החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
על שוקי לשם

ד"ר שוקי לשם, רופא במקצועו, שזהו ספרו הראשון, מתאר ברגישות, בכאב ובהומור פרקי חיים בצל ההתמודדות היום-יומית עם הקשיים והאתגרים הכרוכים בטיפול בבן משפחה בעל צרכים מיוחדים. אלו שזורים כפלשבקים בתיאור נסיעתם השנתית לחו"ל – הפעם לברלין – שאותה מתאר ... עוד >>

הוא לא כבד, הוא אחי

מאת:
הוצאה: | 2022 | 128 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

34.00

רכשו ספר זה:

סיפורו הנוגע ומעורר ההשראה של שוקי על אחיו מוטי, הלוקה בפיגור שכלי, שניהם בשנות השישים לחייהם, הוא סיפור של אהבה וחמלה, של נתינה ללא תנאים ושל תקווה. מגיל צעיר מאוד ובעל כורחו, נאלץ שוקי להיות שותף לנטל הכבד של הטיפול באחיו, לוותר על משחקי ילדות והרפתקאות נעורים, ולשאת את הבושה והמבוכה שמוטי גרם לו בביתם ומחוצה לו. עתה, כששניהם מבוגרים, נפנה שוקי להביט בקשר המיוחד שבנה עם אחיו במהלך השנים, קשר חם שהנחיל לילדיו ולנכדיו.

מקט: 4-575-713
סיפורו הנוגע ומעורר ההשראה של שוקי על אחיו מוטי, הלוקה בפיגור שכלי, שניהם בשנות השישים לחייהם, הוא סיפור של אהבה […]

1

מטוס הנוסעים של אל על חג לאיטו מעל העיר. מבעד לשכבות עננים אפרפרים־כתומים נצצו אורותיה בגוני אדום, צהוב וירוק.

‘הינה אילת, אני רואה את אילת,’ קרא מוטי בהתרגשות והצמיד את משקפיו לשמשת החלון.

‘איך אתה יודע שזו אילת?’ שאלתי אותו בקול מתגרה.

‘אני יודע,’ הוא ענה, ‘הייתי פה כבר עם אבא שלך.’

הוא הפנה אליי את מבטו בהתלהבות, ואני ניצלתי את הרגע על מנת לקנח את אפו.

‘אבל זה היה מזמן,’ עניתי, ‘ואז היינו ילדים. היום שנינו כבר מעל גיל שישים. חוץ מזה אז הגעת בנסיעה עם הסמי־טריילר של אבא ולא בטיסה.’

‘אז מה?!’ התעקש, ‘הינה המלון שבו גרנו והינה הים של אילת,’ הכריז בקול רם והצביע על מקבץ אורות ועל כתם שחור לא מוגדר.

ויתרתי לו, ‘אם כך, בוא נתכונן לנחיתה.’

התחלנו לחגור את חגורות הבטיחות לבקשתה של הדיילת שנשמעה במערכת הכריזה. גלגלי המטוס נפתחו בשאגה מתחתינו, התאורה שמעל ראשינו כבתה, ודרך החלון חייכה אלינו שקיעה כתומה ויפה. התרווחתי במושבי וסגרתי את ספרו המרתק של מאיר שלו, ‘שתיים דובים’, שהתחלתי לקרוא בתחילת הטיסה. הידיעה שהוא ימתין לי לפני השינה ליד המיטה בבית המלון גרמה לי שמחה רבה. מוטי המשיך לבהות בסקרנות דרך החלון והתחיל לשיר בקול את אחד משיריו של בועז שרעבי. מוטי אוהב מאוד את השירים שלו וזמר מזרחי בכלל. הוא זוכר את רוב מילות השירים ונוהג להצטרף בקול רם לשירים המושמעים. הנוסעים לידנו הביטו בו בתימהון. הדיילת הגניבה אליו מבט מופתע. הייתי אדיש למבטם.

עצמתי את עיניי. מחשבותיי נדדו לעבר הרחוק, לערב אחד מסוים כשהייתי בן עשר.

באותו ערב אימי התיישבה לידי ובקול רציני מהרגיל אמרה לי:

‘שוקי, כעת, כשמוטי התחיל ללמוד בכיתה א’, אבא ואני מבקשים ממך לעזור לנו.’

‘אני? לעזור לכם?’ התפלאתי בקול.

‘אם תחזיר את מוטי הביתה מבית הספר בימי שישי, זו תהיה עזרה גדולה מאוד.’

מוטי, אחי הצעיר, החל ללמוד בבית ספר מיוחד בחיפה. קראו לו בית ספר או’ם. כל הילדים בחיפה הכירו אותו וידעו שלומדים בו ילדים שלוקים בפיגור שכלי, כמו אחי מוטי. כשביקשו ללעוג למישהו על דבר שטות שאמר או סתם לקלל אותו, היו אומרים לו, ‘לך תלמד באו’ם’, ובמילים אחרות, שהוא מפגר. באותם ימים צמד המילים ‘צרכים מיוחדים’ לא היה בשימוש.

אחי מוטי הוא בעל צרכים מיוחדים. כך הוא נולד. קשה לי לזכור מתי חלחלה לתודעתי ההבנה שאחי הצעיר שונה וחריג — הוא אינו נוכח בזיכרונות ילדותי המוקדמים. אולם כשהוריי סיפרו לי שהוא לא ילך לגן שאליו אני הלכתי אלא לגן מיוחד, הייתה זו הפעם הראשונה שהבנתי שאחי שונה מבני גילו. אני זוכר את תחושת הבושה שהציפה אותי כשנאלצתי להסביר לחברי ילדותי מדוע הוא לא הולך לגן רגיל, כמו זה שכולנו היינו בו. לצד הבושה, חשתי גם צער על כך שאחי הצעיר לא יוכל להיות לי שותף וחבר כמו אחיהם של חלק מחבריי.

מוטי היה כאמור בגן מיוחד, ובגיל שש החל ללמוד באותו בית ספר לחינוך מיוחד. בית הספר או’ם היה ממוקם באותם ימים בעיר התחתית בחיפה, הרחק ממקום מגורינו בשכונת נווה שאנן שבעיר. כדי להגיע אליו הייתי צריך לנסוע באוטובוס עד שכונת הדר בחיפה, ומשם במונית שירות עד בית הספר. וכך, בכל יום שישי בצוהריים, מייד בתום יום הלימודים, הזדרזתי לצאת לדרך. בהגיעי, ילדים בגילים שונים כבר התרוצצו בחצר והמתינו לבן משפחה שיבוא לקחת אותם או להסעות שלהם. המורות והמורים, ובראשם מנהל בית הספר, הסתובבו בחצר ודאגו לכך שהתלמידים יצאו בצורה מסודרת בדרכם הביתה. זיהיתי את המורה של מוטי והיא אישרה לי שאני רשאי לקחת אותו הביתה. מוטי נהג לחכות לי בכיתה שבה למד. מצאתי אותו ישוב כהרגלו בכיסאו, ילקוטו החדש ושקית האוכל הלבנה שלו מונחים על השולחן שלפניו.

‘מוטי,’ קראתי לו מייד כשנכנסתי לכיתה, ‘באתי לקחת אותך הביתה.’

הוא הביט בי דרך עדשות משקפיו העבות, ראשו מוטה מעט הצידה, עינו הימנית עצומה למחצה וזווית פיו הימנית משוכה כלפי מעלה.

‘א… א… אני רוצה שאבא יבוא לקחת אותי,’ ענה בגמגום.

‘אבא בעבודה,’ עניתי.

‘א… א… אז שאימא תבוא,’ ניסה שוב.

‘גם אימא בעבודה,’ עניתי בקוצר רוח.

הוא קם בחוסר חשק ובכבדות רבה והחל לפסוע אחריי. מוטי נהג תמיד ללכת אחריי. לא לפניי, לא לידי, רק אחריי, גם כשהלכתי הכי לאט שיכולתי. עד היום כשאנחנו הולכים יחד, הוא הולך אחריי. הוא עצר כשאני עצרתי ודיבר לעצמו, ספק מלמל, וחזר על אותו משפט שוב ושוב, ‘שוקי בא לקחת אותי הביתה,’ ‘שוקי בא לקחת אותי הביתה,’ וכך הלאה והלאה.

נכנסנו למונית לאחר שבדקתי שיש מקום לשנינו זה לצד זה. מוטי לא היה מוכן לשבת ליד אנשים זרים. הוא ישב צמוד לחלון ואני לידו. במונית של אותם ימים, מונית צ’קרס שחורה וגדולה, היה מקום לשבעה נוסעים. אחד ליד הנהג ועוד שישה נוסעים בשתי שורות מושבים, שלושה בכל מושב. מוטי ואני ישבנו בשורה האחרונה. במושב לימיני ישב איש מבוגר שעלעל בעיתון ‘מעריב’ של סוף השבוע. בשורה לפנינו ישב בחור צעיר, ראשו נשען על אדן החלון השמאלי, מימינו ישב ילד שנראה בגילי, ולידו אישה, כנראה אימא שלו. שערה היה שחור והיו שזורים בו חוטים מפותלים של שיער לבן. במונית שרר שקט מוחלט. איש לא פצה את פיו. היו שבהו בנוף הירוק של הרי הכרמל שניבט מבעד לחלונות המונית, והיו שפשוט נמנמו. אבל לא מוטי.

‘ל… ל… למה אף אחד לא מדבר?’ שאל אותי בקול רם מהרגיל.

‘אנחנו במונית, ולא מדברים במונית,’ עניתי לו בשקט.

מוטי הביט בי לרגע, ולפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, החל לשיר בקולי קולות את השיר ‘אהבת פועלי הבניין’ של שלישיית גשר הירקון. הנוסעים במושבים שלפנינו סובבו את ראשם והביטו בנו בעיניים ספק ביקורתיות, ספק משתאות. הילד במושב שלפניי הפנה אף הוא את ראשו, הביט במוטי בעיניים סקרניות וצחק בקול כבוש. חשתי שאני מסמיק. הבושה הציפה אותי. כעסתי על הוריי שהטילו עליי את התפקיד כפוי הטובה הזה.

‘מוטי,’ לחשתי, ‘תפסיק לשיר, אסור לשיר במונית.’

מוטי הפנה את מבטו לחלון והגביר את קולו. ‘א… א… אבל אני אוהב לשיר,’ מלמל לעברי.

והשירה במונית נמשכה בתרועת מנצחים.

‘כולם מסתכלים עליך, זה לא נעים,’ ניסיתי שנית את מזלי.

‘ש… ש… יס… סתכלו, מותר לי לשיר,’ גמגם והמשיך בשלו.

הנוסעים נעצו בנו מבטים מפעם לפעם. חלקם התלחשו בינם לבין עצמם. התכווצתי בתוך המושב שלי והתפללתי שכולם יחשבו שאין בינינו קשר. חיכיתי בקוצר רוח לרגע שבו המונית תגיע כבר לנווה שאנן. הוא המשיך לשיר במלוא המרץ, ומדי פעם אפילו צחק בהנאה גלויה.

‘אני שמח,’ הכריז בקול רם. ‘א… א… אני שמח.’

הסטתי את מבטי ממנו וניסיתי להתעלם משירתו המביכה ומחרישת האוזניים. הבטתי אל הנעשה מחוץ למונית וניסיתי להתרכז במראות הנוף שחלפו על פניי. מתחתיי נפרש מפרץ חיפה בצבעי כחול־אפור. אוניות משא עמוסות ומכליות ענק עגנו בנמל והתחבאו בצילם של מנופים ארוכי זרועות. אחרות התנודדו על פני הגלים בים הפתוח. הבתים הישנים של הדר הלכו ורחקו ונראו כאוסף קוביות לגו מפוזרות. המונית טיפסה במעלה ההר באיטיות, אפופה בקול שירתו הרמה של מוטי.

לפתע פנה אליו הילד שישב לפנינו, ‘אתה לא שר נכון. אתה מבלבל בין המילים. לא שרים ‘יש לך פה בניין עם פועלי עניין אלא יש לך פה עניין עם פועלי בניין.’

וללא כל התראה החל הילד לשיר בחדווה רבה. ‘ככה צריך לשיר,’ הסביר לו.

לפני שהספקתי להגיב, חזר מוטי לשיר יחד איתו והשניים מילאו את המונית בשירה רמה, ללא שמץ של בושה ובלי להתנצל. לתדהמתי הרבה עוד יותר הצטרף אליהם הנהג וזמזם להנאתו את מנגינת השיר. הרגשתי נבוך ומבולבל. לא ידעתי אם להתבייש או להירגע, אם לכבוש את פניי ברצפת המונית או לחייך בהקלה, מתי כבר נגיע?!

נשמתי לרווחה כשהמונית פנתה לרחוב הגליל המוריק והמוכר בשכונת נווה שאנן. בפינת הרחוב ביקשתי מהנהג המזמר לעצור. האישה שישבה במושב האמצעי שלפנינו פתחה את הדלת ויצאה מהמונית כדי לאפשר לי ומוטי להזדחל החוצה מן המושב האחורי אל החופש. היא נעמדה על המדרכה וידה השמאלית המשיכה לאחוז בדלת. החנקתי אנחת רווחה. היא פנתה אליי, ‘מי זה הילד הזה? אח שלך?’ הבטתי בה. היא נראתה מבוגרת יותר מאימי. עיניה הכחולות הביטו בי בחום רב מאחורי משקפיים מעוצבים.

‘כן, הוא אחי הצעיר,’ עניתי בנימוס.

‘רציתי רק להגיד לך שיש לך אח מיוחד מאוד. תן לו לשיר כמה שהוא רוצה. אפילו במונית. הוא שר ממש יפה ומכל הלב. רואים על הפנים שלו עד כמה הוא שמח ומאושר לשיר. תדע לך, אין דבר נפלא יותר מאשר לגרום לקרוב לך להיות מאושר.’

ובמילים אלו היא פנתה ונכנסה חזרה למונית, סגרה את הדלת, הפנתה את מבטה למוטי וחייכה אליו חיוך רחב. הבטתי בה ובמונית המתרחקת. גל של אושר, סיפוק וגאווה הציף אותי. מוטי עמד בשקט מאחוריי, ממתין שאתחיל לפסוע לכיוון הבית שלנו. אחזתי את ידו בעדינות, קירבתי אותו לצידי ואמרתי לו, ‘מוטי, בוא נלך, כבר מחכים לנו לארוחת הצוהריים בבית.’

***

פנים המטוס החשיך לקראת נחיתה. מוטי השתתק ופניו דבקו בחלון המטוס. אורות העיר קרבו אלינו במהירות כמו פורשים את זרועותיהם לקראתנו. נזכרתי באחת השיחות האחרונות שהיו לי עם אימי, זיכרונה לברכה.

היא נפטרה לפני שנים רבות, כשמוטי היה בן 41. אבי עוד קודם לכן. מוטי גר איתה בדירת ילדותנו עד יומה האחרון. בשנה האחרונה לחייה היא התייסרה מכאבים עזים ורוב זמנה שכבה חסרת אונים במיטה. מחלת הסרטן הארורה כרסמה בה ללא הרף. אחותי ואני סעדנו אותה וניסינו להקל את כאביה ככל יכולתנו.

באחד מביקוריי התכופים אצלה היא פנתה אליי בקול חלוש, ‘מוטי רגיל לנסוע איתנו לחו’ל כל שנה. זה אולי הדבר היחידי בחייו שבאמת גורם לו להנאה. אני כבר לא יכולה לקחת אותו השנה. קח בבקשה כמה ימי חופש מהעבודה שלך וטוס איתו לחו’ל. לא חשוב לו לאן. עדיף בתקופת יום ההולדת שלו. תבטיח לי שתיקח אותו איתך לחו’ל כל שנה. לפחות שהחוויה הזו תישאר לו.’

הבטתי בפניה החיוורות והכחושות. הייאוש השתלט על עיניה הגדולות והכהות, ומבטה אמר שהיא השלימה בכעס ובתסכול עם גורלה. לחלוחית כיסתה את עיניי. חיבקתי אותה ברוך והבטחתי לקיים. זמן קצר לאחר מכן, לאחר חג הפסח, טסנו מוטי ואני לכמה ימים לאיסטנבול. שמחת החג נמהלה הפעם ביתר שאת בעצב ובכאב בשל ייסוריה של אימי.

קור מקפיא ורוחות ים עזות קידמו את פנינו בעיר השוכנת משני צידי מצר הבוספורוס, ועננים כבדים צבעו אותה באפור. הטיול הזה זכור לי היטב עד היום. הוא היה עבורי קורס מזורז בהשלמת פערים. למדתי כי אחי מתקשה בהליכה, כי הליכתו איטית ולא יציבה, והייתי צריך להתאים את הקצב שלי ליכולתו הפיזית המוגבלת; למדתי כי הוא מתקשה ברחצה וכי עליי לעזור לו להתקלח; למדתי כי אחי לא שולט כראוי על הסוגרים שלו, וכי לא נערכתי למצב הזה. ‘המצב הזה’ קרה לא אחת במקומות ציבוריים, ואני חשתי חוסר אונים ומבוכה רבה.

חזרתי הביתה מותש, מופתע, כעוס, והיו לי הרבה שאלות לאימי. התברר לי כי היא בחרה לא לשתף אותנו כל השנים בקושי ההולך וגובר שהיה כרוך בדאגה למוטי ולטיפול בו.

‘אתה ואחותך התחתנתם, הקמתם משפחה, השקעתם זמן בלימודים ובעבודה. מה היה עוזר אם הייתם יודעים?’

אני חושב שהיא פשוט התביישה במצבו של מוטי והעדיפה להסתיר זאת מכולם. נזכרתי בכל הפעמים שבהן ביקרתי בבית הוריי ומצאתי אותה עומדת מיואשת מול ערמות ענק של כביסה. לא עלה אז על דעתי כי אין זה הגיוני שערמות הכביסה של שלושה מבוגרים יהיו גדולות יותר מאשר אצלי בבית, שהיו בו אז כבר ארבעה מתבגרים. אולי באותן שנים לא רציתי לדעת.

אימי נפטרה חודשים ספורים לאחר אותו טיול לאיסטנבול. העברנו את מוטי לגור ב’כפר תקווה’, מקום מותאם לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, סמוך מאוד לטבעון, שם משפחתי ואני מתגוררים. מאז, כל שנה, לאחר חג הפסח, מוטי ואני טסים יחד לחו’ל, כל שנה למדינה אחרת, לעיר אחרת. ואני מתכונן מאז לכל טיול כמו למבצע צבאי. במזוודה ארוזים בין השאר חיתולים חד־פעמיים, שפע מגבונים ולא מעט בגדים להחלפה, ותוכנית הטיול מותאמת ליכולות הפיזיות שלו. כל הכנה לטיול איתו מעוררת את הילד שבי, והאושר הנסוך על פניו מפצה על הכול. אני מפתיע אותו באישון לילה או לאור היום. והוא מדבר ומספר בהתרגשות על הטיול ועל איך שוב הפתעתי אותו, זמן רב לאחר שהטיול כבר הסתיים.

***

רעש הנחיתה קטע את הרהוריי.

‘הגענו לאילת, בוא נרד מהר מהמטוס,’ צעק מוטי בשמחה.

השתלבנו בזרם הנוסעים שעשה את דרכו בבית הנתיבות.

‘מה השעה עכשיו?’ שאל מוטי בעודנו פוסעים.

‘שמונה בערב,’ עניתי לו.

מוטי מתהדר בשעון אך מתקשה לקרוא את השעה.

‘אני רעב,’ הכריז.

‘נגיע למלון, נניח את המזוודות שלנו בחדר, נבדוק שלא קרה לך ‘אסון’ ונצא לאכול באחת המסעדות.’ ‘אסון’ הוא שם הקוד שלנו לאיבוד שליטה על הצרכים. אספנו את המזוודות ומיהרנו לכיוון היציאה.

על הקיר מולנו היה כתוב באותיות גדולות בשתי שפות: ‘ברוכים הבאים לברלין’.

הילד שבי חייך לעצמו.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.