החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על מואיז בן-הראש

מואיז בן הראש יליד תטואן הוא משורר, סופר ומתרגם. בשנת 2008 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. בשנת 2012 זכה ספרו "לא הולך לשום מקום" בפרס עמיחי. פירסם ספרי שירה ורומאנים בעברית. הרומאן האחרון שלו AMOR Y EXILIOS נכתב בספרדית ... עוד >>

אידילינו

מאת:
הוצאה: | 2010 | 140 עמ'
זמינות:

19.00

רכשו ספר זה:

רומן סוריאליסטי ארס פואטי. המחבר או אחדים מכפיליו עוקבים אחרי לא-קורא שלהם, המחליף זהויות, רובן של נשים. הם עוברים בין מדינות שונות, רובן באירופה, במשך שנים או רגעים ספורים בעלילה חסרת פשר באופן מודע.

מקט: 1-210-9
מסת"ב: 978-1-4092-2676-5

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא

 

"אל תרדוף אחר הקוראים שלך, תן להם להיות מה שהם."

אמיליו מ. סנדו

מישהו נכנס לחנות ספרים ומחפש ספר במדפים. הוא מסתכל במדף שעליו רשום: "ספרים מתורגמים", פותח אחד או שניים ולא מתרגש בכלל. הוא עובר למדף של הספרות הישראלית ושוב מתייאש. הוא צועד כמה צעדים לכוון הדלת אבל עוצר ומחליט לתת עוד מבט בספרים. הוא פותח ספר של סופר בלתי ידוע בשם משה בן הראש ובדף הראשון הוא רואה כמה פרטים חסרי חשיבות. הוא פותח את הדף השני וקורא את השורות האלה. בדיוק ברגע שהוא מגיע למלה "מתייאש" ניגש אליו אחד מעובדי החנות ושואל: "האם אפשר לעזור לך?" ,"לא ,תודה" הוא עונה במלוא הרצינות, מעוצבן מהשאלה הזאת שתמיד נשאלת בחנויות ספרים. אחרי שהוא גומר לקרוא את השורות האלה הוא מגיע למסקנה שהסופר הזה מסחרי ושההקדמה הזאת נכתבה רק כדי למשוך את הקורא, בכל זאת, המשפטים האלה נראים לו מעניינים והוא מחליט להעיף מבט על העטיפה האחורית. שם הוא רואה תמונה של המחבר מחייך ומתחתיה כתוב: "אם כבר התייאשת מהספרים שקראת מפני שאחרי שלושה דפים כבר ידעת מה יהיה הסוף, קרא את הספר הזה, כל משפט בו הוא הפתעה. נהוג לסכם בכמה משפטים את המתרחש בספר מסוים, אבל את הספר הזה חייבים לקרוא עד הסוף, הוא כבר סיכום." הוא מהרהר שוב, מביט לצדדים ורואה בחורה יפהפייה שמדפדפת בספר, פותח ספר אחר ומעיין בו. עובד אחר מגיע ושואל אם הוא יכיל לעזור לו ושוב הוא נותן אותה תשובה, הספר החדש מעניין אותו אבל הוא נמשך שוב להביט בספרו של משה בן הראש, משהו מושך אותו ודוחה אותו בבת אחת, "הסופר הזה לא יחייב אותי לקנות את הספר!" הוא מהרהר בדרך לדלפק.

כאן המישהו הזה מתחלק לשני אנשים. אחד מהם קונה את הספר והשני שואל כמה הוא עולה ומשאיר אותו על השולחן. זה שקונה את הספר לא כל כך מעניין אותי, אני דווקא רוצה לעקוב אחרי זה שלא התפעל ממילותיי. כדי לפשט את העניין נקרא לו יהושע.

אני עוקב אחרי יהושע ורואה איך הוא עולה לאוטובוס מספר 4. הוא מתיישב במושב האחורי של האוטובוס, אני מביט בו חזק, הוא מחזיר לי מבט אבל מתעקש להעמיד פנים שהמבט שלי לא מזיז לו. יהושע נראה אינטלקטואל בעל נטיות דפרסיוויות, בן עשרים עד שלושים שנה, לומד באוניברסיטה לתואר שני ומתכנן את נישואיו בעוד פחות מחצי שנה. אני מתקרב כדי להתיישב לידו. לפני שאני מגיע לסוף האוטובוס אני מחליט להתיישב במושב שלפניו. אני מביט בו שוב והוא מזיז את עיניו.

אני מתחיל להרהר בבחירה שלי, אולי היה עדיף לבחור בחורה בשם מליסה במקום היהושע המשעמם הזה, אחרי הרהור נוסף אני מחליט לשנות את הדמות. נגיד מעכשיו שאני יושב ליד מליסה ולא ליד יהושע. מליסה היא בחורה שעלתה לפני שלוש שנים מאנגליה, יש לה עיניים בהירות, וקשה לקבוע אם הן ירוקות או כחולות, היא גם לומדת באוניברסיטה אבל לתואר ראשון, היא לומדת ספרות אנגלית וצרפתית אבל העברית שבפיה היא מעבר לממוצע. אומנם חוסר יכולתה לקרוא עברת היה יכול להצדיק את אי קניית הספר, אבל נדמה לי שלא זו הסיבה, ואני מחליט לחקור.

מליסה יורדת מהאוטובוס ואני אחריה, אני מתעכב כמה רגעים עד שאני ניגש אליה.

– הייתי רוצה לדעת למה לא קנית את ספרו של משה בן הראש.

– מה?

– הספר של משה בן הראש! -אני צועק.

– אני בכלל לא מבינה על מה אתה מדבר.

– גברת, אל תנסי להתחכם, לפני כמה דקות היית בחנות ספרים ועיינת בכמה ספרים, הספר שהכי עניין אותך היה ספרו של משה בן הראש,- קודם כל זה לא נכון, אבל גם אם זה היה נכון אני לא נהנית במיוחד לשמוע שעוקבים אחריי.

– אני חושב שזו זכותי לדעת מה קורה לספרים שלי!

– אה!… אתה הסופר!… אני מבקשת סליחה.

– את לא צריכה לבקש סליחה… אני רק רוצה לדעת למה לא קנית את הספר- וזה פשוט מעניין אותי.

– בוא לא נדבר כך באמצע הרחוב, אולי נכנס לביתי ונשוחח על כוס קפה.

אומנם רק רציתי לשמוע תשובה לשאלה פשוטה אבל כבר לא יכולתי לומר לה שאיני רוצה לעלות לדירתה. הדירה הייתה משעממת, פה ושם תמונות של פיקאסו, דאלי, ומגריט, כמה כורסאות מתקופת הורדוס ושני בקבוקי וויסקי על השטיח.

– מה אתה ריצה לשתות?

– קפה.

– אז אני מבינה שוויסקי יהיה בסדר?…

– לוויסקי אני אף פעם לא אומר לא.

– יופי.

התחלנו לשתות וויסקי בשעה ארבע וחצי בצהריים.

– העיניים שלך חומות. – היא אמרה לי בשש.

– זה בגלל שנכנסה לי חתולה לעין. – עניתי לה בשש וחצי.

– למה אתה לא מוציא אותה? – היא שאלה בשעה רבע לשבע.

– זה הכול בגלל התמונה של מגריט שעל הקיר. – עניתי לה בחמש.

– אתה רוצה שאוריד אותה? – היא שאלה בשלוש.

– אני אודה לך מאוד. – עניתי לה אחרי שבע דקות ושלושים ושתיים שניות.

היא הוציאה את החתולה בשלוש בבוקר, וברגע שהיא גמרה היא נפלה עליי. נישקתי את חולצתה ולפתע הרגשתי שיש לה שדיים. החלטתי להביט שוב בשעון וראיתי שהוא מסתובב במהירות שעוברת את ההיגיון. היא תפסה את ידי והסתכלה בשעון, כך הבטנו בשעון במשך ארבעה ימים. עד שהיא התחילה לנשק את שפתיי. התנשקנו משך שנה וחצי והיא הורידה לי את החולצה. אה! שכחתי לספר לכם ששנה לפני כן היא פתחה את בקבוק הוויסקי מספר שלוש מאות ארבעים וחמש. אחרי שהיא הורידה את החולצה שלנו היא שמה תקליט של דין פרידמן, השעה הייתה רבע לשמונה. היא הורידה לי את המכנסיים ואני הורדתי לה את הפאה. היא מילאה את הכוס בוויסקי ואני אכלתי את תחתוניה. היא הדליקה סיגריה ואני שרפתי את הבית.

(חמש דקות אחרי זה:)

שנינו היינו כבר עירומים על המיטה המעודנת כשהטלפון צלצל. היא לא הלכה לענות וגם אני לא. היא הביטה בעיניים שלי ואמרה: "אתה הסופר הכי גדול שאני מכירה", באותו רגע ראיתי את הזין שלי זוקף את קומתו. תפסתי את צווארה והתחלתי לחנוק אותה תוך כדי הכנסת זיני אל תוך החור המעורר. ארבע שנים אחרי זה הבנתי שזה לא יפה לחנוק נשים תוך כדי התעלסות ועזבתי את צווארה, "תודה", היא אמרה, "אני מרגישה כמו אישה ששתתה אלף בקבוקי וויסקי". אבל אני החלטתי ללכת לשירותים כדי לעשות את צרכיי הבסיסיים.

אחרי שעזבתי את השירותים ראיתי אותה לבושה בסגנון לואי העשרים ושמונה. היא חייכה ואני התעוררתי. היא אמרה לי שהחלום שלה הוא לנסוע לספרד של 1976. אמרתי לה שאין בעיה ואלף שנים אחרי זה היינו בספרד של 1976. ליתר דיוק היינו ברחוב אורנסה במדריד.

משם לקחנו את קו חמש לכוון לה גרן ויאה, התיישבנו בקפה אלמו ושתינו שני הפוך ושלושה ישר,

– אולי נלך לסרט? – היא אמרה בלי להבין את חומרת השאלה,

– בודאי, עוד מעט תשאלי אותי אם אני רוצה לעשן סמים?!

– וויסקי, וויסקי!

– מה?… לעשן וויסקי?!

– לא. לשתות, לשתות…

– מה דעתך שניסע לברצלונה?

– אם יש וויסקי אני מוכנה ללכת אתך לכל מקום.

בדיוק באותו רגע נכנס פרנקו והגיש לנו את החשבון. כשראינו את הסכום התחלתי לרוץ עד שהגענו לכיכר לס סיבלס. שם מתחת למים התחלנו לשחות וכבר היינו בחופי ברצלונה שנתגלתה לעינינו כעיר משעממת ובלתי מיושבת. הגענו לרמבלס והתיישבנו במסעדת "לס פרייס", מסעדה בעלת שם עולמי ומאוד מאוכלסת, המסעדה הייתה מלאה אנשים, הצלחתי לספור עד שלושה מליון ואחר כך התיישבתי לאכול. גמרנו את מנת השרימפס העסיסית והזמנו מנה קלמרי. אחר כך אכלנו כל אחד פרה וכמנה אחרונה הוגש לנו, על חשבון הבית, מרק פרות. אין צורך להוסיף שבארוחה הזאת שתינו כל אחד מאתנו שמונה בקבוקי וויסקי.

היית צריך לראות את הפרצוף של בעל הבית כשאמרנו לו שאין לנו כסף, הוא צעק צעקה ואחד מעוזריו בא אלינו לבוש פרווה אווירית בעלת גוונים אפריקניים, מזוין באלה שנשמעה כפרהיסטורית ומלאה נוצות של אנשים מתים. הוא הביט בנו כמה דקות ואחר כך אמר לבעל הבית משהו שנשמע כמו: "אה קאבוסו דוס טמפוס", בעל הבית אמר לו: "מוי ביין". הם לקחו אותנו למקום חשוך והדבר הבא שאני זוכר הוא שהיינו בתטואן של 1959. תטואן היא עיר מולדתי והיא נמצאת בצפון הצפוני של מרוקו, מליסה, או איך שלא קוראים לה, התחילה לבכות.

"מה את רוצה ממני?! את הזמנת אותי לשתות קפה בבית שלך!…"

אבל לא הייתה שום ברירה, הייתי חייב לחיות את כל ארבע מאות השנים האלה מחדש, אני לא רוצה לספר לכם את כל הדרך שעברתי בשנים האלה, כי יהיה צורך בשמונה מאות עמודים כדי לספר את זה אבל אומר לכם בקיצור את קורות משפחתי כפי שנרשמו בזיכרוני: אלי בן-הראש הגיע לתטואן בשנת 1605 והתחיל לעבוד כקצב. נולדו לו חמישה בנים (השמות שמורים במערכת) והוא שמח מאוד על כך מאחר והוא לא היה מעוניין במיוחד בהולדת בנות. הוא קנה לכל אחד מבניו חנות שעסקה בסוג שונה של מסחר, בטענה שעדיף שאחים לא יעבדו ביחד, דמיינו לכם שאם הוא היה עושה את ההפך אז משפחתי הייתה יותר מפורסמת ממשפחת רוטשילד. חמשת הבנים התחתנו עם בנות ממשפחות טובות, כמו שאומרים. כאן התחילו הבעיות כי כולם התחילו להוליד בנות וזה מאוד עצבן את אלי.

אבל בדרך נס, הבן הקטן, משה, הוליד ילד שהמשיך את השושלת המשפחתית שטרם הגיעה לסיומה. שמו של הבחור הזה היה יעקב והוא הוליד בנים רבים וזכה לכבוד ולעושר רב.

הוא הוליד גם בנות ואחת מהן זכתה להיות אמו של רבי יצחק בנגואלי שבין יתר מפעליו ייסד את בית הספר הראשון של "אליאנס". איכשהו אנחנו מגיעים לסבי ששמו כשמי.

הוא היה סוחר שהתעשר במשך שנה ופשט את הרגל בשנה שלאחר מכן, וכך לסירוגין משך כל חייו. אין צורך להוסיף שבשושלת הזאת רבים עזבו את תטואן לדרום אמריקה, לארה"ב, לקנדה ולמעשה, לכל חלקי העולם, כך שתוכלו למצוא בן-הראשים בכל חור, מסתובבת שמועה עיקשת שאחד מבני דודי הרחוקים היה סופר, אבל זה בטח לא מעניין אתכם. מתוך חוסר ברירה אנחנו מגיעים ל 1959, שנת הלידה שלי. אני לא אספר את קורות חיי כי זה נושא לספר אחר, רק אומר שחזרנו לשנת 2005.

בשנת 2005 הכול נראה אחרת. לא שאני יודע איך זה נראה, לידיעתכם אני כותב בשנת 1985, אבל זה בהחלט נראה אחרת.

הגענו לפריס והרחובות היו ריקים, הריקנות בכתה מרוב צער ואמרה לנו שכולם נעלמו, שאלנו אותה מה הסיבה והיא ענתה שהיא לא יודעת אבל בקשה מאתנו שנישאר כדי למלא את בדידותה. אמרנו לה שֶׁפֶּרַזמָה מחכה לנו ושלא נוכל להתעכב הרבה זמן. היא התחננה, בכתה, נפלה, שברה רגל, קמה במהירות, השתחוותה לפנינו, קרעה את ברכיה, שינתה את שמה, עזבה את ביתה, קיללה את עברה, עלתה לתקרה, ירדה מהסביבה, עישנה חשיש, הזריקה הרואין, נכנסה לכלא למשך שלוש שנים, יצאה מהכלא עם שמונה פרצופים ריקים, התקפלה מרוב בושה, רצחה את נשיא ארצות הברית, התחתנה עם נשיא רוסיה, הושיטה עזרה לנשיא הפיליפינים, הרגה את כל נציגי האו"ם, רצחה את כל הכרישים בתוכה, קיבלה וסט, לקחה ואליום כדי להירגע, שתתה וויסקי כדי להוכיח, עברה ניתוח אפנדיציט, עשקה את עולי הרגל למכה, פיתתה קטינים לשכב אתה, הרגה שמונה כוכבי רוק מהידועים בעולם, קנתה את הטלוויזיה הקנדית, מכרה את כל הפטנטים שהיו ברשותה, כתבה את התנ"ך מחדש, לגלגה על מצב האיום באשר הוא, שייפה את השאנז אליזה, אכלה את מרכז פומפידו, מחקה את סלבדור דאלי מהיסטוריה, הכריזה על פול אלוארד כעל סכנה ציבורית, אמרה למגריט להפסיק לצייר, תיקנה את כל הציורים של פיקאסו, נסעה לארצות הברית, חזרה עם שמונה קילוגרם חשיש, הביאה אתה את הוליווד, שינתה את כוון הסיבוב של כדור הארץ, עלתה לירח וירדה שמונים ושלוש אלף פעם, מצאה תשובה לשאלת הקיום של האדם, לא אמרה לנו אותה, הקליטה שישה תקליטים, כתבה אלף ספרים, זרקה את עמוד הטלפון לים, מכרה את כל המאפרות, שאננה מביתה, וכל זה כדי לשכנע אותנו שנישאר איתה,

כשפריס גמרה להוכיח את עצמה בניסיונות אזוטריים חסרי טעם, הסברנו לה שעברי חמש מאות שנה ואנחנו חייבים לנסוע לרומא.

בויאה ונטו כבר דיברנו איטלקית, איטליה הייתה מלאה קרקורים ושעמום. אנשים הלכו ברחוב בלי לדבר, ורומא נראתה עצובה. היא אמרה לנו שמשהו מוזר קורה בעולם, אנשים כבר לא ששים לדבר, הם מנסים להתחמק מנמלים וזה דבר מפחיד להיות עיר של אנשים אילמים. היא בכתה וזכרה את ימי הזוהר שלה, היא בכתה ושתתה ויסקי. או? רומא, רומא עוד יחזרו ימי קדם בעתיד הקרוב מאוד, אמרנו לה והלכנו.

אין צורך להזכיר שמליסה המשיכה לבכות,

אחרי שראיתי שלא אוכל להפסיק את הבכי של מליסה החלטתי לזרוק אותה ולקחת דמות אחרת. הפעם בחרתי בדמות בשם פֶרַזמָה. פֶרַזמָה היא ילידת הפיליפינים להורים יוגוסלבים שהגיעו לפיליפינים בגלל סיבות אקולוגיות. פֶרַזמָה הגיעה לישראל דרך הים ולא דרך האוויר מפני שהיא מפחדת מאניות. היא אהבה את הפחד וגם סבלה מפרנויה מכוונת, זאת אומרת שהיא תמיד רצה כדי להשיג את האנשים ולחשוב שהם רודפים אחריה. את פֶרַזמָה פגשתי באחד ממסעותיי הרבים בפריז, היא נראתה שברירית אבל לאחר מכן התברר שהיא כבר רצחה שני אנשים.

תיאור חיצוני של פֶרַזמָה:

גובה: 1.70 מ'. צבע העיניים: כחולות. צבע העור: לבן, צבע השיער: שחור. משקל: 65 ק"ג, פרטים מזהים: צלקת בצד ימין של העין.

תיאור של פֶרַזמָה כפי שהיא הצטיירה בעיני:

א. בפעם הראשונה שראיתי אותה: בחורה שברירית שעברה ילדות די מסובכת, עיניים ירוקות, בחורה שיודעת להתלבש, אישה שאתה רוצה לאהוב, בעלת חום לבבי, בעלת כסף ויכולת ליצור קשרים עם אנשים בצורה קלה.

ב. אחרי חצי שנה של היכרות: בחורה מסוכנת שמסוגלת להרוג אתך בגלל דבר פעוט ביותר, בלתי נסבלת, אי אפשר לעמיד בפני יופייה ויכולתה במיטה, נשענת עליך כדי להוציא ממך את כספך, עיניים כחולות.

ג. אחרי שנה של היכרות: מכניסה אותך לצרות (בין היתר שלושה חודשים בכלא), עדיין מנצלת אותך אבל אי אפשר לברוח ממנה, עיניים לבנות.

החלטתי לבחור בפרזמה מפני שהיא דמות ספרותית בעלת גוון סטריאוטיפי דוחה, ובגלל שהיא איימה לרצוח אותי אם לא אעשה זאת.

שיחה טיפוסית עם פרזמה:

– למה את עושה לי את כל זה?

– בגלל שאני אוהבת אותך.

– אבל אם את אוהבת אותי את לא אמורה להכניס אותי לכל כך הרבה צרות?

– זו הדרך שלי לאהוב אותך.

– אבל למה את עושה לי את זה?

– זו דרכי. טייק איט אור ליו איט!

שיחה לא טיפוסית עם פרזמה:

– מותק שלי, למה אנחנו לא נוסעים לטייל קצת בעולם?

– בגלל שאין לנו כסף.

– ניסע עם הכסף שהרווחתי, מותק שלי, אני רוצה שניסע לטייל כדי לשכוח את כל הבעיות שהיו לנו בזמן האחרון,

נסעתי אתה למדריד ושם בילינו קיץ נהדר שהיה יכול להיות מושלם לולא פגשנו את מליסה. היא רק ראתה אותי והתחילה לבכות. כשפרזמה ראתה את זה היא ברחה. הייתי צריך לרדוף אחריה לאורך כל אירופה (עם יורלפס) כדי למצוא אותה. כשמצאתי אותה היא הייתה עם מליסה ושתיהן בכו. ניסיתי להרגיע אותן אבל הן התחילו לרדוף אחריי. אחרי שלוש שנים הייתי חייב לחזור לביתי ולכן מצאו אותי בסטוקהולם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אידילינו”