החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

עידן האתמול

מאת:
הוצאה: | 2015-11 | 429 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אשור וזיוה נשלחו לשליחות שהסיכויים להצלחתה היו קלושים מראש.

כולם ידעו זאת, גם הם.

אחד מראשי האיחוד בגד בהם והפך את משימתם לבלתי אפשרית.

אבל הם שרדו.

עכשיו הם נעים בזמן ומחפשים את הדרך חזרה…

והם מחפשים נקמה.

הספר עידן האתמול הוא הראשון בסדרת הפנטזיה הבדיונית שעוקבת אחר מסעותיהם של צמד מרגלים המוסווים כשודדי חלל במסעם חזרה אל כוכב האם דמארי.

כוכב דמארי הוא גם ביתו של הבוגד.

כוחם של האויבים בדרך עולה על שלהם.

היקום המוכר כולו נגדם.

הם הוכרזו כאויבי הציבור מספר אחד.

הם נשארו לבד.

הסופר דביר שושן נולד בשנת 1947 באוסטריה, ובאותה השנה עלה לארץ ישראל.

את השירות הסדיר עשה בחיל השריון בחטיבה 7 ובמילואים בחטיבה 274 בתפקיד חבלן גדודי.

 הסופר נשוי לרותי ויש להם ארבעה ילדים ונכדה, ספר הפנטזיה שלו לילדים:

"ירון וטבעת הקסמים" מוקדש לה באהבה.

עידן האתמול נכתב באמונה שאנחנו לא לבד ביקום, ולאמונתו הוא קרם עור-וגידים עם עלילה.

מקט: 978-965-565-192-8
מסת"ב: 978-965-565-192-8

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


חלק ראשון

מבוא

"הדימיון, הוא המנוע החזק ביותר של המציאות."

הסופר: דביר שושן

אף אחד לא אוהב להתעורר בבית חולים פצוע, גם אם התנאים בו מהטובים ביותר.

בוודאי לא במרפאה, ועל אחת כמה וכמה כשאינך זוכר איך הגעת לשם, ומוצא את עצמך לבד, נטוש וללא נפש חיה.

התיישבתי, ומיד החדר סב סביבי, סחרחורת שלוותה בתחושת בחילה עזה.

שבתי ונשכבתי בזהירות לאחור.

גם הכתף הימנית שלי החלה לכאוב ממאמץ הישיבה. נגעתי בה, היא הייתה חבושה.

נפגעתי? מתי? איך?

התיישבתי שוב, ביתר זהירות, אכן כן, אני לבד.

בפינת המרפאה, ליד דלת הכניסה עמד ארון בגדים, אחת מדלתותיו הייתה פתוחה לרווחה.

ירדתי מהמיטה ונגשתי אליו אוחז בכול דבר שייתן לי יציבות.

הסחרחורת הלכה וחזקה, והחדר כולו נראה לי כעומד להתהפך על ראשי.

על אחת מדלתות הארון סומררה מראה.

הבטתי בה.

על ראשי הבהבה רצועת אנרגיה שתפקידה לחסום כאבים.

נפגעתי בראש? לא זכרתי דבר. מה קורה פה?

בארון היו תלויים מדיי קצין. סגן אלוף, על דש החולצה התנוסס סמל חילות החלל העמוק של האיחוד המשותף.

חלל? אני עכשיו בחלל?

דלת המרפאה לא הייתה נעולה, אני לא אסיר.

המסדרון נראה מוכר, כבר הייתי כאן חשבתי, צל של זיכרון עמום החל להתפשט במוחי, כן, הוא מוביל לחדר הפיקוד, שם אקבל תשובות.

סגן אלוף, המשכתי להרהר, אם המדים אומנם שלי ואני הוא הקצין הבכיר, הם לא יוכלו לסרב לשאלותיי. יתכן שהם כלל לא מודעים שאני לא זוכר דבר. אשאל אותם את השאלות הנכונות, אני יודע לשאול שאלות, הרי הייתי חוקר, חקרתי… חקרתי… לא משנה. דרך תשובותיהם אזכר.

כן. זהו… זאת אעשה.

לבשתי את המדים, הם שלי, הם מתאימים, אני סגן אלוף.

תג זיהוי התנוסס בצִדה השמאלי של החולצה עם מספר אישי.

שמי אשור, נכון, אני אשור בן רדש.

חדר הפיקוד היה ריק, הבטתי על כיסא המפקד והתיישבתי בו. שלי. ללא ספק, כיסא המפקד שלי, כל נים בגוף זעק זאת, אם כך אני הוא מפקד הספינה הזאת.

מבעד לצגים ראיתי שספינת החלל שנמצאתי בה חונה בתוך מערה, הפתח שלה נחסם במפולת סלעים.

"המפקד."

כמעט וקבלתי דום- לב מבהלה.

אף אחד לא נמצא לצדי.

"המפקד, זיוה מאחלת לך החלמה מהירה ובקשה לומר לך לא לדאוג, וממליצה שתחזור לנוח."

זיוה. כן, זיוה!!!

ו… נזכרתי.

תמונות בודדות בתחילה… השליחות, המסעדה המתפוצצת, ניסיון האונס, הכנופיה, גרמור.

גרמור!!!

אני צריך ברקן![1] אני חייב לצאת ולעזור להם! בטח שלושת המשוגעים האלה יצאו לחסל את גרמור לבדם והשאירו אותי כאן.

רצתי לעבר המעלית שתוריד אותי למפלס הברקנים.

לעזאזל, לברקן הזה נחוצים שני טייסים. לא חשוב, אני כבר אסתדר.

"אוריון, שחרר פתח הזנקה מספר שבע."

"המפקד, המפקדת זיוה פקדה עלי לא לאפשר לך לעזוב את הספינה בברקן, כמו כן היא נטלה ממך את כל סמכויות הפיקוד לאחר פציעתך, אני לא יכול להענות לבקשתך."

איזה בת… נטלה ממני את סמכויותי, כל הכבוד לה.

חזרתי לחדר הפיקוד, נשענתי לאחור על כיסא המפקד ועצמתי את עיניי תוהה מה עלי לעשות.

תחשוב! תחשוב, ומהר, המפגרת הזאת הולכת להיהרג. איך שני האידיוטים האחרים אפשרו לה?

"אוריון?"

"כן המפקד."

זיוה פקדה עליך שגם איני יכול לנוע עם הספינה עצמה, או רק עם הברקנים?"

"רק עם הברקנים."

חייכתי.

"אוריון, תמריא לפנים המערה, אומר לך היכן לעצור."

"כן המפקד."

חייכתי שוב ועצמתי את עיניי…

מעניין איך העניינים מתגלגלים לפעמים, רגע אחד אתה בכוכב הבית יוצא לשליחות שהנשיא שולח אותך אליו, ורגע לאחר מכן אתה מתעורר לכוד במערה חסומה.

אולי יום אחד אכתוב על כך הרהרתי, בעוד הספינה מתקדמת לאיטה במערה לעבר המקום בו האמנתי שהצוותים שלי יחזרו דרכם. אבל מאיפה מתחילים? מגיוסי לצי? לא. כולם מתגייסים, מה מיוחד בזה. אולי, אולי… מהיום שזיוה ואני התנדבנו להיות שודדי חלל מטעם מיחלק ארבע? לא. הצנזורה תִמחק הכול.

אני יודע, אתחיל מהרגע בו עלינו על מדרגות האגודה להגנת החי והצומח לקבל על עצמנו את השליחות שהביאה אותנו הלום, למערה הזאת, לכוכב הזה, לעת הזאת בה אני מצפה שזיוה תשוב עם שני הרובוטים שלי שלמים, והרגשתי איך הפחד מתחיל לחלחל בקרבי…

רק שיגיעו.

  1. :

    הדמיון שאנו מקנים ומפתחים בילדינו בקוראם ספרי פנטזיה עוד בהיותם פעוטות עד בגרותם ואף מעבר לכך, הם שמפתחים אצלם את יכולת היצירתיות בהתמודדותם בעתיד בהצלחה עם אתגרים לא צפויים שנקרים בדרכם.
    פרק הזמן הזה בו מוחם מתפתח בקצב הרב ביותר וקולט בצורה המיטבית חומר הוא יותר מקריטי עבור היכולות שיפגינו בעתיד בכול הקשור לעתידם.
    הדמיון שמוקנה להם בילדותם הוא שייתן להם את הכלים והיכולת לחשוב מחוץ למסגרות הכובלות אותנו למוסכמות.
    ספר פנטזיה הוא לא רק ספר אחד מני- רבים, הוא הספר הנכון ביותר על כנפיו ימריאו ילדינו לעבר ההצלחה למרות כל המחסומים והחסמים הניצבים בדרכם.
    המחבר, דביר שושן
    קריאה מהנה

הוסיפו תגובה