החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אם תרצו, זו אגדה

מאת:
הוצאה: | 2015-05 | 447 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

40.00

רכשו ספר זה:


ניר-דונת

"…ראשי הכנסייה והאינקוויזיציה בסביליה ממשיכים לחפש ראשינו ונאחזים בכל תירוץ לקחתנו אל מרתפיהם האפלים ולאלצנו לבחור בין אימוץ דתם לבין מוות איום ונורא. לאחרונה שוחחתי עם כמה מידידיי, וכולם חיים בחרדה מתמדת מפני היום שבו זרוע הרשע תגיע לבתיהם. אנשים שאני מכיר כבר הסתלקו מן העיר בחשאי ומבלי להותיר רמז ליעדים שבחרו לשמשם כמקלט. אני יודע על עוד רבים שמתכוונים ללכת אחריהם… איננו צופים שיפור במצב, ולפיכך החלטנו לצאת מכאן ללא דיחוי. למעשה, מיד אחרי הפסח…"
מן הדברים האלה התחיל כל הסיפור.
'אם תרצו זו אגדה' הוא רומן היסטורי המשתרע על פני חמש מאות שנים. ראשיתו בסביליה, בספרד של ערב גירוש היהודים, המשכו במסע דורות לאורכה ולרוחבה של אירופה, וסיומו בארץ ישראל. ניר דונת מתאר, בעקבות מכתב שקיבל בילדותו, את סינדרום היהודי הנודד שנאלץ לעקור פעם אחר פעם מביתו, לפלס דרכו בסביבות עוינות, להחליף עיסוקיו ולהתגבר על מכשולים שבהם הוא נתקל חדשות לבקרים.
גיבורי הרומן עוברים מפרק אחד למשנהו ומספרים סיפורו של העם היהודי בגלותו: תעשיין טיט בסביליה המורד באינקוויזיציה ומסרב להמיר את דתו; צעיר המואס בחיי הגטו באנקונה שבאיטליה, מתגייס לצבא נפוליאון, מצטיין בשירותו, ובעקבות פציעה קשה משתחרר ובונה את חייו כחוואי-חקלאי במורביה שבמזרח אירופה; בן העוזב את בית הוריו ופונה אל דרך התורה, לסייע בשימור הגחלת היהודית בגולה; עיתונאי הפוגש בבנימין-זאב הרצל, נשבה בקסמיו והופך לציוני הראשון במשפחתו; צייר שמחליט להשאיר הכל מאחוריו וללכת לבנות את ארץ אבותיו ואת תרבותה החדשה; צבר ירושלמי שמתנדב לחיל ההנדסה המלכותי הבריטי כדי להילחם בנאצים ובשותפיהם… כולם חדורי אמונה בצדקת מעשיהם וכולם מוקפים בבני משפחה, בחברים ובאנשים הנקרים על דרכם במצבים שתיאוריהם, עם המראות, הקולות, הריחות והטעמים הנלווים אליהם, מעניקים לקורא תחושה של נוכחות במקומות ובזמנים שבהם התרחשו.
ניר דונת נולד ב-1946 בחיפה. במהלך לימודיו התיכוניים בביה"ס 'חוגים' שימש ככתב נוער בעיתון 'מעריב לנוער.' לאחר תום שירותו הצבאי למד בטכניון לתואר בהנדסת מכונות, ובאוניברסיטת תל אביב לתואר שני בחקר ביצועים. שנים רבות היה שותף ומנכ"ל בחברת הייעוץ 'סקר.' נשוי ל-שָֹקִי, אב לגליה ואורנה, וסב לאלה, רוני ודנה. 'אם תרצו זו אגדה' הוא הרומן הראשון פרי עטו. קדם לו ספר הניהול 'לשלוט בדלת המסתובבת,' ועשרות מאמרים שפרסם במגזינים מקצועיים, בתחומי התמחותו.

מקט: 978-965-571-041-0
מסת"ב: 978-965-571-041-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


מפגש לֵילי

אליהו יצא מביתו עם רדת החשיכה, ושם פְּעָמָיו אל מרכז העיר סביליה. שלא כהרגלו, הפעם לא היה רכוב על סוסו, בידיעה שכך יוכל לעשות דרכו בהשקט ובהיחבא ומבלי למשוך תשומת לִבּם של דיירי בתים שביניהם התעתד לעבור בתנועתו.

עיתוי המהלך נבחר בקפידה והותאם ללילה ללא ירח. לפני צאתו מהבית עבר בחדריהם של שלושת ילדיו, שהיו בעיצומה של שנת ישרים. על קצות אצבעותיו הלך, שלא להעירם, ונשק על מצחיהם באהבה רבה. כך נהג מדי לילה, אך הפעם משך זמנו ליד כל מיטה ולחש, בין לעצמו ובין לילדים הנמים, תפילה שתהיה פרידתם קצרה ושבבוקר יהיו שוב יחד, בריאים ושלמים. אמן!…

אליהו היה מודע היטב לסכנות הכרוכות במסעו הלילי. הוא ידע כי אם חלילה ייתפס על-ידי נציגי הכנסייה, רבים יהיו סיכוייו שלא לשוב אל רעייתו רָאשֶׁל ואל ילדיו, ואולי אף לא לראותם עוד לעולם. בימים שקדמו לאותו הלילה, כששקל צעדיו ותכנן תכניותיו, רק תמונה אחת עמדה בינו לבין ההחלטה לעשות מעשה: תמונת אהוביו הממתינים לו ללא ידיעת גורלו. לא לשלומו שלו דאג, אלא להם ולעתידם אם יילקח מהם על-ידי אותם רשעים שכבר העלימו כֹּה רבים מבני קהילתו. שאלות רבות ניקרו במוחו. מה תעשה ראשל? כיצד תסתדר בלעדיו? מה יהיה על הילדים? מי יעמוד לצדה בפרנסתם ובחינוכם? היהיה זה מעשה נכון להסתכן ולסכן? הלא עדיף יהיה להם להמשיך בחייהם כאילו לא כלום, ולייחל לימים טובים יותר? במאבק בין לִבּוֹ ובטנו, ששיגרו לו מסרי חשש וספק, לבין ראשו, שאמר לו בהיגיון קר כי הימים הטובים אינם נראים גם באופק הרחוק ביותר, הראש ניצח. הפור נפל על ההחלטה להסתלק מן הקלחת הרותחת סביבם מוקדם ככל האפשר.

לאחר שיצא מחדרה של בִּתוֹ, האחרונה שממנה נפרד, פנה לרדת אל קומת הקרקע. על סִפׇּן של המדרגות השתהה מעט, קפץ אגרופיו, נשם כמה נשימות עמוקות לאסוף כוחותיו מחדש, ורק אז ירד אל המטבח שבו ראשל ציפתה לו וכוס בירה [1] בידיה.

"שתה, מִי קֶרִידוֹ [2] ," אמרה לו בכניסתו למטבח, ונתנה הכוס לידיו. "יודעת אני תחושותיך מהן, והבירה תיטיב עמך."

"תודה לך, מִי אָמוֹר [3] ," ענה, ולגם לגימה ארוכה מהבירה. "לא סוד הוא שאין יקר לי בעולם מארבעתכם. אילו יכולתי להבטיח שלומכם ועתידכם בדרך אחרת, נטולת סיכונים, לא הייתי יוצא הלילה מביתנו. להַוָּתֵנוּ אינני רואה מוצא אחר מן המצב שאליו נקלענו. צו הגורל הוא שנלך מכאן, והשכל הישר מחייב שנעשה זאת בתיאום עם אחרים החושבים כמונו, ובשילוב כוחות בתכנון ובמעשה. הלילה אדבר עם שמעון, בן דוֹדי יעקב שנרצח בידי העמלקים, ויחד נכלכל צעדינו. אני מאמין כי יהיו אחרים שיצטרפו אלינו, ומקווה שנוכל להוציא תכניתנו אל הפועל בהקדם, שכן המצב פה הולך ורע מיום ליום.

"דִּבְרָתִי נתונה לך," המשיך אחרי עוד כמה לגימות מכוסו, "שאנהג במשנה זהירות ואעשה הכל לשוב הביתה בשלום לפני עלות השחר. עם זאת, ביודעי המכשולים שעלולים להיקרות על דרכי ולמקרה שמאמציי ומזלי לא ישיבוני ממנה, אני משביעך לשמור על רוחך איתנה ולהרחיק לכת מכאן עם ילדינו בכל דרך שתמצאי לנכון. תודה לאל קרובים רבים לנו בעיר, בני משפחתי ובני משפחתך. היעזרי בהם והמשיכי במה שהתחלנו. אל תיכנעי – והאל ישמור עליך ועל הילדים מכל רע."

ראשל לא ענתה. במקום תשובה חיבקה אותו אל לִבּהּ בחום, ואליהו השיב לה בחיבוק, וכך נותרו עומדים ועטופים זה בזו בשתיקה. הלילה הזה, ידעו, יהיה אחד הלילות הארוכים בחייהם.

אליהו יצא לדרכו לָבוּשׁ בגלימה ארוכה ושחורה, עשויה אריג עבה וגס ומרופדת בבטנה מפרוות כבש, ראשו חבוש בברדס צמר – אף הוא שחור – בעל שובל ארוך שנכרך על צווארו להגנה מפני הקור, ידיו בכפפות מרופדות, לרגליו פֻּזְמְקָאוֹת עור רכים, ופניו אל ביתו של בן הדוד, שמעון.

חלקה הראשון של הדרך עבר בשטח פתוח שסיפק לו בקושי מסתור מזדמן בדמות עץ, שיח, או גדר אבן בגבולם של שדה או חצר בית בודד. מפעם לפעם עמד מלכת, הקשיב לקולות הלילה וניסה להקדים ולאתר מוקדי צרה אפשריים. החושך היה עמוק ושחור משחור. חשרת עננים העיבה על הירח, שממילא נמצא בין מוות ללידה מחודשת, ועל אינסוף הכוכבים שאלמלא העננים היו זורעים דרכו בנהרה זכה ומחפים על היעדרו של אחיהם הגדול. דמויות אלמוניות ואילמות שחלפו על פניו בדרכן לאי-פה או לאי-שם הזכירוהו כי אינו לבד בעולם, וכי עליו לשמור על ערנותו ללא הרף. תרם לאותה ערנות גם הקור העז ששרר במישור האנדלוסי הענק שבו סביליה נמה תנומתה.

השטח הפתוח הפך בהדרגה לבנוי ברצף צפוף של בקתות עץ וחֵמָר מקוּרות בתערובות של קש וטיט ובנויות ללא סדר ומשטר לאורך שבילי עפר מרופטים שנחצו באינספור חריצים, יבשים במעט מִיְמֵי השנה ומוליכים מי גשמים ושפכים ברוב הימים האחרים. בבקתות שכנו עניי העיר שידם לא השיגה לבנות לעצמם מגורים נאותים בין החומות או אף מחוצה להן, והבנייה העלובה נועדה רק לגונן עליהם מפגעי הטבע. הדיירים היו נוצרים, מוסלמים ויהודים – מעטים, יש לציין – שחלקוּ גורל של ריש ומחסור, ובימים שבהם לא הוסתו אלה באלה על-ידי גורמים בעלי עניין מטעם הכנסייה או אצולת העיר, חיו בשלום יחסי ועסקו בְּהתמודדות יומיומית עם בעיות קיומם. רבים מהם לא נכנסו אל העיר מעולם, ומצאו פרנסתם בעסקאות חליפין עלובות שביצעו בשטחי המחיה שלהם. מעטים היו עוברים בשערי החומה בבקרים, פנימה, ובערבים, החוצה, בתקווה להוציא לחמם בעבודה מזדמנת כזו או אחרת.

חציית חלק זה של העיר, בלילה הזה, הייתה קלה לאליהו. גם כאשר נתקל באלה מדייריו שביכרו להימצא תחת כיפת השמים ובקור חודר העצמות במקום בבקתותיהם הדלות והצפופות, ידע לחמוק מהם ללא מגע מיותר. המדורות שהבעירו כנגד הצינה סייעו לו לזהותם מרחוק ולהימנע מקרבתם.

סמוך לאסופת הבקתות האחרונה הזדקרה לה בגאווה חוֹמת העיר ובה מגדלי שמירה ושערים למניעת כניסתם של זרים לא רצויים. בין השערים, פזורים לאורך החומה, נפערו פִּשפָּשים שאפשרו תנועה אל תוך העיר וממנה בפיקוחם של קלגסים שקיבלו שכרם ממועצת העיר. אל אחד הפשפשים הללו, הדרום מערבי ביותר, אליהו הגיע ביודעו כי זה האתגר הממשי הראשון שבו נתקל באותו הלילה. אחרי שהיכה באגרופו בדלת הפשפש פעם, פעמיים ושלוש, נפתח בה צוהר קטן. מבעד לצוהר ולמסכת בד גסה הציצו בו שתי עיניים. עיני השומר.

"מי אדוני ולאן פניו מועדים?" שאל השומר, בגוף שלישי. גלימתו של אליהו, כיסוי ראשו והכפפות שלידיו שיוו לו, בעיני השומר, מראה של מי שמעמדו גבוה משלו וראוי, לפיכך, להיזהר בכבודו.

איש גדל גוף היה אליהו בהשוואה לבני דורו, יהודים ונוצרים כאחד, וכוחו רב במותניו. בצעירותו דאג אביו, משה בן אפרים, להכשירו – בסיוע טובי המורים בעיר – בכל תחום שהיה בו להכינו לחיים, ובתוך כך גם למקרים שבהם יידרש, אם יידרש, להילחם על נפשו ולהגן על עצמו מפני תוקפים. "טוב ונכון תעשה," נהג האב לומר לבנו, "אם תדע תמיד לשלב בין ספרא לסיפא. האחד לרוח, והשני לגוף, והשילוב ביניהם לאריכות ימים…" כך למד, בנוסף לתורה וליסודות במדעים שונים, גם לִרְכּוֹב על סוסים, לנהוג במרכבות, להילחם בחרב, להיאבק פנים אל פנים מול יריב, ועוד כהנה וכהנה מיומנויות שנראו לאביו חיוניות. בעמדו עתה מול השומר, ובעודו בוחן אותו בעיניו החבויות בצל מצחייתו של הברדס, כל אלה היקנו לו ביטחון שבעת הצורך יידע לחלץ עצמו מצרה.

"שמי דון מיגל אספוזיטו גרסייה. אני מגיע ממרחקים, מצדו השני של הנהר. סוסי נפצע בדרך ונאלצתי להמשיך בהליכה רגלית. ברצוני להיכנס אל בין החומות ולמצוא לי מקום ללון בו עד הבוקר, אז מצפה לי ראש העיר לדיון חשוב."

"אדוני בוודאי יודע כי עומד בתקפו צו שאוסר עלי להכניסו העירה מרדת החשיכה ועד צאת החמה," התפרץ השומר לדבריו, בתוקפנות של מי שהשררה אתו.

"אכן מודע אני לצו, אולם יש בידי אישור שיאפשר לך לחרוג מן הכללים ולהתיר כניסתי," ענה אליהו, ובעודו מביט סביבו לוודא שאיש אינו צופה בהם הסיר כפפותיו והושיט לשומר חריט עור קטן ששלף ממעמקי אחד הכיסים בגלימתו, ובו מניין מטבעות כסף. עם כל השלווה שבה נהג כלפי חוץ, לִבּוֹ פעם בחזהו בעצמה רבה מן הידיעה שאם – לגמרי במקרה – השומר נמנה על המיעוט הישר והנאמן מבין שומרי השערים, אזי יהיה עליו לעבור לדרך הפעולה האחרת…

למזלו השומר נמנה על הרוב הגדול של השומרים, שנאמנותם עמדה תמיד למכירה אם רק המחיר היה ראוי. בתנועות קצרות וחפוזות התיר את שרוך העור בפתחו של החריט, הציץ בתכנו ביעף, שב וקשר השרוך תוך המהום של שביעות רצון, והצפין האתנן בצׅדו הפנימי של אבנט הבד הרחב שחגר למותניו. רק אז שחרר הבריח בדלת הפשפש והאיץ באליהו לעבור ולהמשיך בדרכו.

אחרי שהרחיק לכת כמה עשרות פסיעות ונעלם בחֶשְכָּת הרחוב אליהו פלט מפיו אנחה חרישית, עדות אילמת למתח שבו היה שרוי עד שחש כי יצא מטווח הסכנה. הבל שעלה מפיו לקצבן של נשימותיו המואצות העיד על הקור העז. אליהו נתן אגרופיו זה בזה, קֵרבם אל שפתיו, נשף לתוכם מלוא ריאותיו להשיב מעט חום לכפות ידיו שהגיעו אל סף הקפיאה במפגשו עם השומר, ולאחר ששב ולבש הכפפות המשיך בדרכו אל תוך העיר.

רובם של הבתים בצד זה של החומה היו בני שתים, שלוש או אף ארבע קומות, ומקצתם בני קומה אחת. כולם היו צמודים זה לזה לאורכם של רחובות צרים, פרוסים בשתי וערב ומשובצים באבנים מסותתות קטנות למניעת בוץ ולהקלת תנועתן של עגלות וכרכרות בעִתות של גשם. צירי אורך מרכזיים התנקזו אל כיכרות רחבות ידיים שנקראו על שמם של מבני ציבור, כנסיות – שחלקן היו בעברן בתי כנסת יהודים או מסגדים מוסלמים שייעודם הוסב – או בתי ענק וארמונות של שועי העיר ואציליה. אליהו הכיר כל פינה בעיר, וידע כי ככל שיעמיק אל תוכה יתקרב אל הכיכר הראשית, מקום משכנה של הקתדרלה הגדולה שממנה נשלחו זרועותיה הארוכות של הכנסייה לכל בית שראשיה החליטו להתנכל לו וּלֽדׇריו. עוד ידע כי טוב יעשה אם ירחק מהקתדרלה ויימנע מהיתקלות בשומרים הרבים שהוצבו סביבה יומם ולילה. הדרך שבחר בה, לפיכך, סבבה למרכז העיר ברחובות צדדיים ושוליים, ובמידת האפשר גם מבלי לחצות כיכרות אחרות בתנועתו, עד לביתו של בן דודו שמעון, מחוז חפצו. לא אחת נתקל בזרים שהליכתם המתנדנדת ודיבורם הקולני העידו על היותם בדרכם לבתיהם ממסבאות שבהן בילו שעותיו המוקדמות של הערב. בשניים או שלושה מקרים חלפו על פניו חיילים של משמר הכנסייה שהלכו בזוגות, ונראו והתנהגו אף הם כשיכורים שלא הבחינו בין ימינם לשמאלם. בכל אותם מפגשים אליהו הקפיד לסור בענווה מופגנת מדרכם של הבאים מולו, לקוד קידת נימוסין ולברכם ב'ערב טוב,' למנוע ולו שביב של סיכוי שמי מהם, בשיכרונו, ייפגע מהתנהגותו, יתבע עלבונו ויחייבו לפעול בסטייה ממטרתו באותו הערב.

כל אותה העת ראשל הייתה ערה. דאגתה לאלי – כך נהגה לכנותו שלא בפניו, ולעִתים גם בפניו – הדירה שינה מעיניה. לאחר שניסתה לשווא להירדם במיטתם המשותפת קמה, עטפה עצמה בחלוקהּ, נעלה אנפילאותיה והחלה לשוטט ברחבי הבית מתוך דחף להעביר זמנה בפעילות. תחילה ירדה חרש אל המטבח, שאש דלקה בתנורו בכל שעות היממה ושימשה לבישול, לחימום, וכאש תמיד לכל עת. לאחר שהזינה אותו בכמה גזרי עץ בצעה מן הלחם שהטבחית אפתה מוקדם יותר באותו היום, וישבה אל השולחן. רעבה אמנם לא הייתה, אך מתוך אי-השקט שאחז בה חשה בצורך להביא דבר אל פיה, והיא התפתתה למעט לחם, טעימת גבינה וכמה לגימות בירה. חוסר האונים ואי-היכולת לדעת מה עובר על בעלה לא הניחו לה לשבת בְּטֵלָה, וגרמו לה לעשות פעולות שבימים כתקנם לא הייתה מעלה על דעתה לעשותן. מבלי משים מצאה עצמה מאבקת מדף זה, מעבירה כלים למדף אחר, מסיטה השולחן מעט לפה והכיסאות מעט לשם… משלא נותרו לה נושאים לעסוק בהם במטבח נטלה אחד מהנרות שדלקו בו ושבה ועלתה לקומה השנייה, שם נכנסה לחדרי הילדים בזה אחר זה וּוידאה ששנתם רגועה. ושוב ירדה לקומה הראשונה, הפעם לטרקלין. בעזרת הנר שבידה הדליקה שתיים מעששיות השמן שתלו בכל ארבע הפינות, בחנה האולם לאורכו ולרוחבו, והתרשמה שרצפתו אינה נקייה דיה. במטאטא קש שהביאה מן המטבח גרפה מעט עלים שזיהתה מתחת לשולחן וליד דלת היציאה אל סככת הגפנים, וערמה אותם בפינה. בבוקר תּוֹרֶה לאחת המשרתות לפנותם אל מחוץ לבית.

הזמן נראה כאילו עמד מלכת. ראשל שבה ועלתה אל הקומה השנייה, לביקור נוסף בחדרי הילדים. השקט והשלווה ששררו בהם עמדו בסתירה לסערה שהתחוללה בתוכה. פעם נוספת ירדה למטה, הפעם אל המזווה שבקצה המטבח שם עברה על המצרכים ושיננה לעצמה מה עוד יש לקנות לקראת חג הפסח הקרב. גם פעולה זו הייתה זרה לה, ובימים רגילים נמצאה באחריותה של הטבחית. הלילה מאומה לא נתפס על-ידה כזר ומיותר, ובלבד שהזמן יחלוף ואלי שלה יחזור בריא ושלם. אלוהים הטוב שלי, ביקשה פעם ועוד פעם ללא קול, שמור נא על אישי ועשה שישוב ללא פגע, שאם לא כן, אינני יודעת אנה אני באה.

שוב עלתה, הפעם לביקור קצר בחדר השינה של אליהו ושלה. לאחר שמתחה המצעים שעל המיטה ויישרה הכריות, הצמידה הווילונות זה אל זה כדי למנוע חדירת האור בבוקר ולאפשר לבעלה לישון עוד מעט בשובו מן הלילה הארוך והמתוח העובר עליו. ראשל הכירה הדרך שנדרש לעשות אל ביתו של שמעון ובחזרה ממנו, והמכשולים שבהם היה צפוי להיתקל. גם השיחה שהתכוון לקיים עם בן דודו לא הייתה קלה, שהרי במובנים רבים נועדה לקבוע כיצד ייראה עתידם. לא היה בלִבה ספק שכשישוב יהיה מותש וכל מה שיתאווה אליו יהיה שינה, ולו לשעות בודדות בלבד.

חצות. ראשל עיְיפה מלעלות ולרדת במדרגות, ולא מצאה עיסוק חדש לשעות שנותרו עד הבוקר. החשש שמי מהילדים יתעורר ויבקש הסברים להיותה ערה ולנפקדותו של אביהם, אף הוא הלך והתגבר עם הזמן שחלף. מדי פעם התיישבה באחד הכיסאות במטבח, בטרקלין או בחדר השינה, לסירוגין, ונכנעה לתנומה שפקדה אותה בניגוד לרצונה. על אף תחושתה שבשום שלב לא נרדמה ליותר מהרף עין, כל יקיצה לוותה בחיבור כואב בין נקיפות מצפון על החולשה שגילתה בעת שאהובה נתון בסכנת חיים, לבין האשליה שכניסתו אל הבית היא שהעירה אותה משנתה.

בסופו של דבר כוחה ומסירותה לא עמדו לה, ושינה עמוקה השתלטה עליה בעודה ישובה במטבח ומצחה מונח בין שתי זרועותיה השלובות על השולחן.

פעמוני כנסיות העיר צלצלו תשע.

אליהו ידע כי הזמן אינו פועל לטובתו, והרחיב צעדיו. למעט המפגשים המעטים עם נציגים מזדמנים של שׅכּוֹרֵי העיר דרכו לא הופרעה, ודי מהר מצא עצמו בקרבת ביתו של שמעון. מעט לפני שהגיע ליעדו עצר מלכת בחסות אחד הבתים מעברו השני של הרחוב, מתחת לקשת האבן בשער הכניסה אל הבית. השער עצמו היה עשוי לוחות עץ עבים שחוברו יחדיו בפסי ברזל מחושלים ובמסמרים גדולים ומרשימים למראה, וההישענות עליו העניקה לו תחושת יציבות וביטחון. כמה דקות הקשיב לדממת הלילה וצפה ברחוב פעם בכיוון שממנו בא, לוודא שלא נֶעֱקַב, ופעם בכיוון ההפוך, למנוע הפתעה מצד זֵד שיגיע דווקא משם. בטרם ייגש אל שער ביתו של בן הדוד, רצה להבטיח כי לא יסכן אותו ואת יקיריו.

לאחר שהשתכנע כי אין סכנה בדבר חצה הרחוב באלכסון ממקום מסתורו, ונקש בעדינות – שלא להעיר דיירי הבתים השכנים – על דלת הבית בטבעת הברזל המעוצבת שנקבעה בה, להודיע על הגעתו. פעמיים ועוד פעם, כמוסכם עם שמעון מזה שנים. הדלת נפתחה עם הנקישה השלישית ושמעון החישו בתנועות ידיים פנימה.

הבית, צר במידותיו ובעל שלוש קומות, היה שייך כולו לשמעון ולמשפחתו. מדרגות עץ תלולות הוליכו מן הכניסה, ששימשה כמחסן לצרכי המשפחה, אל הקומה השנייה שבה, ליד מוצא המדרגות, חכתה רֶבֶּקָה, אשתו של שמעון. אליהו הבחין מיד בכתם כחול-שחור גדול סביב עינה הימנית, ובזרועה שהייתה חבושה בבד לבן משורש כף ידה ועד למרפק. רבקה ליוותה מבטו בעיניה, אך לא הגיבה. ללא אומר נטלה גלימתו, הברדס, והכפפות שהסיר מידיו מיד כשחש בחמימותו של הבית, ושמעון הוליכו אל הטרקלין שיחד עם מטבח צנוע מילא כל חלל הקומה. שקט מוחלט שרר בבית. הילדים כבר חלמו חלומותיהם בקומה השלישית, בראשו של גרם מדרגות נוסף.

"שבה נא והרגש כבביתך," אמר שמעון והזמינו בתנועת זרוע לבחור לעצמו כיסא לצד השולחן שניצב במרכז החדר. אליהו התיישב בצד הצופה אל הכניסה. "אינני אוהב הפתעות," נהג לומר למי שטרח לתהות על מנהגו. "כך אני רואה מי נכנס לחדר מיד עם כניסתו, ותחושתי יותר בטוחה." הסיפורים על יהודים שנלקחו מבתיהם על-ידי שליחי האינקוויזיציה שהופיעו ללא התרעה מוקדמת עשו את שלהם.

"מה קרה, רבקה? מנין לך החבלות האלה?" שאל אליהו, שלא יכול להתעלם ממה שכל-כך בלט לעיניו מיד בכניסתו.

"בביקורי בשוק אתמול הותקפתי על-ידי פורעים שגידפוני והיכוני נמרצות בשל יהדותי," השיבה רבקה. "למזלי לא הייתי בגפי," המשיכה. "המשרתת שלוותה אותי, לוּסינְדָה יברכנה האל, חילצתני מידיהם. זו הייתה חוויה מאד קשה. נסנו משם כל עוד רוחנו בנו. מצב כולנו הולך ורע, ומי יודע לאן עוד יתדרדר. ומה שלום ראשל והילדים?" שאלה, להסב השיחה לאפיק אחר. לא נוח היה לה לדבר על עצמה.

אליהו הנהן בראשו לאישור שהוא שותף לתחושתה בדבר המצב המתדרדר, וששלומם של בני ביתו טוב, תודה לאל…

"תשתה כוס יין?" שאלה רבקה, ומבלי להמתין לתשובתו פרשה אל המטבח ושבה ממנו עם שתי כוסות וקנקן יין אדום. לאחר שמזגה מן היין לכוסות והגישה אותן לאליהו ולשמעון, לחשה "לילה טוב, ושאלוהים יהיה בעזרנו," ויצאה מהחדר במבט מושפל, כיודעת שנכון יהיה עתה להותירם לבדם. אליהו הבין שבן-דודו לא הסתיר ממנה את נושא שיחתם.

"לחיים ולעתיד טוב יותר," בירך שמעון בכוס מונפת, בניסיון לשחרר מעט מהמתח. "הַקָשתה דרכך לכאן?" שאל בעודם לוגמים מן היין, ואליהו סיפר לו קורותיו בקצרה. השעה המאוחרת והמחשבה על הצפוי לו בדרכו בחזרה דחפוהו שלא לבזבז זמן בשיחה על מה שהיה, ולהתמקד בנושא שלשמו בא.

"שמעתי דבר האסון שפקד אתכם בהירצחו של יעקב אביך, דודי היקר, וכאבתי עמכם. איש טוב ומיטיב היה, וכולנו נישא זכרו בלִבנו," פתח, ולאחר הפסקה קצרה המשיך. "שמעתי גם שבעקבות האסון והמצב שנהיה בלתי נסבל, החלטתם, אתה וכמה מבני משפחתנו האחרים, להסתלק מכאן בקרוב. גם אנו בשלים לקבל החלטה דומה, ובאתי לשמוע הגיגיכם ולבחון האפשרות שנפעל יחד."

"תודה לך על תנחומיך," השיב שמעון. "אכן איש יקר היה אבי, ומותו בידי המנוולים, יימח שמם וזכרם, היכה בנו מכה קשה וכואבת. אתה בוודאי יודע שהוא לא היה הקרבן היחיד, וכנראה גם לא האחרון. ראשי הכנסייה והאינקוויזיציה בעיר ממשיכים לחפש ראשינו ונאחזים בכל תירוץ לקחתנו אל מרתפיהם האפלים ולאלצנו לבחור בין אימוץ דתם לבין מוות איום ונורא. לאחרונה שוחחתי עם כמה מידידיי, וכולם חיים בחרדה מתמדת מפני היום שבו זרוע הרשע תגיע לבתיהם. אנשים שאני מכיר כבר הסתלקו מן העיר בחשאי ומבלי להותיר רמז ליעדים שבחרו לשמשם כמקלט. אני יודע על עוד רבים שמתכוונים ללכת אחריהם."

שמעון עצר משטף דבריו, לשאוף מעט אוויר אל ריאותיו שצמאו לאתנחתא ולבחון רישומם על בן דודו. אליהו, שמרפקיו נחו על השולחן וסנטרו נשען על כפות ידיו משולבות האצבעות, נותר בשתיקתו, ושמעון שב לדבר. "איננו צופים שיפור במצב – אדרבא, להערכתנו הוא רק ילך ויחמיר – ולפיכך אכן החלטנו לצאת מכאן ללא דיחוי. למעשה, מיד אחרי הפסח. שותפים לתוכנית גם אחי הבוגר ממני אליעזר, בן דודנו אלעזר בן מנשה, ושניים מחברינו שאינם בני המשפחה. כולם נשואים ומטופלים בילדים, וכולם משוכנעים שהישארותנו כאן תביא לחורבננו. קיוויתי שגם אחינו הצעיר יואל יצטרף, אך הוא סירב. בתמימותו, ומתוך שהוא מאמין בקשריו הטובים, לכאורה, עם בכירים במועצת העיר, עודנו משלה עצמו שמדובר רק בגל של רוע שניתן לצלחו ולצאת ממנו בשלום. לא הצלחתי לשנות דעתו בעניין. מכל מקום, שלשום אליעזר ואנוכי נפגשנו עם בעליה-קברניטה של ספינת נהר העושה דרכה בקביעות בין סביליה לסָאנלוּקָאר שעל חוף הים. מדובר בהולנדי – אריק דה-חְרוֹט שמו – המוּכָּר לנו שנים רבות כאדם ישר שלא יפר התחייבויות שייקח על עצמו, וספינתו חדשה ומתאימה לצרכינו. הוא הביע הסכמתו לקחתנו עד לעיר הנמל, וממנה נוכל להמשיך לכל יעד שנבחר. מאחר שפרנסתו על הובלת טיט מן המכרה, ואם ייקחנו בספינתו לא יוכל לבצע ההובלה הרגילה, הוא דרש מאתנו פיצוי במטבעות זהב. הסכמנו, כמובן, ושילמנו לו מקדמה על חשבון שירותיו."

אליהו, שעד כֹּה הקשיב בסבלנות ונמנע מלהפריע לשמעון בדיבורו, קם ממקומו והחל משוטט בחדר כשידיו שלובות על חזהו.

"היכן הדברים עומדים ברגע זה?" שאל.

"נותר רק לקבוע מועדים להגעתנו אל הרציף שבו הוא נוהג לעגון לצורך העמסת הטיט, ולהפלגה ממנו. בימים הקרובים נסכם הנושא בינינו ונדאג להודיעו. חשבנו לצאת מהעיר בשעות הערב של היום הנבחר, כל משפחה בנפרד, ולעלות על הספינה עוד באותו הלילה."

"והיכן אתם מתכננים לסיים דרככם? מהו היעד? היכן תבקשו לבנות חייכם מחדש?"

"כמה אפשרויות פתוחות בפנינו. הקרובה ביותר היא פורטוגל. ליסבון עצמה, אחת מעריה האחרות, או כפר כלשהו מחוץ לערים. לחילופין, נוכל להמשיך הלאה מליסבון, או היישר מסָאנלוּקָאר. להדרים לצפון אפריקה או להצפין לאחת הערים הגדולות באירופה. פריז, אמסטרדם או אנטוורפן הן דוגמאות ראויות. לא הרחקנו בתכניותינו אל מעבר ליעדנו הראשון. גם כך עלינו לחשוב על פרטי-פרטים, שלא להיכשל."

"אני מבין," ענה אליהו ושב לכיסאו. מצחו המכווץ העיד על ניסיונו לעבד דבריו של שמעון ולבחון ההיגיון בתכניתו שהייתה, ללא ספק, יומרנית ומסוכנת ביותר, והוצאתה אל הפועל חייבה תעוזה רבה.

"אם אינני טועה בקריאת מחשבותיך," הגיב שמעון על שתיקתו, "אזי אמרתי דבר שאינך מבין או אינך מקבל. התואיל להבהיר לי מה טורד מנוחתך?"

"הקושי הגדול ביותר צפוי, לדעתי, בְּלֵיל היציאה מסביליה אל מעגן הטיט. יהיה קשה מאד, או אף בלתי ניתן, להסתיר תנועתן של חמש משפחות שתצאנה מבתיהן בלילה, בעיתוי דומה, בדרכן – עם מטלטליהן – אל מחוץ לחומות, ובניגוד לַצו האוסר יציאה מהעיר בשעות החשיכה. מצבנו, מבחינה זו, מעט נוח יותר, משום מיקומו של ביתנו, אך הנסית להעלות בדעתך מה יקרה אם תיתפסו, בר-מינן? זהו נושא הראוי בעיני למחשבה נוספת, ואם לא נמצא דרך קבילה להוציאכם מהעיר ללא סיכון, נצטרך לחשוב מחדש על הכול…"

המחשבה הראשונה שחלפה בראשו של שמעון למשמע דבריו האחרונים של בן דודו והציפה אותו בפרץ גדול של שמחה, הייתה שהִנֵּה אליהו אתם, שהרי עשה שימוש בלשון רבים – ׳נמצא… נצטרך…' אליהו היה מבוגר ממנו בשנים בודדות בלבד, אך משחר ילדותם נחשב לחכם והמוכשר שבין בני הדודים במשפחה. האחד שתמיד ניתן לסמוך עליו שיידע לבחון בעיות לעומקן ולהציע להן פתרונות הולמים. שמעון ידע שהצטרפותו למהלך שתכננו תועיל ביותר הן בשיפור התכנית והן בביצועה הלכה למעשה.

"עלי להודות שיש בדבריך טעם רב. אכן לא חשבנו על הסיכון שהעלית, שאינו מבוטל כלל ועיקר. החשבת גם על דרכים להתמודד עם הקושי שהעלית?"

"טרם, אך בשלושה דברים אין לי ספק. האחד, אסור שכולכם תצאו מהעיר עם כבודתכם באותו הלילה. הוצאת הכבודה צריכה להיעשות במהלכם של כמה לילות, ובמידת האפשר גם לא רצופים. השני, שגם אם יציאתכם מהעיר תיפרס על-פני כמה לילות, רצוי שתיעשה דרך פשפש אחד בחומה, בלבד. ככל הידוע לי שומרי הפשפשים מתחלפים לעִתים רחוקות, ובכך ייחסך מכם הצורך לשחד שומרים רבים מדי בציפייה שיתירו יציאתכם בניגוד לאיסור. והדבר השלישי הוא שטוב תעשו אם יציאתכם הסופית מהעיר תהיה ברגל. רעש גלגלי עגלות באמצע הלילה יקים עליכם צבא הכנסייה והמלך כולו. נצטרך, אפוא, למצוא דרך להוציא ציודכם מהעיר מבעוד מועד, ולצברו במקום מוגן בדרך אל מעגן הטיט. יתכן שהפתרון יימצא בחצר ביתנו, אך ארצה לבדוק זאת בטרם נעגן הפתרון במסמרות."

שמעון חש שלִבו החיש פעימותיו. אליהו הוכיח לו – הגם שלא נדרש להוכחה מלכתחילה – כי טוב עשה כשהזמינו להסתפח אל חבורתו. עתה נעץ בו מבט שכולו סימני שאלה, וחיכה בשקט להמשך דבריו.

"כל אשר אמרתי מחייב שכבר בימים הקרובים עליך, שמעון, לדבר עם החברים האחרים ולקבל איתם כמה החלטות חשובות. עליכם להחליט על התאריך המדויק ליציאת כל משפחה. עליכם להסכים על הפשפש שדרכו תצאו, ובעניין זה אני ממליץ על הפשפש הדרום מערבי שדרכו נכנסתי הלילה. יש בו שומר שלמדתי כי ניתן לקנותו, ואין טעם להסתכן בניסיונות אחרים שאיננו יודעים לאן יובילוּ. עוד עליכם לסכם כמה כסף כל אחד מכם ייתן לשומר, שלא ליצור ציפיות שווא או התנגדויות. אלה גם אלה לא תועלנה למטרתנו. הנושא האחרון שבו עליכם לדון הוא גודל המטען שתוכלו להוציא מהעיר מבלי לעורר חשדם של שכנים, עוברי אורח או, גרוע מכך, נציגי זרוע זו או אחרת של השלטון. עצתי היא שכל משפחה תיקח עמה רק מעט בגדים, כלי בית בעלי ערך מיוחד, ספרים ותשמישי קודש, וכסף ותכשיטים ככל שידה משגת. אלה האחרונים יסייעו לנו בכל אשר נעשה בדרכנו.

"היום הוא היום השלישי בשבוע. הבה נקבע לנו מפגש נוסף ביום הראשון בשבוע הבא, אצלנו, שבו תוכל להביאני בסוד ההחלטות שתקבלו. עד אז אשתף גם את ראשל במחשבותינו, ובפגישתנו נוכל לחתום התכנון ולהתחיל בהכנות."

הסיכום נראה לשמעון טוב מכל מה שהעלה על דעתו בראשית הלילה. ידוע ידע כי שותפיהם האחרים לכוונת ההסתלקות מהעיר יקבלו רעיונותיו של אליהו בחיבוק ויתרמו חלקם למאמץ ללא כחל ושרק.

מחוץ לבית נשמעו במעומעם פעמוני הכנסיות שצלצלו חצות. עוד כשבע שעות עד עלות השחר.

"נראה כי מצינו ענייננו ללילה זה," אמר אליהו בקצרה ופנה אל המדרגות המוליכות מטה, אל היציאה מהבית. לצד המדרגות, על עמוד-קולב עשוי עץ וברזל, תלו הגלימה והברדס שמסר לידיה של רבקה בבואו. לאחר שלבש גלימתו, חבש הברדס לראשו ונתן ידיו בכפפות, סב על מקומו וירד אל קומת הקרקע. ליד דלת היציאה אימץ אל חזהו את שמעון שירד עמו לנעול הדלת אחריו, ובמילים "נתראה בקרוב" נפרד וחמק החוצה.

הקור בחוץ היה מקפיא. אליהו עטף צווארו וסנטרו בשובל הברדס למנוע הצינה מלחדור לעצמותיו, ופנה אל היציאה מהעיר.

בעודו צועד בין בתי סביליה הישֵנה, שאיש לא הסתובב ברחובותיה בשעה כֹּה מאוחרת וקרה של הלילה, נזכר בפרטים מעברו, חלקם טובים ויפים וחלקם כאלה שעדיף היה להם שיישכחו. החיים בבית הוריו, החינוך הטוב שניתן לו בילדותו ובנעוריו, מפגשו הראשון עם ראשל ובני משפחתה, חגיגת נישואיהם, בניין הבית… כל אלה בצד הטוב, ומנגד, פשיטות של חיילים על בתי יהודים, מכות ונאצות במפגשים עם נוצרים. פתאום קלט שזהו ככל הנראה לֵילו האחרון בעיר שבה נולד. כעס בלתי נשלט הציפו. דמו רתח מן המחשבה על המצב שנכפה עליו ועל בני עמו האחרים על-ידי עריצים ששנאת חינם העבירה אותם על דעתם. איך אוכל לעזוב העיר שבה משפחתי חיה מִדוֹרֵי דורות, מבלי להיפרד מיקיריי הנשארים בה לנצח, שאל עצמו, וחזר ושאל. דחף חזק ופתאומי הסיטו ממסלולו והוא פנה אל בית הקברות היהודי שבו נטמנו אחיו היחיד יששכר שנפטר בדמי ימיו, הוריו, הוריה של ראשל, הוריהם של אלה ואלה, ובני משפחה רבים אחרים משני הצדדים.

בית הקברות נראה ו'התנהג' כבית קברות. אפל, מסתורי, דוֹמֵם, מוקף בגדר אבן שגובהה כשמונה אמות. שער בודד הגן על סודותיו מפני זרים. אליהו פתח את השער לאט ובעדינות שמא תישמע חריקת ציריו החלודים, ונכנס אל לב המאפליה. חרש נע בין שורות המצבות עד שהגיע אל קבריהם של הוריו לאה ומשה שנטמנו, כל אחד בְּעִתו, זו לצד זה. לצדם, בקבר קטן ממדים, נח גם האח.

מימיו לא הזדמן לבית הקברות בלילה. תחושתו הייתה מוזרה. בדידותו הופרה אך ורק על-ידי צלליותיהן הקפואות של המצבות שהקיפוהו מכל עבר ונראו, בחשיכה המוחלטת, כאנשי אבן שרגליהם הנטועות בקרקע מנעו מהם תזוזה, ולו הקלה ביותר. אליהו ידע כי אנשי האבן, כולם בעלי שמות יהודיים, לא יוכלו להינתק ממקומם ולצאת מסביליה, וייאלצו להישאר כעדים אילמים לכל מה שקרה ועוד יקרה בעיר לאחר שהוא וחבריו ובני משפחותיהם יעזבוה בדרכם אל הביטחון והשלווה. ולוואי וידעתי עתידו של בית הקברות הזה על דייריו, חשב, ומיהר לדחוק המחשבה מראשו מן הפחד שכוחו לא יעמוד לו לעשות את שהתכוון לעשות בכניסתו אל המקום.

"הוריי היקרים," לחש בעיניים עצומות ובלב כבד. בדמיונו ראה דמויותיהם של יקיריו בין המצבות, וּבָרַר אחת לאחת מילים שביקש לומר להם בפגישתם האחרונה. "באתי לספר לכם כי תמו ימינו בעיר הזו… החיים בה נהיו לנו בלתי נסבלים… אנו נרדפים על לא עוול בכפנו, ונדרשים להמיר דתנו או למות… רבים מבני משפחתנו ומידידינו הומתו במיתות משונות כשעמדו בסירובם לוותר על אמונתנו ותורתנו… גִּדלתם אותי כיהודי למען אחיה כיהודי, ואני רואה בכך חוב שלי לכם ולקודמיכם במשפחתנו… לא אמיר דתי, ולא אתן למי מילדיי לנטוש תורת אברהם, יצחק ויעקב! בימים הקרובים נעזוב את העיר, ככל הנראה לעד, ולא יכולתי להשאירכם מאחור מבלי להתנצל על צעדנו. אנא סלחו לי, אמא ואבא, ואתה, אחי יששכר, ודעו כי למענכם אנו עוזבים, לְשַׁמֵּר זכרכם ומורשתכם ולהעבירם הלאה לילדינו ולמי שיבואו אחריהם."

עוד מעט נותר לעמוד במקומו בטרם המשיך הלאה אל קברי הוריה של ראשל, שנטמנו במרחק שלוש שורות בלבד מהוריו. בדומיית מוות עמד ליד הקברים, ובעודו הוזה דמויותיהם של המתים כפי שזכרם מהזמנים שעברו עליו בחברתם, חזר בלִבו על הדברים שאמר להוריו ולאחיו, נפרד גם מהם, ושב אל שער בית הקברות ואל הדרך ליציאה מהעיר. תחושתו הייתה שעשה מעשה נכון, ושלא היה סולח לעצמו אלמלא עשה כן.

הפעמונים צלצלו שתיים.

דרכו עד לסביבת החומה עברה ללא אירועים מיוחדים. הפעם בחר בפשפש אחר מזה שדרכו נכנס אל העיר, קרוב יותר אל ׳שער הבשר' [4] שליד בית הקברות. מלכתחילה לא התכוון לחזור בדרך שבה בא, שלא להסתכן במפגש מביך עם השומר שהתיר כניסתו ׳לפגישה בבוקר עם ראש העיר.' הביקור אצל קברי המשפחה תמך בכוונותיו בכך שהסיטו מדרכו וכמעט כפה עליו לבצע השינוי.

הפשפש שבחר ליציאה נמצא בקצה רחוב צר, חבוי בין שני בתי קומתיים. אליהו נע בחסותו של אחד הבתים ובצלו עד שהגיע לפינתו שממנה יכול לִצְפות ברחבה הצמודה לפשפש. בניגוד לציפיותיו, הרחבה הייתה נטושה. מתוך זהירות נעמד בפינה ללא נוע, וצפה. שום דבר. כאילו שהאדמה בלעה את השומר שהיה אמור להימצא במקום. "לא יכול להיות," לחש לעצמו והוסיף, מבלי לצאת ממחבואו, "לא יתכן שאין כאן שומר. הוא חייב להיות בסביבה." עיניו שוטטו לכל עבר בתוּרן אחר פתרון התעלומה, ולפתע שמע רחש קל ממרגלות הבית שממול. מבט ממוקד בַּכִּיוון גילה לו צלליתו של אדם שישב בגבו אל הקיר וראשו נטה על צדו בזווית שלא הותירה מקום לטעות. האיש היה שקוע בשינה עמוקה ומנותק לגמרי מהנעשה סביבו.

אליהו לא האמין למזלו הטוב, והמשיך בתצפיתו לוודא שאינו שוגה בהזיות. איך הוא יכול לישון בקור הזה, שאל עצמו בשנייה של זחיחות הדעת, והתעשת מיד להכרה שבאותם רגעים ונסיבות זו הייתה דאגתו האחרונה. כשהיה סמוך ובטוח שהאיש אכן ישן, הפעמונים צלצלו שלוש. עוד ארבע שעות עד אור ראשון. בצעד נחוש ניתק מהקיר שאליו נצמד עד לאותו הרגע, ובריצה קלה על קצות אצבעותיו חצה הרחבה והגיע אל הפשפש. בטרם המשיך עצר במקומו, הביט לאחור, וכשראה שהשומר לא התעורר הסיט שני בריחיה הכבדים של דלת הפשפש, פתח את הדלת ויצא אל מחוץ לחומות.

ערפילים רבצו על המישור שהשתרע מן החומות והלאה, וריחפו לאיטם על-פני הקרקע בסיועה של רוח קלה שבִּשְׂרָה על בואו הקרוב של הבוקר. הראות הייתה גרועה. פה ושם הערפילים נחצו לרגע קט כפוערים לוע מפהק, ואִפשרו לאליהו הצצה לְפָנים ובחירת נתיב בטוח להליכה בסבך הבקתות שחצץ בין העיר לביתו. מפעם לפעם חלף לנגד עיניו עטלף בן שְׁאוֹל שעשה מעופו בתזזית וּבְאֵלֶם וכאילו התריס בו ׳עיוור אני, אך מיטיב לראות ממך.' קולות הלילה ומראותיו היו זרים לאליהו, שרק לעתים רחוקות יצא מביתו לאחר רדת החשיכה. הזָרוּת חדדה חושיו וּמִקדה את עיניו בציר הליכתו, ואת אזניו במרחב כולו. נעירות חמורים מזדמנות ונביחות כלבים בלתי פוסקות הפרו שלוותה של האשמורת האחרונה. הצורך לשמור על ערנותו הביאו לְפָרֵש הנביחות על-פי עצמתן, תדירותן ונמרצותן, ולשייכן כיד הדמיון הטובה עליו לתכונות הכלבים שהפיקון מגרונותיהם הניחרים. נביחה עמוקה וכעסנית, כלב גדול ומאיים. כדאי להתרחק. נביחה גבוהה וצייצנית, כלב קטן ומבוהל. ניתן להמשיך. גרגור נרגן, חרישי ומתמשך, כלב לא מזוהה. עדיף לעקוף. תכופות חלף על-פני מי שמבעד לערפל נראו לו כרוחות רפאים. דמויות שנשלפו מבקתותיהן על-ידי הקור ובחרו להשכים קום אל עמל יומן, שחלקן הלא מבוטל לא ידעו מה יהיה…

צלצולם המרוחק של פעמוני העיר דיווח על השעה שש בבוקר מיד לאחר שנכנס בשערי חצר ביתו. מרחוק נשמעו קריאותיהם של שני תרנגולים שהתחרו זה בזה נמרצות על הראשוניות בכריזת השחרית המתקרבת. הבית היה נתון בעלטה גמורה ואליהו ידע כי ראשל דאגה לאטום חלונותיו בווילאותיהם, כהרגלה מדי ערב.

דלת הבית לא הייתה נעולה. ראשל והוא לא נהגו לנעלהּ. "אם מישהו לא רצוי יתעקש להיכנס לביתנו," נהגו לומר, "אין מנעול שימנע זאת ממנו."

מיד עם כניסתו הביתה ולאחר שחלץ מגפיו והסיר בגדי החוץ מעליו, נכנס למטבח בכוונה למזוג לעצמו כוס בירה, להשיב רוחו אחרי תלאות הלילה. ראשל הייתה סמוכה על השולחן וראשה בין ידיה במצב של נים ולא נים. כְּמִתּוֹך חלום שמעה טפיפת כפות רגליו על רצפת המטבח, והתעוררה בבהלה. "אבוי לי, נרדמתי…" אמרה, וזינקה אל תוך זרועותיו הפרושות של בעלה, שחיבקהּ באהבה רבה ונשק למצחהּ ללא הגה.

"מה אציע לך אחרי לילה כֹּה ארוך?" שאלה ראשל, "ומה עבר עליך? הַפָּגשת את שמעון? מה שלומו ושלום רבקה? והילדים? הֶהיה עוד מישהו בביתם כשהגעת אליהם? ומה החלטתם? האם נתקלת בקשיים בדרכך אל תוך העיר או בחזרה ממנה?…" שאלותיה נוֹרוּ על-ידה ללא כל סדר ומבלי שהמתינה לתשובותיו, הכל מתוך סערת הרגשות שאחזה בה עוד מתחילת הלילה, מפרידתם, כשאיש משניהם לא ידע אם ישובו להתראות. ללא שהתכוונה לכך חדלה מן הרצף, בלעה רוקה במבוכה, והוסיפה: "סליחה, אלי שלי. נסחפתי בשמחתי על שוּבְךָ. מה תרצה לאכול או לשתות? אתה בוודאי עייף, רעב וצמא אחרי כל מה שחווית."

"עמדתי לקחת לעצמי כוס בירה," השיב לה אליהו, והתיישב לשולחן. "אינני רעב כלל. המתח של השעות האחרונות עודנו ממלאני, וכל שאני מבקש עתה הן כמה שעות שינה טובות, לאגור כוח."

ראשל חשה למזוג לו מן הבירה, והוא עקב אחריה במבטו. אשה ממוצעת קומה הייתה, שחורת שיער ובעלת עור בריא שגונו חום בהיר כצבעה של אדמת הטיט במכרה שהיה בו שותף. תווי פניה היו עדינים ועיניה החומות והמחייכות תמיד שׁׅקפו שמחת חיים שבה נֵחנה עוד כילדה, וגאתה בה מאז נישואיה. גזרתה, כקומתה, הייתה ממוצעת – לא דקה ולא עבה מדי. גֵוָה הזקוף והליכתה הגאה חיפו על מידותיה במידה כזו שגם עתה, אחרי שלוש הלידות שחוותה, אליהו אהב להתבונן בתנועתה שדמתה בעיניו לריחופו של פרפר.

לאחר שמילאה כוסו נעמדה לצדו, נשענה באחוריה אל השולחן, ונעצה בו מבט שביטא כל השאלות שכבר שאלה, וכאלה שעוד התרוצצו בראשה.

"אנא אל תכעסי," אמר לה בין שתי לגימות מהבירה, "אך אשיב על כל שאלותייך רק לאחר שאתעורר משנתי. עייפותי כֹּה גדולה עתה, שעיני נעצמות מעצמן ואני עלול להירדם כאן. אוהה… במחשבה שנייה, יש משהו שאני בכל זאת רוצה לספר לך קודם שאעלה למעלה. ביקרתי הלילה אצל הורינו, שלך ושלי. הרגשתי צורך לשתפם במה שעבר עלינו בעת האחרונה, ובתכניותינו לעתיד. לא חשבתי שיהיה זה הוגן מצדי ללכת מכאן – אני מקדים מעט את המאוחר… אספר לך הפרטים בקומי… – מבלי להיפרד מהם, גם בשמך, ולספר להם על הנסיבות שהובילונו אל ההחלטות שקיבלנו. הפרידה קשתה עלי מאד, אך בלעדיה כליותיי היו מייסרות אותי עד אחרית ימיי. עתה, לאחר שמילאתי חובתי כלפיהם, אני חש מזוכך וּבָשֵׁל לעשות כל מה שנגזר עלינו."

כשדמעות ניגרות מעיניה ראשל לקחה ראשו בידיה ואמצה אותו אל חזה. כזה היה הגבר של חייה. האיש החושב על הכול, החייב להיות שלם עם כל אשר יעשה, והאמיץ דיו ללכת אחרי לִבּוֹ ללא היסוס וללא מורא.

"תודה על מה שעשית," אמרה בגרון חנוק. דבריו על הפרידה מההורים באו לה בהפתעה גמורה. משמעותו האמתית והמלאה של הצומת שבפניו ניצבו ניחתה עליה במלוא משקלה. "אני יכולה רק לדמיין כיצד חשת באותו מעמד, ולהעריצך על כוונתך הטהורה ועל כוחך שעמד לך בשעת מעשה. אין מילים בפי להביע הערכתי לפועלך. יישר כוחך, אָמוֹר דֶּה מִי קוֹרָסוֹן [5] !"

אליהו לא השיב. אילו יכול, היה מאריך רגעים אלה עד בלי די, אולם לצערו ידע שעליו לשמר כוחותיו לימים הבאים. כל הסימנים העידו כי אלה יהיו עמוסים לעייפה. באי-רצון קם מכיסאו והדף אותה מעליו בעדינות. משנעמד, שב וחיבקה בזרועותיו החזקות, לחש לה "נמשיך לאחר שאֲמַצֵּה שנתי," ופרש לחדרם שבקומה השנייה.

ראשל חזרה לשבת אצל השולחן, וגלגלה במחשבתה שוב ושוב דברים שכבר שמעה וכאלה שניחשה כי תשמע מאוחר יותר באותו היום. הזמן נע בעצלתיים.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אם תרצו, זו אגדה”