החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אינסטa בייב

מאת:
הוצאה: | 01-2014 | 207 עמ'
קטגוריות: ילדים ונוער
זמינות:

16.50

רכשו ספר זה:

שרון דותן נולדה בשכונת רחביה בירושלים: מאה מטר ממערב – משכן ראש הממשלה והאקדמיה למוזיקה; מאתיים מטר ממזרח – אצטדיון ימ'"א; עוד מאה נוספים מדרום, גן הפעמון – והנשיקה הראשונה. בתום השירות הצבאי עברה לתל אביב, למדה לתואר ראשון בספרות אנגלית והיסטוריה והמשיכה לתואר שני במנהל עסקים. כיום מתגוררת ברמת השרון, נשואה לנדב ואמא לרז, שיר וגיא. ספריה זכו להצלחה רבה: "רז הולך לגן", "רז עושה אמבטיה", חבורת קרוזו ותעלומת הקופסה".

"את כזאת אפס," אמרה, שלפה את האייפון שלה וכיוונה אותו אל עלמה הבוכייה. "אני מצלמת אותך עכשיו. אם תעזי לספר למישהו — אני אפיץ את התמונה הזאת באינסטגרם, ואז הדבר היחידי שתרצי לעשות זה להתאבד."

ענת הסתובבה ויצאה מהמקלט הנטוש, יחד עם להקת מעריצותיה.

אינסטa בייב הוא רומן חדש לבני הנעורים, מרתק ועדכני, המואר בעולמם הצעיר של דור הפייסבוק והאינסטגרם – עולם צבעוני ומורכב, רב ניגודים וגוונים, מלא קסם ואכזריות, טכנולוגיה וגעגועים, אהבה ותעלומה, רוך וקושי, והרבה הרבה מוזיקה.

החברים – בן, היגטריסט המאופק; מיא, הנבלנית הרגישה עם הפס הסגול בשיער; יאיר, הקלרניתן המעודכן; דן, החצוצרן החכמולוג; רוני דוט קום, הספורטאי שמתמחה במיקסים מגניבים; וגם כל האחרים – מדברים בשפה פרטית משלהם, צוחקים ובוכים, רבים ומשלימים, חווים אהבות נעורים ראשונות ודרמות סוערות בסביבתם הקרובה. הידידות האמיצה ביניהם עוזרת להם בזירת הקרבות בבית ובבית הספר – כאשר מתרחש "אסון, אסון", וכאשר "הזר" המאיים מתחיל לעקוב אחריהם כדי להכין נגדם תיק.

אינסטa בייב הוא סיפור על חברים טובים באמת בשכונה מתוקה ושלווה לכאורה, שתהום של נתק ואי הבנה פעורה בינם לבין הוריהם. זהו גם רומן מפוכח ודרמטי המביא קרעי חיים חריפים בעוצמתם של בני העשרה בלשון קצבית-מוזיקלית, שובה לב ומסקרנת.

אין ספק ששרון דותן טווה ברגש עמוק רומן מפתיע בעוצמתו, רומן שבו היא מושלת בלשון רהוטה ובשפה דרוכה – על בימת הנעורים של הזמן הזה.

מקט: 4-1178-8
מסת"ב: 978-965-91972-6-2
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
מאמר על הספר בעיתונות
סקירה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

אף אחד בשכונת הדרים השלווה לא ציפה ל"אסון, אסון", כפי שאדם כהן קרא לאירוע. אבל איש לא התפלא כשהתברר לאחר מעשה שהכול קרה בגלל הבניין ההוא, האפור, המפחיד ברחוב התפוז 1, שממרומי הקומה השביעית שלו זרק איציק גנסקי קלמנטינות רקובות, או חולדות עם עכבר בין השיניים.

איציק גנסקי היה היחיד מדיירי הבניין האפור שאותו הכירו החברים מהשכונה, וגם אותו לא ממש.

הצד האחד של בית הדירות ניצב בקצה שכונת הווילות הדרים בהרצליה. הבטון האפור בן ארבע־עשרה הקומות הטיל צל על השכונה הירוקה, ובעיקר הנורמלית, לפחות לדעת המבוגרים.

מעברו האחר של הבניין, זה שפנה לשכונת הברושים הנמוכה והמחוספסת, נערמו זו על זו מרפסות־מרפסות של תריסי פלסטיק דהויים, עד השמים, וחוטי כביסה רופפים שעליהם התנופפו סדינים ישנים, מכנסי חאקי מדולדלים או תחתונים מביכים שקישטו את המרפסות.

כך עמד לו הבניין האפור על קו התפר, נטע זר, מנותק מכאן ומכאן.

השכנים בשכונת הדרים כתבו לעירייה וניסו להסביר שהבניין האפור והקודר מוריד את ערך בתיהם היקרים, בגלל שהוא תקוע בכניסה לשכונה, מרתיע את הבאים אליה, ובעיקר פוגם בתדמיתם הנקייה והמכובדת. מי מהם שפנו ישירות אל ראשת העיר ועוזריה אמרו מאחורי דלתות סגורות בעירייה שחלק מהדיירים בבניין הגבוה הם לא נורמלים. הם קבעו זאת ברצינות גמורה והצהירו שיש להם הוכחות בכתב, אם רק יבקשו מהם לשים אותן על השולחן.

אבל הדיבורים והתחנונים לא עזרו לדיירי שכונת הדרים. איש מהם לא העז להצית ריב שכונתי, ומדי בוקר הזדקר הבניין יחידי, גבוה מכולם ואפל בלב פריחת האזדרכת הסגולה, ומיאן לזוז ממקומו או להתעטף במראה חדש.

האמת? האנשים שגרו בו היו לרוב שונים בנימוסיהם מתושבי שכונת הדרים. המוזיקה שבקעה מבתיהם בקולי קולות לא היתה מוכרת, הטלוויזיות שלהם שידרו תוכניות ממקומות רחוקים ומושלגים בגלובוס, וצעקותיהם שנצעקו בשפות זרות ומוזרות פילחו תדיר את הלילה הרוגע של השכונה.

אף אחד מהנערים של שכונת הדרים לא ביקר שם, גם לא אצל איציק גנסקי כמובן, למרות שלמד איתם בבית הספר. אבל כולם ידעו שצפוף בדירות שלהם, ששתיים או שלוש משפחות של עולים חדשים גרות שם בדירה אחת, ושבחצות הלילה עולה משם לפעמים יללת חתולים נוראה. חתולים מתעופפים מהחלונות בצווחה אל השיחים למטה לא היו חיזיון נדיר.

המוזיקה שנשמעה מהבתים המטופחים של שכונת הדרים היתה לעומת זאת אנינת טעם, "מעודנת וחכמה, מלאת רגש עמוק ואפילו סוד", כפי שמלכה שקד, מנהלת חטיבת "היובל", אמרה בדברי הברכה שלה לאחר שהתזמורת הצעירה של בית הספר שבה מסיור הופעות מוצלח בברלין באביב האחרון.

באופן מוזר, אף כי לא מפתיע ביותר, האהבה למוזיקה הדביקה את השכונה, וכבר נודע ברחבי העיר שכל מי שעולה לכיתה א' בשכונת הדרים יודע לקרוא לא רק שלטים ברחוב, אלא גם תווים. שיגעון המוזיקה היה מידבק, ועבר מאחים בוגרים לאחים קטנים כמו שפעת אביבית או שפעת אחרת.

כולם בשכונה חשבו שלנגן זה חשוב. סבתא ברוריה טענה בתוקף שזאת דרך נהדרת להרגיע את עצמנו ואת ילדינו בחיים הרועשים, ושהנגינה היא סגולה למזל ולאריכות ימים. היא היתה חוזרת על כך בלי להתעייף גם באוזני אנשים שנכנסו בטעות לשכונה, ומשכך מצאו את עצמם הללו משתהים בה כדי להאזין עוד קצת לצלילי הפסנתר המופלאים של אדם או לגיטרה המשתפכת של בן, לנבל הענוג של מִיא, לחצוצרה המהדהדת של דן או לקלרינט הקורע את השמים של יאיר.

רק רוני דוט קום לא ניגן בשום כלי, כי הוא העדיף ספורט. אבל גם הוא אהב מוזיקה, והתמחה במיקסים מעניינים של קובצי קול שהוריד מהאינטרנט וחלם שאולי, בעוד כמה שנים, לפני שיפַתח את הסטרט־אפ שלו, יבלה תקופה מסוימת מחייו בתור הדי־ג'יי הכי מפורסם במועדונים של ברלין. הוא אפילו כבר חתם בשמו הבינלאומי: רוני.דוט.קום.

"sorry for party rocking", היה שר את הסינגל של lmfao כל פעם שהשכנים התלוננו, ומוסיף בחיוך הכובש שלו: "People complain to turn it down… Sorry for party rocking…".

היה גם איש אחד עם כובע בייסבול שחור, שבזמן האחרון החל לבקר בשכונה כמעט מדי יום. בארבע וחצי בערך היה מגיע, בדיוק כשהיה אפשר לעבור ברחוב ולשמוע מפלי צלילים נשפכים מחלונות הבתים, מסמנים הישגים חדשים, וגם געגועים. האיש הזה היה בוחר לעצמו את אחד מחמשת הספסלים הציבוריים שהיו פזורים סביב הרחבה של השכונה, לפי צלילי המוזיקה שבקעו באותו רגע מהחלונות הפתוחים. בכל פעם שבתה מנגינה אחרת את לבו, והוא היה מתיישב מול החלון הפתוח, עוצם את עיניו ונראה כמו אחד ששקוע בחלום של עצמו.

כולם שמו לב אליו, אבל אף אחד לא דיבר איתו חוץ מסבתא ברוריה, שדיווחה למתעניינים שהנוכרי הזה "חובב מוזיקה אמיתי", שהוא עובד במשמרות בסביבה, ומגיע לשכונה רק כדי לשמוע את נגינתם של הנערים. עד כדי כך הם מנגנים יפה, ועד כדי כך הם משכיחים ממנו דברים מכוערים שיש בעולם בשפע.

"הוא אולי מוזר, אבל לא מסוכן," הירהרה סבתא ברוריה.

השכנים, שהיו רגילים לסמוך עליה, אמרו זה לזה, "הוא אולי מוזר, אבל לא מסוכן."

המחונן בין הנגנים הצעירים היה אדם כהן, אחיו התאום של בן, היחיד בשכונה ובארץ כולה שהופיע עם התזמורת של ניו יורק עוד לפני שחגג בר מצווה. מגע אצבעותיו העדינות בקלידי הפסנתר פתח לרווחה את השמים והוציא את השמש בשעות לא מקובלות, ואפילו הוריד זרזיפי גשם בימים שהחזאים לא צפו אותם. כולם־כולם סלחו לו כשניגן בין שתיים לארבע את הוואלסים של שופן. איך לא?

"הציפרלקס שלנו", כינתה אותו סבתא ברוריה כשליהטט בקלידים בשעות לא מקובלות את הקונצ'רטו ברה מז'ור או בסול מינור של פרוקופייב.

ובאמת, כל השכונה הוקירה את הפסנתרן הווירטואוז, ששום משוכה טכנית לא היתה גבוהה מדי בשבילו, או כפי שניסח זאת אלאן קברטי, המנצח המיתולוגי של הפילהרמונית של ניו יורק, "הביצוע שלו לסונטות של בטהובן — שכל אחת מהן סוחפת אותנו למסע חווייתי של אגדה, דמיון ותעוזה — מתאפיין בקלילות ידיים מלאת רגש וספונטניות…"

ולא רק בשל נגינתו הפנומנלית היה אדם ילד בלתי רגיל. שכן רק על הפסנתר נשמעו לו גופו, ידיו ואצבעותיו הארוכות. רק אז יכול היה להיות אחד עם המנגינה שליוותה אותו בראשו כל הזמן — תובענית, חזקה ובלתי מרפה, מסיטה את תשומת הלב מכל דבר אחר שסביבו, בולעת את כל כולו — והוא התמסר לה בלב רוגש ובעיניים עצומות.

מבחינתו של אדם כהן, לא היה משנה אם ניגן יצירות שלמות בעל פה במוסד לנוער מיוחד שאירח אותו על בסיס יומי, או באחד מאולמות הקונצרטים היוקרתיים ביותר בעולם. אומנם היה נחוץ להרדים אותו בטיסה לשם, כי השהייה ב"ציפור הגדולה" הביאה אותו להתנהגות עוינת ורגזנית, לפעמים גם להקאות, והחיים במלונות הנוצצים וההומים עייפו את עיניו ורופפו את עצביו עד מאוד. אבל ליד הפסנתר הוא ניגן כאילו רוח הקודש מרחפת מעל ראשו, ותמיד־תמיד הצליח להרטיט את לבם של שועי עולם ופשוטי הארץ כאחד. העיקר שהפסנתר יהיה מכוון ושהכיסא יהיה בצבע כחול וממוקם במרחק של חמישה אריחים בגודל 15X15 מהקיר, בדיוק־בדיוק.

התשואות והחיוכים שימחו אותו כל כך, שהוא מעולם לא סירב לנגן עוד ועוד ולא התעייף, ולפעמים אפילו ביקש להוסיף ולנגן גם אחרי שאולם הקונצרטים התרוקן.

ב"אופק בהיר", המוסד הפרטי לנערים מיוחדים, הוא ניגן שעות שירים של "הביטלס". הוא היה מכור אליהם כמו לסוכריות המנתה, שאסור היה בשום אופן לשכוח אותן, אחרת זה היה "אסון, אסון", ממש כפי שכינה את מה שקרה בבניין האפור והמפחיד. סוכריית מנתה אחת לפחות היתה חייבת להיות תמיד במכנסיו, אחרת ראשו היה מתערפל בבהלה, ויחד איתו גם הצלילים. הוא היה ממשש את הכיס, מרגיש בסוכרייה, נדרך להרף עין ומוריד את הידיים על הקלידים כמו אשף. יותר מכול אהב לבצע תעלולי אצבעות זריזים כברק.

בזכותו זכה המוסד, ששכן בכפר קטן ומתוק סמוך להרצליה, לתהילה ולתרומות של חילונים וחסידים. פחות מחודש מאז החל אדם לפקוד את שערי המוסד מדי בוקר, וכבר הוקמה בין כתליו תזמורת קטנה ומעניינת, שהוזמנה לנגן ברחבי העיר והארץ בימי חג, מועד וזיכרון. אדם כהן היה הכוכב הזורח, ולידו היבהבו מדי פעם בקטעים קצרים גם נערים אחרים, שהבולטים ביניהם היו עלי סמארה מטייבה, שסילסל במפוחית, ודפנה מרום מגליל ים, שליוותה אותו בניד כתפיים על כלי ההקשה.

  1. :

    לדעתי הספר לא מובן בהתחלה וגם לא ממש מעניין .
    אם הכותבת מתערת דמויות אז שלא תכניס את כל הדמויות בהתחלה כי אני ממש התבלבלתי מזה וזה עשה לי חשק לא לקרוא את הספר.
    אפשר להכניס דמויות אבל לא לספר על דמות חדשה ואז להוסיף עוד דמות מיד אחריה.
    לסיכום הספר ממש לא עניין אותי אז הפסקתי עוד לפני האמצע.

    • :

      m/k
      לדעתי אתה צודק.
      הכותבת של הספר ניסתה לעשות ספר לנערים ובמקום יצא לה ספר למשעממים……

  2. :

    לצערי אני נתקעתי עם עבודה על הספר הזה והוא ממש לא מעניין

הוסיפו תגובה