החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

הולכים לפגוש את האיש

מאת:
מאנגלית: זהר אלמקייס, יואב רוזן | הוצאה: | 2020 | 222 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית סיפריאפ במכשירי אנדרואיד, אייפד ואייפון בלבד

זמינות:

46.00

רכשו ספר זה:

סיפוריו של ג'יימס בולדווין, מגדולי הסופרים האמריקנים, התפרסמו במהלך שנות החמישים והשישים של המאה ה־20. בסיפורים אלה, בין שהם מתרחשים בעיר התוססת ובין שבאווירה כפרית־דתית, היטיב בולדווין להעמיד תשוקות גדולות, אהבה ואנושיות אל מול ולצד יחסי כוח, אלימות וגזענות.

הולכים לפגוש את האיש הוא קובץ הסיפורים היחיד של בולדווין. זהו קובץ בועט וצלול, ממיטב יצירתו. הספר ראה אור בשנת 1965 ומתורגם כעת לראשונה לעברית.

ג'יימס בולדווין נולד בהארלם שבניו יורק בשנת 1924. כבן למטיף נוצרי, כפעיל פוליטי שחור וכהומוסקסואל, חי את מרבית חייו הבוגרים בפריז ובדרום צרפת, הרחק ממולדתו. בשנות השישים התבלט כאחד הקולות המזוהים, התקיפים והרהוטים ביותר של התנועה לזכויות האזרח. בולדווין מת בצרפת בשנת 1987. קולו הספרותי נותר אחד החשובים במורשת האמריקנית והשפיע על שורה ארוכה של יוצרים, בהם טוני מוריסון, מאיה אנג'לו וטא־נהסי קואטס.

מקט: 4-31-9006671
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


ערֵמת הסלעים

מעֵברו האחר של הכביש, מול ביתם, במגרש ריק בין שני בניינים, ניצבה ערֵמת הסלעים. היה זה מקום מוזר למצוא בו מסה של סלעים טבעיים בולטת מן הקרקע; ומישהו, ככל הנראה דודה פלורֶנס, סיפר להם פעם שהסלעים נמצאים שם ואי אפשר להזיז אותם, כי בלעדיהם יתפרקו קרונות הרכבת התחתית שמתחת לאדמה ויעופו לכל עבר ויהרגו את כל האנשים. ההסבר, שנגע באיזו תעלומה טבעית הקשורה לפני השטח של כדור הארץ ולליבתו, היה מסקרן מכדי שיפקפקו בו, ויותר מכך, הוא שיווה לערֵמת הסלעים חשיבות כה מסתורית עד שרוֹי הרגיש כי זו זכותו, שלא לומר חובתו, לשחק שם.

ילדים אחרים נראו שם מדי אחר־צהריים אחרי הלימודים ולכל אורכם של ימי שבת וראשון. הם נלחמו על גבי ערֵמת הסלעים. קלי רגליים, מסוכנים וחסרי זהירות, האיצו זה בזה ונתלו בגבהים, ולעתים אף נעלמו במורד הצד האחר, בבלגן של אבק וצרחות ורגליים הפוכות ומפרפרות באוויר. “פלא שהם לא הורגים את עצמם,” אמרה אִמם, שלפעמים צפתה ממדרגות החירום. “ילדים, אתם תישארו מחוץ לְשָׁמָּה, שמעתם אותי?” ואף שאמרה “ילדים” היא הסתכלה בְּרוי, שישב על מדרגות החירום לצדו של ג’ון. “אלוהים הטוב יודע,” המשיכה, “שאני לא רוצה שבכל יום שאלוהים נותן לנו, תחזרו לַבּית מדממים כמו חזירים.” רוי נע בקוצר רוח והמשיך ללטוש מבט ברחוב, כאילו במבטו זה ישיג איכשהו כנפיים. ג’ון לא אמר דבר. לא באמת דיברו אליו: הוא פחד מערֵמת הסלעים ומהבנים ששיחקו שם.

בכל שבת בבוקר ישבו ג’ון ורוי על מדרגות החירום והביטו ברחוב האסור שלמטה. לפעמים התיישבה אִמם בחדר מאחוריהם ותפרה, או הלבישה את אחותם הצעירה, או היניקה את התינוק, פול. השמש נפלה באדישות אצילית עליהם ועל מדרגות החירום; שם למטה שוטטו נשים וגברים, בנות ובנים, חוטאים כולם; לעתים חלף אחד מחברי הכנסייה, הבחין בהם ונופף לשלום. אז, באותו רגע שבו נופפו בחזרה בנימוס, חשו מאוימים. הם עקבו במבטם אחר הקדוש, בין שהיה גבר ובין שהייתה אישה, עד שהוא או היא נעלמו מן העין. כשעבר אחד הנגאלים האלה העלה הדבר בדעתם, גם אם במעורפל, את רשעתו של הרחוב, את הרשעות החבויה שלהם־עצמם, ביושבם היכן שישבו; וגם את אביהם, שחזר הביתה מוקדם בשבתות ובמהרה יופיע מעֵבר לפינה וייכנס אל המסדרון החשוך שלמטה.

אך עד שהגיע ושׂם קץ לחירותם, הם ישבו מעל לרחוב, צפו וערגו. בקצה הרחוב הקרוב לביתם ניצב הגשר שחצה את נהר ההארלם והוביל לְעיר שנקראת הברונקס; שם התגוררה דודה פלורֶנס. למרות זאת, כשראו אותה מתקרבת היא לא באה מהגשר אלא מקצהו האחר של הרחוב. היא הסבירה את הדבר, הסבר שהיה קלוש בעיניהם, בכך שנסעה ברכבת התחתית כי לא רצתה ללכת ברגל, ושחוץ מזה היא לא גרה בצד הזה של הברונקס. הם ידעו שהברונקס נמצאת מעֵברו האחר של הנהר ולכן מעולם לא האמינו לסיפור הזה, אך מאחר שאימצו את היחס של אביהם כלפיה, הניחו שבדיוק יצאה מאיזה מקום שטוף־חטא שלא העזה לנקוב בשמו, מקום כמו בית־קולנוע למשל.

בעונת הקיץ שחו ילדים בנהר, צללו אליו מרציף העץ או בוססו פנימה מן הגדה המכוסה אשפה. פעם אחת טבע בנהר ילד ששמו היה ריצ’רד. אמו לא ידעה איפה הוא, ואפילו באה אליהם הביתה כדי לשאול אם הוא שם. ואז, בערב, בשש, הם שמעו מהרחוב אישה צורחת ומייללת, ורצו לחלונות והסתכלו החוצה. בהמשך הרחוב הופיעה האישה, אמו של ריצ’רד, שצרחה, ופניה זעקו לשמיים ודמעות זרמו עליהן. לצדה הלכה אישה אחרת, שניסתה להרגיע אותה ולתמוך בה. מאחוריהן הלך גבר, אביו של ריצ’רד, וגופתו של ריצ’רד בזרועותיו. שני שוטרים לבנים הלכו בתעלת הניקוז ונראה שלא ידעו מה עליהם לעשות. ריצ’רד ואביו של ריצ’רד היו רטובים, וגופתו של ריצ’רד נחה בזרועותיו של אביו כמו צרור מחוּתל. הצרחות של האישה מילאו את הרחוב; מכוניות האטו והאנשים במכוניות נעצו מבטים; אנשים פתחו את החלונות והסתכלו החוצה ונחפזו לצאת כדי לעמוד בתעלת הניקוז ולִצפות. ואז התקדמה התהלוכה הקטנה ונעלמה אל תוך הבית שניצב ליד ערֵמת הסלעים. ואז, “אלוהים! אלוהים! אלוהים!” זעקה אליזבת, אִמם, וטרקה את החלון.

באחת השבתות, שעה לפני שאביו היה אמור לחזור הביתה, רוי נפצע על ערֵמת הסלעים ונישא במדרגות בצרחות. הוא וג’ון ישבו על מדרגות החירום ואִמם הלכה למטבח ללגום תה עם האחות מקֶנדְלֶס. עד מהרה נתקף רוי שעמום והתיישב ליד ג’ון בשתיקה חסרת מנוח; ג’ון התחיל להעתיק למחברת הלימוד שלו פרסומת מהעיתון לקַטָר חשמלי חדש. כמה מחבריו של רוי עברו מתחת למדרגות החירום וקראו לו. רוי התחיל להתנועע בעצבנות, לצעוק אליהם מבעד לסורגי המעקה. ואז נפלה דממה. ג’ון הרים את מבטו. רוי עמד והביט בו.

“אני יורד למטה,” הוא אמר.

“יותר עדיף לך שתהיה איפה שאתה, בּוֹי. אתה יודע שאימא לא רוצה שתהיה למטה.”

“אני תיכף חוזר. היא אפילו לא תדע שהלכתי אם אתה לא תרוץ ותגיד לה.”

“אני לא צריך להגיד לה. מה יפריע לה לבוא לפה ולהסתכל מהחלון?”

“היא מדברת,” אמר רוי. הוא כבר היה בדרכו אל תוך הבית.

“אבל אבא הולך להגיע עוד מעט!”

“אני אחזור לפני זה. מה אתה כל הזמן כל־כך פוחד?” הוא כבר היה בתוך הבית ועכשיו, נשען על אדן החלון, פנה ונשבע בקוצר רוח, “אני אחזור תוך חמש דקות.”

ג’ון הביט בו בחמיצוּת שעה שפתח בזהירות את מנעול הדלת ונעלם. תוך רגע כבר ראה אותו על המדרכה עם חבריו. הוא לא העז ללכת לספר לאמו שרוי עזב את מדרגות החירום, כי למעשה הבטיח שלא יעשה זאת. הוא התחיל לצעוק, תזכור, אמרת חמש דקות! אך אחד מחבריו של רוי הביט למעלה אל מדרגות החירום. ג’ון השפיל מבט אל מחברת הלימוד שלו: הוא חזר ושקע בעניין הזה של הקטר.

כששב והרים את מבטו לא ידע כמה זמן חלף, אבל מלחמת כנופיות כבר התנהלה על ערֵמת הסלעים. עשרות ילדים נלחמו זה בזה תחת השמש הקופחת: טיפסו בעמל על הסלעים ונאבקו פנים אל פנים, בנעליים שחוקות שהחליקו על האבן; מילאו את האוויר הבוהק בקללות ובקריאות צהלה. הם מילאו את האוויר גם בכלי־נשק שהתעופפו: אבנים, מקלות, קופסאות שימורים, אשפה, כל דבר שאפשר להרים ולהשליך. ג’ון צפה בהם במעין פליאה פזורת דעת – עד שנזכר שרוי עדיין למטה, ושהוא אחד הילדים על ערֵמת הסלעים. אז נתקף פחד; הוא לא ראה את אחיו בין הדמויות בשמש; והוא נעמד, רכן מעֵבר למעקה של מדרגות החירום. אז הופיע רוי מעברם האחר של הסלעים; ג’ון ראה שחולצתו קרועה; הוא צחק. הוא התקדם עד שניצב במרומי ערֵמת הסלעים. ואז משהו התעופף באוויר, קופסת שימורים ריקה, ופגע לו במצח, בדיוק מעל לעין. צד אחד בפניו של רוי התמלא מיד דם, והוא התמוטט והתגלגל למטה ופניו לסלעים. לרגע לא הייתה כל תנועה, לא היה צליל, השמש נעצרה על הרחוב ועל המדרכה ועל הילדים שנעצרו אף הם. ואז מישהו צרח או צעק, ילדים ברחו בריצה לאורך הרחוב ולעבר הגשר. הדמות שעל הארץ, משחזרה אליה הנשימה וחשה בדמה־שלה, התחילה לצעוק. ג’ון זעק, “אימא! אימא!” ורץ פנימה.

“אל תילחץ, אל תילחץ,” התנשפה האחות מקֶנדלס כשחפזו מטה במדרגות המתנודדות, החשוכות, הצרות. “אל תילחץ. עוד לא נולד הילד שלא חוטף קצת פה ושם. אלוהים!” הם מיהרו החוצה לשמש. גבר הרים את רוי וצעד לאִטו לקראתם. ילד אחד או שניים ישבו בדממה על מפתני הבתים שלהם; בכל אחד מקצווי הרחוב התגודדו ילדים שצפו במתרחש. “הוא לא נפצע קשה,” אמר הגבר, “הוא לא היה עושה כזה רעש אם הוא היה נפצע באמת קשה.”

אליזבת, ברעד, הושיטה ידיה לקחת את רוי, אבל האחות מקֶנדלס, גדולה יותר, רגועה יותר, לקחה אותו מהאיש וזרקה אותו מעבר לכתף כמו שאולי העמיסה פעם שק כותנה. “אלוהים יברך אותך,” אמרה לגבר, “אלוהים יברך אותך, בן.” רוי המשיך לצרוח. אליזבת עמדה מאחורי האחות מקֶנדלס כדי להסתכל בפניו המדממות.

“זה רק שריטה,” המשיך האיש, “רק פתחו לו קצת את העור, זה הכול.” הם חצו את המדרכה והתקדמו לעבר הבית. ג’ון, שלא פחד עכשיו מהילדים שלטשו עיניים, שלח מבט אל הפינה לראות אם אביו כבר שם.

למעלה הם השקיטו את רוי הבוכה. הם שטפו את הדם ומצאו ממש מעל לגבה השמאלית את הצלקת השטחית המשוננת. “שאלוהים ישמור,” מלמלה אליזבת, “עוד קצת וזה היה העין שלו.” והיא הביטה בדאגה אל השעון. “נכון מאוד,” אמרה האחות מקֶנדלס, שהתעסקה בתחבושות וביוד.

“מתי הוא יָרַד למטה?” שאלה לבסוף אמו.

האחות מקֶנדלס ישבה עכשיו בכורסה ונופפה מול פניה במניפה, למראשות הספה שעליה שכב רוי, חבוש ודומם. היא עצרה לרגע כדי לשלֵח בג’ון מבט נוקב. ג’ון עמד ליד החלון ובידיו הפרסומת מהעיתון והציור שצייר.

“היינו בַּמדרגות־חירום,” אמר. “כמה ילדים שהוא מכיר קראו לו.”

“מתי?”

“הוא אמר שהוא יחזור תוך חמש דקות.”

“למה לא אמרת לי שהוא למטה?”

הוא הביט בידיו הלופתות את המחברת ולא השיב.

“ילד,” אמרה האחות מקֶנדלס, “אתה שומע שהאימא שלך מדברת אליך?”

הוא הביט באמו. הוא חזר על דבריו:

“הוא אמר שהוא יחזור תוך חמש דקות.”

“הוא אמר שהוא יחזור תוך חמש דקות,” אמרה האחות מקֶנדלס בלעג, “לא נשמע לי כמו תשובה נכונה. אתה הגבר בבית, אתה אמור להשגיח על האחים והאחיות הקטנות שלך – אתה לא אמור לתת להם להתרוצץ וכמעט להיהרג. אבל אני מתארת לי,” היא הוסיפה, התרוממה מן הכיסא ושמטה את מניפת הקרטון, “שאבא שלך יכריח אותך להגיד את האמת. אימא שלך הרבה יותר מדי רכה אִתך.”

הוא לא הסתכל עליה, אלא על המניפה שנחה על המושב הארגמני השקוע שישבה עליו. על המניפה הופיעה פרסומת למשחה מבושׂמת לעיצוב השיער שהציגה אישה חומה עם התינוק שלה, בוהקי־שיער שניהם, מחייכים בשמחה זה אל זה.

“מותק,” אמרה האחות מקֶנדלס, “אני צריכה לזוז. אולי אני אקפוץ יותר מאוחר הערב. אני מניחה שלא תגיעי לתפילת ההמתנה הערב?”

תפילת ההמתנה הייתה מפגש שהתקיים בכנסייה בכל שבת בערב, כדי לחזק את המאמינים וכדי להכין את הכנסייה לבואה של רוח הקודש ביום ראשון.

“אני מאמינה שלא,” אמרה אליזבת. היא נעמדה. היא והאחות מקֶנדלס נשקו זו על לחיה של זו. “אבל אל תשכחי לזכור אותי בתפילות שלך.”

“את זה אני עושה בטוח.” היא השתהתה וידהּ על ידית הדלת, השפילה מבט אל רוי וצחקה. “גבר קטן ומסכן,” אמרה, “נראה לי שעכשיו הוא בטח היה שמח לשבת על המדרגות־חירום.”

אליזבת צחקה איתה. “זה בטוח יהיה לקח בשבילו. את לא חושבת,” שאלה במתח, ועדיין בחיוך, “שהצלקת הזאת הולכת להישאר לו?”

“אלוהים, לא,” אמרה האחות מקֶנדלס, “זה שום דבר, רק שריטה. בחיי, האחות גרַיימס, את יותר גרועה מילד קטן. עוד כמה שבועות את לא תוכלי אפילו לראות שום צלקת. לא־לא, אַת תמשיכי לעבוד לך בבית, מותק, ותגידי תודה לאלוהים שיותר גרוע לא יצא.” היא פתחה את הדלת; הן שמעו קול צעדים במדרגות. “זה בטח הכומר,” אמרה האחות מקֶנדלס בשלווה, “אני בטוחה שהוא הולך לעשות מהומה.”

“אולי זה פלורֶנס,” אמרה אליזבת. “לפעמים היא באה לפה בשעה הזאת.” הן עמדו בפתח והסתכלו, כשקול הצעדים הגיע למישורת שלמטה ואז החל לעלות שוב אל הקומה שלהן. “לא,” אמרה אליזבת לבסוף, “זה לא ההליכה שלה. זה גֵיבּריאל.”

“טוב, אז אני אלך לי,” אמרה האחות מקֶנדלס, “וקצת אכין אותו לקראת זה.” היא לחצה קלות את ידה של אליזבת בעת שדיברה ואז יצאה אל המסדרון, והשאירה את הדלת פתוחה מעט מאחוריה. אליזבת פנתה לאִטה בחזרה אל תוך החדר. רוי לא פקח עיניים ולא זע, אבל היא ידעה שהוא לא ישן. הוא קיווה לדחות, ככל האפשר, כל מגע עם אביו עד לרגע האחרון. ג’ון הניח את העיתון ואת המחברת על השולחן ונעמד, נשען על השולחן ונעץ בה את מבטו.

“זה לא היה אשמתי,” הוא אמר. “לא יכולתי לעצור אותו שלא יֵרד למטה.”

“לא,” היא אמרה, “אין לך על מה לדאוג. אתה רק תגיד לאבא שלך את האמת.”

הוא הישיר אליה מבט, והיא פנתה אל החלון ונעצה את עיניה ברחוב. מה האחות מקֶנדלס אמרה? ואז שמעה מחדר השינה שלה את יללתה הדקה של דֶלַילה, ופנתה אחורה בזעף והסתכלה בחדר ובדלת שנותרה פתוחה. היא ידעה שג’ון מתבונן בה. דֶלַילה המשיכה ליילל, והיא חשבה בכעס, הילדה הזאת נהיית כבר גדולה מדי בשביל זה, אבל חששה שדֶלַילה תעיר את פול ולכן מיהרה אל חדר השינה. היא ניסתה להרגיע את דֶלַילה כדי שתחזור לישון. ואז שמעה את דלת הכניסה נפתחת ונטרקת – בקול רם מדי; דֶלַילה נשאה את קולה בבכי, ובאנחת רוגז הרימה אליזבת את הילדה לחיקה. הילדה שלה ושל גֵיבּריאל, הילדים שלה ושל גֵיבּריאל: רוי, דֶלַילה, פול. רק ג’ון היה זר, בן־בלי־שם, עדות חיה שלא תימחה לימי החטא של אמו.

“מה קרה?” דָרַש גֵיבּריאל. הוא עמד, עצוּם־מידות, במרכז החדר, קופסת־האוכל השחורה שלו משתלשלת מידו, ונעץ מבט בספה שעליה שכב רוי. ג’ון עמד ממש מולו, ולעיניה הנדהמות נדמה שעמד ממש תחתיו, תחת האגרוף שלו, ותחת הנעל הכבדה שלו. הילד בהה בגבר, מרותק מאימה – בילדותה בדרום ראתה ארנבות עומדות כך, משותקות אל מול הכלב שנבח ונבח. היא מיהרה ועקפה את גֵיבּריאל בדרכה אל הספה, דֶלַילה כבדה בזרועותיה כמגן, התייצבה מעל רוי ואמרה:

“אין מה להתעצבן, גֵיבּריאל. הילד הזה התגנב במדרגות בזמן שלא הסתכלתי ועשה לעצמו איזה פצע קטן. הוא בסדר עכשיו.”

כמו כדי לאשר את דבריה, רוי פקח את עיניו והסתכל באביו בקדרות. גֵיבּריאל שמט ברעש את קופסת־האוכל שלו וכרע לפני הספה.

“איך אתה מרגיש, בן? תספר לאבא מה קרה?”

רוי פתח את פיו כדי לדבר ואז נתקף בהלה והחל לבכות. אביו אחז בו בכתפו.

“אתה לא רוצה לבכות. אתה הגבר הקטן של אבא. תספר לאבא מה קרה.”

“הוא ירד למטה,” אמרה אליזבת, “איפה שלא היה לו מה לחפש, והתחיל ללכת מכות עם הילדים הרעים האלה שמשחקים על הערֵמת־סלעים הזאתי. זה מה שקרה, ונס שלא קרה משהו יותר גרוע.”

הוא הרים אליה את מבטו. “את לא יכולה לתת לילד הזה לענות לי בעצמו?”

היא התעלמה מדבריו והמשיכה, בקול שקט יותר: “הוא נחתך במצח, אבל אין פה על מה לדאוג.”

“קראתְ לרופא? איך את יודעת שאין פה על מה לדאוג?”

“יש לך כסף לזרוק על רופאים? אני לא קראתי לשום רופא. לא קרה לי שום דבר עם העיניים שאני לא יכולה להגיד אם הוא נפצע קשה או לא. הוא נבהל, יותר מכל דבר אחר, ואתה צריך להתפלל לאלוהים שזה ילמד אותו לקח.”

“יש לךְ הרבה מה להגיד עכשיו,” הוא אמר, “אבל אני, גם לי יהיה מה להגיד תיכף. אני ארצה לדעת מתי כל זה קרה, מה עשית עם העיניים שלך אז.” הוא פנה בחזרה אל רוי, ששכב בשקט והתייפח בעיניים פקוחות לרווחה ובגוף נוקשה: ולמגעו של אביו נזכר בַּגובה, בַּסלע המשונן המחליק תחת רגליו, בשמש, השמש המתפוצצת מעליו, בצלילה שלו לחשכה ובדמו המלוח, ונרתע והתחיל לצרוח כאשר אביו נגע במצחו. “אל תזוז, אל תזוז,” המהם אביו ברעד, “אל תזוז. אל תבכה. אבא לא הולך להכאיב לך, הוא רק רוצה לראות את התחבושת הזאת, לראות מה הם עשו לגבר הקטן שלו.” אך רוי המשיך לצרוח ולא הסכים לשכב בשקט, וגֵיבּריאל לא העז להרים את התחבושת מחשש שיכאיב לו עוד. הוא הביט באליזבת בזעם: “את לא יכולה לעזוב לרגע את הילדה הזאת ולעזור לי עם הילד? ג’ון, קח את אחותך התינוקת מאימא שלך – אל תיראו כאילו אין לכם שום שכל.”

ג’ון לקח את דֶלַילה והתיישב איתה בכורסה. אמו רכנה אל רוי והחזיקה אותו שעה שאביו, בזהירות – אבל רוי צרח בכל זאת – הרים את התחבושת ונעץ את מבטו בפצע. היבבות של רוי דעכו. גֵיבּריאל סידר מחדש את התחבושת. “אתה רואה,” אמרה אליזבת לבסוף, “הוא ממש לא קרוב להיות מת, אפילו לא בכיוון.”

“זה בטח לא אשמתךְ שהוא לא מת.” הוא ואליזבת בחנו לרגע זה את זה בשתיקה. “הוא היה קרוב מאוד לאבד עין. העיניים שלו בטח לא גדולות כמו שלך, אז אפשר להאמין עלייך שאת חושבת שזה לא כל־כך משנה.” בתגובה התקשחו פניה. הוא חייך. “אלוהים ישמור,” אמר, “את חושבת שאי־פעם תלמדי איך לעשות מה שצריך? איפה היית כשכל זה קרה? מי נתן לו לרדת למטה?”

“אף אחד לא נתן לו לרדת למטה, הוא פשוט הלך. יש לו ראש כמו לאבא שלו, הוא חייב להיכנס אִתו בקיר לפני שהוא יֵדע לקוד אִתו קידה. אני הייתי במטבח.”

“איפה ג’וני היה?”

“הוא היה פה בפנים.”

“איפה?”

“הוא היה על המדרגות־חירום.”

“הוא לא ידע שרוי למטה?”

“אני מאמינה שכן.”

“מה זאת אומרת מאמינה שכן? בשביל מה יש לו את העיניים הגדולות שלך?” הוא שלח מבט אל ג’ון. “ילד, אתה ראית את אחיך יורד למטה במדרגות?”

“גֵיבּריאל, אין מה לנסות להאשים את ג’וני. אתה יודע טוב מאוד שאם לך בעצמך יש בעיות לחנך את רוי איך להתנהג, אז הוא בטח לא יקשיב לאח שלו. בקושי לי הוא מקשיב.”

“איך לא אמרתָּ לאימא שלך שרוי ירד למטה?”

ג’ון נעץ מבט בשמיכה שכיסתה את דֶלַילה ולא אמר דבר.

“ילד, אתה שומע אותי? אתה רוצה שאני אוציא עליך חגורה?”

“לא, בשום אופן לא,” היא אמרה. “אתה לא הולך להוציא שום חגורה על הילד הזה, בטח לא היום. אין נפש חיה אחת שאפשר להאשים על זה שרוי שוכב שָׁמָּה עכשיו חוץ ממך – חוץ ממך שרק פינוקים עשית ממנו ככה שהוא חושב שהוא יכול פשוט לעשות כל דבר ולהתחמק מזה. תן לי להגיד לך שככה לא מגדלים שום ילד. אם אתה לא תתפלל לאלוהים שיעזור לעשות יותר טוב ממה שאתה עשית, אתה הולך לבכות כל החיים שאלוהים לא לקח את הנשמה שלו כבר היום.” והיא רעדה. היא נעה כעיוורת לעבר ג’ון ולקחה את דֶלַילה מבין זרועותיו. היא חזרה והסתכלה בגֵיבּריאל, שקם על רגליו ועמד ליד הספה ונעץ בה את מבטו. והיא זיהתה בפניו לא רק זעם, זעם שלבדו לא היה מפתיע אותה, אלא גם שנאה כה עמוקה, כה מנוכרת ולא־אישית, עד שלא היה אפשר עוד לתלות אותה במשהו. עיניו ניעורו לחיים, ומבלי־לנוע, עיוורות מרוב זדון – היא הרגישה בערגתו להיות עֵד לאובדנה, כפי שהרגישה במשיכת הארץ תחת רגליה. שוב, כמו הייתה זו מחווה של פיוס, שָׁבה ונענעה את הילדה בזרועותיה. ונוכח אלה השתנו עיניו והוא הביט באליזבת, אֵם ילדיו, עזר כנגדו מידי ריבונו של עולם. או־אז התעננו עיניה; היא ננערה לעזוב את החדר; כף רגלה פגעה בקופסת־האוכל שהייתה זרוקה על הרצפה.

“ג’ון,” אמרה, “תהיה ילד טוב ותרים את הקופסת־אוכל של אבא שלך.”

היא שמעה מאחוריה את התרוממותו המאומצת מהכורסה, את החריקות והנקישות שהשמיעה קופסת־האוכל כשהרים אותה, כשראשו הכהה כפוף אל חרטום נעלו הכבדה של אביו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “הולכים לפגוש את האיש”