החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אישה – סיפור

מאת:
הוצאה: | 2009 | 108 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

35.00

רכשו ספר זה:

כל אישה היא סיפור. 12 סיפורים העוסקים במצבי חיים ובמשברים בחיי נשים שונות. כיצד הן מתמודדות ויוצאות לדרך חדשה? מה קורה לאלן עובדת זרה מהפיליפינים המחכה בשדה התעופה למעבידה ולא יודעת מה צפוי לה? איך מתמודדת אישה צעירה מובטלת אם לשניים במצב הכלכלי שהוחמר? מה משך צעירה תל־אביבית לדירה מסוימת בירושלים? האם תעמוד הלנה בפיתוי ותנצל את סכום הכסף הגדול שנפל בחיקה באקראי?
אישה סיפור הוא סיפרה השלישי של המחברת בת־שבע קראוס ילידת ירושלים. הספר הראשון "כנף מחסה" ראה אור בשנת 2004 בהוצאת סער תל־אביב. הספר "צדפים מהר המנוחות" ראה אור בשנת 2006 בהוצאת כרמל ירושלים.

מקט: 4-249-2011
כל אישה היא סיפור. 12 סיפורים העוסקים במצבי חיים ובמשברים בחיי נשים שונות. כיצד הן מתמודדות ויוצאות לדרך חדשה? מה […]

נעמי

היא טיפסה במדרגות החיצוניות של הבית, הולכת בעקבותיו של האיש המסורבל והמתנשף. היה זה המתווך שלה שעזר לה בחיפושיה אחר דירה להשכרה עם נוף יפה בירושלים, בשכונה ותיקה. האיש התקשה בעלייה ומִלמל ספק לה, ספק לעצמו: “נכון, קשה לעלות, אבל זה ישתלם לך כשתראי את הנוף מהחלון.”

שתי תחושות חזקות מלוות אותה. האחת: הייתי כבר במקום הזה, אולי בגלגול אחר, צחקה לעצמה. ועוד תחושה מוזרה: כאילו מישהו צועד בעקבותיה, שומר שלא תמעד. הציצה מדי פעם לאחור, אומרת לעצמה: אין אף אחד, לא רודפים אותי, אני מרגישה שתומכים בי.

האיש סובב את המפתח במנעול והם נכנסו פנימה.

אור גדול בקע מן החלון לתוך חדר המגורים. סבבה כה וכה ואז ניגשה אל החלון שהבטיח את הנוף. “כמעט את כל ירושלים את יכולה לראות מכאן,” מלמל שוב האיש, “תראי כמה אור יש בבית הזה. בדיוק כמו שביקשת.” בתנועה חדה פנתה נעמי אליו: “כמה תעלה הדירה אם ארצה לקנות אותה?” שמעה את עצמה שואלת את השאלה הבלתי־צפויה הזאת. מה קורה לי? לאיזו עסקה מפוקפקת אני נכנסת? האיש חייך: “חשבתי שאנחנו מחפשים דירה להשכרה, אבל אני מוכן לשאול את בעל הבית.” מנין לך הביטחון הפתאומי הזה? אמרה לעצמה, מעולם לא עשית מהלך כל־כך פזיז ועוד בתחושה חזקה שזה הצעד הנכון לעשות דווקא עכשיו.

שוב ושוב הביטה מעבר לכתפיה, תרה אחר הנוכחות שנדמה לה שנמצאת איתה. מאז גירושיה לא חוותה חוויה מרגשת כזאת.
***

דני היה חבר מילדות. יחד גדלו, יחד למדו בבית־הספר, יחד היו פעילים בצופים. הוא היה היחיד מכל חבריה שתמך בה כשהשאר נטשו אותה דווקא כשאחותה הקטנה נפטרה. הוא התמיד והמשיך לבקר אותה ואת הוריה גם כשקרה האסון. היה זה אך טבעי שיינשאו ויקימו משפחה.

אחרי זמן קצר הרגישה נעמי בחוסר העניין של שניהם. לא היתה שום התלהבות ביחסיהם, החיים הפכו פשוט להיות משמימים. שום הפתעה, שום דבר בלתי־צפוי לא התרחש. ידעה מן הספרים הרבים שקראה, מסרטים שראתה, שמעה מחברותיה לעבודה שיש גם חוויות מסעירות בחיים ושלא תוכל להמשיך לחיות כך.

דני כאב, אבל הבין שאין טעם להתעקש. אבל כולם התנפלו עליה כשבישרה שהם עומדים להתגרש: “מה חסר לך? הוא בעל מצוין, מסור וחביב כל־כך.” הוריה הזדעזעו: “הרי הוא כמו בן שלנו, רק זה חסר לנו, לא מספיק עבר עלינו? גירושים במשפחה שלנו? למה את עושה לנו את זה?” חששה שהיא תיחנק, אבל על מדרגות הרבנות הרגישה לראשונה בחייה את התחושה המתוקה של החופש והעצמאות.
***

אביה ישב בכיסא גלגלים בבית־אבות במחלקה לתשושי נפש. לא היה מסוגל אפילו להבחין בינה לבין מבקרים אחרים. אבל עיניו אורוּ כאשר נכנסה לחדר: “טוב שבאת, גברת, אני רוצה להגיד לך שלא סלחתי להם.”

“למי אתה לא סולח, אבא?” תהתה.

“הם קראו לי בוגד! אני בוגד? כל מה שרציתי היה להציל את אשתי והבנות מן הסכנה. היה לנו שם בית טוב. מן החלון היה אפשר לראות כמעט את כל ירושלים. אבל היו הפגזות ואני פחדתי שיקרה למשפחה שלי מה שקרה להורי באירופה, אז כשהודיעו על ההפוגה, ארזנו את כל הבית ועברנו לרמת־גן. מכרתי את כל רכושי וחיסלתי את עסקי וכך התחלנו מחדש. הכול היה בשביל להציל את הקטנות.”

“אבל… מי זה הם, אבא?

“השכנים אמרו:’רק בוגד עוזב את ירושלים בעת צרה’, ותאמיני לי אני לא הייתי היחידי שעזב. היו עוד משפחות שעזבו, אבל לי הם קראו בוגד. אף פעם לא הפסקתי להתגעגע אליה.”

“למי אבא, למה לא סיפרת לי אף פעם על כך?”

“לירושלים, לבית שלנו, מן החלון היה אפשר לראות כמעט את כל העיר.”

הוא הוריד את ראשו ונתנמנם.

טוב שאמא לא רואה את כל זה, חשבה נעמי לעצמה, אמא מתה בשקט, כפי שחיתה. בוקר אחד פשוט לא התעוררה. כל השנים חיתה בצילו של אבא. מעולם לא הרימה את קולה. כשם שחיתה כך הלכה לעולמה.

החיים של אמא התחלקו לשתי תקופות: האחת – בירושלים, השנייה אחרי שנטשו. בירושלים היתה לאבא “הנסיכה שלי”, היה מתגאה בה בפני חבריו, מרבה לדבר על יופיה האצילי, קומתה התמירה, עיניה הבורקות וצמתה העבה, המהודקת תמיד אל עורפה. מספר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע איך הוציא אותה מן הסמינר למורות ולא נתן לה לסיים את שנת הלימודים האחרונה. “אם את רוצה להתחתן אתי את לא זקוקה למקצוע. אשתי לא תעבוד אף פעם מחוץ לבית.”

תכשיטים, מתנות וכל מיני מחוות של אהבה היו מנת חלקה של אמא עד שחייהם השתנו לחלוטין ביום שעזבו את ביתם. האיש הפך קר, מנוכר וציני. היא חשבה לעצמה שהזמן יעשה את שלו ובעלה יתרגל לחיים החדשים ויחזור לעצמו, אבל אז הכה בהם הגורל המר והם איבדו את בתם הקטנה שנפטרה ממחלה קשה בעודה רכה בשנים. שניהם הפכו אדישים ואמא הבינה שאין עכשיו סיכוי לשינוי בהתנהגותו של אבא.

אבא, מצִדו, הלך והסתגר בתוך עצמו יותר ויותר ואפילו לא שם לב לבתו שנותרה בחיים.

זמן קצר אחרי מותה של אמא התדרדר מצבו הנפשי. הרופאים המליצו להעביר אותו למקום שבו יוכל לקבל את הטיפול הטוב ביותר אבל נעמי התחבטה קשות עד שהבינה שאין ברירה. בית האבות היה נקי. היתה בו אוירה נעימה והעיקר היה בו טיפול מקצועי.
***

עוד כשהיתה ילדה קטנה נמשכה נעמי למדֵי האחיות. הטיפול במחלתה של אחותה הקטנה דרש מן ההורים נוכחות מתמדת ליד מיטתה ונעמי היתה מבלה בפרוזדורים ולפעמים גם בתוך החדר. התפעלה מן הרופאים והאחיות האצים־רצים לעזור לחולה ולמשפחה. כשתגדל, חשבה, תהיה גם היא אחות.

טבעי היה לה לנסות ולהירשם לבית־הספר לסיעוד. הוריה לא התערבו, כך שיכלה להישאר בפנימייה, שמחה ללמוד ולהתרחק מן המועקה של הבית הקודר.

בסיום הלימודים יעצה לה המדריכה שלה, שהעריכה אותה מאוד, להמשיך ללימודי תואר שני ולעבור לאקדמיה. נעמי התלבטה, שכן ההצעה קסמה לה וגם החמיאה לה מאוד אבל כשנישאה לדני הבינה שתוכנית כזאת לא תצלח ויצאה לעבוד בבית־החולים. היה לה כשרון טבעי להיות אמפתית לחולים ולמשפחתם. הרופאים שיבחו את עבודתה ומסירותה אבל היא לא הפסיקה לעסוק בזיכרונותיה ממחלת אחותה הקטנה וביקשה לחולל שינוי בעבודתה.

מְיילדוּת, היתה הצעתו של רופא המחלקה, והמליץ עליה כמועמדת לקורס. ברגשות מעורבים עזבה נעמי את מחלקת הילדים וחזרה ללימודים של שנה נוספת.

בדחילו ורחימו, מלוּוה במיילדת ותיקה החלה את עבודת הקודש החדשה ואחרי זמן־מה באופן עצמאי. היה לה סיפוק רב, חשה שהיא כמו יוצרת בעצמה חיים חדשים, שותפה במעשה יצירה גדול. יולדות חזרו וסיפרו איך עזרה להן, איך תמכה בהן ובבעליהן בשעות הקשות. בזכותה, אמרו, היתה להן חוויית הלידה אירוע נעים ו”הזמינו” אצלה את הלידה הבאה. לא היה קשה לה לעבוד במשמרות. במיוחד אהבה את משמרת הלילה. לילה אחד הגיעה יולדת שנראתה לה מוכרת, לא זכרה מנין, ואז פנתה אליה היולדת ושאלה: “שמך אינו נעמי?” מסתבר שהייתי מדריכה שלך בצופים, שמי רחלי, אינך זוכרת?” כמו חלום רחוק חזרו אליה ימי נעוריה וזכרה איך נאחזה אז בחיים בעידודו של דני ובעזרת הפעילות בתנועה.
***

בעל הדירה והמתווך הופתעו כשלא התמקחה איתם על המחיר וניאותה לשלם מיד את כל הסכום על־מנת שתוכל להזדרז ולעבור לביתה החדש. היא ידעה שניצלו את ההזדמנות ודרשו מחיר מופקע מעט, אבל היה חשוב לה לסיים את הרכישה ולעבור לירושלים.

בתוך ההתעסקות באריזה ובפרידה משכניה החליטה נעמי ללכת לדירת הוריה ולקחת משם פריט למזכרת. סובבה בין הרהיטים שנשמרו בקפדנות על־ידי אמה והחליטה לקחת את השידה עם המראה הגדולה שלידה היתה אמה מתאפרת.

לפנות ערב הגיעה המשאית העמוסה לחצר הבית בירושלים והסבלים החלו לפרוק את התכולה ולהעלות אותה במעלה המדרגות.

כששככה המהומה יכלה לנשום לרווחה ומיהרה להתחיל לסדר את ביתה החדש. “קודם כול אסדר את חדר השינה כדי שיהיה לי מקום לישון הלילה.” היא הובילה את השידה של אמה למקום שנראה כאילו נועדה לשם מימים ימימה: ישר מול החלון. עייפה, הרימה את עיניה אל מול המראה הגדולה: מולה ניבטו פנים צעירות, יפות ומחייכות – פני אמה. נבוכה ומבולבלת, בהתה בדמות שנשקפה בראי כשנשמעו נקישות קלות בדלת.

בפתח ניצבה אישה מבוגרת למדי, מתקשה בנשימתה. “זה בגלל המדרגות,” אמרה, מושיטה לנעמי תרמוס מלא בקפה ריחני ועוגה מעשה ידיה. “אני כל־כך שמחה שיש לנו שכנה חדשה. אני אמנם זקנה בשביל להיות חברה שלך, אבל תמיד טוב שיש עם מי לדבר. נעמי, נכון? ראיתי כתוב על הדלת: נעמי מנדל, איזה צירוף מקרים מעניין. לפני שנים רבות גרה כאן משפחה בשם מנדל, זוג עם שתי בנות קטנות, אבל הם עזבו מזמן. למה את חיוורת כל־כך? תשתי, תשתי קצת מן הקפה שהבאתי לך”…

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.