החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על אבי גולדברג

בעל תואר בפילוסופיה ובמשפטים. עורך דין ומנהל חברות. פרסם את "מסדר קוזימה" בהוצאת ידיעות ספרים 2007 ו"חוף בלי ים" 2012.את ״רצח בטור דה פראנס״ בשנת 2013, ואת ״אל תקרא לי סוחוי" בשנת 2017. פרסם "סיפורי חיים" במוסף הנדל"ן של דה ... עוד >>

חוף בלי ים

מאת:
הוצאה: | 2012 | 221 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

16.50

רכשו ספר זה:

זהו ספרו השני של אבי גולדברג. ספרו מסדר קוזימה, זכה להצלחה רבה ולעניין בקרב הקוראים. קובץ סיפורים זה שחלקם ראה אור במרוצת השנים האחרונות במדור "סיפור מהחיים" בעיתון "דה-מרקר", משרטט תמונה נאמנה ומלאת הומור של הישראלים.

"אבי גולדברג שספרו מסדר קוזימה הלהיב את קוראיו, מצליח לשחזר את חווית הקריאה המענגת בספר "חוף בלי ים" בכתיבתו הקולחת ובהומור מושחז הוא מעלה בזה אחר זה טיפוסים ומצבים ישראלים." יעקב כפיר, משנה למנכ"ל ידיעות אחרונות

"בשפה פשוטה ורהוטה, מתוארים סיפורי חיים צבעוניים פאריס, ברלין וישראל. אגדות עירוניות מרנינות מסופרות כסיפורים אמיתיים עם דמויות אמינות וכולן משויכות להוויה הישראלית של המספר… מרתק." איתן אבן, יו"ר האקדמיה הישראלית לטלוויזיה ולקולנוע

"בעיני – גדולתו של הספר היא החוויה שהוא מייצר. רוח הדברים והניחוח שלהם. אני קראתי בו כמתבוננת בחיים כבאלבום, נהנית מטעמם שהזכיר לי גזוז חמוץ מתוק נפלא בקיוסק מימים רחוקים. טעם שנשאר גם אחרי שסיימתי לקרוא בספר." דליה יאירי אשת רדיו ומשוררת

"אבי גולדברג שייך לאותו זן נדיר של storytellers – מספרי הסיפורים, שראשיתם בכיכרות השווקים ומסביב למדורה והוא מוכיח רלוונטיות גם בעידן ה-YOUTUBE וה-FACEBOOK." אריק מירובסקי, עורך ב"דה-מרקר"

מקט: 9-62840-728-0
מסת"ב: 978-1-62840-728-0
סקירת הספר באתר סימניה

מבצע מיוחד עד גמר המלאי: קנה עותק מודפס של "רצח בטור דה פראנס" וקבל במתנה ספר מודפס נוסף של המחבר: "חוף בלי ים" בשווי 55 ש"ח


מגרש ליד האופרה – את חנות אביזרי האינסטלציה ברחוב המלך ג׳ורג׳ בתל אביב אני מכיר עוד מילדותי, כשרצתי במעלה המלך ג׳ורג׳ חלפתי על פניה בדרך לחצי מנה פלאפל בשוק בצלאל ולקולנוע אוריון ששכן ברחוב מכבי הסמוך. גם את גרשון אני מכיר מזה שנים רבות. כשבגרתי, קניתי את הבניין המוזנח בו שכנה החנות ובה היה גרשון משתמש כדייר מוגן. להווה ידוע שדייר מוגן הוא דייר המחזיק בנכס שאינו בבעלותו מכוח חוק הגנת הדייר, כל עוד הוא מקפיד לשלם את שכר הדירה המגיע ממנו, וגרשון ממשיך ומשלם במועד מדי חודש דמי שכירות בסך של 24 שקלים.

לפני ימים אחדים, כשחלפתי על פני החנות, סימן לי גרשון בידו שאתכבד ואכנס אליו. הוא רוצה לדבר איתי על התנאים להשבת החנות לבעליה, קרי אלי, שכן הוא החליט לנטוש את מקור לחמו!

להודות על האמת, הופתעתי.

עד לאותו רגע הייתי בטוח שגרשון הוא נצחי, וימשיך להחזיק בחנות לעולם, וכי ההכנסה האסטרונומית של 24 שקלים לחודש תרפד את הפנסיה שלי.

״שב,״ אמר גרשון והכין קפה טורקי על גזייה זעירה שמאחורי הדלפק, ״שתה והקשב.״

הוא נתן בידי את הספלון, פתח שקית פלסטיק שהיתה שקופה אי פעם ושלף ביסקוויט חשוד, הגיש לי אותו והחל בסיפורו.

הגירושים שלו מברכה, כך פתח, היו מהירים ונטולי מאבקים. מזה שנים ידעו שניהם שאין להם סיכוי להזדקן יחד.

החנות לאביזרי אמבטיה לא היתה מקור פרנסה המעשיר את בעליו.

תחילה פרנסה החנות בדוחק את אביו של גרשון, שפתח את דלתה לראשונה בשנת 1938, ולימים המשיך גרשון את המסורת המשפחתית של ישיבה וקריאת עיתונים מעבר לדלפק בהמתנה ללקוח מזדמן.

ברכה, אשתו של גרשון, לעומת זאת פיתחה לה ״אופקים אינטלקטואליים״ כלשונה. כמזכירת פקולטה באוניברסיטת בר אילן התערתה בין נקיי הציפורניים שמרכולתם באה להם בהגיגים. נושאי עניין משותפים בין מוכר ה״אינטרפוץ״ ומאחזי נייר טואלט לבין מארגנת הסמינרים על המיסטיקה של ולטר בנימין לא היו בנמצא. הזמן קלח לו ובני הזוג שטו באפיקים שונים והתרחקו זה מזה. השמועות שהגיעו לאוזני ברכה היו שסימה, השכנה מרחוב העבודה, מביאה לבעלה גרשון תבשיל לארוחת הצהריים מדי פעם. וכדי לשמור על חום התבשיל נסגרת דלת החנות ושלט ״סגור״ מופיע בחזיתה, במטרה לגרש לקוחות לשעה קלה עד שגרשון וסימה יסיימו סעודתם. אבל גרשון טען בתוקף כי רק לשונות רעות לחשו זאת.

אביו של גרשון היה יהודי רחב אופקים. פתיחת חנות אביזרי האמבטיה היתה עבורו אך אילוץ ומפלט אחרון כאשר הסתבר לו, לאחר הגיעוֹ ארצה בשנת 1938, כי הונו שאותו שלח לארץ בטרם הגיע, הושקע במגרשים. אלה נרכשו בעצתם של מתווכים חומדי בצע ומצלצלין, במקומות נידחים במרחבי פלסטין, ולא בתל אביב כפי שביקש.

אביו של גרשון היה יליד גרמניה, ציוני טוב, מאלה שהצליחו להשיג סרטיפיקט לפלשתינה רגע לפני שהאדמה פערה פיה ובלעה את היהודים שלא הצליחו לברוח ממנה. כספו שנשלח לארץ הושקע על פי עצת יושביה, שעסקו בספסרות באדמות פלשתינה והפילו בפח אותם תמימים שסמכו עליהם. בדיחות רבות התעופפו להן באותה עת על מגרשים ״ליד האופרה בעפולה״, או ״ליד ביצות החוּלה״. כשהגיע לארץ בעור שיניו פליט המשטר הנאצי בגרמניה, התברר לו שערך הקרקעות שנרכשו עבורו לא יאפשר לו חיים בכבוד בארץ החמה, ועל מנת לקיים עצמו ומשפחתו יהיה עליו לפתוח עסק כלשהו ולעמול בו במו כפיו.

בצר לו השקיע את יתרת כספו ורכש זכויות דמי מפתח בכוך המאובק ברחוב בעל השם המלכותי. גרשון ירש את זכות הישיבה בחנות עם מות אביו. הוא השתחרר משירותו הצבאי בחיל הקשר ונאלץ לקחת על עצמו את ניהול העסק. מלכתחילה חשב כי על מנת שלא להפסיד את דמי המפתח, מדובר יהיה בתעסוקה זמנית עד שימצא קונה לעסק, אך קונה לא בא וגרשון המשיך לשבת על מכונו. ישיבתו נמשכת כבר למעלה משלושים שנה ולברכה אשתו קצת נמאס כל העסק. על כן היא הגישה דרישה אולטימטיבית להתגרש מה״לא-יוצלח מוכר הדוּשִים״ כפי שהתבטאה במריבות עמו.

גרשון לא היה מהגיבורים שינהלו מלחמת התשה בגברת ששורשיה נטועים באקדמיה, ולא יחסום דרכה אל החופש רק כיוון שחי במחיצתה שלושים שנה, שהרי דין אישה אינו כדין דמי מפתח בחנות. עו״ד פינצ׳וק הבהיר לו היטב, ש״אישה כי תלך, רק רווחה תצמח לו מכך,״ אבל על זכויות דמי המפתח בחנות גרשון אינו יכול בשום פנים לוותר, ואף המליץ לו לתת גט לאשתו ולהמשיך להחזיק בחנות לנצח. כך, עוד בטרם נוסח הסכם הגירושים, ישבו ברכה וגרשון במטבח על רשימת הרכוש וחלוקתו.

הדירה הצנועה ברחוב החשמונאים, שבה התגוררו בני הזוג, תעבור לבעלותה וחזקתה של ברכה, כי כדבריה הוריה סייעו בידם לרכוש אותה, עובדה שגרשון לא הכחיש מעולם ועובדה שהוזכרה משום מה על ידי ברכה כל מוצאי שבת לפני שיצאו להצגה ראשונה ב״דיזנגוף סנטר״.

״גרשון, איזה מזל שהורי מצאו לנו את הדירה כאן, כל כך קרוב לסנטר!״

מכונית ״סוזוקי סוויפט״ משנת 2003, גם היא תועבר על שם ברכה, כדי שתוכל להגיע לפקולטה מדי בוקר. תכולת הדירה לא היתה משהו שיש לדון בו ארוכות, אוסף של כלי בית, ארונות ואביזרים משומשים שלא היה טעם לטלטלם ממקומם ולכן הושארו בחזקתה של האקדמיה. את אלבומי התמונות והמזכרות חילקו ביניהם ברוח טובה: תמונות בהן מופיעים קרובי משפחת גרשון וחבריו מהצבא הועברו אליו, מטבע הדברים, ותצלומים מנעוריה של ברכה בנהריה נלקחו בידה.

נותר אוסף מסמכים ישן ובו הסרטיפיקט, אישור העלייה של אביו של גרשון לישראל, קושאנים ישנים שהם נסחי רישום על פי הרישום העותומאני, מזכרת לקרקעות חסרות הערך שנרכשו עבור אביו, ותעודות גמר קורס קשרים ותעודת שחרור מצה״ל של גרשון. כל זאת נמסר לגרשון אחר כבוד בלווית ברכת שלום ולא להתראות, אך לא לפני שעורך הדין הדקדקן של ברכה הדפיס את הרשימה והחתים את הצדדים ליד כל פריט ופריט.

גרשון עבר להתגורר בדירת שני חדרים מרופטת בבניין סמוך לחנות, לא הרחק מסימה. את שנת הלילה שלו הנעימו הצלילים שעלו ממנועי האוטובוסים שעלו וירדו במורד הרחוב כמעט 24 שעות ביממה, והפיחו עשן שחור שחדר לדירה ממפלטים רחבים.

את ימיו המשיך לבלות בקיטון הצר בו מכר אביזרי אמבט. להיט הקיץ השתנה מעת לעת, פעם וילון למקלחת בדמותו של מייקל ג׳קסון, ופעם סל איסוף אשפה ועליו הכיתוב ״עתידנו באשפה ממוחזרת״. בין לקוח ללקוח בידר עצמו גרשון בקריאת החינמון 'ישראל עכשיו' ולעיסת מנת שווארמה חמה, אותה הביא לו שימי השכן כל יום בשעה שתיים משוק בצלאל הסמוך, למעט אותם ימים שסימה התפנתה והביאה סיר עם תבשיל.

החיים היו נמשכים בנעימים עבור גרשון שהיה נטול דרישות לחלוטין, עד לבוקר לא עבות אחד לפני כחודש, כשהגברת ברכה, גרושה די טרייה אך אישה אקדמית במלוא פריחתה, נכנסה כאילו באקראי לחנותו של גרשון, מלווה בגבר גבוה מכסיף לבוש בחליפה שחורה וענוב עניבה שחורה, ובעליל: עורך דין!

״צרות,״ חשב גרשון, ״היא רוצה עוד משהו.״

מחשבות התרוצצו בראשו חבוש הברט של גרשון.

״גרשון חביבי,״ פנתה אליו כשחיוך מזויף מרוח על פניה הנאורים, ״הכר את עו״ד אלפרד שמחונוב מרחוב גרוזנברג. אלפרד עזר לי להכין את הסכם הגירושים עליו חתמנו.״

אלפרד קד קידה בעוד עיניו מתרוצצות במעלה ובמורד הסחורות המאובקות השוכנות על מדפי עץ יגעים.

״אלפרד הוא בעל אוסף קושאנים ישנים, תחביב של משפטנים אתה יודע, וחשבתי על השקית שלקחת כשעזבת את הבית. אולי תוכל לתת לו את הקושאנים של אבא.״

אמנם גרשון אינו בדיוק מאור הגולה, אבל אין עוסק זעיר אחד במתחם המלך ג'ורג', שוק בצלאל בואכה שוק הכרמל, שהיה נופל ברשתה של האינטלקטואלית מהפקולטה בבר אילן.

״לא, ברכה, זרקתי את השקית מיד לאחר שהתגרשנו. ממילא היו בה רק ניירות מצהיבים של אבא,״ השיב גרשון וסיים את השיחה בקוצר רוח מופגן. ״עלי לסגור עכשיו, הפסקת צהריים, את יודעת.״

ברכה לא התעקשה, היא נפרדה בנפנוף יד קצר והמשיכה במעלה הרחוב שלובת זרועות עם בן לווייתה אלפרד המעונב.

גרשון שהבקשה המוזרה עוררה בו משהו, גולל את תריס הברזל החלוד על פתח החנות על אף שהיום היה בעיצומו, ובניגוד להרגלו חזר אל דירתו.

מיד כשנכנס לדירה העלה אור בחדר החשוך, הניח את מפתחות הדירה בכיסו ופנה אל ארגז שעמד בפינת החדר מאז שהניחו שם, ביום בו חתם על הסכם גירושים מברכה.

הוא חיטט בארגז בו העביר את מעט רכושו לדירה. היה עליו להוציא את כל התכולה כדי להגיע אל שקית מהוהה בה שכנו המסמכים העבשים. הוא נטל לידיו את הקושאנים העטופים בנייר עיתון מתקופת המנדט. המסמכים הישנים היו זקוקים לניעור מאבק רב-שנים שרבץ עליהם. הוא הניחם בזהירות בשקית ניילון ירוקה שהביא עמו מהחנות, ושם פעמיו אל משרד עו״ד פינצ'וק ושות' בבניין המשרדים שברחוב אלנבי פינת נחלת בנימין, מעל חנות נעלי הילדים ״פיל״ זכרה לברכה, מה שפעם נקרא כיכר מגן דוד.

מאז ביקש את עצתו של פינצ'וק, כשעמד להתגרש, לא ביקר גרשון בבניין. הוא התנשף בטפסו בגרם המדרגות אל משרדו של עורך דין ונוטריון מנחם פינצ'וק. כשהתיישב מול פינצ'וק שמעולם לא כרע תחת העיסוק בעריכת דין אלא נטה להתמקד בתיווך מגרשים ובניינים, הניח את השקית על השולחן.

פינצ'וק היה עסוק ולא קם ממקומו כשנכנס גרשון לחדרו.

לאחר שהמתין בעצבנות דקות ארוכות, כחכח גרשון בגרונו להסב את תשומת לבו של פינצ'וק לנוכחותו.

״תבדוק פעם אחת ולתמיד איפה האופרה ליד עפולה ומה שווים המגרשים שם,״ אמר כשהוא מוחה את מצחו מזיעה.

פינצ'וק צחק. הוא ידע שרוב הקושאנים הישנים המגיעים לבדיקתו הנם חסרי ערך, הם משקפים בעלות במגרשים מעלי קוצים בשולי עמק יזרעאל, או שטחים שהופקעו מזמן לצורכי ציבור תמורת נזיד עדשים ומשמשים כבתי עלמין.

הוא הנמיך את מנורת השולחן וכיוון את האור אל עבר המסמכים הישנים שהועברו לידו. מנחם פינצ'וק, עורך דין ונוטריון, לא נזקק לזמן רב. הוא הכיר את מספרי הגושים והחלקות של קרקעות ישראל יותר טוב ממספרי הטלפון של ילדיו. לאחר עיון קצר בניירות שהונחו לפניו הניח את משקפי הקריאה על השולחן ופנה במאור פנים נדיר אל גרשון ושאל:

״של מי הקרקעות?״

״הן רשומות על שם אבי.״

״ומי יורש את אביך?״ שאל פינצ'וק.

״אני יתומו היחיד,״ השיב גרשון.

״ובכן ידידי, אתה מחזיק באוצר! הקרקעות הללו נמצאות במקום שלפני שנים היה חולות ודיונות והיום קוראים לו 'ארסוף', השכונה היקרה במדינת ישראל. נכון שבינתיים הפקיעו חלק גדול מהקרקעות לצורכי פיתוח, אבל מה שנשאר לך הם בערך חמישה דונם שערכם כחמישה- עשר מיליון דולר.״

גרשון בלע רוק וגרוגרתו עלתה וירדה. הוא רצה להאמין אך גם רצה לוודא שפינצ'וק אינו טועה או מתלוצץ חלילה. פיו נפער ונסגר פעמיים לפני שהעלה את פקפוקיו שאולי יהיה בהם להרוס חלום בן-רגע.

״אבל כל השנים שמעתי שמדובר בקרקעות חסרות ערך,״ טען גרשון בזהירות כאילו בעצם העלאת ההשערה יש לפגוע בשווי הקרקע. כשפניו מחווירות ולבו מעצים את פעימותיו, ובתקווה שפינצ'וק אינו משטה בו, חיכה לדברי פרקליטו.

מנחם פינצ'וק, עורך דין ונוטריון, הביט בגרשון המתפתל במתח על הכיסא שלפניו, ממתין למוצא פיו.

״כן, כששאלת את אביך לפני ארבעים שנה, אכן היו הקרקעות חסרות ערך לחלוטין, אפילו לחקלאות לא צלחו. אבל מזה שנים אחדות הפך המקום ליקר ביותר במדינה, שיחקת אותה גרשון!״

פינצ'וק לחץ את ידו הרועדת של גרשון. ״אל תעשה שטויות,״ אמר לו כשנפרד ממנו ליד דלת משרדו כראוי ללקוח עשיר. סיימתי את הקפה ולא נגעתי בביסקוויט. גרשון הביט בי בחיוך ושאל, ״היום יום שני ואני יוצא מהחנות עד יום שישי, תבוא לקבל את החזקה בחנות? יש 'קרוז' מסביב לעולם שיוצא ביום ראשון ממיאמי, עד אז אני רוצה לגמור עם החנות לתמיד, כמו עם ברכה, ולעזאזל דמי המפתח!״

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “חוף בלי ים”