החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אשה בין חוחים

מאת:
הוצאה: | 2012 | 370 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

"אישה בין חוחים", ספר הביכורים של שלום אשבל, הנו רומן, שהעלילה שלו מתרחשת במחצית הראשונה של המאה ה – 20 באחד האזורים הכפריים מצפון לצנעא, בירת תימן. גיבורת הספר הנה ספק ילדה ספק נערה בשם רומיה, הממלאת תפקיד של קורבן ולוחמת כאחד. אישה בעולם של גברים, הנאבקת במסורת קפואה ודורסנית, במערכת פטריארכלית, שבה האב, האח או הבעל רשותם עליה. מתמודדת – ושורדת. הספר עוסק ביהדות בכלל וביהדות תימן בפרט. בו באים לידי ביטוי חיי היום יום של יהודי תימן, הפולקלור המצוי ומערכת היחסים המורכבת שבין יהודים וערבים.

תוכן הספר ולשונו יש בהם הרבה מן הייחוד, והם מכניסים את הקורא לעולם אכזוטי, למרחבים אנושיים וחברתיים, שהיו עד כה ארץ לא נודעת לקורא המודרני. שלד העלילה מבוסס על מקרים אמיתיים ועל אף התרחשותו המקומית של הסיפור הוא בעל מסרים אוניברסליים רחבים. הסיפור כתוב בלשון ציורית, בעברית עשירה, תוך שילוב של סגנון ומטבעות לשון מאוצר השפה של יהודי תימן, עברית וערבית, המשקף את ההווי ואת חיי היום יום של החברה היהודית והחברה הערבית, שהמשותף ביניהן רב מן המבדיל.

מקט: 6-7038-10
הספר באתר עברית

"אישה בין חוחים", ספר הביכורים של שלום אשבל, הנו רומן, שהעלילה שלו מתרחשת במחצית הראשונה של המאה ה – 20 באחד האזורים הכפריים מצפון לצנעא, בירת תימן.גיבורת הספר הנה ספק ילדה ספק נערה בשם רומיה, הממלאת תפקיד של קורבן ולוחמת כאחד. אישה בעולם של גברים, הנאבקת במסורת קפואה ודורסנית, במערכת פטריארכלית, שבה האב, האח או הבעל רשותם עליה. מתמודדת – ושורדת. הספר עוסק ביהדות בכלל וביהדות תימן בפרט. בו באים לידי ביטוי חיי היום יום של יהודי תימן, הפולקלור המצוי ומערכת היחסים המורכבת שבין יהודים וערבים.


1 – בזהירות, באטיות רבה, משכה את גופה הילדותי מתוך הכוך, ראשה מתחכך קלות בתקרתו, ידיה גוררות את הצרור הכבד החוצה. הקול בחוץ היה זועף, מריר וחסר סבלנות, כדרכו:

"צאי מיד! אני הולך!"

רגליה הגיחו מן הכוך, גופה בעקבותיהן. ראשה התיישר, מחפש אחר הקול. בית האבן הגדול והעזוב, שהיה פעם מלא חיים, הטיל צִלּוֹ עליה ועל פתח הכוך.

"מה את מחביאה שם?" שאל בחשדנות.

שותקת, הסיטה רוּמְיֵהּ מבטה ממנו, ניערה את החול מראשה, חפנה את הצרור אל שולי שמלתה וכיסתה אותו בחול הרך, השמנוני והמלוח. היא התרוממה בקלילות, מתעלמת מכובד הצרור והחול, העטופים בשמלה. בַּזריזות, המיוחדת לה, התגבהה על קצות אצבעות רגליה, מרוקנת את התכולה שבחוצנהּ אל אחד משני שקי האוכף, שעל גב אתונהּ, בצד הנסתר מעיני המעקב של אחיה. עיניה חייכו בשביעות רצון. מאיר, אחיה החורג, בחן את פניה מלמעלה למטה, רטן לשפתיו, הפנה חמורו למורד והחל לצעוד במרץ מתון, מוביל את חמורו, העמוס בחול המְלַח[1], אחריו.

הגֶּבֶר-נַעַר, המתלווה באחרונה דרך קבע אליה ואל אחיה, תלה עיניו בעיניה, אורב לסימן רצון, נשמר הפעם, שלא לדבר כלל. משהחלה לצעוד אחר אחיה הוא משך, זועם, במתג חמורו וצעד בעקבותיה. הוא החיש צעדו וצעד חמורו, מותיר רק מרווח קטן בינו לבין עכוז אתונהּ. עקבי רגליה, המעוטרים ברקמת הסִרְוַאל[2], טופפו ערוותם על הקרקע בקצב מדוד וזריז, כולאים עיניו בהם, מרתקים אותו אל גופה הזעיר, יונקים תאוותו מעורפו עד לשורשי מבושיו. היא שמעה את גניחתו. תוך כדי הליכה צידדה גופה לפני ראש אתונה, מביטה בפניו, שהתנשאו מעל לראשה. הוא קרב אליה, חמורו אחריו, הרכין ראשו, הכניס את ידו הימנית לעומק כיס שמלתו, חפן מלוא ידו הגדולה תמרים, שקדים, צימוקים, אגוזי מלך קלופים וסוּכַּר נְבַּאת[3], והושיט לעומתה.

ידה לא הושטה לקבל .

"קחי, אין בזה רעל . אנחנו בני משפחה."

"בני משפחה?!" חזרה אחריו מרוחקת.

"אביך נשא את סבתי, אם אבי, לפני שנשא לאישה את אמך," הסביר, מושיט לידיה בשנית את אשר בידו.

היא תחבה את ידה הקטנה לכיס שמלתה והושיטה לעיניו חופן משלה מכל אשר בידו. עיניה היו רציניות, כבדות על עיניו.

ידו חזרה לכיסו, עיניו למקומן, והרווחה שבה לגופה.

קולן של פרסות הבהמות, המגששות דרכן במורד, רדף בדממת הצוקים אחר אוזניה הכרויות, מאיץ צעדיה הקטנים. המרחק בינה לבינו השביע את רצונה.

אתונה עצרה במורד, פישקה רגליה, זִרזפה בגלים קצרים, ארוכים, קצרים, מי-שתנן, שהתיזו ניצוצות צהובים בהתנפצם בקרקע. משסיימה החישה צעדיה על אף משאה הכבד, שָֹשָֹה למלא אחר זירוז גבירתה.

החמור, ששעט בעקבותיה, עצר באחת, תוקע את אפו שוב ושוב בריח העז, העולה בנחיריו, מתעלם לחלוטין מזעמו, מקריאותיו וממכותיו של הגֶּבֶר-נַעַר. הוא הרים ראשו אל השמים הבהירים, חשף את שיניו, רחרח שוב, נער נעירת תאווה, ושעט בתשוקת פרא במדרון התלול אחר האתון המתרחקת. הוא התקרב אל אחוריה, תחב את שפתיו הפשוקות בעכוזה, עיניו מפלבלות ואיבר מינו חובט בעוז בבטנו. האתון הניפה את רגליה האחוריות, ושתי פְּרָסות עזות תנועה נחתו בעוצמה מתחת לשפתו התחתונה, מטביעות בה את חותמן, מצננות לפעם הזאת את התלהבותו.

לעיניו של הגֶּבֶר-נַעַר ליטפה רוּמְיֵהּ את צוואר אתונה, טפחה עליו בחיבה ובהערכה, והמשיכה לצעוד לפני האתון בתחושת שחרור. אחיה החורג צעד לפניה גבוה, מנותק ממנה, שקוע בעצמו, במרחק שלפניו ובשקי חמורו, הגדושים גדושים. למורת רוחה הגלויה הוא צירף אליהם את הגֶּבֶר-נַעַר להובלת חול המְלַח. טובה עשה לאחיו החורג סְלַימַאן, אבי הגֶּבֶר-נַעַר. מה התמורה, שקיבל בעבור טובה זו – בנוסף לחול המְלַח, שהגֶּבֶר-נַעַר מוביל למענו – אינה יודעת. ללא ספק, תמורה נוספת היתה. קמצנות אחיה החורג ואנוכיותו לא הותירו בידיו מעשה ללא תמורה הולמת…

קול, כקולה של גְנֵה בת יִחְיֵא אַל- בַּגְ'ל, צרח לימינה ממרחק, בדרך המובילה מדרכה אל השוק של יום שני. הדמות נופפה במטפחת גדולה, קולה הרם מפסיק את הרהוריה באחיה החורג ובקשרי המשפחה הסבוכים, שבין משפחתה לבין משפחת הגֶּבֶר-נַעַר. ברגשות מעורבים עצרה רוּמְיֵהּ את אתונה, עמדה לידה ועקבה בעיניה אחר הדמות, שהתקרבה אליה בהליכת ריצה ועל ראשה תַּוְרֵהּ[4] גדולה, עמוקה ורחבה.

גְנֵה, מתנשפת, עצרה את הליכתה ליד רוּמְיֵהּ, וקומתה, הגבוהה מקומת איש, מתנשאת מעליה. הגַּרְגּוֹּש[5] והמַקְרְמֵהּ[6] שמעליו כיסו את כל ראשה וחלק קטן ממצחה הרם. צמתה הארוכה והעבה, המתפתלת על עורפה, נדחסה בערימה קלועה מתחת לגַּרְגּוֹּש, מְשווה לראשה צורה של אוכף על גב בהמה. גְנֵה פרשה את זרועותיה הגדולות לחיבוק אמיץ. רוּמְיֵהּ, שהכירה את הסכנה הטמונה בחיקה, שלחה את שתי זרועותיה לפניה, מרחק ביטחון בין גופה לבין החזה הרחב של גְנֵה. כפות ידיה הקטנות נבלעו בכפותיה הגדולות של ידידתה, ומִפְרקי אצבעותיה כאבו בשתיקה.

"שלום לך," קראה גְנֵה בקול רועם ומתנשף, מטלטלת בחוזקה את ידי רוּמְיֵהּ. עיניה, עיני הענבר, סקרו בהערכה אותה ואת משא אתונהּ מבעד לריסיה הארוכים: "צודק, יא רוּמְיֵהּ, כל מי שאומר, כי אין כמוך חַמְרַאת עַיְן[7]. טפו טפו, שלא תיכנס בך עין רעה."

רוּמְיֵהּ, שותקת מכאב, מתחה גופה מעלה במאמץ לשחרר את אצבעותיה. פני גְנֵה נתחייכו למאמציה בחיוך רחב שהגיע עד עיניה. היא הרפתה מאחיזתה בחיוך מתנצל.

"שלמה אומר, שאני לפעמים כמו בהמה, מכאיבה לאנשים בלי להרגיש."

רוּמְיֵהּ שפשפה את אצבעות ידיה, מסכימה עם דבריו של שלמה במלואם.

הגֶּבֶר-נַעַר, שפסע עד כה בעקבות רוּמְיֵהּ, עקף את מקום עמידתן של השתיים בצעדים גדולים. הוא הביט נכחו, מתעלם מהן במופגן, ממהר להדביק את אחיה ואת חמורו, שהתרחקו כברת דרך ארוכה. גְנֵה עקבה אחריו, אורבת לתנועותיו. "הצועד ציפור כנף, והיושב אבן," ציטטה רוּמְיֵהּ פתגם עממי ידוע, פותחת אף היא בהליכה מהירה, שתזרז גם את גְנֵה.

גְנֵה התיקה את מבטה מגב הגֶּבֶר-נַעַר, מחייכת לעצמה חיוך רחב, נהנית מן החרדה, ששלחו עיניה בגופו. הוא לא העז להפנות אליהן את מבטו בשנית. בקלות רבה הדביקה את צעדי רוּמְיֵהּ המהירים, פסעה לצדה בפסיעות רחבות, פיה ממלמל מלים לא ברורות.

"את מדברת עם שפתייך או אתי?" שאלה רוּמְיֵהּ בצחוק קל.

"לעצמי דיברתי עד כמה בן סְלַימַאן זה, ריר יוצא מפיו כשהוא מביט בך. הוא מזכיר לי כל כך את שלמה, שלפני נישואינו! אותן עיניים ואותו ריר."

"מה לי ולו," השיבה רוּמְיֵהּ נחרצות, "הוא שם ואני כאן."

"פעם גם אני חשבתי כמוך. לא ידעתי עד כמה הכסף מפתה. לא האמנתי, כי יבוא יום והכסף של סַאלִם אַל-קְצִיר יקנה אותי ואת גופי לבנו שלמה עד יום מותי."

"במחילה ממך, אחותי, אולם אני לא את, ואבי אינו אביך," השיבה רוּמְיֵהּ בביטחון מלא.

"מפיך לאלוהים. אני לא מאחלת לשום בת, במיוחד לא לך, שתינשא בעל כורחה כמוני, ואין זה משנה מה סיפרה עלי הרכילות בכפר. הכסף, ורק הכסף, הוא שפיתה את אבי להשיא אותי לשלמה, הבן של סַאלִם אַל-קְצִיר. הם היו מוכנים לשלם לאבי כל מוהר שידרוש. משאלתם הגלויה היתה, כי ייוולד להם בן, שיהיה גבוה, גדול וחזק כמוני. כל תחנוני, דמעותי ואיומי לא עזרו לי. בכוח גרר אותי אבי לחופה כמו בהמה, רק בהמה…

"בן הוא רצה," המשיכה גְנֵה כמדברת אל עצמה. "בכל הריון הוא התפלל, נדר, צם, ציפה בתחנונים לבן. גם אני ביקשתי, נדרתי, צמתי שני וחמישי, התפללתי בדמעות והתחננתי לבת. כשנולדו התאומות הוא ישב על הקרקע ובכה מולי כאישה בצער לֵידה:

"שילמתי לאביך כסף, השווה למשקלך, כדי שתלדי לי בן, ובמקום בן מה יש לי ממך? לא בת אחת, לא שתיים, כי אם ארבע! ארבע כְרַאכִר![8]' "

גְנֵה השתתקה, נאנחת בקול. "היום הוא קורא לי בהמה ולבנותי כְרַאכִר. ארבע בנות ילדתי לזוּבּ אַל קַאע[9] הזה, והן לפניו ולא כלום. ואני שומעת אותו ושותקת, שומעת וחורקת שיניים." היא מחטה את אפה, ניגבה את עיניה בשולי המַקְרְמֵהּ שעל ראשה. "בתחילה שתקתי לו, כי אני אישה והוא גבר. גבר הוא קורא לעצמו. אפו מגיע בקושי עד לטבורי. לולא אביו היינו מזמן גוועים ברעב, או מחזרים על הפתחים. הגבר הזה אינו מסוגל לפרנס אפילו נמלה. היום, אם הוא מרגיז אותי יותר מדי, אני תופסת אותו כמו חבילת עצים, ודוחסת אותו לתנור של ימות החול. פעם אחת השארתי אותו בתנור, הוא בפנים צועק ומתחנן בקול עמום, ואני יושבת בכל כובד גופי על מכסה התנור, שרה לו שירי אהבה, עד שבא אביו לחפש את בנו יחידו לתפילת מנחה. אביו לא העז לשאול אותי מדוע. הוא ידע, כי אדחס גם אותו ליד בנו בלי רחמים." היא פרצה בצחוק של הנאה.

רוּמְיֵהּ הביטה בגְנֵה בעיניים מחייכות. הצחוק הכבוש, המאופק, שבעבע בגרונה, פעפע במחסום שפתיה, דחק עצמו החוצה. היא עצמה את עיניה וכיווצה את בטנה במאמץ לכלוא את צחוקה – ללא הצלחה. היא פרצה בצחוק מידבק, שזעזע את כל גופה וסחף גם את גְנֵה לצחוק גדול ומשחרר, שטלטל את התַּוְרֵהּ הנה והנה, מאלץ אותה לעצור ולהורידה מעל ראשה. שתיהן התיישבו במקום עומדן, צוחקות בקול, משתתקות, מביטות זו בפני זו, ושוב פורצות בצחוק רועם. משנרגע צחוקן אמרה רוּמְיֵהּ בקול מרצין:

"פעמים רבות שמעתי מפיך את הסיפור הזה, וכמוני נשים אחרות בכפר. מתוך אהבת אמת אני אומרת לך: אם את עדיין לא עייפת – אחרות עייפו מזמן, ומה שאינן מְעיזות לומר לך בפנייך הן אומרות בגבך."

"אמנם מכנים אותי בכפר בת דִּבְרִי, כי אני דַּבְּרָנַהּ, משום שאין בתנור לבי דבר חבוי," הסכימה עמה גְנֵה. "אפילו אבי נוהג היה לומר לי: אם נמלה תזחל בפתח עכוזך, את תלכי ותספרי לכל העולם. אני מודה, אני כזאת. אולם את היחידה, שאני מספרת לה סיפור זה במלואו. יחד עם זאת אני אומרת לך: את רכילות האנשים, ויותר מכך – הנשים, אני רומסת בסוליית סנדלי הגדולה. מה בבטני להם, כי ילעסו את שמי שוב ושוב? אף לא אחד יסתום את פי, גם לא את התחת שלי, במחילה מכבודך."

רוּמְיֵהּ שתקה. שתיקתה עודדה את שטף דברי חברתה:

"היום אני אישה נשואה, בעלי בידי, ואני אם ארבע בנותיו. בין שירצה ובין אם לא, על כורחו ילמד לכבד אותן. ואם אביהן יכבד אותן גם אחרים ינהגו כמוהו. כל עוד אני בחיים, איש לא יעשה לבנותי מה שעשו לי. אני אשמה, כי נולדו לנו ארבע בנות? מה אני? אלוהים?!" הרימה גְנֵה את קולה, וקמה לרדוף אחרי האתון המתרחקת. "הניחי את התַּוְרֵהּ במקומה!" נופפה באצבע מאיימת אל רוּמְיֵהּ, שהתאמצה לשווא לגרור את התַּוְרֵהּ על הקרקע. "לך היא מאוד כבדה. בואי את לאתונך ואני לתַּוְרְתִּי."

"במה מילאת אותה?" שאלה רוּמְיֵהּ, "באבנים? מדוע הלכת היום לשוק ללא חמורך, אם תכננת לקנות את כל זה?"

"היום החמור עם החמור," ענתה גְנֵה, נאבקת באתון, המתעקשת להמשיך בדרכה, "ואני ממש בהמה. התַּוְרֵהּ מלאה כל טוב ה', ואני לא הצעתי לך ולא כלום, אפילו לא למען הנימוס." רוּמְיֵהּ הסירה את מפת הבד הגדולה, הצבעונית, העשויה טלאים, שכיסתה את התַּוְרֵהּ. התפעלותה מתכולתה, משפע הפירות היבשים, הירקות והתבלינים, שריחם נודף לאפה, ניכרה על פניה.

גְנֵה, ששבה למקום כריעתה, משכה אחריה את האתון בכוח, העבירה את המוסרות לידי רוּמְיֵהּ וכרעה לידה. היא הסירה את המַקְרְמֵהּ מעל ראשה, פרשה אותה על הקרקע, חפנה בשתי ידיה צימוקים ותמרים, שקדים ואגוזים קלופים, פול ואפונה קלויים, וצררה את כולם בתוכה. היא קשרה את המַקְרְמֵהּ אל קרן האוכף, מאיצה ברוּמְיֵהּ למלא את פיה בלא להתבייש.

מתביישת, במיוחד לא ממך," השיבה רוּמְיֵהּ והוציאה מכיס שמלתה פירות יבשים, אגוזים ושקדים.

"ממתי את יוצאת לעבודתך ובכיסך כל טוב ה'?" שאלה גְנֵה, צוחקת ותמהה.

"מאז שהשרץ הזה, בן סְלַימַאן, מתלווה אלינו להבאת המְלַח."

"השאירי את שלך בכיסך לבן סְלַימַאן," קרצה גְנֵה בעיניה, "אני ממש איעלב אם לא תקחי משלי."

תוך כדי אכילה חידשו השתיים את הליכתן, צחוקן מתפרץ לו מעצמו בלא לחשוש שמא יקדים קנה לוושט.

על אף המרחק שפתח בינו לבינן, עקב האח החורג כצייד בשדה אחר מעשי רוּמְיֵהּ וגְנֵה. הוא האט את קצב צעדיו, נותן לבן אחיו סיכוי מהיר להשיג אותו. הגֶּבֶר-נַעַר הצטרף אליו בפנים נפולות ובעיניים מלאות חֵמה. לרגע קט חָבקה השתיקה את שניהם.

"כל עוף למינו ישכון," פסק המבוגר את פסוקו. "מצא מין את מינו, ולא לחינם הלך זרזיר אצל עורב. תן דעתך," פנה אל הגֶּבֶר-נַעַר בטון חמור, "גְנֵה ורוּמְיֵהּ, רוּמְיֵהּ וגְנֵה. יש לעשות מעשה ויפה שעה אחת קודם." אמר ולא פירש.

הגֶּבֶר-נַעַר נאנח בכאב והביט לאחור בתשוקה, חופן בעיניו את דמות רוּמְיֵהּ. היא אחזה עתה את התַּוְרֵהּ בידיה, מיקמה אותה על ראש גְנֵה, לחשה לה דבר מה, והשתיים פרצו שוב בצחוק מהדהד. הווריד הקבוע במצחו תפח והאדים. מחשבות נפתלות געשו בו אחר פורקנן. משפקח את עיניו ראה אותן צועדות לצד האתון בצעידה איתנה. רוּמְיֵהּ בצעדים קטנים, זריזים ומהירים, ואילו גְנֵה בצעדים גדולים, ארוכים, ידיה מונפות לצדי גופה והתַּוְרֵהּ שעל ראשה איתנה כצמתה.

גְנֵה קלטה את מבטיו המתחמקים של הגֶּבֶר-נַעַר, ממקדת את עיניה בתנועותיו. מעקב עיניה טרד את מנוחתו, אונס אותו להביט נכחו. רוּמְיֵהּ עקבה בשתיקה אחר עיני גְנֵה.

"בן סְלַימַאן אוכל אותך במבטיו בלי מלח," אמרה גְנֵה בקול מנחם אבלים.

"אל תקונני עלי מהר כל כך," השיבה רוּמְיֵהּ נמרצות, "במקום זאת ספרי לי מה האמת בָּרכילות של אנשי הכפר אודות הקשר, שהיה בינך לבין גבר מסתורי לפני נישואייך. משום מה לא הזכרת זאת באוזני."

"עליו, על בן סְלַימַאן זה אני מקוננת, יקחו אותו השדים ובניהם. עליו ועל הגברים שכמותו," ענתה גְנֵה בארסיות, מתעלמת מדברי רוּמְיֵהּ האחרונים. "שיהיו כולם כפרת שערות ישבני."

"איך את מדברת?" הוכיחה אותה רוּמְיֵהּ בסלידה.

"בעלי, בן סְלַימַאן והגברים הדומים להם, זה מה שהם שווים," פסקה גְנֵה, מוסיפה להתעלם מסלידת חברתה. "יש גברים אחרים… כל כך שונים…" אמרה בלחש כחולמת. "קולם, דיבורם, עמידתם והליכתם לידך אומרים לך כבוד. לידם את מרגישה שאת בן אדם, והעולם גדול ויפה כל כך. השמים, האדמה, העצים והציפורים, כולם יחד כאילו אוחזים בידך, שרים ורוקדים, ואת רוצה לעוף, לדאות כציפור, לברוח, להתרחק…" גְנֵה נאנחה בקול. "הצרה היא, שאלה מעטים, ורוב רובם עניים. עלי הוא היה יכול רק לחלום מרחוק. רק מרחוק."

הדמעות זלגו על לחייה של גְנֵה, חושפות עצמן לעיני רוּמְיֵהּ. רוּמְיֵהּ הקיפה את גוף אתונה והחליקה על אחוריה ברוך. הגיעה לגְנֵה וחיבקה את גופה הרחב, חיבוק מנחם, ראשה מתחבר לגופה מתחת לכתפה. גְנֵה פרצה בבכי כבוש.

"הכסף, יימח שמו, הכסף עיוור את עיני אבי והמית את חיי," פלטה גְנֵה בקול חנוק. "לא רק הכסף. גם שחיק העצמות הזה, מָארִי סְעִידּ, עַאקִל אַל-כְּנִיס[10] וכל הגברים הבריחו אותו מן הכפר."

"את מתכוונת למוּסֵא סַאלִם?!" שאלה רוּמְיֵהּ בתמיהה ובסקרנות גוברת, "הוא הרי נעלם מן הכפר אחרי שהתחתנת. ואת היית אז בהריון ראשון."

"נכון. אליו אני מתכוונת. במוּסֵא סַאלִם ובי דיברה רכילות הכפר. אולם לא בגלל נישואי הוא נעלם, אלא בעיקר בגלל העימות, שהיה לו בבית הכנסת עם מָארִי סְעִידּ. עד אז, למרות היותי אישה נשואה, עדיין ביקר בביתנו, הייתי רואה אותו בבית הכנסת, שומעת את קולו. איזה קול היה לו, איזו נעימה! טעם גן עדן ממש!"

"כל הסיפורים הם אם כן אודותייך ואודותיו?! לא ידעתי, כי מדובר במוּסֵא סַאלִם. גם היום יש עדיין מי שמספר בכפר, שאת נפגשת אתו בסתר."

"שיספרו. סיפרו גם, שנתתי למוּסֵא סַאלִם את בתולי, שהָריתי לו והפלתי, שתכננתי לברוח עמו לעדן…" היא נאנחה כאומרת: מי ייתן והיה. "לזכות שלמה אני חייבת להגיד, כי לא האמין לכל השמועות. לפני אירוסי לו הוא בא לאמי, וביקש לשאול אותי מה אמת בכל הסיפורים, שמספרים עלי. אני מאמין רק לה, אמר לאמי, ואחרי ליל הכלולות תלו הוא ואמי את סדין בתולי בפתח הבית, בראש גרם המדרגות, מבפנים, כדי שכל נכנס יראה ויוציא את עיניו." גְנֵה השתתקה, מתכנסת בהרהוריה. "ארבע שנים, רוּמְיֵהּ. ארבע שנים אני אישה נשואה, אם לארבע בנות, ואני עדיין מתרגשת ובוכה בכל פעם, שאני נזכרת במוּסֵא סַאלִם. לפני מי אני יכולה לבכות, אם לא לפנייך?"

"האם נפגשת עם מוּסֵא סַאלִם ביחידות?"

"שלוש פעמים פגשתי במוּסֵא סַאלִם ביחידות, לפני נישואי. שלוש פעמים, באקראי, בשובי מן הקניות בשוק של יום שני."

אנחה כבדה חנקה את בכייה של גְנֵה. תוך כדי הליכה העלתה לעיניה את פגישתה האחרונה עם מוּסֵא סַאלִם, פגישה, המזינה את חייה, פגישה, שהיא קרן האור היחידה בחשכת נישואיה. כאן, בדרך הזו, הניח את ידו הגדולה, ארוכת האצבעות, על צוואר חמורה, ליטף את עורפו ושאל אותה בקול עמוק, רך:

"בת כמה את?"

"אני יודעת? בת שלוש עשרה, אולי מעט יותר. מי יודע? מה זה משנה?" קולה רעד.

מוּסֵא סַאלִם בעט באבן באגודל רגלו הקשוי, גירד צווארו ואמר בעדינות:

"שמועה מהלכת, כי בקרוב תיכנסי לחופה."

עיני גְנֵה דיברו לעיניו, מתחננות, שלא יחטט בפצע הפתוח. הוא לא הוסיף לשאול. הם צעדו יחד, עיניהם במרחב, ראש החמור מחיצת צניעות קשובה לשתיקתם. קרני שמש הצהריים, שאינן אופייניות לעונה, הדמימו בחוּמן את האדמה, את הצומח ואת החי מסביב. גְנֵה הביטה בשמי התכלת הנקיים. נץ בודד חג בהם ועיניו בקרקע. לפתע כָּנַס כנפיו וצלל מטה באחת, צלל ושב ונסק במהירות מעלה, אל מרחבי התכלת, מכה באוויר בכבדוּת, גופו מתוח, טרפו מפרפר בין טפריו וצריחתו מהדהדת בין שמים וארץ. הצריחה באה באוזניה, מתמוססת בה בהמיה ללא שֵם, דוחקת בה לפרוש כנפיים, לזנק מעלה, לעוף, להיעלם במרחב. עיניה חיפשו את עיניו, כלות לְמַעֲנֶה, אך עיניו לא היו. הן אבדו בדממת המישור.

מוּסֵא סַאלִם בטש ברגליו היחפות בחלוקי האבנים, מזווג ביניהן זיווגים עקרים בהתמדה אדישה. זו לו הפעם השלישית בשלושת השבועות האחרונים, שהוא פוגש את גְנֵה באקראי, בימי שני, בשובה מן השוק, מלווה אותה כברת דרך בשתיקה מלאת חרטות, וחוזר על עקביו. הוא הרים את עיניו, הוליך אותן אל עיני גְנֵה ומצא אותן תלויות בו. המפגש היה קצר, מהיר מאוד, כמכוות אש. השתיקה שלאחריו לא דיברה עוד.

רוּמְיֵהּ קראה בשמה מספר פעמים. גְנֵה התנערה מהרהוריה, תוהה היכן היא.

"לאן נעלמת לי?" שאלה רוּמְיֵהּ בנימה אִמָּהִית.

"אני אוהבת ללכת בדרך הזאת. היא מעלה בי תמיד רק זכרונות נעימים. לפעמים אני שוכחת בה את עצמי."

"באמת אהבת את מוּסֵא סַאלִם, כפי שמספרים?"

"אהבתי, אוהבת ואוהב כל עוד גופי על האדמה הזאת. הסיפור ארוך. יום יבוא, ואספר לך אותו במלואו.

רוּמְיֵהּ לא הוסיפה לשאול.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אשה בין חוחים”