החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אישה לוקחת לה מאהב

מאת:
הוצאה: | 2017-12 | 263 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

35.00

רכשו ספר זה:

חייה של מונה לייבניץ מתערערים עד היסוד ביום חורפי אחד בשנת 2005, לאחר שהיא ובעלה, עמנואל לייבניץ, מזמינים פסנתרן צעיר ומוכשר מבודפשט להופיע בווילה שלהם בהרצליה. מרגע זה ואילך הולכים הדברים ומשתבשים; פיסות מידע על חייו הכפולים של הבעל מתחילות להיחשף ומטלטלות את חייה הנינוחים של מונה, שאותם היא מבלה בגלריות ובבתי קפה בתל אביב. הסיפור מסתעף כאשר חברתה של מונה, אלמנה בשם חוה, נעתרת לבקשתו של מאהבהּ להגיע לניו יורק ומקבלת את הצעתו לנהל עסק קטן ומפוקפק שקיבל בירושה. זמן קצר לאחר מכן הנשים העובדות במקום יוצאות לדרך חדשה ומזמינות את מונה אובדת העצות להצטרף אליהן. עברו של העסק הקטן מתחיל לרדוף את הנשים כאשר אנדי, הונגרייה עשירה הנמשכת אחר המגיה והכישופים, מתוודעת להיסטוריה המשותפת של העסק ושל משפחתה.
אישה לוקחת לה מאהב הוא רומן רב פנים, השוזר יחד את סיפוריהן של שלוש נשים בפרק השני של חייהן, כשהן מותירות מאחוריהן בעלים ומאהבים בניסיונן להחזיר את השליטה לידיהן ולהרגיע את אי-השקט המקנן בהן. עלילתו עתירת הדמיון של הספר נפרשׂת על פני שנה אחת, שבה מתלכדים ומגיעים לשיאם קווי העלילה שכהן-שגיא טוֹוֶה במיומנות; הרומן חובק גם את עברהּ המורכב של כל אחת מן הדמויות, עבר הנחשף לקוראים ככל שהסיפור מתפתח.
העלילות המפותלות והדמויות האקסצנטריות, המעוצבות בלשונו העשירה של המחבר, מטלטלות את הגבול הדק ממילא שבין דמיון למציאות ובין שפיות לטירוף. כך נסחפים הקוראים לסיפור מעשה פרוע ונועז. ייחודו של הרומן מתגלה לא מעט גם בדמויות השוליות ובאנקדוטות האזוטריות, שמצליחות "לגנוב את ההצגה" ולעורר סקרנות, אמפתיה ולעתים אף צחוק. גם ברגעים אלה נגלית הרגישות הרבה של הקול המספר, ונחשפים חוטי העצב והחמלה שמארגנים את הסיפור לכדי יצירה טרגית ואופטימית כאחת.

מקט: 4-249-50515
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

הנה סיפור שכולו תמימות וטירוף.

הכול התחיל כבוקר רגיל. בעשר וחצי מוֹנָה לייבניץ לגמה את הקפוצ’ינו השני שלה, שלחה נשיקה למכר מזדמן ונעמדה קרוב לדלפק השיש, כמו שהיא עושה לעתים לאחר ארוחת בוקר מאוחרת בווייה אומברטו, המתמחה בקפוצ’ינו סמיך, קרואסונים מבצקעלים – וציבור לקוחות בעל ממון, לא רחוק מרחוב מלצ’ט שליד רחוב מזא’ה בתל-אביב.

מונה לייבניץ, לבושה במקטורן בצבע שנהב ובמגפי ברכיים של שאנל, ‘בגלל שאתה אף פעם לא יודע את מי מזמנת לך המקריות’, על חיוך של ספלון קפה, קבעה לראות מהדורה של ציורי רוי ליכטנשטיין והחליפה כרטיסי ביקור עם בעליה של גלריית ‘גורדון’. לא רחוק משם ניהל בעלה קרן הון סיכון ונשא ונתן על מודל עסקי עם משקיע לגיוס הון ראשוני. מהמנורות התחובות באהילים, שפוזרו בכל פינה, בקע אור חם וצהבהב שעשה תקוות לכולם.

כמה שעות קודם לכן ישב בהול הכניסה לווילה שלהם, על כורסת עור חומה, איש צעיר בשם אישטבאן, והסתכל בסקרנות מבעד החלון על הנוף הרטוב, שזנב ערפל העלים ממנו חלק משורת הבתים בני שני המפלסים, וצל ארוך נפל עליו משדרת עצי האיקליפטוס. באוויר שררה דומייה.

‘קצת גשם, שום דבר’, אמרה לו כמתנצלת, ‘אצלכם זה כלום של גשם. בערב הוא ייפסק ואז תנגן לנו את הרסיטל הראשון’.

היא ישבה מולו על ספה דו-מושבית בפנים מוקסמים, לבושה בחצאית שחורה שהבליטה שוקיים עבות וחולצה לבנה חדשה, ארוכת שרוול, עם קפל אחד קרוב למרפק, ופטפטה בחופשיות כאילו המתינה כל חייה להזדמנות לגלגל שיחה עם הזר הזה.

‘אני מניחה שאתה כבר מתגעגע למושב הפסנתרן בבית-הקפה ‘ניו יורק’ שברחוב Erzsobet Korut. זה שם הרחוב היחיד בבודפשט שאני זוכרת. אל תדאג, אני פה בשבילך. גם עמנואל, הוא עומד להיכנס כל רגע. הוא בדרך, הוא כל הזמן בדרך. אין לך מה לדאוג, אנחנו נדאג לך. יש לו כסף ולי יש קשרים ואתה תצליח, אתה תהיה מרוצה. כולם יידעו עליך, יכירו אותך, יצלמו ויכתבו עליך. אנחנו פה בשבילך. תראה כמה יהיה טוב, אל תהיה מדוכדך. עוד מעט הוא ייכנס ויספר כהרגלו על עסקה לא מסובכת, חברה קטנה שקנה בכסף קטן, הבנק רק צריך לאשר, חברה פרמצבטית בניו ג’רסי, משפחתית, הוא רק צריך עוד למצוא מישהו מהתחום שינהל לו שם את העניינים והכול יהיה בסדר, ואנחנו נחגוג חגיגה אמיתית ואתה תנגן לנו את הנוקטורנים של שופן, לא תהיה בעיה, ותראה איזה מחיאות כפיים תקבל אצלנו. נעשה ארוחה בגינה עם חימום מימין וחימום משמאל על מנת שכולם יקשיבו בנחת למוזיקה שאתה מנגן. לא אכפת לי מה יגידו, אני לא חייבת לאף אחד הסבר או התנצלות על זה שפתאום צץ לו אצלי גבר בן שלושים, פסנתרן אטרקטיבי עם רעמת שיער חום כמו אדמה חרוכה, שיער שאני אוהבת להעביר בו בחלום את כפות ידיי. מי שישאל יקבל את התשובות המוכנות שלי על הפגישה הראשונה שלנו בבית-הקפה ‘ניו יורק’ בבודפשט של צהרי יום שלישי, אמצע קיץ 2002, קרוב לבתים הזקנים שמערערים בי את שלוות הנפש. מקום שלא נולדתי בו והוא זר לי. העיקר שהצלחתי לשכנע אותך לבוא אתנו לתל-אביב לעשרה ימים, ולבעלי לא היה אכפת מהכסף שהוא שילם לבעלי המקום עד שימצאו לך ממלא-מקום ראוי’.

‘כן’, הנהן אישטבאן בראשו, ‘זה לא היה קל’. הוא עצם לרגע את עיניו באי נוחות ופקח אותן במהירות מחשש שתיפגע. את המקטורן האפור שלבש במשך כל הטיסה הוריד מיד בכניסה לווילה. הוא ישב מולה לבוש חולצה שחורה ומכנסי חקי וחש את הצינה פושטת באבריו, או שמא הייתה זו סתם עייפות, אבל עצר בעצמו מלציין זאת.

‘הם טענו שלמצוא פסנתרן ברמתך ייקח להם הרבה זמן ושהחוזה מחייב אותך לעבוד אִתם שלושה ערבים בשבוע ולכן דרשו סכום כסף מוגזם. שני הונגרים עם שפמים כמו מברשת אפורה של בית-שימוש, עם צוואר שהזיע להם מהחליפות השחורות שלבשו באותו קיץ. דיברנו אִתם רק על כסף, זה מה שעניין אותם, והם לא ידעו שלנו הכסף לא חשוב כי אני רציתי לשמוע אותך בבית שלי מנגן את דבּיסי, והכסף ששילמנו זרם מן הבנק שלנו לבנק שלך ולשני ההונגרים עם העניבות האפורות שלהם והשפמים האפורים שלהם והחיוך הלבן-כסוף שלהם, שהזכיר לנו את מי הדנובה ואת ספינת המטיילים הצבועה בלבן, זו שהפוכה מלוא אורכה, לא רחוק מבניין הפרלמנט שלכם. והמים האפורים עלו עוד מטר, ובטלוויזיה שידרו בבעתה על שיטפונות בדרום גרמניה, ‘והמים כבר מגיעים אלינו’, אמרת, אבל נראה שזה לא היה אכפת להם כי הם הסתכלו אחד על השני ועליך באדישות ברגע שקיבלו הודעה טלפונית שהכסף בחשבון הבנק שלהם. הם אפילו לא ליוו אותנו לדלת המסתובבת של בית-הקפה המפואר שלהם. ואם היה להם כובע הונגרי עם נוצה ירוקה של ציידים, הם לא היו מסירים אותו ולא קדים קידה מרחוק’.

אישטבאן חיכך את שפתיו זו בזו ותהה מדוע היא משחזרת את כל מה שידוע לו, אבל המשיך להנהן בראשו לשמע דבריה. היה לו רושם שהוא יושב מול ילדה בת שתים-עשרה שנותנת לו דין-וחשבון על לקחיה מבית-הספר.

‘אחר-כך לקחנו מונית לדירה שלך בבית-דירות בלי מעלית, עם מדרגות ישנות של טיח ואבן מפעם ומעקה מעץ שחוק שעליו אפשר להניח בכבדות את היד כשעולים באין ספור המדרגות של הבניין בן שמונה הקומות עם הכניסה האפלה וקיר האבנים שעליו נשענו תיבות דואר חלודות שהריחו מכתמי עובש, ועמנואל המתין כל הזמן במונית ואני ארזתי אתך מזוודה אחת. פחדתי שתתחרט או תברח או תעלה על הגג ותיעלם בעננים הנמוכים שכיסו את העיר, והכול יהיה כמו בחלום שחלמתי בבית ולא יישאר ממנו דבר לכשאתעורר. תיק רחצה בצבעי ארגמן היה הדבר הראשון שדחפת למזוודה חסרת צבע, מעניין של מי היא הייתה לפניך. אחר-כך הכנסת מחברות תווים וזוגות גרביים חומים וחולצות ארוכות שרוול בצבע תכלכל שאהובות עליך, כך אמרת, וזוג נעלי-בית לבנות וזוג כפכפים חומים והמון תחתונים אפורים ותהיתי למה דווקא אפור ואם אתה מחליף אותם פעמיים ביום וז’קט אחד שחור וכמה עניבות לא אופנתיות איומות, וסגרת בכוח את המזוודה עם רוכסן שהקיף אותה מסביב והושטת את החתולה הזהובה, לולה, לילדה הקטנה עם החיוך החיוור באור חדר מדרגות, ולאחר מכן הנחת ליד דירתם אקווריום מפלסטיק אדום שחמישה דגיגונים המשיכו בו בשיוטם השגרתי’.

אישטבאן התבונן בתמונה היחידה שהייתה תלויה לימינו וכיסתה כמעט קיר שלם. שלוש נשים יושבות על כיסאות-נוח על חוף הים למרגלות צוק רחב וטרשי. אחת בעלת שיער ערמוני, השנייה בלונדינית והשלישית שחורת שיער. שלושתן צנומות, יחפות, תוחבות רגליים חטובות במכנסונים אדומים וקצרים. לערמונית חזייה כסופה, לבלונדינית חזייה ירוקה ולשחרחורת חזייה אדומה. שלושתן מחייכות לצלם חבוש בכובע קש ולבוש במכנסיים ארוכים בצבע חום וחסר חולצה, נשען על קיר סוכת המציל ומצלמתו ממוקדת בהן.

‘אני יכולה לתאר לעצמי שהאימא של הילדה חייכה עם שפתיים שופעות ועיניים עייפות שראו להרבה גברים’, המשיכה מונה וריסיה הארוכים הטילו צל שחור על לחייה. ‘אתה זוכר שהילדה החזיקה חזק בשקית האוכל לדגים שנתת לה יחד עם כמה שטרות מקומטים של אלף פורינט? אחר-כך באה הבקשה המפתיעה שלך ללכת לאכול בלאדו, המסעדה האהובה עליך, ולשמוע את לורה, זמרת ג’אז שחזרה מהופעות בפראג. הבעלים של לאדו, אישה מבוגרת עם שיער שחור מלא, אסוף בגזיר בד צהבהב, בעלת מבע קשה ורציני, שסירבה לאמץ את גיל השבעים, ידעה לבשל היטב ולכן המסעדה, בעלת שולחנות העץ וכיסאות העץ מלפני למעלה מחמישים שנים ובמה עם וילון אדום מורם בקצותיו, הייתה מלאה בסועדים, והבן הפוזל שלה כרכר סביבנו כאילו שהיינו נציגים של נשיא ארצות-הברית. כולם ביקשו שתנגן את הארבסק הראשון של דביסי וכל באי המסעדה מחאו לך כפיים עם עיניים נוצצות ומשתאות. כשפסקו מחיאות הכפיים בהית בי ובבעלי עמנואל ונזכרתי באימא, שפעם בשבוע, כשנמאס לה מהכול, ניגבה את הידיים בסינר האדום עם הכתמים השחורים שהיה חגור על מותניה, פרעה את שערה הבהיר בהינף ראש, הניחה לו ליפול על צווארה והתיישבה על שרפרף הפסנתר ושמענו אותה מנגנת את החביב עליה מכול, הערבסק הראשון של דביסי. כשסיימה ישבה כמה דקות באותה תנוחה רכונה, כפות רגליה היחפות עוד על דוושות הפסנתר, ולא זזה ממקומה עד שהצלילים התפוגגו מאחורי הווילון הארגמני של חלון הסלון. אם אבא נכח בבית הוא ישב על הכורסה שלו, נעץ שיניים בציפורן האגודל והאזין לצלילים בפנים קפואים’.

ניכר באישטבאן שלא היה נינוח לחלוטין עם נוכחותו בביתה. ריח רע עלה מבגדיו. הוא קיווה שתציע לו להתקלח, אבל היא המשיכה לפטפט.

‘אתה רואה את הצילום מאחוריך, על שולחן העץ הקטן, זה אבא שלי, תראה איזה בלורית שיער שחורה הייתה לו. עשר שנים הסתובב בעגלה רתומה לסוס ברחובות תל-אביב ומכר חצאי ורבעי בלוקים של קרח. מאוחר יותר הוביל במכונית פורד ישנה שרכש עופות וביצים ונקניק סלמי לשוק השחור של תל-אביב ולאחר מכן בנה בלוקים מחול וזיפזיף וקצת מלט במגרש ששכר לא רחוק מן הבית שלנו. ואז פתאום, כמו שהחיים יודעים להפתיע, קרס בארבע לפנות בוקר ונדם לעולמים, כמה שעות לפני תחילת המשפט שעמד להיערך לו על דריסת רוכב אופניים שלא ראה אותו ונכנס בו מצד ימין. אף פעם לא ידעתי מה הגיל האמיתי שלו. כל שנה ביום הולדתו הוא הוסיף לעצמו עוד שנה מעל לגילו, ‘כך אני מרגיש’, אמר, ואיש מאתנו לא התווכח אתו. רק אימא אמרה שהוא מזייף, שבחיים שלו יש איזה זיוף שהיא כבר הבחינה בו כשנתקלה בו לראשונה אצל חברה שלה בשם ז’ואנה שהכירה ביניהם, אבל חשבה שהיא טועה ושזו סתם תחושה לא נעימה כי זה מה שקרה לה גם עם בחורים אחרים, ולכן לא ייחסה לזה כל חשיבות ואני כנראה ירשתי את התחושה הזאת ממנה. בכל השבתות שאני זוכרת אותם יחד, אמא שלי רק הסתכלה בו בפנים חמוצים שמיהרה להחביא בסריגה שלה כי הוא לא אהב את זה, או איך שהיא מתבוננת בו ביום ההולדת שלו. ‘דווקא ביום ההולדת שלי תחייכי פעם. אני מוותר על הסוודר החדש בשביל חיוך אחד חיובי מצדך’. אבל היא רק ישבה עם סריגה חדשה וחשבה על החיים שהלכו לה לאיבוד עם הבּעל-עגלה הזה, שהיה אבא שלנו, שמכר את העגלה עם שני הסוסים שעליהם הוביל את הבלוקים של הקרח רק אחרי שאיימה להתאבד. רק אז הוא קנה בהלוואה משאית דודג’, ומדי שבת נסענו לבת דודה שלו מבת-ים שהייתה נשואה לאיזה חיים, ואימא לא פסקה מלהתלונן כשחזרנו משם ‘מה היא עושה ביחד עם העלי-באבא הזה’, אבל אף אחד מאתנו לא שם לב לטענות שלה כי החיים הזה היה בחור מאוד יפה עם עיניים כחולות ותמיד הייתה לו מתנה קטנה לכל אחת מאתנו והוא שיחק אתנו על החולות בכדור, וגם בחורף הוא היה שזוף וזה מאוד התאים לו כי עבד כל היום בתיקוני צמיגים בפנצ’רייה, לא רחוק משפת הים. אני לא יודעת למה ואיך הבת דודה וחיים החזיקו מעמד יחד. הוא התלונן עליה שהיא מכשפה והיא התלוננה עליו שהוא מכשף ובסוף הם סיימו את חייהם כשלו הייתה מאהבת ולה היה מאהב, כך על כל פנים ריכלו עליהם. וגם אני חלמתי ששכרתי אותך למאהב לעשרה ימים’.

היא הפסיקה משטף דיבורה וחייכה, ‘שאני אמשיך?’ שאלה ועיניה נצצו.

‘כן, בהחלט, עכשיו שזה מתחיל להיות מעניין, אל תפסיקי’, ענה בעל כורחו.

היא היססה לרגע, לא קלטה לגמרי את הציניות בקולו והמשיכה צרודה מעט. ‘טוב, אז אנחנו מתעלסים אצלך בדירה בקומה השישית, מקום אפוף שלוות כריות ורהיטים ישנים, והחתול הזהוב שלך מסתכל עלינו בחצאי עיניים ירוקות והדגים באקווריום נשפכו על המיטה עם המים והוא מדלג על המיטה, מנסה לבלוע אותם, והמיטה הידרדרה יחד אתנו את כל הקומות, ורק אז התעוררתי עירומה על הפסנתר המהגוני בבית-הקפה שבו הכרנו כשאתה מנגן ואני לא שומעת צלילים מהפסנתר ומתבוננת סביב, מתאוששת מן המהלומה שבאה כתוצאה מן הנפילה ולא מסוגלת לקום, והפסנתר מתגלגל בכיוון היציאה ואתה נותן הוראות ביד אחת עם שרביט מנצחים וכל יושבי הקפה מחזיקים כינורות וחצוצרות וקלרינטים וטוּבּוֹת וגם קרן-יער והרבה צ’לו, וכולם שואגים בכיוונִי מילים בהונגרית שאני לא מבינה, ואתה מבקש ממני להיכנס אתך לארון ואחר-כך להיכנס לארון אחר, קטן יותר, ולסגור את הדלת, ואנחנו שנינו בתוך ארון וריח חריף של נפטלין מדגדג לנו את האף וסותם לי את הנשימה, ואני עומדת להיחנק, מוטלת כמו גוש חסר אוויר מתחתיך, ואתה מנסה לחנוק אותי עם התחתוניות של אישה זרה, ואז עמנואל בא לעזור לי עם כל המסמכים מהקרן החדשה להתחלות ננו-טכנולוגיות, ואני מובלת משם במהירות בתוך אמבולנס שלא מפסיק לצלצל בצלצולים עולים ויורדים של צופרי משטרה, ואני מסרבת ללכת עם עמנואל, ורק אבא שלי עם האצבעות הארוכות והחזקות שלו מתיר אותי מהתחתוניות שקשרת לי אִתן את הידיים והוא מלטף לי את שיער הראש היבש שלי ומנסה לומר לי דבר-מה בעזרת השפתיים הדקות שלו, ואני מנסה שוב ושוב לשמוע אותו ולא מצליחה. אני רוצה לעשות אתך סקס על הפסנתר של אימא שלי, אצלי בבית, הדבר היחיד שנותר ממנה שלקחתי לווילה. אחותי לא רצתה אותו ואיש לא מנגן עליו והוא מונח בחדר העבודה שלי, והעוזרת מנקה אותו מאבק פעם בשבוע, ומדי פעם נפלטים לחלל הבית צליל אחד או שניים שממהרים להתחבא בפינת החדר כמו כדור מבויש שאין לו שחקנים. עוזרת הבית, שקוראים לה מוניקה, שאלה אותי אם הבת שלה יכולה לבוא ולנגן מדי פעם על הפסנתר תרגילים שנותן לה המורה למוזיקה בבית-הספר כי אין להם כסף לשיעורים פרטיים ואת הפסנתר שהיה להם עיקלו הנושים ממס הכנסה כי בעלה פשט את הרגל וכל מה שניסה לעשות כאן בארץ נכשל וכל הכסף שהביא עמו מבגדד דרך לונדון ירד לטמיון. ואני עניתי לה בשלילה כי אני לא יכולה לתאר לעצמי שאיזו ילדה בת שמונה עם אצבעות מלוכלכות תנגן על הפסנתר של אימא שלי, וכשסיפרתי על כך לידיד האחד והיחיד שיש לי, הוא נזף בי על כך אבל אני עברתי על זה לסדר היום כי לא ייחסתי לכך חשיבות כי מאוד קסם לי שכל חייו הקדיש לסחר בחפצי אמנות ולכל מיני הזדמנויות ארטיסטיות פיגורטיביות שהחיים גלגלו לגלריה שלו. זה איש שקוראים לו נפּטון אבל שמו האמיתי הוא אפרא. הוא שירת בחיל הים על קורבטה ישנה, וכשהם היו בתרגיל בקרבת החוף היווני נשברו שלוש משיניו הקדמיות. ביום האחרון לתרגיל, לפנות בוקר, רץ על הסיפון וריסק את פניו על מקלע כבד שמישהו שכח שהוצב שם. הרופא היווני בפמגוסטה שטיפל בו קרא לו נפטון, זה מהמיתולוגיה הרומית, חסר המזל, החלש באלים על-פי אמונתם, ואפרא התאהב בכינוי ומאז הוא הזדהה אתו. על כל פנים, שנים אנחנו בידידות, יושבים שעות בבתי קפה ונעים לי אתו. אנחנו שוכחים מן הנוכחים ומן האור הצהוב של המנורות האיומות שבבית-הקפה, ואני מתבוננת בעיניו הכחולות שידעו כבר הרבה נשים והוא מצייר אותי כעכברית על בלוק נייר לבן וקורא לה ראובנה, ואחר-כך מצייר בלרינה שמחווה קידה וקורא לה ליאנורה-מונה, וכל הזמן הזה אנחנו מדברים על התמונות שמכר ברווח והתמונות שמכר בהפסד ומרכלים על שני אחים ציירים שלא מתגברים על איבתם וקנאתם האחד לשני ועל הציירת ההיא שגרה בעליית הגג במרכז תל-אביב ובהתקף של זעם השליכה מן הקומה השלישית את ציוריה, שלא נמכרו בתערוכתה האחרונה, על עוברים ושבים, ועל תערוכה שעוד מעט תיפתח בסופרמרקט בחולון והיה צריך להוריד מן המדפים אלפי מוצרים כי הצייר דרש זאת והציב במקומם מודעות של בני אדם שנפטרו בעקבות הרעלות של מזון, ועל אנה היפה, הרוסייה מאודסה, שדפקה על דלת הגלריה של נפטון לפני שנה וחצי ומאז היא תולה תמונות ומורידה תמונות, מנקה, מאביקה, מסדרת ומסבירה קצת למבקרים על התערוכות המתחלפות, שרה להנאתה אריות של פוצ’יני וגם נשארת מעת לעת לישון במיטתו של נפטון, והוא מספר על מחשבותיו להתחתן אִתה, על אף הבדל הגילאים המשמעותי ביניהם, ואז פתאום אין לו מה לומר והוא מתכנס בעצמו, מטה את ראשו אחורנית בעייפות כאילו התכוון לחטוף תנומה קלה, ורק אז אנחנו יוצאים את וייה אומברטו ועוברים למקום אחר, ואז זה משעשע ללכת אתו ולחלוף על פני בתי קפה ברחוב אבן גבירול, כשהוא בודק כל בית-קפה בעזרת אוזניו הגדולות, מקשיב לרעשים, בוחן את היושבים, מקשיב לטון דיבורם, ואז חוזר בו מכוונתו לשבת בקרבתם, וכך אנחנו מסיימים לחלוף על כל בתי הקפה שברחוב אבן גבירול, עד שאנחנו מתיישבים לבסוף ברחוב יהודה הלוי, בפתח חנות מכולת שבעליה מוציא בשבילנו לרחוב שולחן עם שני כיסאות’.

אישטבאן נרדם. על אף רצונו העז להחזיק מעמד, נעצמו עיניו. מונה, בשטף דיבורה, לא שמה לב לכך. כשהבחינה בכך הופתעה, תהתה מה קלט מדבריה, החליקה בידיה על שמיכת צמר דקה וּורודה שהוציאה מארון-קיר והניחה אותה אט-אט על כתפיו, סגרה את דלת החדר, לקחה את המגש עם קנקן המים והכוסות למטבח ונסעה לווייה אומברטו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אישה לוקחת לה מאהב”