החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אשה זרה

מאת:
הוצאה: , | 2013 | 253 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

שני קולות של שתי נשים מספרים לסירוגין את 'אשה זרה'. האשה האחת היא מלי נוסבאום, גרושה ואם לשני ילדים בוגרים – פרקליטה בכירה, המופיעה לאורך הספר כתובעת בפני הֶרכב של שלושה שופטים בבית-המשפט המחוזי, במשפטה של אשה שלטענת התביעה רצחה את בעלה בכוונה-תחילה. קטעים של הדיון המשפטי ותהפוכותיו מלווים את עלילת הרומאן.

האשה האחרת היא סלאבה סֶמיוֹנוֹבה, עוזרת-הבית האוקראינית של מלי, אשר מלי אינה מעלה על דעתה שאינה עולה חדשה יהודייה מרוסיה, אלא עובדת זרה לא-חוקית, שעזבה מאחוריה תינוקת ולא ראתה אותה כבר שש שנים. האשה הציורית הזאת, שחיה בארץ בהוויה מוכחשת ושקופה, חולמת לזייף את זהותה ולהפוך לישראלית, ובינתיים היא פוקחת לעבר מלי עין אירונית-אמפתית, ובסגנונה הייחודי, המשעשע והמפעים, היא יודעת להבין את מלי אולי יותר מכל אדם אחר.

מלי, שבעיני העולם היא ודאי אשה מצליחה, פרפקציוניסטית ונוקשת-עקרונות, נאלצת להתמודד עם הפער שבין עקרונותיה לבין מה שקורה בחייה "לא במתכוון", מה שלא רצתה שיקרה ולא ידעה כיצד הוא קורה – כלומר, עם פרשיית האהבים החשאית שלה עם השופט הנשוי היושב מולה כאחד משלושת שופטי ההֶרכב. בסדר "המופתי" של חייה לא ברורה לה האהבה הזאת, שאין לה בה שום שמחה, והיא מרגישה בה "כמו ילדה שהציתה אש בארון הבגדים של הוריה ומתענגת על יפי הלהבה".

המשבר מתחולל בשלהי מבצע "עופרת יצוקה": דווקא הניצחון של מלי בערכאה הראשונה, המקבלת פה אחד את גרסת התביעה שהנאשמת רצחה את בעלה בכוונה-תחילה, נכרך בהתמוטטות עולמה הפנימי של הפרקליטה. מה שיקרה לה ייאלץ אותה להכיר בכך שבני-אדם בקושי יודעים מה כוונותיהם, וכי ערפל סמיך עוטף את הכוונה גם בעיני האדם-הפועל עצמו.

ובדיוק במקביל מתמוטט גם העולם האשלייתי של סלאבה, הנאלצת לחזור ולדבוק בעולמה הישן. עלילותיהן של שתי הנשים המספרות את הרומאן אנאלוגיות במידה רבה, מבלי שהן מודעות לכך, ואת חייהן מטלטלות שאלות של זהות, נאמנות, אהבה, יחסים בין אמהות לילדיהן והצורך להתפייס עם משהו בעברן. בסופו של דבר יתהו הקוראים מי מן השתיים היא "האשה הזרה".

'אשה זרה' הוא הרומאן השלישי של אבירמה גולן.

מקט: 4-31-4744
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
מאמר שפורסם על הספר
שני קולות של שתי נשים מספרים לסירוגין את 'אשה זרה'. האשה האחת היא מלי נוסבאום, גרושה ואם לשני ילדים בוגרים […]

1

הייתי צריכה לשמוע לאוֹקסָנָה. היתה לה הרגשה לא-טובה. עוד לפני שהתחיל בלגן גדול היא הודיעה לי שבְּקיץ אנחנו חוזרות לאוקראינה.

איך שנגמר פסחא, אני מזמינה בשביל שתינו כרטיסי טיסה, אמרה.

למה, קְסֶנִיצְ’קָה, נבהלתי. את לא צריכה, אני בעצמי –

לא, היא אמרה. את בעצמך שום דבר. מזמן הבנתי. אם את לא נוסעת עכשיו אתי, את כבר נשארת כאן.

היא דפקה בְּיד שלה על שולחן.

ושתדעי לך, איימה, שזאת פעם ראשונה שאני אומרת לך, אבל גם פעם אחרונה.

אבל פעם אחרונה זאת, לא באמת היתה אחרונה. היתה עוד פעם, כשדברים כבר הסתבכו, ואז היא ממש התרגזה, לא כמו עכשיו, שראו בקלות שהיא מתאמצת לכעוס רק בשביל להשפיע עלי.

פְסְיוֹ, אמרה ברוסית, כאילו שמדברת בשם איזה שלטונות, ולא כי אולי חסֵרה לה מלה נכונה באוקראינית, עכשיו אנחנו הולכות לְשוק, ומחר את מודיעה לכולם.

מָלִי תהרוג אותי, אמרתי.

שטויות. היא תשמח בשבילך.

תשמח? היא לא מסתדרת בלעדי. והיא לא יודעת שום דבר. איך אני אסביר לה?

אל תסבירי כלום. ככה. את נוסעת ודי. תגידי שיש לך בעיות בְּמשפחה. את יודעת מה? יותר טוב שלא תגידי כלום – כמה שפחות ככה יותר טוב. תשאירי לה את נַסְטְיָה.

נסטיה? השתגעת? ראית פעם איך היא עובדת? יותר מלכלכת ממנקה.

תעשי מה שאת מבינה.

אוֹקסָנָה יותר גדולה ממני בעשרים שנה. בעל שלה נעלם לה כבר לפני שנים כמו אדים מקומקום והשאיר אותה עם שני ילדים. ילד גדול, שבעוד כמה חודשים משתחרר שם מִצבא, רוצה להתחתן באוגוסט. חברה שלו בהיריון. בְּהתחלה חשבתי שבגלל זה היא פתאום רוצה כל-כך לחזור. עכשיו אני כבר לא בטוחה. אולי סתם נמאס לה, כמו שאמרה, ואולי היא באמת דואגת בגללי.

אם את עוזבת, ניסיתי להפחיד אותה, את לא יכולה יותר לחזור לכאן. הם מסתכלים בשבעים עיניים. גם עם פספורט חדש תיכף יגלו שזאת את.

אם אני בכלל רוצה לחזור, אמרה. אני כבר אסתדר. ולך לא צריך להיות אכפת אם כן אפשר לחזור או לא.

לא עניתי.

אל תעשי לי פרצוף ואל תצטערי, ניחמה אותי. אין לך מה לעשות כאן יותר.

איפה אני אמצא שם עבודה? לחשתי. בטן שלי התחילה לכאוב, והרגשתי מין חולשה בְּרגליים.

מה את מדברת שטויות? צעקה אוֹקסָנָה. ילדה כמו שאת, בת עשרים-ושבע, עם ראש שיש לך – לא הגיע זמן שתלמדי מקצוע של בנאדם? שבעל שלך יעבוד! שאמא שלו תעבוד! שאמא שלך! מה, הם חולים שהם התרגלו שאת ככה מאכילה אותם? מה הם חושבים, שכל חיים שלך את תנקי בית-שימושים של אנשים זרים?

“בית-שימושים” אמרה בעברית. ככה היא בוחרת מלים, מתאימה אותן כמו נעליים לשמלה: בשביל זיכרונות יש לה אוקראינית, בשביל החלטות חשובות רוסית, בשביל חומרי-ניקוי ושמות של חדרים – עברית. ואלה לא כל שפות שלה. קרה פעם ששרתי לעצמי איזה שורה בפולנית, סתם נכנסה לי בְּראש, מימים שהייתי בחורה ובשבת-ראשון הייתי עוברת גבול ברכבת עם פָּקֶטים סיגריות מתחת למעיל גדול וחוזרת עם כסף לכל משפחה – אז שרתי לי בפולנית ואל תשאלו איזה פרצוף היא עשתה! התיישרה עם כל גוף שלה והביטה עלי כאילו שנותנת לי פקודה לקפל ולהכניס לְארון, למגירה הכי עמוקה.

תסלחי לי מאוד! היא אמרה. טינופת כזאת אני לא מוכנה לשמוע!

אפשר לחשוב שלא ידעתי מה באמת מפריע לה. לא כזה מסובך. עד היום נשארו לה סימנים בכל גוף ממכות שפולני שלה היה מרביץ לה עד שמשטרה תפסה אותו על משהו אחר, איזה הברחות, וזרקה אותו לְפּוֹלניה, ושם כבר חיכתה לו רשימה ארוכה של חטאים, שבגללה הוא גמר בבית-סוהר, וזה גם היה סוף של סיפור שלו איתה.

אבל שתקתי ועשיתי את עצמי לא-מבינה.

הרבה פעמים אני עושה את עצמי לא-מבינה. ככה אנשים לא כועסים עלי גם אם הם אמרו על עצמם דברים מאוד פרטיים שאחר-כך רוצים לבלוע בחזרה. אני רואה בְּעיניים שלהם מחשבה: נו, זאת, איך שלא יהיה, היא כמו שֶׁקיר, שום דבר היא לא תופסת ממה שמדברים. אבל אני יש לי בְּראש כמו מכונה ששואבת כל דבר פנימה ואף מלה לא נושרת ממנה החוצה. אפילו לא לְחברות הכי טובות שלי. אפילו לא לְמשפחה.

יש ימים שכבר מתפוצץ לי מוח מרוב דיבורים וצעקות ובכי של אחרים, ואני מתחננת אל עצמי: תוציאי, תוציאי, תזרקי, מה את צריכה את כל זה? זה לא שלך! מה את, מחסן של כולם? אבל שום דבר לא עוזר. אם היו מציירים אותי, היו רואים גוף קטן של אשה, ומעליו מודבק צוואר דק, שמחובר אליו ראש ענקי סגור על מנעול, מלא רעש של זרים, שמעורבבים בו חתיכות של געגועים וכעס, עלבונות וזיכרונות, צער וחרטה – שלהם, לא שלי, אני על מה יש לי בכלל להתחרט? ולמי יש זמן?

ידיים שלי כבר התקלפו מתחת לְכּפפות-גומי, אבל לא נורא. בית-שימוש הבריק לי מול עיניים ולא הייתי צריכה לחשוב על שום דבר. ככה כולם כאן אוהבים בית-שימושים שלהם. אליהם יש להם חולשה במיוחד. שיהיה בלגן בְּחֶדר-ילדים, לכלוך בכל-מיני ארונות – העיקר שבית-שימושים יבריקו מניקיון.

שיפשפתי בכוח ושטפתי בהמון מים. אין לנו הרבה מים, אומרת לי מלי תמיד. תחסכי, סְלָאבָה. אבל ברגע שהיא יצאה מבית מילאתי מיד דלי ועוד דלי, וזרמים של ירוק חלש עם טיפּ-טיפה קצף נשפכו לי קרירים ונעימים על אצבעות רגליים.

ואז רקדתי לי בשקט, לאט, עם מגב וסמרטוט, כמו זוֹלוּשְׁקָה שמנקה וילה של אמא חורגת. קודם עשיתי שלוליות, אחר-כך דרכתי בְּאמצע בזהירות, ורק אז, כשהכל מסביב היה כאילו איזה נהר נכנס לסלון, שַׁטְתִּי מגב כמו סירה, אחת ושתיים, וסחטתי סמרטוט פעם ועוד פעם, ורק בסוף ניגבתי בתנועה רחבה.

רוח ממזגן ייבשה רטיבות, ונהיה קריר, וריח טוב טיפס מרצפה, וחלונות נִצְנִצְנְצוּ להם מניקיון, ואני הורדתי תריסים לאט. ושֶׁקט. רק ציפור אחת על עץ ציפצפה כאילו דחוף לה מאוד להודיע משהו לכל עולם.

אחרי שבית שטוף לגמרי אני תמיד עולה לְקומה שנייה של דירה שלה ויוצאת לְגג ומורידה מחבל בגדים יבשים. כשמלי בְּבית היא אומרת לי שיותר טוב לשים כביסה בְּמייבש, אבל אני לא מחליפה בשום דבר אחר חום של שמש חזקה שיש כאן. הכי הרבה מעבירה מִחבל לכמה דקות בְּמייבש – שתהיה מרוצה. כשאני גומרת לאסוף, ויורדת עם בגדים על כתפיים, אני נושמת מהם בושם של מרכך. תשימי ממנו רק קצת, טיפה, אומרת מלי, את מגזימה. אבל אני שופכת לְתא של מכונת-כביסה יד מלֵאה מחומר שהיא קונה עם ריח כזה כמו של יסמין, כי רק ככה ריח שלו נדבק לְבַּד. אני הלוא יודעת שכשהיא מוציאה לה חולצה מארון, היא בעצמה מריחה אותה, ואז היא נראית שמחה, ובכל אופן, היא אפילו פעם אחת לא התלוננה אצלי על ריח.

רק אחרי איזה שעה החזרתי שטיחים מגולגלים לְמקום. בינתיים היה לי נעים להביט על צל. עצלן כזה, שוכב על רצפה לכל צד וכאילו עושה טובה שנותן לקשט אותו לקרניים דקות של שמש מרווחים של תריסים. ובכל פעם שרוח עוברת – משתחווים ענפים בחוץ בריקוד מאוד מנומס, וקרניים של שמש מתחבאות ומציצות, ומתחבאות ועוד פעם מציצות, וְבְּסוף מביטות אלי וְמַצְמְצוֹת כמו איזה חתול שבע. ואז סימן שכל דבר בסדר ואפשר להירגע.

העמדתי על שולחן ספל קפה שחור חזק וצלחת עם שתי עוגיות וניל שמודבקים עליהן גרגירים גדולים ומבריקים של סוכר לבן. מתחתי על ספה רגליים שלי, יחפות. חוץ ממני אין אף-אחד. מלי נסעה, ואני הייתי כאן לשמור על שנֵי חתולים עצלנים שלה, להשקות עציצים, ולהשאיר לה בית כמו שהיא אוהבת. ידעתי שהיא תגיד כשתיכנס שכמה טוב לחזור הביתה ולהריח ניקיון. מה, עוד פעם גיהצת מצעים? את משוגעת. אבל שלא תעשה את עצמה. זה בסדר גמור מבחינתה.

הם אצלה רק בלבן – כל סדינים וציפות וציפיות. כמו אצל סבתא סוֹפיה שלי, סְטָרוּכָה בְּכפר, רק מסוג חדש ובלי פתח כזה שרואים ממנו ציפוי-משי אדום-חלק של שמיכה. כשהייתי קטנה הייתי מלטפת אותו בְּלילה עד שנרדמתי, ואז לא קמתי אפילו כשתרנגול של סבתא העיר אותי. רק כשהייתי שומעת שהיא סוחבת רגליים כבדות שלה בְּמסדרון, ותיכף אחרי זה שהיא פותחת דלת, ואז הרגשתי שהיא מגיעה אלי ומלטפת ומנשקת לי כל פנים שלי – רק אז הייתי מרשה לְעיניים להיפתח וקמה והולכת אחריה לאן שהיא לוקחת אותי: להתרחץ בגיגית של כביסה ולהסתרק במסרק עבה ולראות בְּראי צמות שלי קשורות בסרט אדום ענקי, ואחרי הכנות כאלה לשבת לאכול קָאשָׁה מתוקה.

שני חתולים היו לסבתא. שָׁא, שָׁא, קוֹטְקִי דְבָה, היא היתה שרה לי לפני שינה, שני חתולים לסלאבֶצ’קה קטנה. שחורים-לבנים ורזים וזריזים הם היו, ושניים של מלי עגולים ושעירים ובקושי זזים מחדר לחדר, וסירסו אותם בשביל שלא יהיו להם צרות בְּחיים, ככה אפילו חתולות לא מעניינות אותם.

לְקוֹטְקִי-דְבָה לא היו שמות. סבתא קראה להם חתולות אפילו שהם היו בחורים. והם תפסו עכברים ואכלו שאריות משולחן. וכאן, שני אלה עם שמות של בֶּנָאדָמים, ניוטון ופיתגורס – אני חושבת שאפילו לפני שעשו להם ניתוח לא יכלו לדעת עליהם מה הם, בחור או בחורה, ואם תשאלו אותי, גם להם-בעצמם אין מושג. ומשאריות אפשר לשכוח! מלי נותנת להם רק אוכל מיוחד, אוכל שלהם מקופסה.

פִּי-תִי, פיתי פיתי פיתי, קראתי. מספיק, תיכנסו הביתה. עשר בלילה, אני כבר עייפה. נְיוּטוֹנִי, פיתי, תאכלו כבר, שני מפונקים. אחר-כך צללתי לאט בְּאמבטיה, ומשם הלכתי לישון בחדר קטן עם מיטה הכי רכה ונעימה. על-יד מיטה עומד סֶקְרֶטֶר צבוע בלבן עם ורדים אדומים בְּצדדים, ועל מדף-כתיבה שנפתח אצלו למעלה מסודרות צנצנות מזכוכית שקופה ודקה, כמו שהיו פעם לגברות מגונדרות שכתבו מכתבים בנוצה.

את כל קשקושים יפים אלה היא קנתה בשוק פרעושים ביפו ביותר כסף ממה שיש לה בשביל בת שלה עלמה. אבל עלמה, כמה חודשים אחרי שגמרה בית-ספר והתגייסה לְצבא, עברה לגור אצל אבא שלה, ומשם עברה לבאר-שבע, ללמוד שם בְּאוניברסיטה להיות רופאה כמו אבא שלה. כל דבר שמלי אומרת או עושה מעצבן אותה, אבל דוקטור שוּקי נוסבאום, שבקושי מוציא מלה מִפֶּה אם לא מדבר על עצמו, וילד בכיין שנולד לו מאשה צעירה שלא מפסיקה לדבר בקול מונוטוני של מסור חשמלי, ולאט, מלה אחרי מלה – הם לא מפריעים לה בכלל.

עטפתי גוף בשמיכה רכה של עלמה וראש שלי שקע עייף בכרית ענקית שלה. זה היה לילה מאלה שלא הייתי צריכה לחזור לְדירה חדר-וחצי ומרפסת סגורה בפרדס כ”ץ, שממולאת בכל דברים של אוקסנה ושל נסטיה ושלי, ואחרי שכבר לא היה מקום בְּארון דחפנו גם קצת בְּקרטונים מתחת לְמיטות – שתיים רגילות ואחת ספה שנפתחת – וגם תמיד מסריח שם מסיגריות שמעשן וְלָאדי, חבר של נסטיה. פה אני יכולה לנשום קצת אוויר נקי.

חוצפן וְלָאדי זה. חושב שכמה שקיות עם ירקות ופירות לא מי-יודע-מה, שהוא מביא כל יום שישי מחנות בְּשוּק שהוא עובד שם, נותנות לו רשות לשבת אצלנו כמעט בכל ערב, ועוד בלי חולצה ועם רגליים למעלה. יושב בְּמרפסת שסגרו אותה בתריסים מפלסטיק ירוק ואנחנו סידרנו שם שתי כורסאות ושולחן – יושב לו ושותה בירה בלי חשבון ומתופף על שולחן יחד עם טלוויזיה, ופתאום צורח בקול צרוד: הֵי, הֵי, הֵי סוֹקוֹלִי. עד שאני כבר מצליחה להירדם בְּרעש של טלוויזיה ושל מכוניות שעוברות בְּכביש במהירות ושל אוטובוס שעוצר בְּתחנה ממש מתחת לְדירה ובטרטור של מזגן שמתחת שלו רק אוקסנה מסוגלת לישון, כי לה שום דבר לא אכפת, כמו אבן היא ישנה – הנה בא הֵי סוֹקוֹלִי שלו ואני קופצת ממיטה מרוב בהלה. לוקח לי שעה להירדם בחזרה.

אבל אצל מלי זה אחרת. אני נושמת לאט ונהנית מכל רגע. שקט כאן מסביב כמו אצל סבתא סופיה בְּכפר, בקושי נפנופים של איזה כנפיים. עטלפים, אני חושבת, שבאים מתחת לְחלון גדול של סלון לאכול מעץ פרי צהוב-מתוק שאף-אחד לא קטף ולא אכל בְּקיץ והוא נרקב על ענפים.

בסוף נגמרו גם כנפיים ואני נרדמתי – מי יודע לכמה זמן? כאילו אפילו לחודש שלם.

  1. (בעלים מאומתים):

    קראתי
    ועכשיו – משום מה – אני קוראת פעם נוספת – והספר הוא אחד הטובים שקראתי. מרתק, וקסום, ואמיתי כל כך שאפשר לגעת באנשים ובדמויות ובאווירה ובכאב.
    ממליצה בחום
    שרה

הוסיפו תגובה