החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עידן החרדה שלי

מאת:
מאנגלית: עידית שורר | הוצאה: | 2015-10 | 400 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

עד לפני שלושים וחמש שנים הקטגוריה "חרדה" כלל לא היתה קיימת ברשימת מחלות הנפש. כיום החרדה היא השכיחה ביותר בין מחלות הנפש המאובחנות. סקוט סטוסל מנחה אותנו בתבונה רבה במחוזותיה של בעיה זו, המטרידה והנפוצה, אך לעתים קרובות בלתי מובנת.
ספר זה, המתבסס על מאבקו האישי והממושך של סטוסל בחרדה, מעניק לנו נקודת ראות אינטימית ומוסמכת גם יחד, ומתאר את המאמץ הנרחב שנעשה מאז שחר ההיסטוריה האנושית להבין את החרדה מנקודות ראות רפואית, תרבותית, פילוסופית וחווייתית.
החל בדיווחים הרפואיים הקדומים ביותר של גלנוס והיפוקרטס, סוקר סטוסל את תופעת החרדה לאורך מאות שנים – אצל רוברט ברטון במאה השבע-עשרה, סמואל ג'ונסון במאה השמונה-עשרה ואישים כצ'רלס דרווין, ויליאם ג'יימס וזיגמונד פרויד במאה התשע-עשרה ואילך, שניסו לגלות את מקורותיה וגורמיה.
בהמשך הוא מגיע כמובן עד למחקרים של מדעני מוח וגנטיקאים בני זמננו, ומספר על המאבק בחרדה של דמויות מוכרות ועל ייסורי החרדה שעוברים מדור לדור במשפחתו.
דיוקן החרדה שהוא מציג חושף לא רק את הגילויים המגוונים של התופעה ושל הסבל המתלווה אליה, אלא גם את הטיפולים השונים בפסיכותרפיה ובתרופות – ולפעמים באמצעים שונים ומשונים אחרים – שפותחו כדי להתגבר עליה.
סטוסל ממחיש את המחיר האנושי שגובה החרדה – את השפעתה המגבילה, את כוחה המשתק – ובה בעת הוא מנסה להתחקות אחר דרכים שיסייעו לסובלים ממנה להתמודד איתה ולשלוט בה.
עידן החרדה הוא ספר עתיר ידע ואמפתיה, עשיר בהומור ובהשראה, והוא מציג לקוראים שפע של מידע על הגורמים הביולוגיים, התרבותיים והסביבתיים שמחוללים את התופעה המכאיבה.
"הוא מעניק לסיפור האישי שלו עומק, תבונה וזווית ראייה שביכולתם להאיר את עיניהם של סובלים רבים מספור בשנים הבאות."
אליזבת גילברט, מחברת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב"
"מרתק ומעניין לאין שיעור. סיפור מרשים ומלא אומץ, המתובל ברגעים מצחיקים ממש, שאי-אפשר להניחו מהיד."
בן מֶזריץ'
"חיוני, מדהים ומבריק – ושימושי להפליא."
ג'ושוע וולף שֶׁנק

מקט: 4-99-1981
ביקורת על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פרק 1
טבעה של החרדה

ואין עוד אינקוויזיטור שעומדים לרשותו עינויים קשים כאלה שיש לחרדה, ואף מרגל אינו יודע כיצד לתקוף בעורמה רבה יותר את החשוד ולבחור את הרגע שהוא מצוי בו בשיא חולשתו, גם אינו יודע לטמון מלכודות שייתפס ויסתבך בהן כפי שהחרדה יודעת, ואין שופט ממולח שיודע כיצד לחקור, לבחון את הנאשם כמו החרדה, שאינה מניחה לו לעולם להימלט, לא בהסחת הדעת ולא ברעש, לא בעבודה ולא בשעשוע, לא ביום ולא בלילה.
— סרן קירקגור, (The Concept of Anxiety (1844

ברור כשמש שבעיית החרדה היא צומת שמתלכדות בו שאלות חשובות, רבות ומגוונות, חידה שפתרונה ישפוך אור רב על קיומנו הנפשי כולו.
— זיגמונד פרויד, "מבוא לפסיכואנליזה"

יש לי נטייה מצערת למעוד ברגעים מכריעים.
הנה דוגמה. אני עומד ליד המזבח בכנסייה בוורמונט ומחכה שאשתי לעתיד תפסע לקראתי כדי להינשא לי, ופתאום תוקפת אותי הרגשה רעה מאוד. אלה לא סתם פרפרים בבטן. אני עומד להקיא, אני רועד כולי, ויותר מכול, אני מזיע מאוד. בכנסייה חם באותו יום בתחילת יולי, ורבים מהאורחים, הלבושים בחליפות ובשמלות קיציות, מזיעים. אבל לא כמוני. כשמנגינת הלכת מתנגנת, מתחילה זיעה לבצבץ על מצחי ומעל לשפתי העליונה. בתמונות החתונה רואים אותי עומד דרוך ליד המזבח, על פני מתוח ספק־חיוך עגום, ואני מביט בארוסתי השעונה על זרועו של אביה ופוסעת לקראתי במעבר המרכזי: סוזאנה קורנת בתמונות, אני נוצץ מלחות. כשהיא נעמדת לצדי בקדמת הכנסייה, פלגים של זיעה כבר זורמים אל עיני ומטפטפים לתוך הצווארון שלי. אנחנו מסתובבים לאחור ופונים אל הכומר. מאחוריו עומדים החברים שביקשנו מהם להקריא, ואני רואה שהם מביטים בי בדאגה גלויה. מה קרה לו? אני מתאר לעצמי שהם חושבים, הוא עומד להתעלף? המחשבות הללו עצמן מגבירות אצלי את ההזעה. השושבין שלי, שעומד כמה צעדים מאחורי, טופח קלות על שכמי ונותן לי ממחטת נייר למחות את מצחי. ידידתי קתי, שיושבת באחת השורות האחרונות בכנסייה, תספר לי לאחר מכן שהיא הרגישה צורך עז לקום ולהביא לי כוס מים. נראיתי כאילו סיימתי זה עתה ריצת מרתון, היא אמרה.
הבעת פניהם של הקוראים הממתינים לתורם להקריא השתנתה מדאגה מתונה למה שנראה כחלחלה לא מוסווית: הוא הולך למות? גם אני שואל את עצמי את אותה השאלה. כי התחלתי לרעוד. ואני לא מתכוון לרטט עדין שהיה מתגלה רק אילו החזקתי בידי פיסת נייר — אני מרגיש כאילו תכף יתקפו אותי עוויתות. אני מתרכז במאמץ למנוע מרגלי להתעופף מתחתי כמו רגליו של חולה אפילפסיה, ואני מקווה שמכנסי רחבים מספיק והרעד לא יבלוט מדי. עכשיו אני נשען על תכף־אשתי — ממנה אין סיכוי להסתיר את הרעידות — והיא עושה כמיטב יכולתה לתמוך בי שלא אפול.
הכומר ממשיך בשלו, אבל אין לי מושג מה הוא אומר. (אני לא ממש כאן כרגע, כמו שאומרים.) אני מתפלל שהוא ימהר, ואני אשתחרר מהעינוי הזה. הוא משתתק ומשפיל את מבטו אל כלתי ואלי. הוא רואה אותי — שטוף זיעה, עיניים מלאות פאניקה — ונבהל. "אתה בסדר?" הוא מתווה בשפתיו. בלית ברירה אני מהנהן לחיוב. (כי מה הוא יעשה אם אגיד שלא? יפנה את הכנסייה? הביזיון יהיה בלתי נסבל.)
כשהכומר ממשיך בטקס, אני נאבק מאבק של ממש בשלושה דברים: ברעד באיברי, בדחף להקיא, ובסכנה לאבד את ההכרה. ואני חושב: תוציאו אותי מפה. למה? כי יש פה כמעט שלוש מאות איש — ידידים, בני משפחה וחברים לעבודה — שצופים בטקס כלולותינו, ואני עומד להתמוטט. איבדתי שליטה על גופי. הרגע אמור להיות אחד הרגעים המאושרים והמשמעותיים בחיי, ואני אומלל. אני חושש שלא אחזיק מעמד.
בשעה שאני מזיע ורועד ועומד להתעלף, ובו בזמן עושה כל מאמץ לבצע את חלקי בטקס (לומר "כן" ולענוד את הטבעות ולנשק את הכלה), אני מתייסר מהדאגה מה כולם (הורי אשתי, ידידיה, חברי לעבודה) חושבים כשהם מביטים בי: הוא מתחרט על החתונה? עכשיו יש לנו הוכחה שהוא חלש מטבעו? מוג לב? החתן הלא־מתאים? אני פוחד שכל הספקות שהטרידו את ידידיה של אשתי מקבלים אישור. ידעתי, חושבים הידידים הללו בדמיוני. הנה ההוכחה שהוא לא ראוי לה. אני נראה כאילו התקלחתי בבגדי. בלוטות הזיעה שלי גילו לעין כול את חולשת גופי ואת חולשת אופיי. נחשף עצם קיומי במלוא אפסותו.
תודה לאל, הטקס מסתיים. אני צועד במעבר בכנסייה ספוג זיעה וצמוד בתודה אל רעייתי הטרייה; וכשאנחנו יוצאים מהכנסייה, הסימפטומים הגופניים החריפים שוככים. לא יתקפו אותי עוויתות. אני לא אתעלף. אבל כשאני עומד ולוחץ את ידיהם של האורחים ואחר כך שותה ורוקד במסיבה, אני רק משחק שמחה. אני מחייך למצלמה, לוחץ ידיים — ורוצה למות. ולמה לא? נכשלתי באחד התפקידים הגבריים הבסיסיים ביותר: טקס הנישואים. איך הצלחתי לקלקל גם את זה? בשבעים ושתיים השעות הבאות אני סובל מייאוש נורא, משסע.

החרדה מביאה למותם של מעטים בלבד, אבל רבים היו מקדמים בברכה את המוות כחלופה לשיתוק ולסבל הנובעים מחרדה בגרסאותיה החמורות.
— דייוויד ה' בארלו, Anxiety and Its Disorders (2004)

טקס הכלולות שלי לא היה הפעם הראשונה שנשברתי, גם לא האחרונה. בעת לידתו של ילדנו הראשון נאלצו האחיות להפסיק לרגע לטפל באשתי, שכבר היו לה צירי לידה, כדי לטפל בי, כי החוורתי וכמעט צנחתי ארצה. אני מתאבן בבושת פנים על הבימה בהרצאות, ובכמה הזדמנויות נאלצתי לברוח מהבמה. נטשתי בחורות שיצאתי איתן לדייט, יצאתי באמצע בחינות והתמוטטתי בזמן ראיונות לעבודה, בעת טיסות, בנסיעות ברכבת ובמכונית וכשהלכתי סתם ברחוב. בימים רגילים, כשאני עושה דברים רגילים — קורא ספר, שוכב במיטה, משוחח בטלפון, יושב בפגישה, משחק טניס — קרה לי אלפי פעמים שהשתלטה עלי תחושה של אימה קיומית ונתקפתי בחילה, ורטיגו, רעד ומגוון רחב של סימפטומים גופניים אחרים. במקרים מסוימים הייתי משוכנע שהמוות, או משהו שיכול איכשהו להיות נורא ממנו, ממשמש ובא.
גם כשאני לא סובל ממש מהתקפים חריפים כאלה, אני אכול דאגות: לבריאותי ולבריאותם של בני משפחתי, מענייני כספים, מהעבודה, מהרעש המוזר במכוניתי ומהנזילה במרתף הבית, מהזִקנה הקרבה ומהמוות הבלתי נמנע; מהכול ומלא כלום. לפעמים הדאגות הללו משנות את צורתן ומתבטאות באי־נוחות גופנית מתונה — כאבי בטן, כאבי ראש, סחרחורות, כאבים בגפיים — או למעין הרגשה כללית רעה, כאילו אני חולה במחלת הנשיקה או בשפעת. קרה לי כבר שפיתחתי קשיי נשימה, בליעה ואפילו הליכה כתוצאה מחרדה; ואז הקשיים הללו נהפכים לטורדניים ומשתלטים כליל על החשיבה שלי.
אני סובל גם מכמה פחדים ספציפיים, כלומר מפוביות. אציין רק חלק מהן: ממקומות סגורים (קלסטרופוביה), מגבהים (אקרופוביה), מהתעלפות (אסתֶנופוביה), מהיתפסות רחוק מהבית (סוג מיוחד של אגורפוביה), מחיידקים (בצילופוביה), מגבינה (טוּרוֹפוביה), מדיבור בציבור (תת־קטגוריה של פוביה חברתית), מטיסה (אירופוביה), מהקאה (אֶמֶטופוביה), ומטבע הדברים מהקאה במטוסים (אירונוזיפוביה).
בילדותי, כשאמי למדה בערבים בבית ספר למשפטים, נשארתי בערב בבית עם בייביסיטר והייתי נתפס לפחד נורא שהורי נהרגו בתאונת דרכים או נטשו אותי (המונח הקליני הוא "חרדת נטישה"). בגיל שבע נוצרו בשטיח בחדרי שבילים מהוהים מצעידה הלוך ושוב, שנועדה להשפיע בכוח רצוני על הורי לחזור הביתה. בכיתה א' הגעתי במשך חודשים רצופים כמעט יום־יום אחר הצהריים לחדר האחות של בית הספר, כיוון שסבלתי מכאבי ראש פסיכוסומטיים והתחננתי שיבואו לקחת אותי הביתה. בכיתה ג' החליפו כאבי בטן את כאבי הראש, אבל הצעדה היומיומית שלי לחדר האחות נותרה בעינה. בתיכון הפסדתי בכוונה במשחקי טניס וסקווש כדי להימנע מסבל החרדה שעוררו בי מצבי תחרות. בתיכון, כשיצאתי פעם עם בת — הפעם האחת והיחידה — והעלמה התכופפה לנשיקה ברגע רומנטי (היינו בחוץ והסתכלנו במערכות כוכבים מבעד לטלסקופ שלה), גברה עלי החרדה ונאלצתי לסגת מפחד שאקיא. מרוב בושה לא החזרתי לה שיחות כשהיא התקשרה אלי.
בקיצור, בערך מגיל שנתיים אני כולי צרור עצבני של פוביות, פחדים ונוירוזות. ומאז גיל עשר — הפעם הראשונה שבה לקחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי לאבחון והפנו אותי לטיפול פסיכיאטרי — אני מנסה בדרכים שונות להתגבר על חרדתי.
להלן מגוון האמצעים שניסיתי: טיפול פסיכולוגי פרטני (זה שלושה עשורים), טיפול משפחתי, טיפול קבוצתי, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT), טיפול רציונלי־אמוטיבי (REBT), טיפול בשיטת הקבלה והמחויבות (ACT), היפנוזה, מדיטציה, משחק תפקידים, טיפול חשיפה לתחושות (אינטרוספקטיבי), טיפול חשיפה במציאות (in vivo), טיפול חווייתי־תמיכתי, הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים (EMDR), ספרי עזרה עצמית, טיפולים בעיסוי, תפילה, אקופונקטורה, יוגה, פילוסופיה סטואית וקלטות שמע שהזמנתי לפי פרסומת לילית בטלוויזיה.
ותרופות. המון תרופות. תוראזין. אימיפּרַמין. דֶסיפרַמין. כּלורפֶנירַמין. נַרדיל. בּוּספאר. פרוזק. זולופט. פַּקסיל, וֶלבּוּטרין. אֶפֶקסוֹר. סֶלֶקסָה. לקסאפרו. סימבַּלטָה. לוּבוֹקס. טרַזוֹדון. לֶבוֹקסיל. פּרוֹפּרַנוֹלוֹל. טרַנקסן. סֶראקס. סֶנטרַקס. היפרקום פרפורטום, St. John’s wort. זוֹלפידֶם. ואליום. ליבריום. אטיוון. זַנֶקס. קלוֹנופין.
נוסף על: בירה, יין, ג'ין, בֶּרבֶּן, וודקה, ויסקי.
ומה עזר לי? שום דבר.
למעשה, זה לא לגמרי נכון. חלק מהתרופות עזרו מעט לתקופה מסוימת. תוראזין (תרופה אנטי־פסיכוטית שנחשבה פעם לתרופת הרגעה חשובה) ואימיפרמין (תרופה נוגדת דיכאון טריציקלית) יחד סייעו לי להימנע מאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי בתחילת שנות השמונים, כשהייתי בחטיבת ביניים והחרדה חוללה בי שמות. דסיפרמין, עוד תרופה טריציקלית, סייעה לי כשהייתי בתחילת שנות העשרים. פקסיל (תרופה מהסוג של מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים — SSRI) סיפקה לי כשישה חודשים של חרדה מופחתת במידה ניכרת כשהייתי בסוף שנות העשרים, עד שהפחדים שבו ופרצו. זנקס, פרופרנולול וּודקה בכמויות גדולות סייעו לי (בקושי) במהלך סיור יחסי ציבור לפרסום ספרי הראשון ובעת הרצאות פומביות שונות והופעות בטלוויזיה כשהייתי בתחילת שנות השלושים שלי. שוט כפול של ויסקי בתוספת זנקס ודרמאמין, אם אני בולע אותם לפני ההמראה, הופכים לפעמים את הטיסה לנסבלת; ושני שוטים כפולים של ויסקי, אם אני שותה אותם בזה אחר זה במהירות מספקת, מצליחים לפעמים לעמעם אימה קיומית עד שהיא נראית מטושטשת ומרוחקת.
אבל אף אחד מהטיפולים הללו לא צמצם משמעותית את החרדה הבסיסית השזורה בנפשי ומובנית בגופי, והופכת את חיי לעינוי לפעמים. עם השנים החולפות דעכה התקווה שאירפא מהחרדה והיא נהפכה לשאיפה הכנועה להשלים עם החרדה, למצוא בה פיצוי מסוים או יתרון כלשהו שימתיקו את היותי שבר כלי רועד, נוירוטי, רוטט ומפרכס לעתים קרובות מדי.

חרדה היא המאפיין הנפשי הבולט ביותר של התרבות המערבית.
— ר"ר וילובי, (1935) Magic and Cognate Phenomena

החרדה וההפרעות הקשורות בה היא הקבוצה הנפוצה ביותר של מחלות נפש רשמיות על פי הסיווג המקובל בארצות הברית כיום. היא נפוצה יותר מדיכאון ומהפרעות מצב רוח אחרות. על פי נתוני המכון הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש, כארבעים מיליון אמריקאים, כמעט אחד משבעה, סובל מסוג כלשהו של הפרעת חרדה בזמן זה או אחר; וההוצאה על הטיפול בה נוגסת ב־31 אחוזים מההוצאות על בריאות הנפש בארצות הברית. על פי נתונים אפידמיולוגיים מעודכנים, הסיכוי שאדם ילקה בהפרעת חרדה במשך חייו הוא יותר מ־25 אחוזים — ואם הם נכונים, פירוש הדבר שבארצות הברית אחד מארבעה אנשים ילקה בחייו בחרדה שתפגע בתפקודו. והחרדה אכן פוגעת בתפקוד: מאמרים אקדמיים חדשים טוענים שהליקוי הנפשי והגופני הכרוך בחיים עם הפרעת חרדה שווה ערך לחיים עם סוכרת — בדרך כלל מחלה שניתנת לשליטה, לפעמים גורמת מוות ותמיד קשה להתמודדות. מחקר שפורסם ב־American Journal of Psychiatry ב־2006 מצא שאמריקאים מפסידים יחד כ־321 מיליון ימי עבודה מדי שנה עקב חרדה ודיכאון, דבר שעולה לכלכלה 50 מיליארד דולר שנתיים. מחקר מ־2001 שפרסם המשרד האמריקאי לסטטיסטיקה של העבודה העריך פעם שהמספר החציוני של ימי ההיעדרות השנתיים מהעבודה של עובדים אמריקאים שסובלים מהפרעות חרדה ודחק עומד על עשרים וחמישה. ב־2005 — שלוש שנים לפני שנחת על אמריקה המשבר הכלכלי האחרון — נרשמו 53 מיליון מרשמים רק לשתיים מתוך כל התרופות נוגדות החרדה — אטיוון וזנקס. (בשבועות שאחרי ה־11 בספטמבר זינק מספר המרשמים לזנקס בכל ארצות הברית ב־9 אחוזים, ב־22 אחוזים בעיר ניו יורק.) בספטמבר 2008 גרמה הקריסה הכלכלית לזינוק במספר המרשמים בעיר ניו יורק: כשהבנקים שבקו חיים והבורסה צנחה צניחה חופשית זינק מספר המרשמים לנוגדי דיכאון ב־9 אחוזים בהשוואה לשנה שקדמה לה, ואילו מספר המרשמים לגלולות שינה עלה ב־11 אחוזים.
אף כי יש הטוענים שחרדה היא נגע מיוחד לאמריקה, לא רק אמריקאים סובלים ממנה. דוח שפרסמה העמותה לבריאות הנפש באנגליה ב־2009 מצא ש־15 אחוזים מתושבי בריטניה סובלים מהפרעת חרדה, ושהשיעורים עולים: 37 אחוזים מהבריטים מדווחים שהם נפחדים יותר משהיו בעבר. מאמר שהתפרסם לאחרונה ב־The Journal of the American Medical Association קובע שחרדה קלינית היא ההפרעה הרגשית הנפוצה ביותר בארצות רבות. סקר עולמי מקיף על חרדה שהתפרסם ב־2006 ב־The Canadian Journal of Psychiatry הגיע למסקנה שאחד מכל שישה אנשים בעולם ילקה בהפרעת חרדה במשך שנה לפחות במרוצת חייו. מחקרים אחרים מדווחים על ממצאים דומים.
מובן מאליו שהנתונים הללו מתייחסים רק לאנשים כמוני, שמוגדרים כלוקים בחרדה קלינית על פי קריטריון אבחוני שרירותי כלשהו שקבעה האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. אבל החרדה מקיפה אוכלוסייה רחבה בהרבה מאוכלוסיית חולי הנפש הרשמיים. רופאי משפחה מדווחים שחרדה היא אחת מהתלונות השכיחות ביותר שמביאות מטופלים למרפאותיהם — שכיחה אפילו יותר מהצטננות, לפי חלק מהדיווחים. מחקר רחב היקף שנערך ב־1985 מצא שחרדה מסבירה יותר מ־11 אחוזים מכל הביקורים לרופאי משפחה. מחקר שנערך שנה לאחר מכן דיווח שאחד מכל שלושה מטופלים התלונן לפני רופא המשפחה על "חרדה קשה". (מחקרים אחרים דיווחו ש־20 אחוזים מהמטופלים של רופאי משפחה משתמשים בבנזודיאזפינים דוגמת ואליום וזנקס.) וכמעט כל אדם בעולם התענה בזמן זה או אחר בעינוייה של החרדה — או בפחד או בלחץ או בדאגה, שהם תופעות שונות אך קשורות זו לזו. (אנשים שאינם מסוגלים להרגיש חרדה סובלים בדרך כלל מפתולוגיה קשה יותר — והם מסוכנים יותר לחברה — מאלה שסובלים מחרדה חריפה או לא הגיונית. אלה הם הסוציופתים.)
כיום יחלקו רק מעטים על הקביעות שתחושת לחץ כרונית היא סימן ההיכר של ימינו או שחרדה נעשתה למעין מצב תרבותי של מודרניות. אנו חיים בעידן החרדה, כפי שנאמר פעמים רבות מאז שחר העידן האטומי; ואף על פי שזאת קלישאה, נראה שהיא נעשתה נכונה יותר בשנים האחרונות — מאז שאמריקה ידעה בתוך זמן קצר בזה אחר זה טרור, אסון טבע, משבר כלכלי ותמורות חברתיות נרחבות.
ולמרות זאת, רק לפני שלושים שנה החרדה כשלעצמה לא היתה קטגוריה קלינית. ב־1950, כשהפסיכואנליטיקן רוֹלוֹ מיי (May) פרסם את ספרו The Meaning of Anxiety ("משמעות החרדה"), הוא ציין שבזמנו רק עוד שני הוגים הקדישו לרעיון החרדה ספר שלם: סרן קירקגור וזיגמונד פרויד. ב־1927, על פי רשימה שהופיעה ב־Psychological Abstracts, התפרסמו רק שלושה מאמרים אקדמיים על חרדה. ב־1941 היו רק ארבעה־עשר, ואפילו ב־1950 הופיעו רק שלושים ושבעה מאמרים על חרדה. הכינוס האקדמי הראשון שהוקדש אך ורק לנושא החרדה התקיים רק ב־1949. רק ב־1980, אחרי שפותחו והופיעו בשוק תרופות חדשות לטיפול בחרדה, הוכנסו הפרעות חרדה סוף־סוף למהדורה השלישית של ה־Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders — ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית — והחליפו את הנוירוזות של פרויד. במובן חשוב מסוים, הטיפול קדם לאבחנה — כלומר, גילוי התרופות נוגדות החרדה האיץ את יצירתה של החרדה כקטגוריה דיאגנוסטית.
כיום מתפרסמים אלפי מאמרים על חרדה מדי שנה, וכמה כתבי עת אקדמיים מוקדשים לחרדה בלבד. חקר החרדה מניב בהתמדה תגליות ותובנות חדשות לא רק על גורמי החרדה והטיפול בה, אלא גם על פעולת המוח בכלל — על קשר בין גוף לנפש, בין גנים להתנהגות, בין מולקולות לרגש. בעזרת טכנולוגיה של דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) אנחנו יכולים כיום למפות רגשות סובייקטיביים בחלקים מסוימים של המוח, ואפילו להבחין בין סוגי חרדה. זאת משום שאפשר לראות בעין את השפעתם השונה על תפקוד המוח. לדוגמה, דאגה כללית שמעוררים אירועים עתידיים (הדאגה שלי אם תעשיית המו"לות תחזיק מעמד עד להוצאתו לאור של הספר הזה, או אם אוניברסיטה תהיה בהישג ידם של ילדי) נוטה להופיע כפעילות יתר באונות המצחיות של קליפת המוח. החרדה החמורה שתוקפת אנשים כשהם מדברים לפני ציבור (כמו האימה המזוקקת שתקפה אותי בעת הרצאה שנשאתי לפני כמה ימים והקהיתי בעזרת תרופות ואלכוהול), או החרדה שאנשים ביישנים במיוחד מרגישים כשהם נמצאים בחברה נראית בדרך כלל כפעילות מוגזמת בחלק המוח שנקרא הסינגוליט קורטקס הקדמי. חרדה של טורדנות־כפייתית עשויה להתגלות בסריקת מוח כהפרעה במעגל העצבי המקשר את האונות המצחיות עם מרכזי המוח הנמוכים בגרעיני הבסיס. הודות למחקר חלוצי שערך הנוירולוג ג'וזף לדו (LeDoux) בשנות השמונים, אנחנו יודעים כיום שמרבית הרגשות וההתנהגויות של פחד נוצרים בדרך זו או אחרת באמיגדלה או לפחות מעובדים בה. האמיגדלה — איבר זעיר בצורת שקד שנמצא בבסיס המוח — אכן ממקדת אליה זה כחמש־עשרה שנים חלק נכבד ממחקרי החרדה.
אנחנו גם יודעים יותר מכפי שידעו פרויד וקירקגור, שמוליכים עצביים שונים — כמו סרוטונין, דופמין, חומצת גמא־אמינו־בוטירית, נוראפינפרין ונוירופפטיד Y — מחלישים ומגבירים חרדה. ואנחנו יודעים שיש מרכיב גנטי חזק לחרדה. אנחנו אפילו לומדים בהדרגה ממה בדיוק עשוי המרכיב הזה. ב־2002, אם לצטט מחקר שהוא רק דוגמה אחת ממאות רבות של מחקרים, זיהו חוקרים מאוניברסיטת הרווארד את מה שאמצעי התקשורת כינו "גן וודי אלן", כי הוא מפעיל קבוצה ספציפית של תאי עצב באמיגדלה ובחלקים חשובים אחרים במעגל העצבי השולט על התנהגות נפחדת. כיום החוקרים מתבייתים על "גנים מועמדים" רבים כאלה. הם מודדים את הקשר הסטטיסטי בין וריאציות גנטיות להפרעות חרדה מסוימות, ובודקים את המנגנונים הכימיים והנוירו־אנטומיים ש"תורמים" לקשר הזה כדי לגלות מה בדיוק הופך נטייה גנטית מוקדמת לתחושת חרדה ממשית או להפרעת חרדה.
"ההתלהבות האמיתית כאן, הן בחקר החרדה כרגש והן כקבוצה של הפרעות," אומר ד"ר תומס אינסל (Insel) העומד בראש המכון הלאומי האמריקאי לבריאות הנפש, "היא שזהו אחד המקומות שבהם אנחנו יכולים להתחיל לעבור מהבנת המולקולות, התאים והמערכת היישר לרגש ולהתנהגות. עכשיו אנחנו יכולים סוף־סוף לשרטט את הקווים בין הגנים, התאים, המוח ומערכות המוח."

הפחד נובע מחולשת הנפש, ולכן אינו חלק מהשימוש בתבונה.
— ברוך שפינוזה (1670 לערך)

והנה, למרות כל הקִדמה שהביא חקר הנוירו־כימיה והנוירו־אנטומיה, ניסיון חיי מעיד שהתחום הפסיכולוגי עדיין שסוע ממחלוקות על גורמי החרדה והטיפול בה. הפסיכו־פרמקולוגים והפסיכיאטרים שאיתם התייעצתי אומרים לי שהתרופות מטפלות בחרדה שלי, ואילו הפסיכותרפיסטים הקוגניטיביים־התנהגותיים שהתייעצתי איתם אומרים לי לפעמים שהתרופות הן חלקית גורם לחרדה.
ההתנגשות בין הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי ובין הפסיכו־פרמקולוגיה היא רק הגרסה העכשווית של פולמוס המתנהל זה כמה אלפי שנים. ביולוגיה מולקולרית, ביוכימיה, ניתוח רגרסיה ודימות מגנטי — כל ההתפתחויות הללו מאפשרות תגליות ודיוק מדעי, וכן דרכי טיפול שפרויד ואבותיו הרוחניים אפילו לא חלמו עליהן. ואף כי נכונה טענתו של תומס אינסל מהמכון הארצי לבריאות הנפש, שחקר החרדה הוא חוד החנית של החקר המדעי בנפש האדם, נכון גם שבמובן משמעותי מאוד אין חדש תחת השמש.
אבי־אבותיהם של המטפלים הקוגניטיביים־התנהגותיים הוא הפילוסוף היהודי ההולנדי בן המאה השבע־עשרה, ברוך שפינוזה. הוא האמין שחרדה היא רק בעיה של היגיון. חשיבה לקויה גורמת לנו לפחד מדברים שאין לנו שליטה עליהם, טען שפינוזה יותר משלוש מאות שנה לפני שבאו המטפלים הקוגניטיביים־התנהגותיים להשמיע את טענותיהם על קוגניציות לקויות. (אם איננו יכולים לשלוט במשהו, אין ערך לפחד מפניו, כי הפחד לא מועיל.) הפילוסופיה של שפינוזה הוכיחה את עצמה מבחינתו: הביוגרפיות שלו מתארות אותו כאדם שליו מאוד. כבר כאלף שש מאות שנה לפני שפינוזה ניסח הפילוסוף הסטואי אֶפּיקטַטוּס רעיון זהה על קוגניציות לקויות. "אנשים אינם מוטרדים מדברים אלא מהאופן שהם רואים אותם", כתב במאה הראשונה לספירה. בשביל אפיקטטוס, שורשיה של החרדה אינם נעוצים בביולוגיה שלנו אלא בתפיסת המציאות שלנו. שיכוך החרדה הוא עניין של "תיקון תפיסות מוטעות" (כפי שמנסחים התרפיסטים הקוגניטיביים־התנהגותיים). למעשה, אפשר שהסטואיקנים הם המבשרים האמיתיים של הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי. כשסֶנֶקָה, בן דורו של אפיקטטוס, כתב, "יותר דברים מבהילים אותנו מאשר מרֵעים לנו, ואנחנו סובלים יותר מן החשש מאשר מן המציאות", הוא הקדים באלפיים שנה את הדברים שיאמר בשנות החמישים אהרון בק (Beck), ההוגה הרשמי של הטיפול הקוגניטיבי־התנהגותי.*
אבותיה הרוחניים של הפסיכו־פרמקולוגיה המודרנית קדומים אפילו יותר. היפוקרטס, הרופא מיוון העתיקה, הסיק במאה הרביעית לפנה"ס שחרדה פתולוגית היא בעיה ביולוגית ורפואית מובהקת. "אם נפתח את ראשו [של חולה נפש]", כתב היפוקרטס, "נמצא שהמוח לח, מלא זיעה וריחו רע". היפוקרטס ראה ב"מיצי הגוף" את הגורם לשיגעון; זרם פתאומי של מרה למוח ייצור חרדה. (אריסטו, בעקבות סוקרטס, ייחס חשיבות רבה לטמפרטורה של המרה: מרה חמימה מפיקה חמימות והתלהבות, ואילו מרה קרה מייצרת חרדה ופחדנות.) לדעת היפוקרטס, חרדה והפרעות פסיכיאטריות אחרות הן בעיות ביולוגיות־רפואיות; והטיפול הנכון בהן הוא השבת הליחות לאיזון הנכון.**
לעומת זאת, אפלטון וחסידיו האמינו שחיי הנפש מנותקים מהפיזיולוגיה ודחו את הרעיון שבסיס החרדה והמלנכוליה הוא אורגני — נעוץ בגוף. המודל הביולוגי של מחלת הנפש הוא "הבל הבלים כמו סיפורי ילדים", כפי שניסח אחד מהפילוסופים ביוון העתיקה. לדעת אפלטון, אמנם רופאים יכולים לפעמים להקל תחלואים פסיכולוגיים קלים (כי לפעמים בעיות רגשיות מקרינות לגוף), אך רק פילוסופים מסוגלים לספק מענה לבעיות רגשיות עמוקות. חרדה ומצוקות נפשיות אחרות נובעות לא מחוסר איזון פיזיולוגי אלא מהיעדר תואם נפשי. החלמה תובעת היכרות עצמית עמוקה יותר, שליטה עצמית רבה יותר, וחיים לאורה של הפילוסופיה. אפלטון האמין (כפי שניסח אחד מההיסטוריונים של המדע) ש"אם גופו ונפשו של אדם הם במצב טוב בדרך כלל, רופא יכול לבוא ולתקן חולי קל כפי שאפשר להזמין שרברב. אבל אם הרקמה בכללה פגומה, אזי אין תועלת ברופא". הפילוסופיה, על פי ההשקפה הזאת, היא השיטה היחידה לטיפול בנפש.
שטויות, אמר היפוקרטס: "כל מה שכותבים הפילוסופים על המדע אינו חל על רפואה כפי שאינו חל על ציור," הצהיר.***
האם אפוא חרדה פתולוגית היא מחלה רפואית, כפי שסבורים היפוקרטס, אריסטו והפרמקולוגים בימינו; או שמא זאת בעיה פילוסופית, כפי שאפלטון ושפינוזה והמטפלים הקוגניטיביים־התנהגותיים סבורים? האם זו בעיה פסיכולוגית, תוצר של טראומת ילדות ועכבה מינית, כפי שסבורים פרויד וחסידיו; או מצב רוחני, כפי שטענו סרן קירקגור וצאצאיו האקזיסטנציאליסטים? ולבסוף, האם היא מצב תרבותי, תוצאה של התקופה ומבנה החברה שבה אנחנו חיים, כפי שהכריזו ו"ה אודן ((Auden, דייוויד רֵייזמֶן (Reisman), אריך פרוֹם (Fromm) ואלבר קאמי ופרשנים מודרניים רבים אחרים?
האמת היא שחרדה היא בד בבד פונקציה של ביולוגיה ופילוסופיה, גוף ונפש, אינסטינקט והיגיון, אישיות ותרבות. אף על פי שחרדה מורגשת במישור הפסיכולוגי, היא ניתנת למדידה ברמה המולקולרית וברמה הפיזיולוגית. היא תוצר של תורשה ותוצר של סביבה. היא תופעה פסיכולוגית ותופעה סוציולוגית. במונחי מחשב, היא בעיית חומרה (החיווט שלי לקוי) ובעיית תוכנה (אני מריץ תוכניות עם שגיאות לוגיקה שגורמות לי לחשוב מחשבות חרדות). מקורותיו של המזג האנושי הם רבי פנים. נטיות רגשיות שנובעות למראית עין ממקור פשוט אחד — גן פגום, נניח, או טראומת ילדות — עשויות להיות נעוצות במקורות שונים. בסופו של דבר, מי יכול לומר ששלוות הנפש ששפינוזה מתפאר בה נובעת דווקא מהפילוסופיה שלו ולא מהביולוגיה שלו? האם לא ייתכן שתורשה מתוכנתת של רמת עוררות עצבית נמוכה הולידה את הפילוסופיה הרוגעת שלו ולא להפך?

נוירוזות אינן נולדות רק מחוויות אישיות מקריות אלא גם מהתנאים התרבותיים המסוימים שבהם אנחנו חיים… אם שתלטנית או "מקריבה" היא גורל אישי של אדם, אבל רק בתנאים תרבותיים מסוימים אנחנו מוצאים אמהות שתלטניות או מקריבות.
— קרן הורני, The Neurotic Personality of Our Time (1937)

אין לי צורך להרחיק בחיפושים כדי לגלות הוכחות לחרדה כתכונה משפחתית אצלנו. הסבא־רבא שלי, צֶ'סטֶר הֶנפוֹרד (Hanford), שכיהן שנים רבות כדיקן הסטודנטים באוניברסיטת הרווארד, אושפז בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת בבית החולים מֶקלין — בית החולים המפורסם לחולי נפש בבֶּלמוֹנט, מסצ'וסטס — עקב חרדה חריפה. שלושים השנים האחרונות לחייו היו מלוות לעתים בייסורים גדולים. אמנם תרופות וטיפולים בהלם חשמלי הקלו לעתים את סבלו, אך ההפוגות היו זמניות. ברגעיו הקשים ביותר, בשנות השישים, הוא היה מוטל בחדרו צנוף ככדור בתנוחה עוברית, וכפי שהורי זוכרים, נאנק בקולות לא אנושיים. אשתו, הסבתא־רבתא שלי, אישה מבריקה ומרשימה, כרעה תחת עול הטיפול בו ומתה ממנת יתר של ויסקי וגלולות שינה ב־1969.
בנו של צ'סטר הנפורד הוא סבי מצד אמי. הוא בן תשעים ושלוש כיום, איש אשכולות, ולמראית עין אדם בטוח בעצמו. אבל הוא נוטה לדאגנות, וחלק נכבד מחייו נכנע לאוסף של טקסים האופייניים להפרעה טורדנית־כפייתית, המסווגת רשמית כסוג של הפרעת חרדה. לדוגמה, הוא יֵצא מבניין אך ורק מהדלת שממנה נכנס, אמונה תפלה שהצריכה לעתים תמרונים לוגיסטיים סבוכים. אמא שלי, מצדה, היא אישה לחוצה מאוד ודאגנית כרונית, וסובלת מרבות מהפוביות והנוירוזות שמהן אני סובל. היא נמנעת בנחישות מגבהים (מעליות זכוכית, רכבל), מדיבור לפני קהל ומנטילת סיכונים כמעט מכל סוג. כמוני היא פוחדת פחד חולני מהקאה. בצעירותה היא סבלה מהתקפי חרדה תכופים וחמורים. כשהיא בחרדת שיא (או כך טוען אבא שלי, בעלה לשעבר), פחדיה גובלים בפרנויה: כשהיא היתה בהיריון איתי, אבי אומר, היא היתה משוכנעת שרוצח סדרתי בפולקסווגן צהובה צופה על הדירה שלנו.**** אחותי היחידה, הצעירה ממני, נאבקת בחרדה שונה משלי אך חזקה לא פחות. גם היא טופלה בסלקסה — וכן בפרוזק ובוֶולבּוּטרין, נַרדיל, נוירונטין ובּוּספּאר. אף אחת מהתרופות לא הועילה לה, וכיום היא ככל הנראה אחת מהמבוגרים היחידים במשפחה מצד אמי שאינם משתמשים בתרופות פסיכיאטריות. (עוד קרובים מצד אמי משתמשים בתרופות נוגדות דיכאון ונוגדות חרדה ברציפות במשך שנים רבות.)
על פי ההוכחות מארבעת הדורות הללו בלבד מצד אמי (ויש גם שלל הפרעות פסיכופתולוגיות נפרדות מצד אבי, שנהג לשתות עד אובדן הכרה חמישה ערבים מכל שבעה במשך חלק נכבד מילדותי המאוחרת), סביר אפוא להסיק שיש לי נטייה תורשתית לחרדה ולדיכאון.
ואולם העובדות הללו כשלעצמן אינן מאשרות נטייה מוקדמת. האם לא ייתכן שהנחלת החרדה מדור לדור בצד של אמי אינה קשורה כלל לתורשה אלא דווקא לסביבה? בשנות העשרים של המאה שעברה מת ילדם של הסבא־רבא והסבתא־רבתא שלי מזיהום. הם קיבלו את זה קשה מאוד. אולי הטראומה הזאת לצד נפילתם של סטודנטים רבים של הסבא־רבא שלי במלחמת העולם השנייה סדקו משהו במבנה הנפשי שלו. סבי היה תלמיד בבית ספר יסודי בעת מותו של אחיו, והוא זוכר שישב ליד הארון הקטן במכונית הלוויות בדרך לבית הקברות. אולי אמי, בתורה, רכשה את חרדותיה מהצפייה באמונות התפלות ובמנהגים הטורדניים של אביה ובייסורים הרגשיים של סבה (ועוד לא הזכרתי את הטיפול החרדתי של אמה הדאגנית הכרונית). המונח הפסיכולוגי המתאים הוא חיקוי של "מודל". וייתכן שאני, שראיתי את הפוביות של אמי, אימצתי לי אותן. אמנם יש הוכחות למכביר שפוביות מסוימות — בעיקר אלה שמבוססות על פחדים והיו יכולות להיות הסתגלותיות במצב הטבע — כמו פוביות מגבהים, נחשים ומכרסמים — עוברות בתורשה או "משתמרות באבולוציה". אך האם לא סביר להסיק באותה המידה, אם לא יותר, שלמדתי לפחוד מכך שראיתי את פחדיה של אמי? או שאי־השקט הכללי שאפיין את הסביבה הפסיכולוגית שלי בילדותי — התזזיתיות החרדה והמתמדת של אמי, ההיעדרות האלכוהולית של אבי, האנדרלמוסיה האומללה של נישואיהם שעתידים להסתיים בגירושים — הולידו אצלי אי־שקט נפשי בהתאם? או שהפרנויה והפאניקה של אמי בתקופת ההיריון איתי הולידה סער ופרץ הורמונלי כזה ברחם, עד כי נגזר עלי להיוולד עם עצבים רגישים? המחקרים מלמדים שאמהות שסובלות מלחצים בתקופת ההיריון נוטות ללדת ילדים חרדים.***** הפילוסוף הפוליטי תומס הובס נולד קודם זמנו, כשאמו, שהיתה מבוהלת מהידיעה שהארמדה הספרדית מתקדמת לעבר חופי אנגליה, נתקפה בצירים מוקדמים באפריל 1588. "אני והפחד נולדנו תאומים", כתב הובס. הוא ייחס את מזגו החרד לעובדה שאמו הקדימה ללדת אותו כתוצאה מהפחד. אפשר שהשקפתו של הובס, שמדינה חזקה מחויבת להגן על אזרחיה מפני האלימות והסבל שהם מטבעם גורמים זה לזה (אמרתו הידועה היא שהחיים הם רעים, אכזריים וקצרים), הושתתה על מזגו החרד שהוטבע בו עוד ברחם בשל הורמוני הדחק שהפרישה אמו.
האם ייתכן ששורשי החרדה שלי עמוקים ורחבים יותר מניסיון חיי ומהגנים שירשתי — ונעוצים בהיסטוריה ובתרבות? הוריו של אבי היו יהודים שברחו מהנאצים בשנות השלושים. אמו של אבי נעשתה אנטישמית בוטה — היא התכחשה ליהדותה שמא ביום מן הימים תהיה קורבן לרדיפות בגינה. אחותי הצעירה ואני חונכנו על ברכי הכנסייה האפיסקופלית, והרקע היהודי שלנו הוסתר מפנינו עד שלמדתי באוניברסיטה. אבי, מצדו, גילה כל חייו עניין עמוק במלחמת העולם השנייה, ובעיקר בנאצים; הוא צפה בסדרת הטלוויזיה "עולם במלחמה" פעם אחר פעם. בזיכרוני, התוכנית הזאת, והמוזיקה האדירה שליוותה בה את כניסת הנאצים לפריז, היא הפסקול של ילדותי המוקדמת.****** ליהודים למודי הרדיפות היו אלפי שנות ניסיון עם סיבות לפחוד — דבר שמסביר אולי למה חלק מהמחקרים מראים שגברים יהודים סובלים מדיכאון ומחרדה בשכיחות גבוהה יותר מגברים מקבוצות אתניות אחרות.*******
המורשת התרבותית של אמי, לעומת זאת, היא WASP ברובה המכריע; היא צאצאית גאה של ה"מייפלאואר", שעד לאחרונה האמינה אמונה שלמה בתפיסה שחובה לדכא כל רגש וכל בעיה משפחתית.
וזה אני: תערובת של פתולוגיה ואספית ויהודית — יהודי נוירוטי ונוטה למלודרמטיות דחוק בתוך ואספ נוירוטי ומדחיק. מה הפלא שאני חרד? אני מין וודי אלן לכוד בתוך ז'אן קלווין.
ואולי החרדה שלי למרות הכול "נורמלית" — תגובה טבעית לתקופה שאנחנו חיים בה? כשהייתי בחטיבת ביניים הוקרן בטלוויזיה הארצית הסרט "היום שאחרי" על תוצאותיה הדיסטופיות של מתקפה גרעינית. כנער בגיל ההתבגרות היו לי חלומות קבועים שהסתיימו בטיל החולף בשמים. האם החלומות האלה מוכיחים חרדה פסיכופתולוגית, או תגובה סבירה למצב כפי שתפסתי אותו — שהיה בסופו של דבר אותו המצב שהעסיק מומחים למדיניות ביטחונית במרוצת כל שנות השמונים? המלחמה הקרה כבר הסתיימה מזמן כמובן — אבל היא התחלפה בטרור של חטיפת מטוסים, פצצות מלוכלכות, טרוריסטים מתאבדים עם פצצות בתחתונים, התקפות כימיות ואנתרקס, נוסף על סארס, שפעת החזירים, שחפת עמידה לתרופות, אפוקליפסה כתוצאה מההתחממות הגלובלית והלחצים התמידיים של מיתון כלכלי עולמי ושל תהפוכות בלתי פוסקות בכלכלה העולמית. עד כמה שאפשר למדוד דברים כאלה, תקופות של תמורות חברתיות מולידות זינוק עצום בחרדה בקרב האוכלוסייה. בעידן הפוסט־תעשייתי שלנו המאופיין באי־ודאות כלכלית, בהתפוררות של מבנים חברתיים, ובשינוי בלתי פוסק בתפקידים מקצועיים ומגדריים — האם אין החרדה נורמלית ואפילו מוכיחה הסתגלות?
ברמה מסוימת, כן, ודאי — כי במובן מסוים, מידה הגיונית של חרדה מעידה תמיד, או כמעט תמיד, על הסתגלות. על פי צ'רלס דרווין (שסבל בעצמו מאגורפוביה משתקת, שריתקה אותו לביתו במשך כמה שנים אחרי ההפלגה ב"בּיגל"), מינים ש"פוחדים בצדק" מגדילים את סיכוייהם לשרוד. אנחנו החרדים נוטים פחות להרחיק את עצמנו ממאגר הגנים שלנו — למשל בהשתובבות בראש צוקים או בבחירה להיות טייס קרבי.
מחקר רב השפעה שערכו לפני מאה שנים שני פסיכולוגים מהרווארד, רוברט מ' יֶרְקְס (Yerkes) וג'ון דילינגהֶם דוֹדסוֹן (Dodson), הראה שרמות מתונות של חרדה משפרות הישגים אצל בני אדם ובעלי חיים: חרדה רבה מדי פגעה כמובן בהישגים, אך כך גם חרדה מעטה מדי. בשנות החמישים, כשהחל בבת אחת שימוש המוני בתרופות נוגדות חרדה, התריעו חלק מהפסיכיאטרים מפני הסכנות הצפויות לחברה שחסרה מידה מספקת של דאגה. "אנחנו עלולים לפתח גזע של בני אדם שיהיה רכרוכי בלי הצדקה, דבר שלא יועיל לעתידנו", כתב אחד מהם. פסיכיאטר אחר טען כי "ואן גוך, אייזק ניוטון: מרבית הגאונים והיוצרים הדגולים לא היו רגועים. הם היו אנשים מתוחים, אנוכיים בשאפתנותם ואכולי חרדות שנדחפו בכוח פנימי בלתי נלאה".
האם השתקת גאונות כזאת היא המחיר שתיאלץ החברה לשלם תמורת הפחתה קיצונית בחרדה על ידי אמצעים תרופתיים או אחרים? והאם המחיר ישתלם?
"בלי חרדה אי־אפשר להשיג כמעט כלום," אומר דייוויד בארלו (Barlow), מייסדו ומנהלו בדימוס של המרכז לחרדה ולהפרעות נלוות באוניברסיטה של בוסטון. "ההישגים של ספורטאים, בדרנים, מנהלים, אמנים וסטודנטים ייפגעו, היצירתיות תפחת; אולי לא יזרעו את האדמה. וכולנו נגיע לאותו מצב אידיאלי שאנחנו נכספים אליו כבר מזמן בחברה מהירת הקצב שלנו — דהיינו, חיינו יעברו עלינו באפס מעשה בצל עץ. המצב הזה יהיה קטלני למין האנושי כמו מלחמה גרעינית."

אני נוטה להאמין שהחרדה מלווה את הפעילות האינטלקטואלית כצל, ושככל שנדע יותר על מהות החרדה כך נדע יותר על האינטלקט.
— הווארד לידל, “The Role of Vigilance in the Development of Animal Neurosis” (1949)

לפני כשמונים שנה טען פרויד שחרדה היא "חידה שפתרונה עתיד לשפוך אור על קיומנו הנפשי כולו". הוא האמין שפענוח מסתרי החרדה יסייע לנו רבות לחשוף את מסתרי הנפש: מודעות, האני, זהות, אינטלקט, דמיון, יצירתיות — וכמובן כאב, סבל, תקווה וחרטה. ההתמודדות עם חרדה והבנתה היא במובן מסוים התמודדות עם המצב האנושי והבנתו.
ההבדלים בתפיסת החרדה ובהבנתה בתרבויות ובתקופות שונות מלמדים אותנו רבות על התקופות והתרבויות הללו. מדוע ראו אנשי האסכולה של היפוקרטס ביוון העתיקה בחרדה בעיקר מצב רפואי, ואילו הפילוסופים של תקופת הנאורות ראו בה בעיה אינטלקטואלית? מדוע ראו האקזיסטנציאליסטים המוקדמים בחרדה מצב רוחני, ואילו רופאים בעידן המוזהב ראו בה תגובה אנגלוסקסית מיוחדת ללחצי המהפכה התעשייתית — תגובה שנחסכה לדעתם מהחברות הקתוליות? מדוע ראו הפרוידיאנים המוקדמים בחרדה מצב פסיכולוגי הנובע מעכבה מינית, ואילו בימינו נוטים שוב לראותה כמצב רפואי ונוירו־כימי, כבעיה של תפקוד ביו־מכני לקוי?
האם הפרשנויות המשתנות הללו מייצגות את הצעידה קדימה של הקִדמה והמדע, או רק את דרכי הפעולה המשתנות של התרבויות שהן לא אחת גם מחזוריות? מה אנחנו לומדים על החברות האמורות מהעובדה שאמריקאים המופיעים בחדרי מיון עם התקפי חרדה נוטים לחשוב שיש להם התקף לב, ואילו יפנים פוחדים שהם עומדים להתעלף? האם האיראנים המתלוננים על מה שהם מכנים "מצוקת לב" סובלים ממה שפסיכיאטרים מערביים היו מכנים התקפי חרדה? האם ה־ataques de nervios בדרום אמריקה אינם אלא התקפי חרדה בהטעמה לטינית — או תסמונת תרבותית ורפואית נפרדת, כפי שחוקרים בימינו נוטים להאמין? מדוע טיפולים תרופתיים בחרדה שמשרתים יפה מאוד את האמריקאים והצרפתים, אינם מועילים באותה המידה לסינים?
אף על פי שהתופעות התרבותיות הייחודיות הללו הן מרתקות ורבגוניות, עקביות החוויה המונחת ביסודן מעבר לזמן ולתרבות מעידה על האוניברסליות של החרדה כתכונה אנושית. גם כשהיא מסוננת מבעד לאמונות ולמנהגים התרבותיים שייחדו את האינואיטים בגרינלנד לפני מאה שנים, התסמונת שהאינואיטים מכנים "חרדת הקיאק" (הסובלים ממנה פחדו לצאת לבדם לציד אריות ים) כנראה אינה שונה בהרבה ממה שהיום אנחנו מכנים אגורפוביה. בכתביו העתיקים של היפוקרטס אנחנו מוצאים תיאורים קליניים של חרדה פתולוגית שנשמעת מודרנית בתכלית. אחד ממטופליו פחד מחתולים (פוביה פשוטה, שהיום מסומנת בקוד 300.29 לצורכי ביטוח על פי מיון מחלות הנפש במהדורה החמישית של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי — DSM-V), ואחר פחד מהלילה. מטופל שלישי, מדווח היפוקרטס, "נתקף אימה" בכל פעם ששמע חליל, ורביעי לא היה מסוגל לעבור אפילו ליד "שוחה רדודה מאוד" אף על פי שלא היה לו כל קושי ללכת בתוך השוחה — הוכחה למה שהיינו מכנים היום אקרופוביה, פחד גבהים. היפוקרטס מתאר גם מטופל שסבל ממה שהיה נקרא במונחים מודרניים של אבחנה "הפרעת חרדה עם אגורפוביה" (DSM-V קוד 300.22): הבעיה, כפי שהיפוקרטס מתאר אותה, "תוקפת לרוב במקום זר, אם אדם נמצא בדרך מבודדת במקום כלשהו, ופחד אוחז בו". התסמונות שמתאר היפוקרטס זהות לתופעות קליניות שמתוארות במהדורה האחרונה של Archives of General Psychiatry וכן ב־Bulletin of the Menninger Clinic.
הדמיון בין התופעות מגשר על הפער העצום של אלפי שנים והנסיבות שחוצצות ביניהן ומסביר כיצד חרף ההבדלים בתרבות וברקע, ההיבטים הפיזיולוגיים של החרדה האנושית הם אוניברסליים.

בספר הזה אני יוצא להתחקות אחר "חידת" החרדה. אינני רופא, גם לא פסיכולוג, סוציולוג או היסטוריון של המדע — כל אחד מאלה היה מעניק למסה על החרדה גושפנקה מלומדת יותר ממני. זאת עבודה של סינתזה ודיווח, שרותמת לצורך העניין תגליות בסוגיית החרדה בהיסטוריה, בספרות, בפילוסופיה, בדת, בתרבות הפופולרית ובמחקר המדעי המעודכן ביותר — ושוזרת ביניהן גם את מה שאני בקי בו עד מאוד, לצערי הרב: החרדה כניסיון אישי. בדיקת מצולות הנוירוזות הפרטיות שלי עשויה להיראות כשיא של נרקיסיזם (ומחקרים אכן מוכיחים שחיטוט עצמי נוטה להיות קשור לחרדה), אבל לתרגיל הזה יש תקדימים ראויים. ב־1621 פרסם המלומד מאוקספורד רוברט בֶּרטוֹן (Burton) את ספרו הקנוני The Anatomy of Melancholy ("האנטומיה של המלנכוליה"), 1,300 עמודים של עבודת סינתזה אשר מבול הפרשנויות המלומדות שהיא מכילה מסווה חלקית בלבד את מהותה האמיתית: קובלנה ארכנית על תופעות חרדה ודיכאון. ב־1733 פרסם ג'ורג' צֵ'ייני (Cheyne), רופא לונדוני נודע ואחד מההוגים רבי ההשפעה בתחום הפסיכולוגיה במאה השמונה־עשרה, את ספרו The English Malady ("החולי האנגלי"), ואחד מפרקיו מתאר בארבעים עמודים את "המקרה של המחבר" (והוקדש "לחברי הסובלים"). הוא מדווח בו בפרוטרוט על הנוירוזות שמהן סבל במרוצת השנים (שכללו: "בהלה, חרדה, אימה ובעתה" ו"בהלה ופאניקה מלנכוליות, שאז אין לי תועלת בהיגיון שלי") וסימפטומים גופניים (בכללם "כאב ראש פתאומי ועז", "קבס קיצוני בבטני" ו"כאב בטן מתמשך וטעם רע בפי"). קרובים אלינו יותר המסעות האינטלקטואליים של צ'רלס דרווין, זיגמונד פרויד וויליאם ג'יימס שהם יצאו אליהם בהשראת סקרנותם ושאיפתם להקל על עצמם את סבלות חרדותיהם. פרויד השתמש בפוביית הרכבות החריפה ובהיפוכונדריה שלו, בין היתר, כדי לבנות את התיאוריה של הפסיכואנליזה. דרווין לא יצא מפתח ביתו לאחר שובו מהפלגת ה"ביגל" בשל מחלות דחק שונות — שנים עברו עליו בחיפוש הקלה מהחרדה שסבל ממנה, ולשם כך ביקר בערי מרחצאות ועל פי עצתו של אחד הרופאים ארז את עצמו בקרח. ג'יימס השתדל להסתיר את הפוביות שלו מעין הציבור, אבל לעתים קרובות מאוד סבל בשקט מאימה. "התעוררתי בוקר אחר בוקר בתחושת אימה נוראה בשיפולי הבטן ובתחושה של חוסר ביטחון בחיים שלא הכרתי כמותן עד אז", כתב ב־1902 על תחילתה של החרדה. "במשך חודשים לא הייתי מסוגל לצאת החוצה בחושך לבדי".
בניגוד לדרווין, פרויד וג'יימס, אינני יוצא להתוות תיאוריה חדשה של הנפש או של הטבע האנושי. המניע לכתיבת הספר הזה היה המשאלה להבין את סבלות החרדה ולמצוא הקלה או פדות מהם. המשאלה הזאת לקחה אותי הן אחורה להיסטוריה והן קדימה אל חזית המחקר המדעי המודרני. חלק נכבד משמונה השנים האחרונות הקדשתי לקריאת מאות אלפי דפים שנכתבו על חרדה בשלושת אלפי השנים האחרונות.
חיי עד כה נעדרו אסונות גדולים ומלודרמות, תודה לאל. לא ריציתי מאסר, לא הייתי במוסד גמילה, לא תקפתי איש ולא ניסיתי לשלוח יד בנפשי. לא התעוררתי עירום באמצע שדה, לא הסתופפתי במאורות סמים ולא פוטרתי מעבודה עקב התנהגות לא יציבה. הפסיכופתולוגיה שלי היתה רוב הזמן עד כה שקטה למראית עין בהשוואה לאחרות. רוברט דאוני ג'וניור לא יככב בסרט על חיי. אני, כפי שאומרת הספרות הקלינית, "מתפקד ברמה גבוהה" יחסית למי שסובל מהפרעת חרדה או ממחלת נפש. בדרך כלל אני מסתיר אותה לא רע. לא מעט אנשים, וחלקם סבורים שהם מיטיבים להכיר אותי, ציינו שהופתעו להיוודע שאני, שנראה מאוזן ורגוע כל כך, בחרתי לכתוב ספר על חרדה. אני מחייך קלות, אבל גועש מבפנים וחושב על אחת התכונות האופייניות לאישיות הפובית: "הצורך והיכולת" — כפי שמתואר בספר העזרה העצמית Your Phobia ("הפוביה שלך") — "להציג הופעה שאננה ורגועה יחסית כלפי חוץ ולסבול ממצוקה חמורה בפנים".********
אפשר שאני נראה רגוע בעיני אנשים מסוימים. אבל אילו יכולתם להציץ מתחת לפני השטח הייתם רואים שאני דומה לברווז — חותר, חותר, חותר.

המטופל העיקרי שמעסיק אותי הוא אני.
— זיגמונד פרויד לווילהלם פליס (אוגוסט 1897)

חשבתי גם על האפשרות שכתיבת הספר הזה תתגלה כרעיון מעוות: אם אני שואף להקלה בסבל שגורמים לי עצבי, הרי שהתבוססות בהיסטוריה ובמדע של החרדה וכן בתוך נפשי אולי איננה הדרך הטובה ביותר להשיגה.
במסעותי בתוך הספרות ההיסטורית על חרדה נתקלתי בספר עזרה עצמית שחיבר חייל בריטי בדימוס בשם וילפריד נוֹרתפילד (Northfield). האיש סבל מהתמוטטות עצבים במלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן עברו עליו עשר שנים שבהן כמעט לא תפקד עקב חרדה אך הצליח להתאושש וכתב את המדריך שלו להחלמה. ספרו, Conquest of Nerves: The Inspiring Record of a Personal Triumph over Neurasthenia ("כיבוש העצבים: תיעוד רב השראה של ניצחון אישי על נויראסתניה"), שראה אור ב־1933, היה לרב מכר. העותק שבידי הוא מהמהדורה השישית שהודפסה ב־1934. בפרק האחרון, "כמה מילות סיום", נורתפילד כותב: "יש דבר אחד שמפניו על הנויראסתני להישמר מאוד, וזה הדיבור על צרותיו. הוא לא יזכה לעידוד או לסיוע בדרך זו". ונורתפילד ממשיך: "גיבוב מילים מיואש על צרות רק מרבה את הסבל ונותן פומבי לרגשות. לא זו בלבד, הוא גם אנוכי". הוא מצטט סופר אחר ומסכם: "לעולם אל תציג לראווה פצע, אלא לעיניו של רופא".
לעולם אל תציג לראווה פצע. והנה, אחרי יותר משלושים שנות מאמץ להסתיר את החרדה שלי מאנשים — בהצלחה רוב הזמן — אני מציג אותה לראווה בתערוכה מתמדת לפני מכרים וזרים גם יחד. אם הצדק עם נורתפילד (ואמי הדאגנית מסכימה איתו), המבצע הזה לא יועיל לבריאותי הנפשית. מרכיבים במחקר מודרני תומכים באזהרה של נורתפילד: לאנשים חרדים אכן יש נטייה פתולוגית להתמקד בנעשה בתוך עצמם, ולכן התמסרות לעיסוק בחרדה בהיקף של ספר אולי אינה הדרך הטובה ביותר להיחלץ ממנה.********
יתר על כן, עוד סוגיה שהעסיקה אותי בקשר לכתיבת הספר הזה היא שבמובן המקצועי אני ניזון מיכולתי להקרין רוגע ושליטה. החרדה שלי עושה ממני אדם דקדקן (אני פוחד לקלקל), ובזכות הבושה אני עושה רושם מאוזן (עלי להסתיר שאני חרד). עמיתה לשעבר תיארה אותי פעם כ"זנקס אנושי" ובעוד אני צוחק בתוך תוכי אמרה לי, שאני מקרין שלוות נפש כזאת עד שעצם נוכחותי מרגיעה אנשים אחרים: כניסתי לחדר מלא אנשים נסערים היא מעין צורי משכך. אנשים נרגעים בעקבותי. אילו רק ידעה! בחשיפת ההונאה שבשלוותי ההיפותטית אולי אני מוותר על יכולתי להרגיע, וכך מסכן את עמדתי המקצועית?
המטפל הנוכחי שלי, ד"ר ו', אומר שקיימת תמיד האפשרות שחשיפת החרדה שלי תסיר את עול הבושה ותצמצם את הבידוד שבסבל ביחידות. כשאני מגלה חשש להציג לעין כול את הבעיות הפסיכיאטריות שלי בספר, ד"ר ו' אומר, "אתה מסתיר את החרדה שלך כבר שנים, נכון? במה זה הועיל לך?"
יש בזה משהו. וקיימת ספרות עשירה ומשכנעת המתארת כיצד — בניגוד להתראותיו של וילפריד נורתפילד (ואמי) — הסתרתה או דיכויה של החרדה עלולים ליצור יותר חרדה.******** אבל אין להתחמק מהחשש שלי שהתרגיל הזה הוא לא רק אנוכי ומביש אלא גם מסוכן — שהוא יוכיח, כמו שקורה באותו רגע מפורסם לווייל אי קויוטי מ"רוד ראנר", שאם אביט למטה ואגלה שבמקום חוזק פנימי או יצורים חיצוניים שיתמכו בי אין למעשה דבר שיבלום את נפילתי מטה־מטה.

אני יודע שאגואיזם הוא מידה בזויה ומזעזעת לאין שיעור, וכך גם סופר שהופך את עצמו לנושא דבריו או כתביו — ובעיקר בפירוט משמים ונוקדני כזה: אבל… חשבתי… אולי לא יהיה זה דבר מיותר בתכלית לאדם עתיר משמנים, מוכה תחלואים, נואש ונדכא כלשהו שהמקרה שלו דומה במשהו למקרה שלי.
— ג'ורג' צ'ייני, The English Malady (1733)

"למה אתה חושב," שואל ד"ר ו', "שכתיבה על החרדה שלך בספר היא בושה כזאת?"
כי למחלת נפש עדיין יש סטיגמה. כי חרדה נתפסת כחולשה. כי כפי שהכריזו בלשון בוטה שלטים שנתלו בעמדות תותחים במלטה במלחמת העולם השנייה, "אם אתה גבר, לא תרשה לכבוד העצמי שלך להודות בנוירוזת חרדה או לגלות פחד". כי אני חושש שהספר הזה, שיש בו גילויים על חרדה ועל מאבק, יהיה מסכת קובלנות מסוג של "יותר מדי אינפורמציה", שהוא יפר אמות מידה בסיסיות של ריסון ודרך ארץ.********
כשאני נותן את ההסברים הללו לד"ר ו', הוא אומר שעצם העבודה על הספר הזה והוצאתו לאור עשויות להיות פעולות מרפאות. בכך שאציג את החרדה שלי לעולם, הוא אומר, "אצא מהארון". משתמע מזה שהפעולה תהיה משחררת, כאילו אני הומו שיוצא מהארון. אבל ההומוסקסואליות — כפי שאנחנו יודעים סוף־סוף כיום (האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית סיווגה אותה כהפרעה נפשית עד 1973) — אינה חולשה, ליקוי או מחלה. בניגוד לעצבנות מופרזת.

במשך זמן רב, עקב רתיעה ובושה, סיפרתי לאנשים שהתעניינו בספרי שהוא עוסק "בהיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של החרדה" — אמת חלקית שלא גילתה את ההיבטים האישיים שבו. אבל לפני זמן מה התחלתי בזהירות לדבר ביתר גילוי לב על נושא הספר: "ההיסטוריה והתרבות של החרדה, משולבות בניסיון האישי שלי עם חרדה."
התוצאה היתה מדהימה. כשדיברתי על הספר כעל היסטוריה יבשה, אנשים הנהנו בנימוס ורק מעטים תפסו אותי בארבע עיניים אחר כך לשאול אותי שאלות ספציפיות על היבט זה או אחר בחרדה. אבל כשהתחלתי להודות בחלקים האישיים של הספר, גיליתי שאני מוקף במאזינים נלהבים אשר ששים לספר לי על החרדה שלהם או של בני משפחה.
ערב אחד התארחתי בארוחת ערב עם חבורה של סופרים ואמנים. מישהו שאל אותי על מה אני עובד כרגע, ודקלמתי את הדקלום החדש שלי ("על ההיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של החרדה, משולבת בהמחשה מהניסיון האישי שלי עם חרדה"). דיברתי על הניסיון שלי עם כל מיני תרופות נוגדות חרדה ונוגדות דיכאון. לתדהמתי, כל אחד מתשעת הנוכחים שהיו בטווח שמיעה הגיב בסיפור על הניסיון שלו או שלה עם חרדה ותרופות.******** וגם ליד השולחן המשכנו לספר זה לזה על צרותינו הנוירוטיות.********
השתוממתי שההודאה בחרדה שלי בעת ארוחה חגיגית יצרה מפולת כזאת של הודאות אישיות בחרדה ובטיפולים תרופתיים. נכון שהייתי בחברתם של סופרים ואמנים, ציבור שעל פי ההיגיון מועד יותר לסוגים שונים של מחלות נפש מאנשים אחרים, כפי שהבחינו פרשנים שונים מאז אריסטו. לכן אפשר שהסיפורים הללו רק מוכיחים שסופרים אכן משוגעים. אבל אפשר גם שהסיפורים מוכיחים שחברות התרופות הצליחו להפוך מצבים אנושיים נורמליים לבעיות המצריכות תרופות ולשווק תרופות כדי "לטפל" בהן.******** ואולי גם נכון שיותר אנשים משחשבתי נאבקים עם חרדה.
"כן!" אמר ד"ר ו' כשהצגתי לפניו את ההנחה הזאת בפגישתנו הבאה. ואז הוא סיפר לי סיפור משל עצמו: "אחי נהג לקיים בקביעות ערבים סלוניים, שבהם הזמינו אנשים להרצות על נושאים שונים. פעם הוא הזמין אותי לדבר על פוביות. אחרי ההרצאה ניגש אלי כל אחד ואחד מהנוכחים לספר לי על הפוביה שלו. אני חושב שגם בנתונים הרשמיים הגבוהים כשלעצמם יש תת־דיווח."
אחרי שהוא סיפר לי על המפגש הזה נזכרתי בבן, חברי הטוב מהאוניברסיטה, סופר עשיר ומצליח (שמקשט בקביעות את רשימות רבי המכר ואת טבלאות שוברי הקופות), שהרופאה שלו רשמה לו לאחרונה אטיוון — סוג של בנזודיאזפין — כי הוא סבל מלחץ חרדתי בחזה והיה משוכנע שיש לו התקף לב.******** ונזכרתי בשכנו של בן, מ', מנהל מולטימיליונר של קרן גידור, שלוקח זנקס בקביעות עקב התקפי חרדה. וחשבתי על עמיתי לשעבר ג', עיתונאי פוליטי נודע, שבשנים שחלפו מאז שהגיע פעם לחדר מיון עקב התקף חרדה לוקח מגוון של בנזודיאזפינים כדי למנוע התקפים נוספים. ונזכרתי גם בעמית לשעבר אחר, ב', שהחרדה גרמה לו לגמגם בפגישות ולא היה מסוגל לסיים משימות בעבודה עד שהתחיל לקחת לקסאפרו.
לא, לא כל אחד סובל מחרדה. אשתי, לדוגמה, אינה סובלת מחרדה (תודה לאל). ברק אובמה, על פי כל הדיווחים, אינו סובל מחרדה. וברור שגם לא דייוויד פֶּטרֶאוּס, המפקד לשעבר של כוחות ארצות הברית באפגניסטן וראש סוכנות הביון המרכזית: פעם הוא סיפר לכתב שאף על פי שתפקידיו מחייבים אותו לעסוק יומיום בענייני חיים ומוות, הוא "כמעט לא מרגיש לחצים."******** כל הקוורטרבקים המקצוענים, כמו טום בריידי (Brady) ופֵּייטוֹן מֶנינג (Manning), אינם סובלים מחרדות — למראית עין, ומכל מקום לא כשהם על המגרש.******** בספר הזה אני מברר בין היתר מדוע יש אנשים שהם רגועים להפליא ומתנהגים למופת גם במצבי לחץ עצומים, ואילו אחרים נתפסים לפאניקה עם הסימן הקל ביותר של לחץ.
אבל כיוון שלא מעטים אכן סובלים מחרדה, אולי הכתיבה על החרדה שלי דווקא לא תגרום בושה אלא תעניק לי הזדמנות להיות מקור נחמה לכמה ממיליוני הסובלים האחרים מהמכה הזאת. ואולי, כפי שד"ר ו' מזכיר לי תדיר, יהיה לתרגיל גם ערך מרפא. "אתה יכול להבריא בזכות הכתיבה," הוא אומר.
ולמרות זאת, אני דואג. הרבה. ככה זה אצלי. (חוץ מזה, כפי שאמרו לי רבים, איך אפשר לא להיות חרד מכתיבת ספר על חרדה?)
ד"ר ו' מצדו אומר: "תכניס לספר את החרדה שלך בקשר לספר."

במהלך האבולוציה הגיע תפקיד התכנון של מערכת העצבים לשיאו בהופעתם של רעיונות, ערכים והנאות — הגילויים הייחודיים לחיי החברה האנושיים. רק האדם יכול לתכנן לעתיד הרחוק ולהרגיש בדיעבד הנאה מהישג. רק האדם יכול להיות מאושר. אבל רק האדם עלול להיות מודאג וחרד.
— הווארד לידל, “The Role of Vigilance in the Development of Animal Neurosis” (1949)

האם בין כל התובנות שעשוי להניב העיון בהיסטוריה ובתרבות יש משהו שיכול להועיל אישית לסובל מחרדה? האם אנחנו יכולים — האם אני יכול — לצמצם את החרדה או להשלים איתה באמצעות הבנת ערכה ומשמעותה?
אני מקווה שכן. אבל כשאני סובל מהתקף חרדה אין בו שום דבר מעניין. אני מנסה לנתח אותו במחשבותי ולא מצליח — אני מרגיש רק שמאוד לא נעים לי ורוצה שזה ייפסק. התקף חרדה מעניין כמו רגל שבורה ואבנים בכליות — גם הוא כאב שרוצים שיחלוף.
לפני כמה שנים, לפני שהתחלתי להתעמק בתחקיר הנדרש למשימה הזאת, לקחתי ספר אקדמי על הפיזיולוגיה של החרדה כדי לקרוא בטיסה מסן פרנסיסקו לוושינגטון הבירה. בעת הטיסה הרגועה מעל מערב ארצות הברית הייתי שקוע בספר, והרגשתי שהספר תורם לי להבנה אינטלקטואלית של התופעה. זה הכול? חשבתי תוך כדי קריאה, קצב מהיר של פעילות באמיגדלה שלי יוצר את האומללות הנוראה שאני מרגיש לפעמים? תחושות האבדון והאימה הן רק מוליכים עצביים שמבעבעים במוחי? זה לא נשמע מפחיד במיוחד. חמוש בהסתכלות הזאת המשכתי לחשוב: אם ככה, אני יכול להשליט את הרוח על החומר ולהתייחס אל הסימפטומים הגופניים של החרדה באופן המוגבל שמגיע להם — כאל פיזיולוגיה שגרתית בלבד — ולחיות בשלווה רבה יותר בעולם. הנה עכשיו אני מעופף בגובה שלושים ושמונה אלף רגל ואני אפילו לא מתוח.
ואז החלו כיסי אוויר. הם לא היו חמורים במיוחד. אבל כשהיטלטלנו מעל להרי הרוקי, כל הסתכלות וכל הבנה שחשבתי שרכשתי לעצמי התגלתה בן רגע כברכה לבטלה. תגובת הפחד שלי גברה, ואף על פי שבלעתי זנקס ודרמאמין נותרתי נפחד ואומלל עד הנחיתה כמה שעות לאחר מכן.
החרדה שלי היא תזכורת שהפיזיולוגיה שלי שולטת בי — שמה שקורה לגוף קובע מה יקרה לנפש יותר מאשר להפך. אף כי הוגים שונים, מאריסטו ועד ויליאם ג'יימס וחוקרים המפרסמים כיום מאמרים בכתב העת Psychosomatic Medicine, מכירים בעובדה הזאת, היא נוגדת את אחד העיקרים הבסיסיים של אפלטון ודקארט שמשפיעים על החשיבה המערבית: הרעיון שזהותנו, דרך החשיבה והתפיסה שלנו, היא תוצר של נפש או אינטלקט מנותקים מגוף. קיומה העובדתי והבוטה של חרדה כביולוגיה מאתגר את תחושת הזהות האישית שלנו: החרדה מזכירה לנו שאנחנו, כמו בעלי החיים, אסירים בגופנו אשר עתיד להידרדר ולמות ולחדול להתקיים. (אין פלא שאנחנו חרדים.)
למרות זאת, אף על פי שהחרדה מטילה אותנו בחזרה לאני הפרימיטיבי ביותר שלנו, המוּנָע מתגובת לחימה־או־בריחה, היא גם זו שמעניקה לנו את הערך המוסף על פני בעלי החיים. "אילו האדם היה חיה או מלאך", כתב קירקגור ב־1844, "הוא לא היה יכול להיות חרד. כיוון שהוא חיה ומלאך גם יחד הוא יכול להיות חרד, וככל שהחרדה גדולה יותר כן האדם גדול יותר". היכולת להיות מודאג מהעתיד הולכת יד ביד עם היכולת לתכנן לעתיד — ותכנון לעתיד (לצד זכירת העבר) מוליד תרבויות ומבדיל בינינו ובין בעלי החיים.
אצל קירקגור, כמו אצל פרויד, האיומים המעוררים את החרדה הרבה ביותר נעוצים לא בעולם הסובב אותנו אלא עמוק בקרבנו — בחוסר הוודאות שמלווה את ההחלטות הקיומיות שאנחנו מקבלים ובפחד שלנו מפני המוות. ההתמודדות עם הפחד הזה אגב הסתכנות בהתפוררות הזהות העצמית מרחיבה את הנפש וממלאת את האני. "ההיכרות עם החרדה היא הרפתקה שכל אדם נאלץ להתמודד איתה אם אינו רוצה לצלול לתהום הנשייה, אם משום שלא ידע חרדה ואם משום ששקע תחתיה", כתב קירקגור. "לכן מי שלומד כראוי להיות שרוי בחרדה, לומד את הדבר החשוב ביותר".
לומד כראוי להיות שרוי בחרדה. אני מנסה. הספר הזה הוא חלק מהמאמץ.
* במובן מסוים הקדים סנקה גם את האִמרה המפורסמת של פרנקלין דלנו רוזוולט: "אין לנו ממה לפחוד אלא מהפחד עצמו."

** היפוקרטס האמין שכדי להישאר בריאים בגוף ובנפש יש לשמור על איזון נכון בין מה שהוא כינה ארבע הליחות, או נוזלי גוף: מרה אדומה (דם), מרה לבנה (ריר), מרה צהובה (מרה), מרה שחורה. האיזון היחסי בין הליחות אחראי למזגו של אדם: אדם עם יותר דם, צבע עורו אדמדם ומזגו תוסס או "מרומם" והוא חמום מזג ונוטה להתפרצויות; ואילו מי שיש לו יותר מרה שחורה עשוי להיות כהה עור ומזגו יהיה מלנכולי. תמהיל אופטימלי של ליחות (Eucrasia) הוא מתכון לבריאות. כשהאיזון בין הליחות מתערער (dyscrasia), התוצאה היא מחלה. אף על פי שתיאוריית הליחות של הנפש של היפוקרטס אינה מקובלת כיום, היא החזיקה מעמד אלפיים שנה עד המאה השמונה־עשרה. עד היום היא חיה בביטויים כמו "מר נפש" ו"פלגמטי" שמתארים אישיות אנושית, כמו בגישה הביו־רפואית לחרדה ולמחלות נפש בכלל.

*** או הכריז אחד מחסידיו. מרבית ההיסטוריונים מאמינים שהכתבים שהגיעו אלינו ככתביו של היפוקרטס נכתבו למעשה אחרי מותו, ושהכותב היה פּוֹליבּוּס, חתנו. גם בניו של היפוקרטס, דרקון ותַסאלוּס, היו רופאים מפורסמים. למען הפשטות, אני מתייחס לכתביו של היפוקרטס כאל יחידה אחת שכתב אדם אחד, כיוון שמקובל לראות אותו כהוגה הרעיונות שבאים לידי ביטוי בכתבים הללו.

**** הורי, הגרושים כבר כחמש־עשרה שנה, חלוקים בדעתם בעניין חומרת הפרנויה: אבי טוען בתוקף שהיא היתה קשה, אמי אומרת שהיא היתה קלה (ושנוסף על כך, אכן נודע על רוצח סדרתי שפעל באותה תקופה).

***** אחד המחקרים גילה שגם אצל ילדים שאמם היתה בהיריון איתם ב־11 בספטמבר 2001, ושנולדו שישה חודשים לאחר האירוע, התגלו רמות גבוהות של הורמוני דחק בדם. ממצאים דומים מראים שילדים רוכשים רמות גבוהות של פיזיולוגיה של דחק לכל חייהם עוד בטרם לידתם בזמן מלחמה ובתקופות סוערות אחרות.

****** כשאמי למדה בערבים בבית ספר למשפטים, אחותי ואני הסתובבנו מדוכדכים בבית, ואילו אבי ניגן פוגות של באך בפסנתר ואחר כך התמקם עם פופקורן ועם בקבוק של ג'ין מול "עולם במלחמה".

******* יש הוכחות גם לכך שמנת המשכל הגבוהה של יהודים אשכנזים מתקשרת איכשהו לשיעורי החרדה הגבוהים המאפיינים את הקבוצה הזאת, ויש הסברים אבולוציוניים הגיוניים לקשר בין אינטליגנציה ודמיון ובין חרדה. (מחקרים שונים מצאו שמנת המשכל הממוצעת של יהודים אשכנזים גבוהה בשמונה נקודות מזו של הקבוצה הבאה בתור, אנשי צפון־מזרח אסיה, וגבוהה כמעט בסטיית תקן שלמה מזו של קבוצות אירופיות אחרות.)

******** "במקרים רבים, רבים מאוד, של אנשים שסובלים מהפרעות חרדה — בעיקר מאגורפוביה ומהתקפי חרדה — אנשים היו מתפלאים לגלות שיש להם בעיות עם חרדה, כי הם נראים 'מאוזנים' ובשליטה," אומר פול פוקסמן (Foxman), הפסיכולוג העומד בראש המרכז להפרעות חרדה בברלינגטון, ורמונט. "למראית עין הם נינוחים, אבל קיים נתק בין האני הפומבי לאני הפרטי."

******** דייוויד בארלו, אחד החוקרים הבולטים בתחום הזה, מציין (בעגה מלאת מונחים מקצועיים של מומחה) שמיקוד עצמי שלילי פתולוגי "הוא כנראה חלק אינטגרלי מהמבנה הקוגניטיבי־אַפקטיבי של החרדה. ההערכה העצמית השלילית הממוקדת הזאת ושיבוש הקשב אחראים במידה רבה לירידות בהישגים. השינוי הזה בקשב תורם אפוא למעגל קסמים של חשש חרדתי, שמגביר את החרדה וגורם לעוד שינויים בקשב, לעוד הישגים לקויים וכתוצאה מכך לעלייה תלולה בעוררות".

******** על השולחן לפני מונח מאמר מ־1997 מ־Journal of Abnormal Psychology בשם "הסתרת הרגשות: ההשפעות החריפות של עיכוב רגשות שליליים וחיוביים".

******** כשאני כותב את זה, מתנגנת באוזני הנעימה של מה שעשוי להיות שיקול דעת נבון יותר: גם אם איתרע מזלך ואתה סובל מחרדה מופרזת, לפחות שיהיה לך כבוד עצמי ולא תקשקש על זה בפומבי. חשוק שפתיים ושמור את זה לעצמך.

******** למשל ס', מחברת ספרי עיון באמצע שנות השלושים שלה, סיפרה שהיא לוקחת זנקס וקלונופין נגד חרדה, ושהיא עברה מפרוזק ללקסאפרו כי הפרוזק המית את הליבידו שלה. ק', משורר באמצע שנות הארבעים שלו, אמר שהוא נאלץ להשתמש בנוגד הדיכאון זולופט נגד התקפי חרדה. (התקף החרדה הראשון שלו הריץ אותו לחדר מיון, כי הוא היה משוכנע שיש לו התקף לב. ההתקפים הבאים, הוא אמר, "היו קשים פחות כי כבר ידעתי מה זה — אבל הם עדיין מפחידים כי בכל זאת אני שואל את עצמי, אולי הפעם זה באמת התקף לב." סקרים אפידמיולוגיים מצאו ששליש מהמבוגרים מגיעים לחדר מיון בהתקף החרדה הראשון שלהם). ק', שכותבת ספרות יפה, אמרה שבזמן שניסתה לסיים את ספרה האחרון החמירה מאוד החרדה שלה ומנעה ממנה לעבוד. היא חששה שהיא מאבדת את שפיותה, ולכן פנתה לפסיכיאטר שלה שרשם לה זולופט — תרופה שגרמה לה להשמין — ואחר כך לקסאפרו, שהגבירה את חרדתה עד כדי כך שלא היתה מסוגלת אפילו לקחת את ילדיה מבית הספר.

******** אחרי ארוחת הערב ניגשה אלי עוד סופרת. האישה — נכנה אותה א' — בסוף שנות השלושים שלה, היא כתבת מלחמה שמרבה בנסיעות בכל רחבי העולם ומחברת של רבי מכר. היא סובלת, סיפרה לי, מרשימה שלמה של סימפטומים דיכאוניים וחרדתיים (לרבות טריכוטילומניה, הפרעה שעלולה לגרום בעיקר לנשים לתלוש את שערותיהן בכפייתיות כשהן נתונות במצב לחץ), והרופא רשם לה את נוגד הדיכאון לקסאפרו. התפעלתי מהעובדה שא', למרות החרדה והדיכאון, הצליחה לסייר ברחבי אפריקה והמזרח התיכון והעבירה ידיעות מארצות מוכות מלחמה, לפעמים מתוך סכנה גדולה לביטחונה האישי. בשבילי, עצם הנסיעה למרחק של כמה קילומטרים מביתי עלולה לעורר חרדה ולשחרר את המעיים. "אני שלווה יותר באזורי לחימה," היא אמרה. "אני יודעת שזה מעוות, אבל אני שלווה יותר כשמפגיזים סביבי. אלה ההזדמנויות היחידות כמעט שאני לא מרגישה חרדה." לעומת זאת, ההמתנה לחוות דעתו של עורך על מאמר שהגישה, היא הודתה, עלולה לדרדר אותה לעמקי החרדה והדיכאון. (פרויד ציין שאיומים על ההערכה העצמית שלנו ועל התפיסה העצמית עלולים לעתים קרובות לעורר יותר חרדה מאיומים על שלומנו הפיזי.)

******** אין ספק שיש בזה גרעין של אמת, ויהיה לי הרבה מה לומר בנושא בחלק השלישי של הספר.

******** אף על פי שכיום בן מרבה בנסיעות ברחבי העולם, צועד על שטיחים אדומים ומשתכר עשרות אלפי דולרים לנאום, אני עדיין זוכר את השנים הרזות, לפני שיצא לאור ספרו הראשון, שבהן היה נתקף חרדה אם התרחקנו קצת מדירתו; וכשהיה עליו להתערות בין אנשים במסיבה היה מקיא לפני כן בין השיחים מרוב מתח.

******** אולי ההרגשה שהוא נתון בלחץ לפעמים היתה דווקא מועילה לו — דאגה רבה יותר לתוצאות אולי היתה מונעת את הרפתקת הניאוף שהובילה לנפילתו.

******** אם כי קור רוח וקשיחות במגרש כלל אינם מבטיחים שלוות נפש מחוצה לו. טרי ברדשו (Bradshaw), קוורטרבק מנבחרת הסטילֶרס בסוף שנות השבעים, ששמו אף הונצח בהיכל התהילה, היה לוחם עשוי ללא חת במגרש, שסבל לאחר מכן מדיכאון ומתקפי חרדה שהגבילו את פעילותו. ארל קמפבל (Campbell), שחקן ההגנה האחורית הכבד והמרתיע מנבחרת יוסטון אוילרס בשנות השבעים, מצא את עצמו עשר שנים לאחר מכן מרותק לביתו בגלל התקפי חרדה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עידן החרדה שלי”