבן, ובדרך-כלל שתי האפשרויות גם יחד.

 

מתי הספיקה ללמוד את התנועות ואת המבטים האלה? את השלכת המבט הקצובה, העצבנית, אל מעֵבר לכתף, ואת הצעדים שכמו מרחרחים בזריזות את דרכם ומחליטים בעצמם. דברים חדשים נודעו לה על עצמה, כמו תסמינים של מחלה שמתפתחת בה. היה נדמה לה שגם האחרים, שהולכים סביבה, כולם, אפילו הילדים, מקרטעים לצלילי משרוקית שרק גופיהם יכולים לשמוע אותה בעוד הם-עצמם חירשים לה. היא החלה ללכת מהר יותר, נשימתה קָצרה. היא חשבה, איך יוצאים מזה, איך בורחים מכאן, וכשראתה מולה תחנת-אוטובוס עצרה לרגע וישבה על אחד ממושבי הפלסטיק, כבר שנים לא ישבה בתחנת אוטובוס, ואפילו בישיבה הזאת על הפלסטיק הצהוב החלקלק היתה הודאה באיזו תבוסה. היא הזדקפה ולאט השיבה לעצמה את נשימתה. עוד רגע תקום ותמשיך ללכת. היא זכרה שבתקופה הראשונה של פיגועי ההתאבדות הלך אילן פעם עם עופר – אדם כבר היה בצבא – לבדוק מסלולי הליכה בטוחים מבית-הספר שלו שבמרכז העיר, אל תחנת האוטובוס לעין-כרם. אבל מסלול אחד עבר סמוך מדי למקום שמחבל פוצץ בו את עצמו בקו 18, יחד עם עוד עשרים נוסעים, וכשאילן הציע שעופר יעלה במדרחוב בן-יהודה, הזכיר לו עופר את הפיצוץ המשולש שהיה במדרחוב, שחמישה נהרגו בו, ומאה-ושבעים נפצעו, ואילן ניסה לשרטט נתיב קצת ארוך יותר, שיקיף מאחור ויגיע עד סמוך לשוק מחנה-יהודה, ועופר ציין שבדיוק שם היה פיגוע ההתאבדות הכפול, חמישה-עשר הרוגים ושבעה-עשר פצועים, ומִמֵילא, הוסיף, כל האוטובוסים מהעיר לכיוון עין-כרם עוברים בתחנה המרכזית, שגם לידה התרחש פיגוע – שוב בקו 18, עשרים-וחמישה הרוגים וארבעים-ושלושה פצועים.

 

וכך התרוצצו שניהם מרחוב לרחוב, היא מספרת לאברם – ותוך כדי שהיא מספרת היא מתחלחלת למחשבה שייתכן שעופר עדיין מחזיק אי-שם פנקס קוהינור כתום שבו הוא רושם את מספרי ההרוגים והפצועים – והרחובות והסמטאות שעדיין לא היה בהם פיגוע נראו לאילן כל-כך מוּעָדים ופגיעים, עד שלפלא היה בעיניו שטרם התרחש בהם דבר. ולבסוף נואש, עצר באמצע איזה רחוב ופלט, אתה יודע מה, עופריקו? פשוט תלך הכי מהר שאתה יכול. אפילו תרוץ.

 

ואת המבט שנתן בו עופר – סיפר אחר-כך לאורה – את המבט הזה הוא כבר לא ישכח.

 

ובעוד היא מהרהרת בכך, עצר אוטובוס בתחנה, וכשנפתחה הדלת קמה אורה בצייתנות ונכנסה, ורק אז תפסה שאיננה יודעת כמה עולה נסיעה באוטובוס, וגם לא באיזה קו היא נוסעת כאן. בהיסוס הושיטה לנהג שטר של חמישים, והוא גער בה שתיתן לו כסף יותר קטן, והיא חיטטה בארנקה ולא מצאה, והוא סינן איזה גידוף והושיט לה עודף שכולו מטבעות, וזירז אותה שתתקדם פנימה. היא עמדה והביטה בנוסעים, רובם היו מבוגרים יגעי פנים, עגומים, חלקם כנראה חזרו מהשוק, סלים גדושים נשענו בין רגליהם. היו גם כמה תלמידי תיכון בתלבושת אחידה, שקטים באופן מוזר, ואורה הביטה באלה ובאלה בתימהון ובחמלה סתומה, וכבר רצתה להסתובב ולרדת, הרי בכלל לא התכוונתי לנסוע באוטובוס, היא אומרת לאברם, אבל מישהי שעלתה אחריה הדפה אותה פנימה, בידיה דחפה אותה, ואורה דישדשה עוד כמה צעדים ועמדה, וכיוון שלא היו מושבים פנויים, אחזה במוט העליון, והשעינה את לחיה על זרועה, והביטה בעיר הנשקפת מבעד לחלון, וחשבה, מה אני עושה כאן? אני הרי לא חייבת להיות כאן. והאוטובוס עבר בין החנויות המגובבות של רחוב יפו, וחלף על-פני מסעדת סְבּארוֹ,ואחר-כך על-פני כיכר ציון, שבשנת 1975 התפוצץ בה מקרר ממולכד, ובין הרבים שנהרגו היה גם בחור שהכירה בצבא, איצֶ’ה, הבן של הצייר נפתלי בֶּזֶם, ואורה תהתה אם בֶּזֶם הצליח לצייר אחרי מות בנו; ובתחנה שליד ימק”א התפנו כמה מקומות, והיא התיישבה ואמרה לעצמה, בתחנה הבאה אני יורדת, והמשיכה לנסוע על-פני גן הפעמון, ובעמק רפאים, וכשעבר האוטובוס ליד קפה הלל, אמרה בחצי קול, כעת את יורדת והולכת לשתות קפה, והמשיכה לנסוע.

 

הפליא אותה כמה שקטים הנוסעים. רובם הביטו בחלונות כמוה, כאילו לא העזו להתבונן בשותפיהם-לנסיעה, ובכל פעם שעצר האוטובוס בְּתחנה, היו הכל מזדקפים מעט ונועצים מבטים בנכנסים, והנכנסים גם הם סקרו אותם בצמצום עיניים, ואלה היו חילופי מבטים חטופים מאוד, במהירות של אלפית האישון, אבל איזו מלאכה משוכללת להפליא של מיון וקִטלוג והסקת מסקנות נעשתה כאן, ואורה מתחה בידיה את עור פניה ומצחה, וחשבה שוב שעליה לרדת מיד ולתפוס מונית ולחזור למכונית שלה, והמשיכה לנסוע דרך הקטמונים וקניון מַלחָה, עד שהאוטובוס הגיע לתחנה האחרונה, והנהג הביט בה דרך המראָה וקרא, גברת, סוף הדרך, ואורה שאלה אם יש אוטובוס בחזרה העירה. ההוא שם, הצביע הנהג על אוטובוס קו 18, רק תרוצי, כי הוא תיכף זז, אני יצפצף לו שיחכה לך.

 

והיא נכנסה לאוטובוס, שהיה ריק לגמרי, ולרגע השתברו במבטה תמונות קרועות, מנופצות ושותתות, והתלבטה איפה הכי בטוח לשבת, ולולא התביישה, היתה שואלת את הנהג. היא ניסתה להיזכר בדיווחים הרבים ששמעה על פיגועים באוטובוסים, ולא הצליחה להחליט אם רובם התרחשו ברגע שהמחבל עלה לאוטובוס, שאז כמובן אירע הפיצוץ בחלק הקדמי, או אם הוא נכנס פנימה, וכשכבר עמד במרכז האוטובוס, מוקף במרבית הנוסעים, קרא אללה-הוא-אכּבר ולחץ על המתג. והיא החליטה לשבת בספסל האחורי, והדפה מעליה את ההרהור שהרסיסים של חומר הנפץ וגולות המתכת ייעצרו וייבלמו איכשהו לפני שיגיעו אליה. אבל כעבור רגע חשה בודדה מדי בקצה, ועברה לשבת במושב שלפניה, ותהתה אם התזוזה הפעוטה הזאת לא תקבע בעוד רגעים אחדים את גורלה, ופגשה בעיניו הבוחנות של הנהג במראָה. ופתאום עלה בדעתי, היא אומרת לאברם, שהוא עוד עלול לחשוב שאני בעצמי המתאבדת.

 

אחרי שעה של נסיעה היא היתה מותשת, ופחדה להרפות מערנותה, ועיניה נעצמו והיא נלחמה בכל כוחה בדחף להשעין את ראשה על זגוגית החלון ולחטוף תנומה קלה. בימים האחרונים הרגישה כמו ילדה שמגלה, שלא בטובתה ובמהירות מואצת, את הסודות של המבוגרים: שבוע לפני-כן, היא מספרת לו, ישבה בשעת בוקר בקפה ‘מומנט’, כשהמקום היה לא מלא ולא ריק, ונכנסה אשה עבה וקצרה, עטופה במעיל כבד, שהחזיקה על כתפה תינוק מכוסה בשמיכה. היא היתה אשה לא צעירה, כבת ארבעים-וחמש, ואולי זה הדבר שעורר את החשד, כי פתאום טס באוויר לחש, ‘זה לא תינוק’, וכהרף-עין נהפך המקום, אנשים זינקו, הפכו כיסאות במרוצתם, הפילו צלחות וכוסות, נאבקו באחרים בדרכם אל היציאה. האשה במעיל הביטה במהומה בתימהון, ונראָה שכלל לא הבינה שבגללה כל הסער הזה. אחר-כך התיישבה ליד אחד השולחנות והניחה את התינוק על ברכיה. אורה לא היתה מסוגלת לזוז ממקומה, ועקבה אחריה מהופנטת. האשה פתחה את השמיכה, התירה את כפתוריו של מעילון סגול, וחייכה אל הפנים השמנמנות המנומנמות שביצבצו שם, ואמרה, אָה גוּרי גוּרי גוּר.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אשה בורחת מבשורה”