החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אינדיאני על ההר

מאת:
מספרדית: יורם מלצר | הוצאה: | 2009 | 200 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

כל עם ומיתוס המצדה שלו. באינדיאני על ההר – סיפור על נחלת דמים, הרומן הידוע של חורחה איקאסה, שתורגם כבר ליותר מ-30 שפות ועכשיו גם לעברית בתרגומו הקולח של יורם מלצר, מיתוס מצדה האינדיאני מתרחש על פסגת אחד מהרי האנדים, שם מתבצרים צמיתים עניים ונטולי נשק ותוקעים בקרן המלחמה, השופר שלהם, כדי להכריז על המרד הגדול שלהם נגד הפיאודל הלבן והנצלן וכוחות צבא חמושים.
אינדיאני על ההר – סיפור על נחלת דמים הוא הרומן האקוודורי המפורסם ביותר בכל הזמנים, ונחשב לספר פורץ דרך בתולדות הספרות הנכתבת על האינדיאנים בדרום אמריקה. מדובר ברומן מחאה חשוב, שזכה למיליוני קוראים ברחבי העולם. אחד מהם היה הרופא הארגנטינאי, ד"ר צ'ה גווארה, שנפגש עם איקאסה וזכה לקבל ממנו עותק חתום של הרומן, שסייע לעצב את משנתו המהפכנית.
איקאסה (1906-1978), הנמנה עם גדולי הספרות בשפה הספרדית בכל הזמנים, מכונה השמאן של הספרות האינדיאנית. העולם האינדיאני שהוא מתאר בספריו, הם לא מה שהתייר המזדמן עשוי לפגוש בהרי האנדים במהלך הפייסטות האינדיאניות הססגוניות, שאז הם מנגנים בווירטואוזיות בכלי נגינה עממיים ומתחפשים לשדים, אלא תיאור מחוספס של המציאות העירומה.  הרומנים שלו מבוססים על חייהם האמיתיים של האינדיאנים בהרי האנדים.
איקאסה כתב בסגנון ריאליסטי עז ביטוי, המשלב ביקורת חברתית נוקבת. הוא עסק לא רק במעמדם החברתי של האינדיאנים, אלא גם בזהותם התרבותית, העמיק בשורשי אמונותיהם ונגע גם בכמה מהטַבּוּאים שלהם. הגם שהיה בעצמו לבן, הכיר איקאסה לפני ולפנים את החיים האינדיאניים ואורח מחשבתם, לא כאנתרופולוג אלא ממש כאחד משלהם. איקאסה למד את מנהגיהם, שלט היטב בשפתם, הקצ'ואה, והִרבה להשתמש בה בכתיבתו כדי להעניק נופך אותנטי לספריו.
הזעקה האינדיאנית, "הואסיפונגו שלנו", הנחלה שלנו, המשתברת על סלעי ההרים, מהדהדת לא רק בין דפי הספר אלא גם בהרי האנדים עד היום. הזעקה הופכת את הרומן, המתאר כיצד הלבנים מנסים לנשל את האינדיאנים העניים מקורת  ביתם הדלה כדי לחפש נפט, לאקטואלי גם בימינו, במיוחד על רקע משבר הנפט העולמי, והמאבק המתרחש בדרום אמריקה על שמורת הטבע האינדיאניות המשופעות במרבצים ובנפט.

מקט: 4-249-2005
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


אותו בוקר הסתמן לדון אלפונסו פֶּרֵיירה כבוקר של סתירות עצומות. הוא הותיר בעיה ללא פתרון, הותיר אותה לחסדי האינסטינקט והאינטואיציה של הנשים – אשתו ובתו – בעיה שאמר עליה שעניינה “סכנה לכבוד”. כרגיל במצבים כאלה, שמבחינתו היה חיוני לצאת מהם נקי מרבב, הוא עזב בטריקת דלת ותוך מלמול תריסר קללות ויותר. בלחייו, שהיו ברגיל ורדרדות וחלקות – הודות לשפע השמש ולאוויר העמקים בשרשרת הרי האנדים – ניכר כעת חיוורון ירקרק, וככל שהתמוססה מררתו בהפתעות הרחוב, הן החלו לשוב לצבען הטבעי.

“לא. זה לא יכול להישאר ככה. חוסר הזהירות של נערה, של ילדה תמימה בת שבע-עשרה שהולכה שולל בידי מנוול, בידי פושע, אינו צריך לפגוע בכבודנו. בכבוד כולנו…

“אני, אדם בעל מעמד, איש החברה הגבוהה… אשתי, מטרונית של כנסיות… שם המשפחה שלי…” כך חשב דון אלפונסו, מביט לפניו בלי להבחין באנשים שחלפו לידו, שנתקלו בו. הרעיונות שיש בכוחם להציל את המצב, אלה שיכולים להסתיר ולהסוות הכול במיומנות וביושר, לא מיהרו לעלות במוחו. מוחו האומלל. מדוע? אה! אין זאת אלא שהרעיונות הללו נותרו חנוקים באגרופיו הקפוצים, תקועים בגרונו.

“לעזאזל.”

למצב רוחו הרע של האדון תרם זכרם של חובותיו – לדוד חוּליו פריירה, לכבוד הארכיבישוף, לבנקים, לאוצר המדינה על הרנטות, על האחוזות, על הבית, חובות לעירייה על… “מסים. מסים ארורים. מי יכסה אותם? מי ישלם אותם? מי…? כספי! חמשת אלפים… שמונת אלפים… הריבית… השטרות אינם מגיעים בקלות הדרושה. לאאאא…” אמר לעצמו דון אלפונסו בעודו חוצה את הרחוב, דעתו מוסחת על-ידי אותה בעיה שהיתה לו כרוח רפאים לגלגנית: “האם כסף צץ לו יש מאין? האם הוא יורד על ראשי הצדיקים כמו מן מהשמים?…” הסתערותה של מכונית בעלת קווים אווירודינמיים – מכונית יקרה כמו בית – ומהומת הצופר והבלמים מחו באחת את דאגותיו. בקצה אותה הפוגה קרה, הפוגה שאין לה שוליים, שנוצרת בשל בהלה לאחר סכנה שאדם ניצל ממנה בדרך נס, הבחין דון אלפונסו פריירה בכף יד ידידותית שהחוותה לו מתוך אותה מכונית שכמעט מחתה אותו בצמיגיה מעל פניו האפורים של הרחוב. מי זה יכול להיות? אולי הוא רוצה להתנצל? או להמליץ על משהו? האלמוני הוציא את ראשו דרך חלון המכונית והורה בקול מוכר:

“בוא. תעלה.”

הגורל בכבודו ובעצמו, הנושה הגדול מכולם, הדוד חוליו. הוא נאלץ לציית. עליו להתקרב, וגם לחייך.

“מה…? מה שלומך, דוד?”

“כמעט דרסתי אותך וחסל.”

“זה לא חשוב. ממך…”

“תעלה. עלינו לשוחח על עניינים חשובים ביותר.”

“בשמחה,” השיב דון אלפונסו בעודו נכנס למכונית, מעמיד פנים שהוא שמח ומתיישב לצד קרוב משפחתו רב-העוצמה – דמות בעלת גבות עבותות, שיער מאפיר, עיניים שיודעות להביט בתוכחה, קמטים עמוקים, שפתיים יבשות, חיוורות, אדם שהיה לו ההרגל לדבר בלשון רבים, כאילו הוא חבר באיזו כנופיה סודית או עובד בחנות.

שיחתם של שני האדונים נעשתה מעניינת וכנה רק בחסות לשכתו הפרטית של פריירה הזקן – משרד שדלתותיו בעלות זגוגיות עכורות ובו שולחן כתיבה אדיר, עמוס ניירות ומסמכים. בפינות המשרד היו תיקיות בצבע ירוק זית. כן היו בו ספות רחבות ידיים שנועדו לשחוט ברוב נוחות את קורבנות ההסכמים והחוזים הרבים של בעל האדמות המיומן, וציור שמן עצום של לבו של ישו שצויר בידי אדון אחד ששמו מִידֶרוֹס, וכן מתלה עץ ישן, פריט מוזר באותו חלל שהיה כולו פאר מודרני, ושכפי שניתן לצפות שימש לתליית בדיחות, מהתלות וחיוכים לצד כובעים, מעילים ומטריות שמוטות כנפיים.

“ובכן כן… אחייני היקר.”

“כן.”

“לפני שלושה שבועות…”

(“…הגיע זמן פרעונו של אחד השטרות… הגדול ביותר…” השלים דון אלפונסו פריירה בראשו, אחוז צמרמורת של מועקה ובלבול.)

אולם הזקן המשיך, והפעם בלי המחווה העוינת הרגילה אלא עם זיק של תקווה בעיניו:

“יותר מעשרים יום. יש לך חוב לפירעון על סך של יותר מעשרת אלפים סוּקְרֶה, חוב שלא שולם. לא רציתי להפעיל נגדך צעדים חוקיים כי…”

“כי…”

“ובכן, כי יש לנו פרויקט שיהפוך את כולנו למיליונרים.”

“חַ…חַ…חַ…”

“כן, בן-אדם. אתה בוודאי יודע שיצאנו לנסיעת מחקר באחוזה שלך, בקוּצִ’יטַמְבּו…”

“מחקר?”

“ממש כואב לראות איך המקום מוזנח כולו.”

“הדאגות שלי כאן…”

“כאן! הגיע השעה שתתחיל לחשוב ברצינות,” מלמל הזקן בנימה של עצה אבהית.

“אה!”

“יכול להיות שהנתונים שיש בידי ובידי מיסטר צַ’אפִּי יוכלו להציל אותך!”

“מיסטר צ’אפי?”

“מנהל הרשות להפקת עץ של אקוודור. אדון בעל אמצעים נכבדים ביותר, שנהנה מאפשרויות יוצאות מגדר הרגיל, מקשרים בחוץ-לארץ ששווים מיליונים. גרינגו מאלה שמזיזים את העולם בקצה הזרת שלהם.”

“גרינגו,” חזר אלפונסו פריירה, המום מהפתעה ומתקווה.

“בסקירה שעשינו יחד אתו ברחבי השטחים שלך, כשנכנסנו מעט לעובי היערות, מצאנו מיני עץ מעולים ביותר: הדס צ’יליאני, מוטילון, קינמון שחור, הואילמו, פנסה.”

“אה!”

“אנחנו יכולים לספק בעיניים עצומות את צורכיהם של כל קווי הרכבת של הרפובליקה. וגם לייצא.”

“לייצא?”

“אני מבין את פליאתך. אבל זה כנראה לא הדבר העיקרי שמדובר בו. אני חושב שהגרינגו הריח נפט שם בסביבה. לפני חודש, פחות או יותר, ‘אל דִיה’ פרסם ידיעה חשובה ביותר על כך שאזור שרשרת ההרים המזרחית עשיר מאוד בנפט. המאמר השווה אותם לבַּקוּ. אינני יודע איפה זה בקו, אבל זה מה שהעיתון אמר.”

על אף שדון אלפונסו היה מבולבל מעט, הוא הנהן כאילו הוא יודע בדיוק במה מדובר.

“זו מחמאה גדולה עבורנו. במיוחד לך. מיסטר צ’אפי מציע להביא מכונות שלא אתה ולא אני היינו יכולים לרכוש. אבל הוא צודק לחלוטין, ובכך אני מסכים אתו, כשהוא אומר שהוא לא יעשה כלום, לחלוטין שום דבר, לפני שהוא יהיה בטוח ויראה שבאחוזה שלך נעשו השיפורים החיוניים הנדרשים, שכן היא הנקודה האסטרטגית והמרכזית באזור.”

“אה! אם כך… יהיה עלי לבצע שיפורים?”

“מובן מאליו! דרך סלולה, מתאימה למכוניות.”

“דרך סלולה?”

“באזור הבצות של האחוזה שלך ושל הכפר. זה לא הרבה.”

“קילומטרים אחדים.”

“המעקשים והמכשולים הרגילים!” צווח הזקן ועטה הבעה עגומה.

“לא, זה לא זה.”

“הוא דורש גם דברים נוספים, שנראים בעיני פחות חשובים, וגם קלים יותר. לרכוש את יערות פִילוֹקוֹרַלֶס וגוּאַמַנִי. אה! ולנקות את גדות הנהר מה’הואסיפּוּנגו’.[1] כדי לבנות עבורם בתי מגורים, ללא ספק.”

“מהיום למחר?” מלמל דון אלפונסו, שהותקף באלף ואחת הבעיות שיהיה עליו לפתור בעתיד. הוא, שכ”אדון גדול, כבודו” נתן תמיד לדברים להופיע ולהתגלגל לחזקתו הודות לעמלו וחסדו של “אבא’לה אלוהים”.

“הוא אינו מעמיד זמן יעד. יהיה לך זמן ככל שיידרש.”

“והכסף בשביל ה…?”

“אני. אני אעזור לך. נקים שותפות. חברה קטנה.”

זה כבר היה משכנע יותר, וגם הציע הגנה רבה יותר לבעל האדמות שלא היה רגיל לטרוח. וכך העז הלה לשאול, ועל פניו עווית של חיוך עצבני:

“אתה?”

“כן, בן-אדם. עבודה מהסוג הזה נראית לך קשה כי אתה רגיל לקבל את מה שמנהלי האחוזה שלך והאינדיאנים ששומרים על הרכוש שלך רגילים לשלוח לך ברוב טובם. פרוטות.”

“זה…”

“והתוצאות לא איחרו לבוא. ההון שלך יורד לטמיון ואתה עומד בפני פשיטת רגל.”

בלי שיוכל למצוא מקלט מפני מבטו של הדוד הטוב, דון אלפונסו פריירה הסתפק בכך שהניע את זרועותיו במחווה של אדם שהמזל הרע אורב לו בכול.

“לא. זה לא. אתה חייב להבין שהרגע שאנו מצויים בו אינו מתאים למוגות לב ולייאוש.”

“אבל אתה חושב שאצטרך לצאת בעצמי ולעשות את הדברים.”

“ומי אם לא אתה? נשמות הקדושים?”

“הו! ועוד עם האינדיאנים שאין בהם שום תועלת.”

“באזור הכפרי יש אמצעים רבים, בכפרים עצמם. אתה מכיר אותם היטב.”

“כן. ואין לשכוח שהאנשים הללו בעייתיים מאוד, עצלנים, רדופי אמונות טפלות וחשדנות.”

“את זה אפשר לנצל.”

“וחוץ מזה… עניין ההואסיפּוּנגוֹס…”

“מה?”

“האינדיאנים נצמדים לפיסת הקרקע שנותנים להם בהשאלה תמורת העבודה שהם משקיעים באחוזה, נצמדים אליה באהבה עיוורת ואפלה. יתרה מכך, בבורותם הרבה הם אפילו חושבים שהקרקע היא שלהם. אתה יודע. הם מקימים עליה את בקתותיהם, מגדלים בה את בעלי-החיים ואת הגידולים הקטנים שלהם.”

“סנטימנטליות. עלינו לגבור על כל הקשיים, גדולים ככל שיהיו. האינדיאנים… מה? מה אכפת לנו מהאינדיאנים? מוטב לומר… עלינו… כלומר, עלינו להחשיב אותם… כמובן… הם יכולים להיות גורם בעל חשיבות רבה ביותר בכל היוזמה. הידיים… העבודה…”

אותן שאלות שברגיל היו מופיעות בחרכי התת-מודע של פריירה הצעיר – האם הכסף צץ לו יש מאין? האם הוא יורד על ראשי הצדיקים כמו מן מהשמים? מנין צץ לו הכסף כדי לשלם אתהמסים? – התגבשו לכדי ראַיה, לכדי…

“כן. זה נכון. אבל אין בקוצ’יטמבו די אינדיאנים בשביל עניין בהיקף כזה.”

“בכסף שנעביר לך תוכל לקנות את יערות פילוֹקוֹרַלֶס וגוּאַמַני. ועם היערות תקבל גם את האינדיאנים. הרי כל נכס כפרי נקנה או נמכר יחד עם הפועלים היומיים שבו.”

“אכן כך.”

“מאות ילידים שיכולים בהחלט לשמש אותך כדי לפרוץ את הכביש. אז מה אתה אומר לי עכשיו?”

“שום דבר.”

“מה זאת אומרת שום דבר?”

“אני מתכוון שבעיקרון…”

“וגם באופן מעשי וסופי. אחרת…” סיכם הזקן בעודו מניף את הנשק הרצחני, משסף הגרונות: את צרור הניירות שלפניו, שללא ספק כלל את שטרי החוב ואת כתבי ההתחייבות של אחיינו, שכבר הגיע זמן פרעונם.

“כן. טוב…”

כשיצא מלשכתו של הדוד, חש דון אלפונסו פריירה טעם מר בפיו, טעם של זעם כבוש, של רצון לקלל, להרוג. יתרה מכך, ככל שהמשיך ללכת ברחוב ונזכר שהותיר בביתו בעיות לא פתורות, מבישות, התפוגגה אט-אט כל המועקה שאחזה בו בשל עניין קוצ’יטמבו. כן, התרוקנה מתוכו דרך אותו נקב שניבע בכבודו שדבק בו רבב. תמימותה ותשוקתה של בתו חסרת הניסיון בענייני אהבה הן האשמות בדבר. “טיפשה. חובתי כאב. לעולם לא אסכים שהיא תתחתן עם צ’וֹלוֹ.[2] עם צ’ולו מכל צדי גופו ונפשו. וחוץ מזה… המנוול נעלם. לעזאזל… שם משפחתו קוּמבָּה… הדוד חוליו צודק, צודק בהחלט. עלי להצטרף לעסק הגדול של… הגרינגוס. אנשים טובים. הו! גם כך הם מצילים אותנו תמיד. הם ייתנו לי כסף. כסף זה העיקר. ו… כמובן… איך לא ראיתי את זה קודם? אני דפוק לגמרי. שם בחווה אקבור את בושתה של הנערה האומללה. אתפוס את האינדיאני השודד הזה… אשתי עוד יכולה… יכולה לשכנע אנשים… למה לא? וסנטה אנה? והמשפחות שאנחנו מכירים? אוווו…” אמר לעצמו ברגש ובמסתורין של רומן רומנטי. ואז האיץ את צעדיו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אינדיאני על ההר”