החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עניינם של היהודים

מאת:
הוצאה: | 2019 | 480 עמ'
זמינות:

46.00

רכשו ספר זה:

באיזו מידה שאפה התנועה הציונית למדינה? האם בין שתי מלחמות העולם הייתה התנועה הציונית מעוניינת בעלייה המונית של יהודי אירופה לארץ ישראל? באיזו מידה פעלה התנועה הציונית כנדרש להצלת יהודים בשואה?
הספר הנוכחי יוצא כנגד כמה אמיתות מקובלות בהיסטוריוגרפיה הציונית ובציבור הישראלי. התנועה הציונית נוסדה על-ידי הרצל כתנועה למען "העניין היהודי", כלומר פתרון הבעיה היהודית באירופה באמצעות הגירה המונית של היהודים למדינת־לאום יהודית. עם מותו של הרצל ולאחר משבר אוגנדה  חל שינוי בתפיסת ההנהגה הציונית את מטרותיה של התנועה. זו לא נתפסה עוד כאחראית ל"עניין היהודי", אלא כפרויקט לבנייתה האיטית של ארץ־ישראל כ"מרכז רוחני" או כ"חברת מופת", שנועד לאכלס אותה, לפחות בטווח הנראה לעין, באליטה יהודית מצומצמת, בעוד מרבית העם היהודי נועד להישאר בגולה על כל המשתמע מכך. כך העובדה שערב מלחמת העולם השנייה לא הייתה קיימת מדינה יהודית, כמו גם העובדה שהיישוב מנה כ-450 אלף נפש בלבד, אינן רק תוצאה של התנגדות הבריטים והערבים, אלא בעיקר של מדיניותה של התנועה הציונית, שגררה רגליים בכל הנוגע לייסודה של מדינה, והתנגדה להגירה יהודית המונית  מתוך חשש שזו תפגע ב"חברת המופת" שרצו ליצור כאן. היות והתנועה הציונית לא ראתה עצמה אחראית ל"עניינם של היהודים", היא גם לא ראתה עצמה אחראית לגורלה של יהדות אירופה, ולא פעלה כמצופה להצלת יהודים בשואה.

משה ברנט מלמד בחוגים לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת חשמל מטעם הטכניון בחיפה. את התואר השני בפילוסופיה, בהדרכתו של פרופסור יוסף אגסי, קיבל באוניברסיטת תל אביב. ואת התואר השלישי בהיסטוריה פוליטית השוואתית קיבל באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה; עם מדריכיו נמנה גם הסוציולוג וחוקר הלאומיות הנודע ארנסט גלנר. בין ספריו: מיהו ישראלי (כיוונים 1991), שאותו כתב עם יוסף אגסי ועם יהודית בובר אגסי); עם ככל העמים: לקראת הקמתה של רפובליקה ישראלית (מאגנס 2009).

מקט: 4-249-50682
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הקדמה: זהות והצלה

כמעט עשר שנים חלפו מאז פרסום המהדורה העברית של ספרי, עם ככל העמים: לקראת הקמתה של רפובליקה ישראלית (2009). בבסיסו עמדה התזה שישראל חסרה זהות לאומית, שכן היא רואה עצמה כמדינת “העם היהודי” ואינה מכירה בקיומו של לאום ישראלי. היות שהעם היהודי אינו ישות מדינית, ובניו ובנותיו, לפחות אלה החיים בדמוקרטיות המערביות, רואים עצמם ונתפסים על־ידי שכניהם כבני האומות המקומיות, משמעות הדבר היא שישראל אינה בעצם מדינת־לאום. הספר הצביע כיצד היעדרה של זהות לאומית ישראלית יוצר את בעיות היסוד של ישראל, וכיצד ההפרדה בין הדת ללאום וההכרה בקיומה של אומה ישראלית הינן תנאים הכרחיים לפתרון בעיות היסוד הללו.

במובן זה, הספר הנוכחי הוא המשך ל”עם ככל העמים”, שכן גם הוא עוסק בשאלת היעדרה של זהות הלאומית והשלכותיה על התנהלותה של התנועה הציונית בין שתי מלחמות העולם ובזמן השואה. נקודת המוצא לכתיבתו הייתה חוסר המעש של התנועה הציונית במהלך השואה בכל הנוגע להצלת יהודים. התזה המרכזית של הספר היא, שחוסר המעש הזה לא היה תוצאה של חוסר אונים, אלא בעיקר נגרם על־ידי השקפת עולמה של הציונות הפוסט־הרצליאנית, שלא ראתה עצמה אחראית עוד לגורלה של יהדות אירופה. במובן זה, התנועה הציונית הפוסט־הרצליאנית לא הייתה תנועת־עם, או לא הייתה תנועה לשחרור לאומי, אלא תנועה להגשמת “הפרויקט הציוני”, שמשמעותו הייתה בנייתה מחדש של ארץ־ישראל עבור אליטה יהודית מצומצמת.

השואה יכולה הייתה להתרחש כפי שהתרחשה, בין היתר, בשל העובדה שליהודים שהושמדו לא הייתה זהות לאומית. הגרמנים ראו את היהודים כאומה וכך הם תקפו אותם, כאומה. אלא שהיהודים לא נתפסו כעם בעיני עצמם ובעיני הקהילה הבינלאומית, וכך גם לא היו יכולים להתגונן כאומה: לא היה כל גוף לאומי שייצג אותם, וזה כולל גם את התנועה הציונית.

בנוסף, היות שהגרמנים ראו ותקפו את היהודים כלאום, כלומר הפרידו בינם לבין האוכלוסיות המקומיות בארצות הכיבוש, הרי מאמצי ההצלה היו אף הם צריכים להיות מופנים כלפי היהודים כלאום. אלא שהקהילה הבינלאומית לא הכירה ביהודים המושמדים כלאום, וראתה אותם כ”פולנים”, כ”הונגרים” וכדומה, ובכך גם לא הכירה שאכן מתחולל ג’נוסייד מחד גיסא, ושיש להפנות מאמצי הצלה המכוּונים באופן מיוחד ליהודים, מאידך גיסא. וכך ניתן לומר על השמדת היהודים בשואה, שהיא מהווה “הוכחה” לאִמרה המפורסמת, “שהאדם האוניברסלי הוא האדם המת”.

את היעדרה של הזהות הלאומית, כלומר היעדרם של “ממשלה”, “נציג” ו”דגל”, כמו גם את העובדה שהקהילה הבינלאומית לא הכירה ביהודים המושמדים כאומה, יש להניח גם, ובעיקר, לפִתחה של התנועה הציונית הפוסט־הרצליאנית.

מיום לידתה של התנועה הציונית הייתה זו נתונה בוויכוח באשר למטרותיה הסופיות: האם עליה לפתור את הבעיה היהודית באירופה באמצעות הגירה של יהודי אירופה למדינת־לאום יהודית, כלומר האם עליה, בראש ובראשונה, למצוא בית ליהודים, או שעליה להתרכז תחילה ב”יהדות” כקולקטיב או תרבות, או, במילים אחרות, למצוא בית ליהדות. הוויכוח הוכרע כבר בשנים הראשונות של התנועה, במשבר אוגנדה, לכיוון האפשרות השנייה, ומשמעותו הייתה שהציונות הפכה, בעיקרה, למפעל לתחייה יהודית תרבותית בארץ־ישראל ומשקלה של התנועה הציונית כמפעל הצלה התגמד.

ויכוח זה הוצג לעיתים קרובות כוויכוח בין מחנה “הציונות המדינית”, בראשותו של הרצל, שראה בתנועה הציונית תנועה לפתרון “הבעיה היהודית”, לבין מחנה “הציונות הרוחנית”, בראשותו של אחד העם, שראה בציונות תנועה לפתרון “בעיית היהדות”. “בעיית היהדות”, על פי אחד העם, הייתה ההתבוללות, או חוסר יכולתה לעמוד כ”לאום” בפני טבעו המבולל של העידן המודרני. הסיבה העיקרית להתבוללות, כך סבר אחד העם, היא העובדה שהדת היהודית המסורתית אינה יכולה לשמש עוד כדבק המאחד את “האומה היהודית”, וכך הציונות צריכה להיות הדבק המאחד הזה. כלומר, מנקודת מבט זו, הציונות לא הייתה אלא ורסיה רפורמית של היהדות או יהדות חדשה. במילים אחרות, מטרתה העיקרית של הציונות האחד־העמית בפרט ושל יורשיו של הרצל בכלל הייתה תחייה תרבותית יהודית בארץ־ישראל. מטרה זו הייתה אמורה להיות מושגת על־ידי ייסודו של “מרכז רוחני” או “בית לאומי” בארץ־ישראל, שנועד לאכלס, לפחות בטווח הנראה לעין, אליטה יהודית מצומצמת, זו אמורה הייתה לא רק להחיות את ארץ ישראל היהודית, אלא גם לגלם אותה באורח חייה, כלומר ליצור “חברת מופת” יהודית שתקרין לא רק על העולם היהודי, אלא להיות גם “אור לגויים”.

מחויבותה של “הציונות המדינית” ההרצליאנית לבנים ולבנות של “האומה היהודית” הייתה ברורה: היא ראתה עצמה אחראית לגורלם ולשרידותם ושאפה להצילם באמצעות הגירה המונית מאירופה ויצירתה של מדינת לאום יהודית. פחות ברורה הייתה משמעות מחויבותה של התנועה הציונית הפוסט־הרצליאנית, “הציונות המעשית”, כלפי בני עמה. בראותה את העיקר בתחייה תרבותית־יהודית, הפכה “היהדות” להיות קודמת לשרידותו ולגורלו של העם. וכך “הבית הלאומי” שאותו שאפה ליצור לא היה אמור לאכלס בתוכו את המוני היהודים, לפחות לא בשלב הנראה לעין, אלא היה אמור להיבנות בהדרגה תוך כדי סינון זהיר של הנכנסים לתוכו, כדי שניתן יהיה ליצור אליטה יהודית מצומצמת אשר תהיה אחראית לאותה תחייה תרבותית. אשר לגורלם של יהודי אירופה, יש כאלה מבין יורשיו של הרצל, כמו אחד העם ותלמידיו (וביניהם חיים ויצמן), שסברו כי הציונות לא הייתה אמורה להיות פתרון עבורם בכל מקרה, ואילו אחרים שמרו אמנם במידה מסוימת על המשוואה ההרצליאנית וראו באותה אליטה מצומצמת שאכלסה את הבית הלאומי חיל חלוץ ההולך לפני המחנה, אלא שהם ראו בהגשמתה של “חברת המופת”, או אותה “ארץ־ישראל שעליה חלמו”, תנאי הכרחי להגירה של המוני יהודי אירופה. היות שמעולם לא נקבו בתאריך שבו תסתיים אותה בנייה אינסופית של הבית הלאומי, הרי בלשונו של דוד ויטל, מה שיכול היה להיראות כטקטיקה ציונית, כלומר ייסודם של “בית לאומי” או “חברת מופת” כאמצעי לפתרון הבעיה היהודית, הפך להיות מוחלט, כלומר “חברת מופת” כמטרה ציונית סופית.

משמעות גימוד מרכיב ההצלה בציונות התבטאה לא רק בדחייתה של ההגירה ההמונית, אלא גם בדחיית ייסודה של המדינה. אצל הרצל, ייסודה של המדינה היה אמור להתרחש אחרי שלב ביניים קצר מיום קבלת הצ’רטר, שכן היהודים היו אמורים להגר לשטח ריבוני יהודי מלכתחילה והמדינה הייתה נחוצה הן לארגון הגירה והן לצורכי הקולוניזציה הנרחבים שדרשה ההגירה ההמונית. “הבית הלאומי” או “חברת המופת”, לעומת זאת, לא הודרכו על־ידי מחשבה “קטסטרופלית”, אלא על־ידי רעיונות אבולוציונים, והיו צריכים להיבנות בזהירות תוך כדי הקפדה על החומר האנושי, בחינת “דונם פה דונם שם”. בגישה זו, המדינה לא הייתה הכרחית, וכך גם נדחה ייסודהּ, כמו גם ההגירה ההמונית, לסופו של התהליך או לעתיד בלתי־מוגדר. וכך, התנועה הציונית בין שתי מלחמות העולם התנגדה להגירה המונית של יהודים לארץ־ישראל מחד גיסא, וגררה רגליים בכל הנוגע לייסודהּ של מדינה מאידך גיסא, ובכך בפועל היא ניתקה עצמה מן הבעיה היהודית באירופה ולא ראתה עצמה אחראית לגורלה של יהדות היבשת.

במַשלים, הנציחה התנועה הציונית הפוסט־הרצליאנית את הבלבול בקרב היהודים ובקרב אומות העולם בכל הנוגע לזהותם של היהודים. התנועה הציונית ההרצליאנית, זו המכונה “מדינית”, נולדה בסימן ההפרדה בין “האומה היהודית” שאת גורלה ביקשה לשנות, לבין “היהדות”. “האומה היהודית” ההרצליאנית לא כללה את היהודים באשר הם והייתה אמורה להיות מורכבת, בעיקר, מיהדות המצוקה שכללה אז את יהודי מזרח אירופה (והמזרח התיכון). במדינה היהודית של הרצל הייתה אמורה לשרור, בסופו של דבר, זהות בין אזרחות ולאומיות, כך שבמונחים של היום “האומה היהודית” של הרצל אינה אלא “האומה הישראלית”. יורשיו של הרצל, לעומת זאת, לא שאפו ליצירתה של מדינת־לאום נורמלית. הם אמנם ראו ביהודים באשר הם אומה שאותה הציונות אמורה לייצג. אך היות שלא גרסו קשר, לפחות בטווח הנראה לעין, בין הציונות לבין פתרון הבעיה היהודית, הם ראו ביהודים “אומת גלות”, כלומר כאלה שאמורים להיות בעלי זהות לאומית “יהודית” מחד גיסא, אך עתידים לשבת בטווח הנראה לעין, תחת שלטונן של ממשלות לא־יהודיות, מאידך גיסא. בכך הנציחה התנועה הציונית את האנומליה של הקיום היהודי וזרעה מבוכה ובלבול בקרב היהודים ובקרב הקהילה הבינלאומית בכל הנוגע לזהותם הלאומית. חלק נכבד מחוסר היכולת של הקהילה הבינלאומית להכיר ביהודים כאומה ובציונות כמייצגת אותה, יש לזקוף לדרישה הציונית לייצוג כלל היהודים, כולל יהודי הדמוקרטיות המערביות, שנתפסו שם כבני הלאומים המקומיים.

כאמור, ככל שתנועה הציונית ראתה עצמה כמייצגת את ה”יהדות” בכלל, הרי בפועל היא ניתקה את עצמה מן הבעיה היהודית באירופה ומהמוני היהודים שם. וכך, התנועה הציונית הפוסט־הרצליאנית לא הייתה תנועה לשחרור לאומי. היא לא ראתה עצמה כמשרתת עם, אלא כחברה בעירבון מוגבל ליישובהּ של ארץ־ישראל. במידה שתנועה הציונית קשרה בינה לבין “עם”, כלומר “העם היהודי”, הקשר היה הפוך ממה שמתבקש מעקרון ההגדרה העצמית הלאומית. האחרון רואה את התנועה לשחרור לאומי או את מדינת הלאום כמשרתת את ענייניו של העם, ואילו התנועה הציונית, במידה שקשרה עצמה ל”עם היהודי”, לא ראתה עצמה כמשרתת את ענייניו, אלא להפך; סברה כי על היהודים לשרת את “הפרויקט הציוני”, כלומר את התחייה היהודית בארץ־ישראל, בלי שזו תשרת את עניינם. במילים אחרות, התנועה הציונית לא הייתה תנועה לשחרור לאומי, שכן היא לא ראתה עצמה כמשרתת עַם קונקרטי, ובכך גם הותירה את שאלת זהותם הלאומית של היהודים בלא פתרון.

הספר הנוכחי יוצא כנגד כמה תזות מקובלות, בין אם בהיסטוריוגרפיה הציונית, בין אם בציבור הרחב. וככל שהוא מתיימר להיות “מבוא להיסטוריה ישראלית אחרת”, הוא לא נכתב על־ידי היסטוריון. היסטוריון הוא מי שמבלה חלק מזמנו בארכיונים, וזה אמנם לא נעשה במקרה הנוכחי, אלא שבכתיבתי הסתמכתי על חומר תיעודי ואקדמי קיים שהיה זמין ובשפע. ברצוני לציין כאן כמה מקורות שהשפיעו עליי באופן מיוחד.

קיים, כמובן, ספרו פורץ הדרך של שבתאי בית־צבי, הציונות הפוסט־אוגנדית במשבר השואה (1977). בית־צבי לא זכה עדיין למקום הראוי לו כאחד ממניחי היסודות לחקר השואה בישראל. הספר חידש בשני מובנים. הוא חשף “חומר ראשוני רב”, המעיד על חוסר המעש וחוסר הרצון של התנועה הציונית לפעול להצלת יהודים בשואה, אך למעלה מזה, הוא גרס כי היעדר הפעולה הזה לא נבע מחוסר האונים של התנועה הציונית, אלא מהשקפת העולם הציונית שראתה בתנועה מה שהוא כינה “חברה בעירבון מוגבל” להגשמת “הפרויקט הציוני” בלבד. בנוסף, הוא גם ייחס, ובצדק רב, את השקפת העולם הזו לציונות הפוסט־אוגנדית.

אשר לתולדות הציונות, הסתמכתי רבות על עבודותיו של דויד ויטל. ויטל עמד במיוחד על ההבדלים בין הציונות ההרצליאנית, “הציונות המדינית”, לבין זו הפוסט־הרצליאנית, “הציונות המעשית”, ועל היותה של “פרשת אוגנדה” קו פרשת מים בתולדות הציונות, שאחריה השתנו פניה של התנועה בלא הכר. כמו כן, עמד ויטל על השפעתו המכרעת של אחד העם על הציונות הפוסט־הרצליאנית.

ספר אחר שבו אני עושה שימוש רב, הוא ספרו של יוסף אגסי, בן דת ללאום (1984). מוטיב מרכזי בספר זה הוא מסורת היעדר היוזמה המדינית ב”ציונות המעשית” שהתבטאה בהיעדר יוזמה לייסודהּ של מדינה בין שתי מלחמות העולם מחד גיסא, והיעדר יוזמות מדיניות להצלת יהודים בזמן השואה מאידך גיסא. הספר גם מביא כדוגמה ליוזמה מדינית את הלל קוק ואת פעילות “ועד החירום להצלת יהודי אירופה” וה”ועד העברי לשחרור לאומי” שיוסדו בארצות־הברית על־ידי “קבוצת ברגסון”, שהייתה מורכבת מעשרה חברי הארגון הצבאי הלאומי שמצאו עצמם לכודים בארצות־הברית עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. ראש הקבוצה היה הלל קוק, שפעל אז תחת השם פיטר ברגסון.

ואכן, רוחו של קוק ושל אותה חבורה מופלאה של אנשי האצ”ל שפעלו בזמן מלחמת העולם השנייה בארצות־הברית מצויה בספרי הנוכחי וגם מספקת את הקֶשר בינו לבין ספרי הקודם. השפעתו של הלל עליי הייתה, בעיקר, באמצעות שיחות רבות שהיו לי איתו. ספרי הקודם, עם ככל העמים הושפע רבות ממנו, אך, כפי שגם אמרתי בפתיחה לאותו ספר, לא עשה עמו צדק. הקושי להתייחס לדעותיו של קוק, במיוחד בכל הנוגע לשאלת הזהות, היה קשור לעובדה שלא פרסם כתבים שניתן היה להתייחס אליהם. במסגרת הספר הנוכחי, אני מתקן במידת‏־מה את אי־הצדק הזה. זה התאפשר בעיקר בשל העובדה, שבניגוד לדעותיו בענייני זהות שלא זכו להתייחסות בישראל, הרי שבכל הנוגע לפעילות הקבוצה בארצות־הברית בזמן השואה, היה לא־מעט חומר, בעיקר ממקורות לא־ישראליים, כבר כאשר כתבתי את ספרי הראשון. בנוסף, בעשור האחרון התפרסם חומר נוסף בכל הנוגע לפעילותם של “נערי ברגסון” בארצות־הברית. אחד המקורות החשובים ביותר מהווים מסמכי ה”ועד העברי לשחרור לאומי” שפורסמו באתר מכון ז’בוטינסקי. חלק מן המסמכים הללו נכתבו על־ידי קוק וחברי ועד אחרים ומהווים מקור לא־אכזב לדעותיהם בכל הנוגע לזהות ולהצלה. עם זאת, בשלב הזה המסמכים הללו מופיעים באופן גולמי, מה שאינו מאפשר התייחסות ישירה אליהם והם עדיין מצפים לעורך שיוציאם לאור.

תודות

פרקים מהספר הנוכחי הוצגו בכנסים שונים שבהם השתתפתי, במיוחד אלה של “האגודה ללימודים ישראליים” (Association for Israel Studies), וזכו לתגובות מעודדות. כמו כן, היו כאלה שעזרו לי ולהם אני מבקש להודות באופן מיוחד.

אחד מהם הוא ידידי ז’אק ארנפרוינד, פרופסור ללימודי יהדות באוניברסיטת לוזאן שבשווייץ, שבזמן ביקוריו בישראל היינו מבלים שעות ארוכות בשיחות על התזות השונות שמעלה הספר ועל הציונות והיהדות בכלל. גם אם לעיתים לא הסכים עם דעותיי, הוא עודד אותי ללא הרף לפרסם את הספר, והדיונים האינסופיים בינינו עזרו לי לתקן ולשכלל את טיעוניי.

אני מבקש להודות גם לד”ר עידית גיל מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, שתחום עיסוקה הוא השואה, שבשיחות ארוכות איתה אִתגרה לא אחת את התזות שמציג הספר ואף הייתה מקור לא־אכזב לחומר ביבליוגרפי שקשור בשואה. עזרתה הייתה רבה בכל הנוגע לשחזור סיפורה של אִמי בשואה, סיפור שבו אני עושה שימוש בפרק הסיום של הספר.

כמו כן, אני מבקש להודות לד”ר אייזיק לובלסקי, אף הוא מן המחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה, אשר, לקראת סיום כתיבת הספר, קרא אותו בסבלנות והאיר פרקים שלמים. תגובתו החיובית הייתה גורם חשוב בהחלטתי לשלוח את טיוטת הספר למוציא לאור.

תודה מיוחדת אני מבקש להביע למורי ולידידי יוסף אגסי, שהיה במשך כל השנים הללו כדרכו זמין תמיד, על שיחות ארוכות שהיו בינינו על אודות התזות המרכזיות של הספר, שמקור חלקן הוא בספרו בין דת ללאום, המוזכר לעיל.

לבסוף תודה למשפחתי התומכת: לילדי יהודית, אמיר ויואב, על הסבלנות והערכה שגילו גם כאשר נאלצו בארוחות המשפחתיות לשמוע הרצאות בעניני ציונות, ולרעייתי האהובה איריס, שבזמן כתיבת הספר, שלעיתים נראתה כמשימה אינסופית, לא איבדה לרגע את האמון בי. בלעדי עידודה ותמיכתה, כתיבתו של ספר זה לא הייתה יוצאת לפועל.

כפר סבא, אביב 2019

מ”ב

G

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עניינם של היהודים”